החברה שלי הביאה לי פרחים. "לכבוד וולנטיינ'ס" אמרה. בכל הזוגיות הארוכה שלי אני לא זוכרת משהו הקשור ב"חג" הזה.. אף אחד לא הכיר את "החג הזה" עד שייבאנו אותו ארצה מתישהו מארצות הגולה ואני תוהה בשביל מה.. כאילו וולנטיינ'ס יעשה לאהבה משהו שלא ידענו לעשות לבד?
פעם
חשבתי שאהבה היא רק פרפרים בבטן. זיקוקים. תחושה שמרעידה את כל הגוף, בדומה לרגע ההוא בסרטים שהשניים רצים האחד לעבר השני.. והמוזיקה מתגברת.
היום אני
מבינה שהסערה הזו היא רק הניצוץ. זו התלהבות שבאה כמו גל צונאמי, סוחפת את הכל –
אבל כשהגל חולף, לפעמים לא נשאר ממנו דבר.
אני
מכירה את הבעירה הזו, את הרצון לעשות הכל "מהר-מהר" כי הלב מתפוצץ. אבל
אני? אני כנראה "משביתת שמחות". ה"מהר" הזה לא מאפשר לי
לנשום. האש הגדולה הזו מעוותת את החושים והקצב שלה מבלבל אותי.
אני כבר לא מחפשת סערות.
אני
מחפשת את מה שנשאר חם גם אחרי שהאש הגדולה נרגעה. אני מחפשת מרחב בטוח, כזה שמתפתח
בקצב שאני יכולה להכיל. מישהו שיאסוף אותי אליו כשאני עייפה; שנשב יחד אל השולחן
והוא ישמע את הסיפורים שלי ואני את שלו. הסיפורים אולי לא תמיד הכי מעניינים אבל הם
הופכים אותי לשותפה לחיים שלו.
אני רוצה
לשתות יחד קפה בבוקר – הוא את השחור שלו ואני את הנס שלי. ובפעם השלישית (חחח....מי
סופר?) הוא יספר לי שוב את סיפורי הצבא שלו מלפני ארבעים שנה, ואני אצחק ואגיד:
"צבא? זה לא היה בתקופת מתושלח?".
...וזה יהיה מישהו שאוכל לשתוק איתו. וכשהוא יהיה שקוע בעולמו ואני בשלי, זה ירגיש הכי
נכון בעולם לשנינו, כי לא צריך להעמיד פנים. החלל בינינו יתמלא פשוט מהביטחון
שאנחנו מעניקים זה לזו.
באהבה כזו אני יכולה להיות
פשוט אני. בלי מסכות, בלי צורך להרשים, ובלי תחרות עם מי שהלכה או מי שתבוא ובלי
להיות צודקת.
..והיום-יום שלנו יהיה אוסף של רגעים קטנים וטובים, והחיים יהיו אוסף של פעולות
פשוטות: הוא ישטוף כלים ואני אנגב ואכניס לארון וכשהוא יחתוך ירקות לסלט, אגניב ליטוף לגב שלו.. היד שלי תטייל עד המותן
והוא יחייך אלי בחזרה – בזמן שאני מוציאה צלחות ועורכת את השולחן.
העתיד שמחכה בחוץ הוא לא תמיד ורוד, אבל הרבה יותר קל לצעוד בדרך כשיש לידך כתף להשעין עליה את הראש, ולהרגיש שהגעת הביתה.
נפלא
השבמחקלגמרי מסכים אתך בתאור האהבה (אולי זה קשור לכך שאני נשוי כבר 32 שנה?)
השבמחק