איך המלחמה הפכה אותי לאלופת הסדר (ולמה זה בעצם תירוץ)?

"תחשבי מחוץ לקופסה" - כמה פעמים שמעתי את המשפט הזה אהה? מאה.. אלף ואולי יותר.. התקופה האחרונה לימדה אותי משהו שלא ידעתי על 'לחשוב מחוץ לקופסה' ועל קופסאות בכלל.. יש לי בבית לא מעט בכל מיני גדלים וסוגים. תמיד נרתעתי מלזרוק אותן כי אמרתי לעצמי שאולי יום אחד יהיה להן שימוש...

תקופת המלחמה השביתה אותי כמעט לגמרי, אמנם אני הולכת בשבילי האזור אבל נמנעת מלנסוע למקומות מרוחקים וכל מה שעשיתי קודם – פשוט חדל מלפעול.. וככה מצאתי עצמי מפנה את רוב משאבי הזמן שהתפנו לי אל הבית, אל הסדר, אל המגירות, אל הניקיון ..

בתקופה רגילה אני לא מייחסת חשיבות רבה לענייני ניקיון אבל בתקופת המלחמה גיליתי שניקיון עושה לי את זה.. להסתובב עם המגב והסמרטוט ולהסתכל על הרצפה כל פעם מהצד ולהיות מרוצה מן התוצאה – זה משהו שממש מרים לי את מצב הרוח. בחיים לא חשבתי שסדר וניקיון יעשו לי את זה.. אבל מסתבר שיש לזה השפעה מרגיעה ואני מופתעת מזה מאד..

התחושה הזו שהמגב והסמרטוט הם אלו ש"מרימים את מצב הרוח" היא גילוי מדהים, לחשוב שאחרי שנים של עבודה ועשייה אינטנסיבית, לפעמים הסיפוק הכי גדול מגיע מפעולה פשוטה וברורה של "לפני" ו"אחרי".

וישנו גם החתול שנכנס ויוצא מבלי להתחשב בכלל.. יורד גשם והוא בחוץ ואחרי זה הוא נכנס ועושה סימנים של כפות רגליים בכל הבית. אני לוקחת אישית את כל סימני כף הרגל ופירורי החול שהאו מפזר אחרי שעשה את צרכיו. .. מכיוון שחתול אי אפשר לחנך אז אני מחנכת את עצמי לנקות אחריו כל פעם שהוא חוזר מטיול בחוץ..

מאז שהתחילה המלחמה אני מכניסה כל דבר שאפשר לקופסאות שלא נפטרתי מהן. כל קופסה שמתמלאת ותופסת את מקומה עושה לי נחת. הרבה נחת. בחיים לא חשבתי שבזמן משבר ועיתות מלחמה קופסאות וסדר זה מה שירגיע אותי..

התחלתי מסידור מגירות המטבח. הכל בקופסאות: התבלינים, המוצרים היבשים, הריבות... מעודדת מהתוצאות עברתי מגירה מגירה וארון ארון והכנסתי כל מה שאפשר לקופסאות: המטענים והכבלים של הטלפונים הניידים - שבחלק מהם כבר לא אשתמש לעולם, כלי הכתיבה, התחתונים, הגרביים, ציוד הטיולים שלי, הכובעים, ועוד כל מיני שרק הדימיון יכול לתאר ויכול להתכנס לקופסה..

ולסדר הזה היו גם תוצאות. חוצמזה שזרקתי המון, גם מצאתי דברים שחיפשתי הרבה זמן. בפינה נשכת מצאתי את מחברת המתכונים של אמא שלי, והמכתבים שאבא שלי השאיר ולא זכרתי איפה תקעתי אותם, ותמונות נשכחות ומכתבים שהלכו לאיבוד, ואני עוד זוכרת שיש דבר אחד שלא מצאתי ובגללו אני עוד בסדר..עד הסוף המר..או עד שאוותר..

הייתי אומרת לכם שאני לא נהנית אבל אני כן. תענוג לפתוח את הארונות ולראות את הכל מסודר, ולמצוא בקלות כל מה שאני רוצה, אבל זה לא כל הסיפור. בתוך כל ההתמסרות הזו לסדר אני מבינה שבגלל שאני עושה סדר אני לא מתעסקת בדברים אחרים חשובים – לסיים לכתוב את העבודות שלי..

אני מנסה לא לשפוט את עצמי בגלל המלחמה הזו אבל בתוך תוכי אני יודעת שיכולתי לראות במלחמה הזדמנות לסיים את המחויבויות שיש לי אבל לא עשיתי את זה.. וכל הסדר הזה הוא התחמקות אחת גדולה ממה שאני צריכה לעשות באמת, ממה שאני צריכה באמת ו מ מ ש   ל א   ב א   ל י . ועכשו כשכבר כתבתי את זה אולי כדאי שאזיז את עצמי למה שחשוב באמת, כי האמת היא שכבר לא נשאר לי מה לסדר והגיע הזמן להתאפס על עצמי ולהפסיק להגיד "מחר" כי המחר כבר מחכה לי מעבר לפינה.