כששאלתי אותו מה להכין הוא אמר שהוא לא יודע. לא לחצתי. נראה לי רעיון טוב לבוא לסדר כמו אורחת, בלי להכין כלום. ברגע האחרון התחילו לטפטף הבקשות. "בא לך להכין מרק עוף וגם קיינדלך?" "מה דעתך על ארטישוק ממולא" עם כל השאלות האלה הרגשתי שממש בא לי לבשל, שממש בא לי לשחזר את מאכלי החג של אמא שלי מפעם, את אלה שהייתי מכינה אצלנו בבית. ורציתי שהבית יתמלא בכל הריחות של הבישולים של פעם.
ואתמול סדרתי שיהיה לי
יום פנוי מהתחייבויות ובישלתי עם הפסקות באמצע, לקניות של הרגע האחרון וגם לטקס חשיפת
הלוט מעל השלט החדש של "הגדעונים" ובאמצע קפצתי לבנק והלכתי לקנות מתנות
ובכל פעם שחזרתי הביתה, הוא היה מלא בריח התבשילים שהתקררו על הגז, לפני שיכנסו
למקרר..
הריחות מציפים בי געגועים
למה שהיה פעם. פרידה היא רגע בחיי משפחה, שבו נזכרים שוב איך היה לפני הכל ואיך
אחרי הכל. מי היינו אז ומי שאנחנו עכשו.
הבצלים שאני מקלפת הם כל
כך טריים שהם מגירים מיץ ומפזרים באוויר אדים שגורמים לי לדמוע. הדמעות האלה הן תפאורה
ראויה למחשבות על מה שעשתה לנו הפרידה. הפרידה מהבית היתה גם פרידה מעצמנו, ממי
שהיינו, מהמשפחה שהיינו, מהאהבה, מהריבים, מהצחוקים, מהכעסים, מכל הסלט הזה שבתוכו
גידלנו את עצמנו ואת הילדים שלנו והפך אותנו למי שאנחנו. אדי הבצל מתערבבים אצלי עם התחושות
האלה. ואני בוכה מהבצל ומהזכרונות
עכשו כשאני בארטישוק
והקילוף שלו קצת מורכב, בלשון המעטה, אני חושבת כמה העמידה מול הסוף הזה היא לא פשוטה.
לא פשוט לדעת שזו עמידה מול הסוף המוחלט, זה שאחריו כבר לא ייאמר מה שלא נאמר ושמעכשו
אין יותר מה שלא היה. יש רק זכרונות.
וזה כואב. אני מתרגלת
לכאב הזה. לוקחת נשימה עמוקה, צוללת לתוכו ומחכה שהוא יעבור. מה שיקרה הלאה, אין
לדעת.
עכשו כל הסירים על
הכיריים. בסיר אחד מרק, בשני הארטישוק, בשלישי הפול, ואני מרגישה תחושת סיפוק. את
הקניידלעך אכין ברגע האחרון. אין טעם להכין אותם מראש. הבית מתמלא בריחות. אני
מוצפת בזכרונות של כל הסדרים שבעולם, אלה שעשינו בבית אבא ואמא, הסדרים שעשינו בחו"ל,
אצלנו בבית, אצל המשפחות שלנו, אצל הילדים, אצל הקרובים, יש לי בראש סרט אחד ארוך
של ארוחות והטקסים והמאכלים.
עכשו יש מציאות החדשה ואני
לומדת אותה. אני לוקחת עוד נשימה עמוקה. מה שהיה כבר לא יהיה. יהיה משהו
אחר והוא יכול להיות טוב ואפילו למעלה מזה... אני מרגישה שהשנה אני יותר בסדר, אני
מסתכלת קדימה.
יאללה, שיהיה חג שמח
העכשיו משמח כי הוא קיים ממלא בנוכחותו. העבר הוא סיפור אישי והעתיד יהיה ההווה של מחר :) חג שמח
השבמחקמניחה שאתה צודק. אבל כשנמצאים בתוך הדברים קשה לראות אותם בראיה רחבה יותר.
מחקבכל אופן תודה על העידוד
ההווה ממלא ב נוכחותו, העבר הוא סיפור אישי משהו והעתיד תכף יהיה ההווה חג שמח
השבמחקאת זה אפשר להגיד ממרחק הזמן.. ואני מתחילה להרגיש את זה שהזמן מסדר פרופורציות אחרות לאירועים שהיו
מחקחג שמח. פול, ארטישוק, בצל, בצל מירוק טעים-טעים, חסה.. חג שמח
השבמחקמאכלים של חג. יש להם טעם מיוחד
מחקשיהי חג שמח למרות המחשבות הלא פשוטות. ושיהיה גם טעים
השבמחקתודה. לשמחתי החג היה שמח באופן מיוחד. הרגשתי טוב
מחקהחגים הם תקופה טעונה והרבה רגשות וזכרונות שביום יום לאו דווקא נוכחים, עולים אל פני השטח. אני שמחה על הבצל שעושה את עבודתו נאמנה ומאפשר לדמעות לזלוג ולמחשבות לזרום ולרגשות להשתחרר.....חג שמח
השבמחקכן.. חגים זו תקופה לא פשוטה בכלל עבורי.. והבכי הוא חלק מן העניין.
מחקתודה על העידוד