אתה זוכר?

 אתה זוכר – ערב יום הזכרון 23.4.23

אתה זוכר שנפגשנו בקורס לעזרה ראשונה, 

אתה זוכר שזה היה חובה בשנה הראשונה לעבודה כמדריכי גדנ"ע.

אתה זוכר שהקורס נמשך כמה פגישות

אתה זוכר שהקורס היה בתקופה של חגי תשרי

אתה זוכר שביום הראשון כשהגעתי לא הכרתי אף אחד.

אתה זוכר שבמקרה התיישבתי לידך ובמקרה התחלנו לדבר

אתה זוכר שבמקרה ספרת שאתה כבר אחרי קורס המדריכים שאני עוד לא עשיתי, ושאלתי אותך המון שאלות.

אתה זוכר שהמשכנו לדבר כל אותו היום, 

אתה זוכר שמה שלמדנו בעזרה ראשונה היה מאד משעמם ואנחנו העברנו את הזמן בשיחות בינינו

אתה זוכר שהמורה העיר לנו כל הזמן שאנחנו מפריעים

אתה זוכר שהתבדחנו על הקורס, על המרצים, על התרגילים וצחקנו במיוחד על התרגילים שבהם עושים הנשמה

אתה זוכר שעשינו את התרגילים האלה ביחד,

אתה זוכר שהיה לנו הרבה על מה לדבר

אתה זוכר שמתישהו הקורס הפך להיות רק הרקע למה שקרה בינינו

אתה זוכר שלאט לאט השיחות שלנו עברו לנושאים יותר אישיים, אתה התעניינת בי ואני התעניינתי בך.

אתה זוכר שפתאום הציפיה לפעם הבאה שניפגש הפכה להיות נעימה וממש רציתי שיגיע השיעור הבא וכבר ניפגש

אתה זוכר שהשיעורים הפכו להיות נחמדים ובכלל לא הרגשנו איך הזמן עובר

אתה זוכר שדברנו על זה שתכף הקורס יגמר, עוד שתי פגישות אחרי יום כיפור

אתה זוכר שלא דברנו על מה יהיה אחרי שהוא יגמר

אתה זוכר שבשבוע הזה כשנפרדנו ואמרנו "להתראות בשבוע הבא", פתאום פרצה מלחמת יום הכיפורים

אתה זוכר שמתישהו, אחרי הרבה שבועות, אמרו לנו שצריך לסיים את הקורס..

אתה זוכר שלפגישה הזו אתה לא הגעת.

עד היום אני לא זוכרת את שמך אבל לא שכחתי את המראה שלך

 

מי אתה אבא?

עם אבא שלי שהלך לעולמו בשנת 1987, בדיוק ביום ההולדת שלי, לא דברתי אף פעם על השואה, על המשפחה שלו ועל כל מה שהוא עבר. אצלנו בבית אי אפשר היה לפתוח את סיפורי העבר, במיוחד לא עם אבא שלי. אבא שלי היה מסוג השתקנים.

לא היה לי מושג אילו חיים חי ומה עבר עליו, מי היו בני משפחתו ומה קרה להם. בכל השנים שחיינו ביחד בבית לא החלפנו מילה על זה. אני רציתי יותר מכל להיות הישראלית החדשה, "צברית" קראו לזה אז. כל סיפורי הגולה והחיים בעבר לא עניינו אותי. לא התקרבתי ליידיש שהורי דברו ביניהם. מבחינתי מה שקרה בגולה היה משהו שמשאירים מאחור ולא מתעסקים בזה יותר.

לא ידעתי כלום. חייתי בהרגשה שזה היה בבחינת חלום רע שנגמר, שאבא סיים את המלחמה ועלה לארץ, מנער את האבק מכל הזכרונות שלו וממשיך הלאה, בונה חיים חדשים בארץ החדשה. בשכונה שבה גרתי, ביהוד, כולם היו עולים חדשים, שבאו ממקומות שונים ולכן זה היה טבעי בעיני שככה זה אצל כולם. היתה מלחמה ונגמרה ואחריה עלו לארץ.

אחרי שאבא נפטר התעורר בי הרעב לדעת מי היה ולא היה לי את מי לשאול ולא ידעתי מי יכול לספר לי, כי במשפחות כמו שלי גם לא היו קרובי משפחה. היו רק שארים פה ושם. היה חיים מפתח תקווה שלא הבנתי את הקשר שלו לאבא ומשה מקרית גת שאיתו היה לנו קשר רחוק ומרדכי ואחותו מהקיבוץ וזהו. אני רציתי להכיר יותר האיש שהיה האבא שלי ושאני שהייתי הילדה החמישית שלו, הילדה הכי קטנה.

לא היה לי שום קצה חוט מאיפה מתחילים. לא ידעתי איך אוספים פרטים על מישהו שאת לא יודעת עליו כמעט שום דבר. היו לי המון שאלות שלא הספקתי לשאול והרבה תשובות שכבר לא תהיה לי הזדמנות לשמוע. באופן אבסורדי לגמרי חלק ממה שאני יודעת היום על חייו מצאתי באדיבות הטכנולוגיה. מאגרי המידע שהועלו לרשתות ברבות השנים, אפשרו לי לחבר את הפרטים ולקבל תמונה קצת יותר רחבה על המשפחה שאני שייכת אליה.

החיפוש שלי התחיל ב"יד ושם". את המסמך הראשון מצאתי במאגר "דפי העד", שהיה מפעל זכרון לזכר הנספים.  כשראיתי את דף העדות על סבא שלי שלמה ידעתי שזה אבא שלי שמילא אותו. לאבא שלי היה כתב יד מאד מיוחד שקל לזהות. הדף הפשוט הזה שבו לא יותר מ-30 שורות, שאבא מילא ב-1.2.1956 מכיל את תמצית העובדות על משפחתו: הוא היה הבן הבכור, נשוי, היו לו 3 אחיות ואח אחד, כולם נרצחו בגטו בשנת 1942. בתחתית הדף החתימה המיוחדת שלו, שלו שאני זוכרת כל כך טוב, מהחתימות על התעודות שהייתי מביאה מבית הספר.

המפגש עם כתב היד שלו היה מאד מרגש בשבילי. חשתי תחושה חזקה של חיבור אליו והרצון לדעת עוד הלם בתוכי בחוזקה. הרגשתי שדפי העד האלה הם סימן עבורי, שבאמצעותם הוא השאיר לי צוואה לא כתובה ללמוד מי הוא היה.

מהבית הכרתי את התמונה הזו שאבא הסתיר אותה בספר הזכרון של העיירה שלו. הספר של העיירה קוריץ, שנמצאת במחוז ווהלין, היה מונח במגירה סגורה במפתח שרק לו היתה גישה אליה. אבא עטף את הדפים הראשונים של הספר בניילון, כדי לשמור על התמונות. הוא היה מוציא את הספר מדי פעם, יושב בפינת האוכל מסתכל על התמונות ובוכה. אחר כך היה חוזר ונועל את הספר במגירה, כאילו כדי לרמוז שלנו אין קשר לזה. אני ידעתי איפה אבא מחביא את המפתח של המגירה ופעם כשהייתי לבד בבית, פתחתי את המגירה ומצאתי את הספר עם התמונות.

היו שם ארבע תמונות. תמונה אחת שלו בצעירותו, תמונה של אשה צעירה, תמונה של שתי נשים צעירות ותמונה של שני ילדים. פחדתי שאמא תחזור הביתה ותגלה את זה ולכן הסתכלתי מהר מהר, החזרתי הכל למקום בדיוק כמו שזה היה, נעלתי את המגירה וטמנתי את המפתח במחבוא שלו.

אני מתבוננת ארוכות בשני הילדים הקטנים בתמונה. הם עומדים על גרם מדרגות קטן, כנראה בחנות של הצלם, מסתכלים קדימה במבט רציני כמו שהצלם אמר לעשות. הם לבושים בחגיגיות הנעלים נראות קצת לא מצוחצחות. הילד לבוש במכנסיים קצרים וחולצה מכופתרת ומחזיק ביד חפץ, אולי זה ספר, הילדה לובשת שמלה עם כפתורים, יש לה תספורת קצרה וקוקו קטן עם סרט. היא מסתובבת קצת הצידה כשידה על המותן. בתנועה של ילדות. שרה היתה בת 5 ואברימלה היה בן 3 כשהתמונה צולמה ב-8.4.1935. פתאום קלטתי שהיו פה שני ילדים שהיתה להם ילדות רגילה, הורים וסבא וסבתא ודודים ושהלכו לבית הספר והחיים היו כאלה עד שהכפר שלהם נכבש ב-1941. אבא שלהם גוייס זה מכבר לצבא והם נשארו עם האמא ועם חוסר הידיעה של מה יהיה.

שרה היתה בת 12 ואברימלה בן 10 במותם. שניהם נרצחו עם חיסול הגטו ב-1942. השמועה אומרת שזה היה מוות במשאיות גז שמחברים אליהן את צינור המפלט שמכניס פחמן דו חמצני.. המשאיות האלה היו הגירסה המוקדמת של תאי הגזים.

השאלה איך התמונות האלה הגיעו לאבא שלי.. נשארה הרבה שנים ללא תשובה.

הספר שהיה טמון במגירה הנעולה, עבר לידי לאחר שאבא נפטר וממנו למדתי על המשפחה של אבא, על אשתו פרומה ושני ילדיו שרה ואברימלה, על סבא שלמה, סבתא ריסה לאה ושלוש האחיות שלו. איטה היתה כבר נשואה ונולדו לה שני ילדים, פרומה ושיינדל שטרם נישאו וגם לאח יונה כבר היתה משפחה. מכל המשפחה הגדולה הזו נותר בחיים רק חיים הבן של יונה. בתקופת המלחמה הוא נשלח ללמוד בבית הספר של חברת הרכבות בעיר קייב ולשם לא הגיעו המחסלים. אף אחד אחר לא נותר בחיים. אבא שלי ניצל בגלל שהוא גוייס לצבא.

השאלה כמה השואה נוכחת בחיים שלי היום היא שאלה שאני שואלת עצמי לא פעם. יש לי הרבה המחשבות על ההורים שלי ועל הדברים שהייתי יכולה לדבר איתם עליהם ולא עשיתי את זה, על אבא שלי שאיבד את כל מה שהיה לו, ועל איך משתקמים מזה. אני חושבת הרבה על הנוכחות שלו בחיי עד היום, למרות שפיזית הוא נפרד ממני כשהייתי ממש צעירה. אני נזכרת בהמון דברים קטנים כשאני ערה בלילה.. ועם השנים אני ערה יותר ויותר...

דמעות של בצל

כששאלתי אותו מה להכין הוא אמר שהוא לא יודע. לא לחצתי. נראה לי רעיון טוב לבוא לסדר כמו אורחת, בלי להכין כלום. ברגע האחרון התחילו לטפטף הבקשות. "בא לך להכין מרק עוף וגם קיינדלך?" "מה דעתך על ארטישוק ממולא" עם כל השאלות האלה הרגשתי שממש בא לי לבשל, שממש בא לי לשחזר את מאכלי החג של אמא שלי מפעם, את אלה שהייתי מכינה אצלנו בבית. ורציתי שהבית יתמלא בכל הריחות של הבישולים של פעם.

ואתמול סדרתי שיהיה לי יום פנוי מהתחייבויות ובישלתי עם הפסקות באמצע, לקניות של הרגע האחרון וגם לטקס חשיפת הלוט מעל השלט החדש של "הגדעונים" ובאמצע קפצתי לבנק והלכתי לקנות מתנות ובכל פעם שחזרתי הביתה, הוא היה מלא בריח התבשילים שהתקררו על הגז, לפני שיכנסו למקרר..

הריחות מציפים בי געגועים למה שהיה פעם. פרידה היא רגע בחיי משפחה, שבו נזכרים שוב איך היה לפני הכל ואיך אחרי הכל. מי היינו אז ומי שאנחנו עכשו.

הבצלים שאני מקלפת הם כל כך טריים שהם מגירים מיץ ומפזרים באוויר אדים שגורמים לי לדמוע. הדמעות האלה הן תפאורה ראויה למחשבות על מה שעשתה לנו הפרידה. הפרידה מהבית היתה גם פרידה מעצמנו, ממי שהיינו, מהמשפחה שהיינו, מהאהבה, מהריבים, מהצחוקים, מהכעסים, מכל הסלט הזה שבתוכו גידלנו את עצמנו ואת הילדים שלנו והפך אותנו למי שאנחנו. אדי הבצל מתערבבים אצלי עם התחושות האלה. ואני בוכה מהבצל ומהזכרונות

עכשו כשאני בארטישוק והקילוף שלו קצת מורכב, בלשון המעטה, אני חושבת כמה העמידה מול הסוף הזה היא לא פשוטה. לא פשוט לדעת שזו עמידה מול הסוף המוחלט, זה שאחריו כבר לא ייאמר מה שלא נאמר ושמעכשו אין יותר מה שלא היה. יש רק זכרונות.

וזה כואב. אני מתרגלת לכאב הזה. לוקחת נשימה עמוקה, צוללת לתוכו ומחכה שהוא יעבור. מה שיקרה הלאה, אין לדעת.

עכשו כל הסירים על הכיריים. בסיר אחד מרק, בשני הארטישוק, בשלישי הפול, ואני מרגישה תחושת סיפוק. את הקניידלעך אכין ברגע האחרון. אין טעם להכין אותם מראש. הבית מתמלא בריחות. אני מוצפת בזכרונות של כל הסדרים שבעולם, אלה שעשינו בבית אבא ואמא, הסדרים שעשינו בחו"ל, אצלנו בבית, אצל המשפחות שלנו, אצל הילדים, אצל הקרובים, יש לי בראש סרט אחד ארוך של ארוחות והטקסים והמאכלים.  

עכשו יש מציאות החדשה ואני לומדת אותה. אני לוקחת עוד נשימה עמוקה. מה שהיה כבר לא יהיה. יהיה משהו אחר והוא יכול להיות טוב ואפילו למעלה מזה... אני מרגישה שהשנה אני יותר בסדר, אני מסתכלת קדימה.

יאללה, שיהיה חג שמח

שיחות עם הילדים

 

Photo by Zach Reiner on Unsplash

במסגרת המאמצים שלי להיות מחוברת למציאות, אני נהנית משיחות עם אנשים צעירים ממני שבאמצעותם אני לומדת להיות מעודכנת ורלוונטית. אני לומדת ששיח עם אנשים צעירים מבוסס על כמה שפחות מילים. "תקצרי" הם אומרים לי.

אם אני רוצה דיבור עדכני וצעיר, עלי להגיד כמה שפחות מילים. למשל במקום "מתי אוכל להתקשר אליך?" תגידי "דברי איתי כשתוכלי" "תני סימן כשאת פנויה" "זמינה?"

בדיבור המעודכן צריך פחות הברות. פחות מילים.

גם עם הילדים שלי זה ככה. כשאני מספרת למי מהם, סיפור שקרה לי הם אומרים לי שאגש לעיקר. לפואנטה. לפעמים אני רוצה לתת מבוא עם התחלה אמצע וסוף. אבל הם בכלל לא מעוניינים בזה. תני להם את זה בקצרה. רק את הסוף. בעדינות רומזים שאגש לעניין. ואם אני רוצה להסביר איך הגעתי לאן שהגעתי – הם לא נותנים לי. זה לא מעניין אותם.

לפעמים אני אומרת שאם אתם לא מוכנים לשמוע את הכל אז אין סיפור. אבל בכלל לא איכפת להם. אז לא תספרי את הסיפור שרצית. תזכרי שאת רצית את זה והם בכלל לא ביקשו.

אני לא מעירה לילדים.. אני לא אומרת מה שאני רוצה. אם חפצת חיים אני - למדתי לסתום. אני הכי טובה כשאני לא אומרת כלום. סוג של פרח קיר. אף אחד לא מעוניין בניסיון שלי או בעצות שלי.

אין להם כוח לשמוע מה שיש לי להגיד. אבל בגלל שהם מנומסים, לא יגידו לי את זה ישירות. יש להם סימנים שהם עושים כשנמאס להם מהסיפורים שלי. למדתי להבחין בהם. ברגע שאני רואה את הסימן הזה אני כבר יודעת שאין לו כוח לשמוע אותי. הוא כבר לא איתי. ברגע הזה אני מדברת לחלל האוויר.

אם אני רוצה להגיד לו משהו שאני חושבת שהוא חשוב, אני מנסחת אותו במשך שבוע, כדי שלא יעורר התנגדות וכדי לגרום לכך שיקשיבו לי.

אם אגיד משהו בנושאים קצת אישיים או כאלה שהם לא בדיוק ענייני, אז אני פותחת חזית שמי יודע לאן תגיע. ומכיוון שאני יודעת שגם אם אגיד – זה לא יעזור, אז החלטתי פשוט לסתם. אני לא אומרת כלום.

השיחות שלנו מתנהלות סביב כמה שאלות מרכזיות: מה נשמע, איך היה היום, איך את.ה מרגיש.ה, מה חדש, ועוד שאלות כאלה..

מישהי לימדה אותי פעם, שאם יש לך דברים שאת רוצה לשתף ולספר – אז הילדים הם לא הכתובת שלך. אבל אם משהו בוער בעצמותיך ואת בכל זאת רוצה לספר להם – תשאלי קודם אם מעוניינים לשמוע. תשאלי: "מתאים לכם שאספר? אתם מוכנים לשמוע את דעתי?" אם הם אומרים כן - אז את מספרת. אם הם אומרים לא – אז את סותמת. פעם שאלתי מי מהם אם מוכן לשמוע את דעתי בעניין כלשהו והוא אמר לא. אז סתמתי.

גם אם אני רואה שהולכת להיות פה שגיאה, שמישהו הולך ליפול, אני לא אומרת כלום. גם כשאני יודעת שאני יכולה לעזור אני לא אומרת כלום. אני נותנת ליפול ולא אומרת כלום.. אני אומרת לעצמי שהוא צריך ליפול וככה ילמד.

כשנפגשים אנחנו מדברים שיחות באוויר.. קצת פוליטיקה, קצת עדכונים, אני לא אומרת מה דעתי או איך אפשר דברים אחרת. יש לי ניסיון. אבל הם לא מעוניינים בו. אני הכי טובה כשאני שותקת. אני כמו הקישוט שתלוי על הקיר.

רוב הזמן זה עובד לא רע. כשדברים יוצאים משליטה ויש פיצוצים, אני פשוט מתרחקת.

יום חופש

 

מוקדם בבוקר לפני שיתחיל המרוץ הגדול אני יוצאת להליכת בוקר. הקור שמקדם את פני מעיר אותי סופית ומעביר אותי בבת אחת מחום הבית והשמיכה אל המציאות המטלטלת בחוץ. אף פעם לא אהבתי קור.  

אין ברירה אני אומרת לעצמי כשאני גומאת במהירות. את הצעדים במסלול היומי שלי. הצעדים המהירים גורמים לקרירות של ההתחלה להתפוגג וחמימות נעימה מתחילה להציף אותי. אני כבר יודעת שתכף יהיה לי כל כך חם שאני אתחיל להתפשט ב-7 מעלות של הבוקר. הקצב המונוטוני של ההליכה מעביר אותי אל מה שמחכה לי ביום הזה, הנסיעה לרמת הגולן, הפגישה החשובה עם משה על התכנית שכתבנו ביחד, הסדנא שאעביר בצהרים לצוות ההנהלה, כל שאר הישיבות שקבעתי במהלך היום. רשימה שלמה יש לי בראש. אני עוברת על הדברים אחד אחד כדי להיות בטוחה שהכנתי את עצמי לכל מה שמתוכנן לי ביום הזה.

כשאני גומרת להיות כל כך יעילה אני כבר קצת חסרת נשימה. עכשו הגעתי לעליה הגדולה ואני הולכת מהר מנסה לשמור על הקצב של קודם ובקושי נושמת, אבל אני לא מוותרת. עוד כברת דרך לא ארוכה לפני ואי אפשר לוותר עכשיו.

באמצע העליה אני נזכרת שהאיש שלי אמר לי אתמול שבשבוע הבא הוא נוסע לשלושה ימים לחו"ל. כשבקושי יש לי אוויר בעליה הזו חולפת במוחי המחשבה שבימים האלה אני אהיה לגמרי לבד. הבן הצעיר סוגר שבועיים בבסיס בטירונות, הילדה מטיילת בחו"ל והגדול כבר מזמן לא גר בבית.

המחשבה על הימים האלה שאהיה לבד מציפה אותי בכזו שמחה עד שבקושי הרגשתי שאני מטפסת את קצה ההר הזה וכבר נמצאת בישורת המובילה הביתה..

כמה ימים לבד לבד לא היו לי מזמן והפעם, הפעם, אני מחליטה, אעשה בהם חופש לעצמי, אעשה כל מה שחלמתי ולא יצא לי לעשות. אקח חופש מהעבודה ואסע למקום הזה שאני תמיד רואה מרחוק, נמרוד שמו, שבכל פעם שעברתי לידו בדרך אמרתי לעצמי "לפה אני חייבת לבוא" אבל לא יצא לי. אקבע עם מירי וזהבה. אני כבר מזמן מתכננת להכיר ביניהן ועכשו יש הזדמנות.  אציע להן שניסע יחד לשוק בעכו ונבלה שם את היום. המון רעיונות קופצים לי בראש כשבדיוק הגעתי הביתה. יש לי מספיק זמן לתכנן, אני אומרת לעצמי, כשאני בהתארגנות של הבוקר, אורזת את היום שלי בשקיות ניילון, לפי משימות, מקפידה שלא לשכוח כלום. 

הימים הבאים עד לנסיעתו עוברים עלי בלי שתכננתי דבר. מפעם לפעם מבליחה בראשי המחשבה שאני צריכה לתכנן אבל הכל נדחה. אני אומרת לעצמי שבערב, כשאהיה יותר פנויה אקדיש לזה זמן ואתכנן. תחושת החופש הזו עושה אי סדר במחשבות. מצד אחד שמחה מציפה אותי ומצד שני הקול הזה שאומר לי "תכנני. תכנני". דבר אחד החלטתי לעשות מיד. אני מודיעה בעבודה שבימים האלה אני ביום חופש.

את בוקר היום הראשון אני מתחילה בקפה וקריאת עיתון. עד שירתחו המים אני מסדרת את הבלגן במטבח, שוטפת כלים, ממיינת את הכביסה ומפעילה את המכונה. רעש המכונה הסוחטת עושה לי הרגשה טובה, כאילו אני מסתובבת איתה באיזה קרוסלה בין ארץ לשמים. אחר כך אני אומרת  לעצמי שרק אטאטא ואז יהיה לי זמן לשבת עם העיתון והקפה. בדיוק כשאני מכינה לי קפה ויושבת סוף סוף עם העיתון אני נזכרת שאין לי אוכל לצהרים, מתלבטת אם לצאת לאכול בחוץ. כולם נמצאים עכשיו בעבודה ואין לי חשק ללכת לבד. אני מכינה משהו בבית ואומרת לעצמי שאולי בערב יהיה לי עם מי לצאת לקפה. בדיוק המכונה גומרת לעבוד ואני ממהרת לתלות את הכביסה כדי שלא תתפוס ריח לא טוב במכונה הסגורה. איזה מזל שאני לא עובדת היום כך שאני יכולה להספיק הרבה..

הערב נגמר כשאני נרדמת מול הטלוויזיה. בשעה אחת עשרה אני שמה לב שלא תכננתי את היום שלמחרת. יום החופש הראשון שלי תכף נגמר וחולף במוחי רעיון שיהיה נחמד להחליף חדר ולישון הלילה בחדר אחר בבית, ועד שהאיש שלי יחזור, אשן בכל לילה בחדר אחר.. אני עוברת בין החדרים של הילדים, מנסה להחליט איפה יהיה לי הכי נעים לישון הלילה. קשה לי להחליט אבל בסוף אני בוחרת בחדר של הילדה. אני אוהבת איך שסדרה את החדר ואת המצעים שלה. 

למרות המיטה הנוחה אני לא מצליחה להרדם. באמצע אני יורדת להביא את הכרית שלי. זה עזר קצת. אחרי שעה ארוכה של סיבובים מצד אל צד, אני נרדמת. קמתי כל כך עייפה שאני מחליטה לוותר על הליכת הבוקר הרגילה. אין לי כוח למנת הקור היומית הזו אחרי שבקושי ישנתי.

איזה מזל שגם הבוקר אני לא צריכה לרוץ לעבודה. עוד כמה משימות קטנות ואוכל לשבת לי ולהתפנק. אני אומרת לעצמי שמגיע לי להתפנק. לפני זה אלך לבדוק אם הכביסה כבר יבשה, אני לא אוהבת להשאיר אותה בשמש הקופחת כי הצבעים דוהים. אולי אקח שתי עוגיות קטנות יחד עם הקפה והפעם באמת אתחיל את הבוקר עם העיתון, גם עם זה שלא הספקתי אתמול.

ממש כיף שאני לא צריכה לרוץ הבוקר ואני יכולה להנות מקצב יותר נינוח ולעשות הכל בלי לחץ. רגע, מישהו מחפש אותי בטלפון. זה החייל. הוא אף פעם לא מתקשר בשעה כזו.

"כן", אני עונה, "ממתי אתה חולה? הבנתי, אז 5 גימלים בבית? מאיפה לאסוף אותך?"

מזל שאני בבית, אני אומרת לעצמי, יש לי בשר במקרר שאפשר להכין ממנו קציצות, הוא מאד אוהב אותן עם רוטב סמיך שאפשר לטבול בו את הלחם. אני יכולה להעמיד סיר על הגז עד שאצטרך לנסוע להביא אותו. את העיתון אני אקרא בסוף השבוע. בטח יהיה לי יותר זמן פנוי.

איבדנו את זה

Photo by Cristina Gottardi on Unsplash

רציתי להתקשר למישהי לשאול משהו על המפגש שממנו נעדרתי. ברגע האחרון עצרתי את עצמי. התחלתי לשאול את עצמי אם זה מתאים, היא לא חברה שלי רק מישהי שפגשתי בסדנא הזו, אז מה פתאום להתקשר למישהי שאני לא מכירה.

איבדנו את זה. להתקשר ככה בספונטני הפך להיות משהו שלא מקובל. במקום זה כותבים: "את זמינה? אני יכולה להתקשר?"

ראבק. מתי איבדנו את הספונטניות הזו להתקשר כשאני רוצה.

אם אני מתקשרת מבלי לתאם מראש אז אני מיד מרגישה קצת אי נוחות ושואלת "מתאים לך שנדבר עכשו? זה בסדר?" יש לי הרגשה שהפתעתי את זו שלא ציפתה לטלפון שלי בצד השני. אולי זה יכול להיחשב כסוג של הטרדה.

הרי ברור שהיא לא ציפתה. ככה היינו עושים פעם, לא? מתקשרים וזהו.

והרי ברור שאם אני עונה אז אני פנויה או לפחות מעוניינת לקבל את השיחה שהרי אם לא הייתי פנויה לא הייתי עונה..

 

אנשים לא מדברים יותר בטלפון. ממש לא. זה מנהג שהולך ועובר מן העולם. צלצול הטלפון שמבשר על מפגש לא מתכונן עם מישהו שאני מכירה או לא מכירה מעורר רגשות שונים. אולי חרדה אולי חוסר בטחון, אולי חוסר יכולת להיות לרגע בהוויה שלא התכוננתי אליה מראש..

במקום זה אנחנו מנהלים התכתבויות ארוכות בכל מיני ווטסאפ, טוויטר, טלגרם וכו' ושם מקשקשים את עצמנו לדעת. לעיתים שולחים הודעות קוליות אבל גם זה קצר ומתומצת..

עושה רושם שהתקשורת עם אחרים הולכת ונעשית משהו שמכביד..
צמצמנו את המפגשים פנים אל פנים, שיחות הטלפון הפכו כמעט רק למה שהכרחי, הודעות הווטסאפ נראות כמו סיפור בהמשכים וההודעות הקוליות כמו פקודות יציאה לקרב.. קצר וקולע.. וגם זה רק בגלל שנמאס לכתוב..

ולפעמים כשאני כבר מתקשרת.. אחרי שאני מוודאת שזה מתאים .. אני לא פעם צריכה להתגבר על תחושת החוסר נוחות של החדירה לפרטיות של הצד השני..

וכשמתקשר אלי מישהו שאני לא מכירה אני מופתעת. רגע.. הרי בשביל זה יש טלפון כדי שמי שלא מכיר אותי ורוצה לברר, לבדוק, לשאול.. יוכל לעשות זאת

במקום זה, להתקשר נתפס לא פעם כחדירה אל האזור הפרטי שלי..

איבדנו את זה.. אין ספק

 

וכשמדובר בחברות וארגונים, זה סיפור אחר.
לבנק את לא יכולה להתקשר, יש "התכתבות עם הבנקאי" הוא יחזור אליך בזמנו החופשי.
לחברות אשראי יש מוקדי שירות שמפציצים אותך בהודעות לא רלוונטיות, את צריכה ללחוץ על 1,2,3 שאת לא תמיד מבינה מה ההבדל ביניהם ובסוף מציעים לך שירות מהיר ואיכותי בווטסאפ. רק שלוקח להם בערך 20 דקות לחזור אליך.. את צריכה לעבור שורה של צעדי הזדהות ולספר כל פעם את הספור שלך, עד שמישהו מבין מה את רוצה.

בקופת חולים מעבירים אותך למוקד שירות וגם עם הרופאה שלך את רק יכולה להתכתב. תשובה תקבלי תוך 5 ימי עבודה..

במרפאת שיניים תשאירי הודעה. הם יחזרו אליך. במקרה הטוב הם חוזרים אחרי שלוש שעות. ברוב המקרים לא חוזרים בכלל.

הגדיל לעשות משרד התחבורה שחזר אלי אחרי שלושה ימים.. כשהתקשרו, לקח לי זמן לזכור מה רציתי מהם..

אבל כולם רוצים שתמלאי אחרי זה סקר טלפוני קצר ותגידי כמה השירות שלהם היה מצויין, איכותי, שירותי ועוד סופרלטיביים כאלה..

 

אני הולכת לבית קפה עם חברות. בשולחן לידנו חבורת צעירות. הן מתכתבות אחת עם השנייה בווטסאפ. הבנתם את זה? השיח הישיר מפחיד אותן. כנראה שלא רק אותן. הוא מפחיד את כולנו.. עברנו לדבר את עצמנו לדעת דרך מסרים קצרים.. עולם ומלואו בשני משפטים או כמו בטוויטר ב-140 אותיות צריך להגיד הכל...

אני תוהה לאן נתקדם מכאן...  

 

אהה, רגע... אני כבר מתקשרת... זה לא מתאים..? ממש לא ...תנסי מחר בבוקר... אני יוצאת עכשו.. נדבר בהזדמנות..

מה מטעין אותי?

במפגשים עם האנשים שאני מלווה אנחנו עוסקים לא פעם בשאלה של מה מטעין אותם באנרגיות, מה ממלא את הסוללה הפנימית שלהם.

אני מבקשת לדעת מה עוזר להם לטעון את עצמם מחדש כשהם מרגישים שכבר אין להם כוח והאנרגיות שלהם מרוקנות כמעט לגמרי.

התשובות שאני מקבלת הן מגוונות ושונות מאחד לשני.

התשובות מלמדות אותי שאצל כל אחד זה סיפור אחר. זו נכנסת למטבח לאפות, אחרת הולכת לקרוע עצמה בריצה, אחרת הולכת ללמוד, הוא באמנות ואחרת בכתיבה, וזו הולכת למפגש חברות, או לבקר אצל המשפחה או לנסוע לסופ"ש במדבר.. אין סוף לאפשרויות..כל אחד ומקור האנרגיה שלו.

החיים שלנו מלאים במכשירים שחייהם תלויים בטעינה של סוללות. פה התפקיד שלי הוא טכני בעיקרו. אני עוקבת אחר מצב הסוללה, יודעת כמה כבר ניצלתי וכמה נשאר עד שהמכשיר ישבוק סופית. ולכן בכל הזדמנות אני מחברת את טלפון, השעון, המחשב, הסוללה הרזרבית, האוזניות, ....you name it לחשמל כדי שלא יאכזבו אותי וימשיכו לפעול. כל אחד יודע שנסיעה לחופשה היום מתחילה באוסף המטענים שאקח איתי לטיול..בלי זה הטיול לא יכול להצליח..

כשמדובר בסוללות האלה אני כל הזמן בשליטה וככה אני מצמצמת את הסיכוי להפתעות לא נעימות..

כל אחד יודע שלסוללות יש זמן חיים קצוב ועוצמתן הולכת ונחלשת עד שיום אחד הסוללה פשוט תמות...

אבל הדבר הוא לא ככה כשמדובר בסוללה הפנימית שלי. טעינה של סוללה פנימית לא יכולה לקרות בחיבור לחשמל או בלחיצה על כפתור.

הסוללה הפנימית היא אחרת. משהו אחר מטעין אותה והיא לגמרי תלויה בי כדי שפעולת הטעינה תקרה בפועל. 

אז מה מטעין את הסוללה שלי?

כדי לדעת מה מטעין את הסוללה הפנימית שלי ולאיזה מקור אנרגיה אני צריכה להתחבר כדי להיות בשיא האנרגיות שלי – עלי להכיר טוב את עצמי. עלי לדעת מה מעורר אותי, מה מרגש אותי,מה מדליק אותי, מה מעצים אותי, מה נותן לי כוחות ומה מרים אותי.

וזה עובד גם להיפך, עלי לדעת ממה כדאי לי להימנע כי זה מרוקן אותי.

טעינה כזו דורשת סבלנות לתהליך ואפקט מצטבר של דברים טובים שקורים לי ושמחלחלים לתוכי וממלאים את אותי באנרגיות חדשות טובות.

וזה לוקח זמן... זמן הוא המרכיב הכי משמעותי בתהליך הזה..

אבל גם אצלי, מודעת ככל שאהיה, כשהסוללה הפנימית שלי מרוקנת אין לי סבלנות לתהליכים. אני רוצה פתרון עכשיו.

וזה לא עובד..