איבדנו את זה. להתקשר ככה בספונטני
הפך להיות משהו שלא מקובל. במקום זה כותבים: "את זמינה? אני יכולה
להתקשר?"
ראבק. מתי איבדנו את הספונטניות הזו
להתקשר כשאני רוצה.
אם אני מתקשרת מבלי לתאם מראש אז אני
מיד מרגישה קצת אי נוחות ושואלת "מתאים לך שנדבר עכשו? זה בסדר?" יש לי
הרגשה שהפתעתי את זו שלא ציפתה לטלפון שלי בצד השני. אולי זה יכול להיחשב כסוג של
הטרדה.
הרי ברור שהיא לא ציפתה. ככה היינו
עושים פעם, לא? מתקשרים וזהו.
והרי ברור שאם אני עונה אז אני
פנויה או לפחות מעוניינת לקבל את השיחה שהרי אם לא הייתי פנויה לא הייתי עונה..
אנשים לא מדברים יותר בטלפון. ממש
לא. זה מנהג שהולך ועובר מן העולם. צלצול הטלפון שמבשר על מפגש לא מתכונן עם מישהו
שאני מכירה או לא מכירה מעורר רגשות שונים. אולי חרדה אולי חוסר בטחון, אולי חוסר יכולת
להיות לרגע בהוויה שלא התכוננתי אליה מראש..
במקום זה אנחנו מנהלים התכתבויות ארוכות
בכל מיני ווטסאפ, טוויטר, טלגרם וכו' ושם מקשקשים את עצמנו לדעת. לעיתים שולחים
הודעות קוליות אבל גם זה קצר ומתומצת..
עושה רושם שהתקשורת עם אחרים הולכת
ונעשית משהו שמכביד..
צמצמנו את המפגשים פנים אל פנים, שיחות הטלפון הפכו כמעט רק למה שהכרחי, הודעות
הווטסאפ נראות כמו סיפור בהמשכים וההודעות הקוליות כמו פקודות יציאה לקרב.. קצר
וקולע.. וגם זה רק בגלל שנמאס לכתוב..
ולפעמים כשאני כבר מתקשרת.. אחרי שאני
מוודאת שזה מתאים .. אני לא פעם צריכה להתגבר על תחושת החוסר נוחות של החדירה
לפרטיות של הצד השני..
וכשמתקשר אלי מישהו שאני לא מכירה
אני מופתעת. רגע.. הרי בשביל זה יש טלפון כדי שמי שלא מכיר אותי ורוצה לברר, לבדוק,
לשאול.. יוכל לעשות זאת
במקום זה, להתקשר נתפס לא פעם כחדירה
אל האזור הפרטי שלי..
איבדנו את זה.. אין ספק
וכשמדובר בחברות וארגונים, זה סיפור
אחר.
לבנק את לא יכולה להתקשר, יש "התכתבות עם הבנקאי" הוא יחזור אליך בזמנו
החופשי.
לחברות אשראי יש מוקדי שירות שמפציצים אותך בהודעות לא רלוונטיות, את צריכה ללחוץ
על 1,2,3 שאת לא תמיד מבינה מה ההבדל ביניהם ובסוף מציעים לך שירות מהיר ואיכותי
בווטסאפ. רק שלוקח להם בערך 20 דקות לחזור אליך.. את צריכה לעבור שורה של צעדי
הזדהות ולספר כל פעם את הספור שלך, עד שמישהו מבין מה את רוצה.
בקופת חולים מעבירים אותך למוקד
שירות וגם עם הרופאה שלך את רק יכולה להתכתב. תשובה תקבלי תוך 5 ימי עבודה..
במרפאת שיניים תשאירי הודעה. הם
יחזרו אליך. במקרה הטוב הם חוזרים אחרי שלוש שעות. ברוב המקרים לא חוזרים בכלל.
הגדיל לעשות משרד התחבורה שחזר אלי
אחרי שלושה ימים.. כשהתקשרו, לקח לי זמן לזכור מה רציתי מהם..
אבל כולם רוצים שתמלאי אחרי זה סקר
טלפוני קצר ותגידי כמה השירות שלהם היה מצויין, איכותי, שירותי ועוד סופרלטיביים
כאלה..
אני הולכת לבית קפה עם חברות.
בשולחן לידנו חבורת צעירות. הן מתכתבות אחת עם השנייה בווטסאפ. הבנתם את זה? השיח
הישיר מפחיד אותן. כנראה שלא רק אותן. הוא מפחיד את כולנו.. עברנו לדבר את עצמנו
לדעת דרך מסרים קצרים.. עולם ומלואו בשני משפטים או כמו בטוויטר ב-140 אותיות צריך
להגיד הכל...
אני תוהה לאן נתקדם מכאן...
אהה, רגע... אני כבר מתקשרת... זה
לא מתאים..? ממש לא ...תנסי מחר בבוקר... אני יוצאת עכשו.. נדבר בהזדמנות..
וואו את מהדהדת ממש את המחשבות שלי. את יותר צעירה ממני אבל אני עוד זוכרת כאשר היינו באים זה לזה ודופקים בדלת בלי לתאם מראש. או כשהיינו ילדים היינו צועקים מלמטה לחברים שיירדו לשחק. זה היה מזמן אבל זה לא מרגיש כל כך מזמן. אז את מדברת על להתקשר בטלפון...
השבמחקלפני כמה ימים חברה טובה כתבה לי שהיא מבקשת להתייעץ איתי על משהו. זו חברה טובה, טובה מאד, אחת מהחברות הכי אהובות עלי ואני עליה - אבל אנחנו נפגשות פעמיים שלוש בשנה ולא מדברות זו עם זו בין המפגשים. לא יודעת איך להסביר את זה. כשהיא ביקשה להתייעץ אמרתי לה להתקשר, ושוחחנו והשיחה קלחה ואמרתי לה שמוזר לי שאנחנו לא מדברות בכלל בטלפון - אז היא אמרה שהיא כבר לא מדברת עם אף אחד בטלפון. שהיא איבדה את היכולת לדבר בטלפון. היא רק מתכתבת. בדיוק כמו שאת מספרת כאן. מצב עגום...
אנחנו חיינו בזמנים אחרים.. הדלתות היו פתוחות ולבוא לבקר אחד אצל השני זה היה עניין שגרתי.. ככה כולם עשו.
מחקהיום הכל נעשה רשמי וכפוף לכללי ה"מתאים /לא מתאים"
לפני כמה ימים כתבה לי חברה שהיא רוצה לדבר איתי. תהיתי למה היא לא ישר צלצלה.. שאלתי אותה למה לא התקשרה, אמרה שלא נעים לה אולי היא מפריעה... זה הפתיע אותי..
ואני באמת מתרשמת שאנשים מדברים היום פחות ויותר מתכתבים...
לדבר בטלפון? איזה רעיון מוזר... כולם יודעים שטלפון נועד להתכתבות! ויותר ברצינות - למרות שאני לא צעיר, באופן אישי אני מוצא את ההתכתבות בהודעות קלה יותר. פעם הייתי חושש להתקשר לאנשים שמא אני מפריע. היום או שאני שולח הודעה לשאול אם אפשר לדבר או שאני כבר מעביר הכל בהתכתבות
השבמחקזה בדיוק העניין.. שהחלפנו מיומנות אחת - באחרת.. יש ערך לדיבור ויש ערך לכתיבה.. אחד לא מחליף את השני..
מחקוהשאלה שמעניינת אותי היא למה הפסקנו לדבר... מה יש בדיבור שמערים קושי....?
אין לי תשובות.. רק קצת מחשבות
גם אני מעדיפה לקצר ולכתוב
השבמחקשיחות נפש מתאימות לזמנים מסויימים אבל לא כל הזמן. הבלוג משמש לכתיבה ארוכה יותתר מהווטסאפ ומתאימה לאלו שאוהבים להאריך ומוזר שאנחנו עושים זאת גם לזרים גמורים…
מניחה שכתיבה יותר קלה כי אנחנו עושים את זה לבד, מבלי שמישהו יעמוד מולנו.. וגם אפשר להשקיע בזה זמן ולחשוב. בדיבור זה לא ככה.
מחקכשמישהו עומד ממול, ולא משנה אם זו חברה או אדם זר, אנחנו חושפים עצמנו אחרת.. השליטה שלנו על מה שקורה היא מוגבלת והיא לא תלויה רק בי..
ושיחות נפש זו רמה אחרת של תקשורת....
אני מאותם ששמחים כלכך על השינוי הזה, על היעלמות ה"סחבקיות" הישראלית המיוזעת, על השכן שעובר לגור אצלך, או תלמיד בסופר מרגיש שהוא "כמוך" ממש או אמו שמתחילה להכביד בסיפורים.
השבמחקאני יודעת שיש כאלה שהשינוי הזה טוב להם ..
מחקוברור לי שכל סוג של תקשורת יכול להתאים לאנשים מסויימים ולאחרים פחות
אבל כשאני רואה חבורה של צעירות בבית קפה, שבאו לבלות ביחד והן לא מדברות וכל הזמן מתכתבות ביניהן, אני תוהה אם לא הלכנו רחוק מדי בלאבד דברים בסיסיים בחיים...
בעיני זה כמו הליכה..אנשים זקנים שמפסיקים ללכת מאבדים את המיומנות הזו ..
וגם הדיבור בעיני זה סוג של מיומנות שאנחנו הולכים ומאבדים ובגלל זה מסתגרים יותר והופכים בודדים יותר..