בסוף הכי טוב בבית

אני מתבוננת על עצמי במשבר הקורונה מפרספקטיבה קצת אחרת.

השלב הראשון שהתחיל מתישהו בפברואר התאפיין בהכחשה, התעלמות וחוסר התייחסות. הקורונה נראתה רחוקה ממני, משהו שקורה לאחרים ואין לה שום קשר אלי. החיים שלי אז התנהלו במסלול השגרתי והרגיל. מבחינתי הקורונה, מדאיגה ככל שתהיה, היתה עוד נושא שמדברים עליו בחדשות ולא מעבר מכך.

השלב השני הגיע באמצע מרץ כשהודיעו לי שעלי להפסיק לעבוד. בהתחלה זה היה רק במקום אחד, אחר כך גם בשני ואחרי כמה ימים הכל פשוט נעצר. התחושה הראשונית היתה של בהלה, רצון נואש להשיג שליטה ולדעת מה קורה. היו לי המון שאלות אבל לא מצאתי תשובות. המצב החדש לווה בתנודות רגשיות, הרגשה של חוסר ודאות כאילו הקרקע נשמטת מתחת לרגלי, בצד תחושה של הישרדות, שהתבטאה גם פה ושם בקניות מופרזות כדי "שלא יהיה חסר". זה הזכיר לי את אבא שלי שבכל פעם שפרצה מלחמה הוא אגר במחסן מצרכים יבשים "כי מי  יודע מה יהיה" הוא אמר.

יש התבהרות בתוך הטשטוש. אני צילמתי

בתחילת אפריל הגיע השלב השלישי. אחרי תקופת אבל קצרה, התחלתי להסתגל ולהבין שאולי הדברים כבר לא יחזרו להיות מה שהיו קודם, ובעיקר להכיר בכך שאני חלק מתהליך שמחייב התארגנות לשינוי.

החדשות ממשיכות להיות מבהילות, אבל אני כבר לא נבהלת. אני מקבלת בהכנעה ובמידה רבה של סולידריות את ההנחיות היומיות,. אפילו את זו המחייבת אותי לצאת החוצה עם מסכת פנים. בשלב זה גם התחלתי ליהנות מהמציאות החדשה של חיי ולמצוא את החיובי בקצב החיים שהואט בבת אחת.

אני כבר לא עסוקה במחשבות על מה שהיה. מפעם לפעם אני מהרהרת בשאלות לגבי המציאות המתהווה לנגד עיני ולגבי מה צופן לי העתיד. אפילו התחלתי לחשוב ברצינות שאולי הגיע הזמן להיפרד מדברים שכל כך אהבתי. המשאלה שיחזירו לי את "מה ששייך לי" כבר נראית לי קצת נאיבית..

זהו שלב מתאבל, עצוב, אבל אין בו התלהמות. יש בו תחושה של השלמה יחד עם הסתכלות אל מה שצופן לי העתיד. העתיד הזה כבר לא נראה כל כך רחוק. הוא פה ממש מעבר לפינה. 

הרחובות הריקים, גינת המשחקים שאין בה ילדים משתובבים, בית הקפה שרק נפתח וכבר סגר האופציה לקפה שכונתי, העמידה בסופר במרחק של 2 מטר מהאיש הקרוב אלי, המפגש עם ההוויה שבה אני לומדת להיות לבד, כל אלה הם ההוויה החדשה שלי ואני מתמודדת איתה בשמחה.

זו לי הפעם הראשונה שאני נאלצת להיות בבית לתקופה לא ידועה. כרגע האופק של העבודה שלי הוא לא ברור. פעם זה היה מאד מלחיץ אותי ועושה לי חוסר שקט פנימי. היום, אני לא מרגישה שום דבר מהתחושות האלה. משהו השתנה בתוכי. הרבה מהחוויות שלי בימים אלה הן חוויות שלא חוויתי בעבר. אני נהנית מהקימה הרגועה בבוקר, שלא צריך לתקתק דברים, שאפשר לסגל קצב אחר, אין לחץ להתכונן לפגישות ולהגיע בזמן, אימת הפקקים כבר לא רובצת עלי.

ולא שאין בכל זה גם קושי. אבל כרגע, מכיוון שהדברים הם לא בשליטתי, אני בוחרת ליהנות ממה שיש. הכתיבה עוזרת לי להתמודד עם זה. לקום בבוקר ולהתחיל את היום בכתיבה של המחשבות שלי ושל מה שאני מרגישה ולהתמסר לזה באמת – בשבילי זה היה מרפא ממש. תחושת מועקה שקמתי איתה בשבוע הראשון הולכת ומתפוגגת. בשבוע השני הייתי כבר יותר רגועה ובשבוע השלישי כבר התחלתי ליהנות מהמצב הקיים ולהודות שזה בכלל לא רע. עכשיו יש בי ציפיה למה שהתקופה הקרובה תזמן לי.

מאה מטר

ככה נראה גן שעשועים נטוש

בהנחיות החדשות למאבק בקורונה כתוב ש"מותרת יציאה 100 מטר מהבית לזמן קצר". אני מחשבת כמה צעדים יש ב-100 מטר. לפי הגוגל זה קצת יותר מ-140 צעדים. זה הטווח שבו מותר, לפי ההנחיות, להסתובב, להתאוורר ולנשום אוויר מהסגר שכפה עלינו המצב. בבוקר יצאתי החוצה לבדוק לאן יביאו אותי 140 הצעדים.

מזג האוויר מצויין, האביב התפרץ במלוא יופיו. הכל פורח. אחרי הגשם שירד השבוע הירוק נראה יותר ירוק. החוץ כל כך מפתה לא להסתפק ב-140 צעדים ולהמשיך ללכת. אני תוהה מה עדיף להיות שומרת חוק או פורצת גבולות. הנפש שלי כמהה למרחבים אבל אני מחליטה להיות צייתנית ולהתייחס למגבלות ברצינות ולבחון לאן לוקחים אותי 140 הצעדים שהממשלה מרשה. בשבילי זו הזדמנות להכיר קצת יותר מקרוב את השכונה שעברתי אליה לא מזמן.

בימים כתיקונם, כשהכל שוקק חיים, השכונה הזו היא מקום ממש מקום נחמד. עכשיו כשהכל קפא וכולם ספונים בבתים השכונה שינתה את פניה. האביב התפרץ פה מכל עבר והכל פורח, אבל כמה אפשר להתפעל מפריחת כליל החורש, השיטה המכחילה או מן הבוגנוויליה. ההתרחשות הכי גדולה היא סביב פחי הזבל. אלה כל הזמן עולים על גדותיהם. נראה שכולם מנצלים את ההזדמנות לעשות סדר. אנחנו לפני פסח. התקופה מתאימה לעשות ניקיון של פסח. רק שזה יגמר וגם פסח יתחיל ויגמר והקורונה?  מי ידע.. בינתיים אין סימנים שהיא הולכת מכאן.

ליד הפחים יש הרבה קופסאות קרטון ריקות של המשלוחים שהזמינו האנשים המבלים שעות בבית. ברחוב הראשי של השכונה המספרה סגורה, הפיצריה סגורה. המאפיה שהתחילה את ימיה בתחילת חודש מרץ בהבטחה גדולה להיות בית הקפה השכונתי החדש - צמצמה את פעילותה למכירה בלבד. כל הכסאות של בית הקפה נאספו ונקשרו בחבלים לפינת הגן.

הרחובות שבדרך כלל פוגשים בהם הרבה אנשים עכשיו שוממים. מרחוק אני מזהה איש שיצא לטייל עם כלבו ועוד זוג שעושה ספורט. גינת המשחקים ריקה לגמרי ורק החתולים ממשיכים להסתובב סביב הברזיה. בימים כתיקונם יש תמיד מישהו דואג לכלים עם מים. עכשיו הכלים ריקים והחתולים מסתובבים.

אפשר לראות בשקט הזה משהו מרגיע אבל אצלי הוא מעורר חוסר נוחות. זה לא כמו שקט היורד על בתי השכונה כשנכנסת השבת. זה שקט כפוי שהמציאות כפתה עלינו ושקט כזה אני ממש לא מחבבת.

הקפאון הזה גורם לי להסתכל על דברים שבדרך כלל אני מתעלמת מהם: אני שמה לב לשלטים המציעים דירות למכירה, המרפסות המוזנחות, הבורות שנפערו בכביש אחרי הגשם האחרון, המדרכות שצריך לתקן בגלל שורשי העצים שהרימו את האבנים המשתלבות, השיחים שצריך לקצץ כי תכף הם משתלטים על השביל, וניקיון הרחוב... אני לא זוכרת מתי בפעם האחרונה ביקר פה האוטו עם המטאטא..

לפי השקט אפשר לחשוב ששבת היום אבל האוטובוס שנוסע בשכונה מחזיר אותי למציאות. הוא ריק מנוסעים. התחנה שליד בית הספר התיכון ריקה, גם זו שאחריה וגם שאר התחנות. הנהג מנפנף לי לשלום. אני מנפנפת בחזרה. לרחוב שליד נכנסה משאית, עצרה בפתחו של אחד הבתים ופתחה את דלתותיה לרווחה. היום עוברים היום דירה. תוך דקות התמלא הרחוב בארגזים של תכולת הבית שנבלעו בפתח הגדול של המשאית.

עמדתי שם דקות ארוכות מתבוננת בפלא הזה שהפר את השקט. האנשים העמיסו את תכולת הבית, סגרו את הדלתות ונסעו. אחריהם יצאו בני הבית נבלעו במכונית שלהם ונסעו גם הם. ואז הבנתי שעם כל הכבוד לקורונה שעצרה לנו את החיים אבל החיים לא נעצרו באמת. זו רק עצירה זמנית כדי שניקח אוויר לריאות וננשום עמוק. מתחת לפני השטח מבעבעים החיים של כולנו ומחכים לרגע שינתן האות והכל יפרוץ החוצה. בדיוק כמו האביב שפרץ עכשיו בחוץ.

אני צועדת בחזרה הביתה. ביני לבין עצמי אני תוהה כמה שבועות אצטרך להסתפק בסיבוב הזה של מאה מטר ולהתמיד בגישה הצייתנית הזו מבלי לחפש פתחי מילוט. 

"אל תבזבז משבר טוב" Never Waste a Good Crisis - אמר צ'רציל

באדיבות אורגד 

אני בגיל הסיכון. אני? מעולם לא חשבתי שאני שייכת לקבוצה הזו עד שבאה הקורונה. אני לא מצליחה להבין איך צורפתי לקבוצה הזו, דבר שמכניס אותי  מחוסר ברירה לבידוד, מרצון או שלא מרצון. הסטיגמה המודבקת אלי בימים אלה היא בכלל לא נעימה. אני שומעת כל היום נזיפות על כך שאני לא נזהרת ולא שומרת על עצמי. אני שואלת את עצמי ממה אני צריכה להיזהר.

אני תוהה איך מתוך כוונה טובה מבודדים אותי. זה לא בידוד הרמטי. זה "בידוד לטובתי"  זו מעין המלצה שיותר טוב לא להפגש איתי כי זה רק לטובתי. ובלי להרגיש שמתי לב שאני יוצאת פחות, מבלה פחות, נפגשת פחות. הכל פחות. קצב החיים המהיר שאפיין את חיי עד לפני שבועיים השתנה לגמרי. העבודה נפסקה, בתי הקפה נסגרו. אין מפגשי עבודה אין מפגשים חברתיים. הכל נעלם.

נכון שאי אפשר לבטל את עניין הגיל אבל אני מסתכלת על עצמי במבט מפוקח: אני עובדת במשרה מלאה, עוסקת בספורט, שוחה בבריכה, מתעניינת בעולם שמסביבי, לומדת שלוש שפות במקביל, הולכת ברגל במסלולים למיטיבי לכת. אני לא מכירה הרבה צעירים ממני שיש להם אורח חיים כזה אינטנסיבי. אני לא סובלת משום מחלות רקע ובכל זאת אני נחשבת לקבוצת סיכון.

רציתי להזמין אלי את הילדים לארוחת שבת אבל הם אומרים לי שלא כדאי. ביטלתי מפגש חברתי שהיה מתוכנן בביתי, כי החברים שלי כולם גם הם קבוצת סיכון והראש הרי לא מפסיק לחשב סיכונים והסתברויות. התלבטתי מאד ובסוף החלטתי לבטל. את עצמי לא איכפת לי לסכן אבל למה לעשות זאת לאחרים?. חשבתי גם שאולי מישהו מהשכנים לא יאהב את זה שיש בביתי התכנסות וילשין עלי.. לאן הגענו..

התקופה הזו מאופיינת בהרבה אי ודאות שיוצרת בלבול עוד יותר גדול. אי ודאות מולידה מיד חוסר ביטחון. אני קוראת כל מה שרק ניתן ועוקבת אחרי פרשנים ומומחים, אבל בינינו, גם לרציניים ביניהם אין באמת מושג. אלה הרגעים  שבהם את מבינה שמה שהיה לא יהיה, אבל לאף אחד אין באמת מושג מה כן יהיה וכולם מנחשים.

אני בטוחה שמגיפת הקורונה, שהיא דבר רע, תביא עמה, כמו כל דבר רע, גם כמה התפתחויות חיוביות. עבודה מהבית, הוראה מרחוק, ביצוע כל הרכישות אונליין, צמצום השימוש באמצעי תחבורה מזהמים. על אלה מדברים כולם. אני נזכרת עכשיו בתושבי ונציה שזעקו שהתיירות הורסת להם את החיים. אבל אולי יהיו לזה גם השלכות נוספות. מה שבטוח הוא ששטח ששוחרר לא יוחזר.

ואני? במצבים של חוסר ודאות, כשהחרדה אורבת לפתחי, אני מעדיפה לבחור במה שיש לי יכולת אמיתית להשפיע עליו. אני לא חסינה לחוסר האונים שמייצר המשבר, אבל אני בוחרת להתמקד במה שאני יכולה להחליט לגביו ובמה שיסב לי ביטחון, יציבות ושמחה. אני עושה דברים שמשמחים אותי ושיש לי שליטה עליהם, לפחות מסוימת: עד כמה אני צופה בחדשות, מה אני אוכלת, מה אני עושה עבור הגוף והנפש שלי. אין לי כוונה לצאת מהמשבר הזה בצורה של חבית מתגלגלת..

אני יוצאת כל יום לשמש, הולכת למרחקים כמעט בכל יום, בכפוף ובהתאם למה שמותר ואפילו הגדלתי את המרחקים. אם כבר יש היסטריה באוויר, למה שלא אביס אותה בקילומטרים. אני מתרחקת מדברים שאין לי שליטה עליהם. אני מפנה את תשומת ליבי לעשייה במקום לשקיעה במחשבות שלא מובילות לשום דבר חיובי.

משבר הוא תקופה קשה. חוויתי אחד כזה לא מזמן. השאלה היא איך אני יוצאת ממנו. בסוף המשבר הזה יחלוף ונחזור לשגרה. אם אפשר לחזור אליה פחות מתוחה ויותר בכושר, לא עדיף? אני מנסה לייצר שגרה קבועה שבתוכה יש גם ספורט, גם קריאה, גם כתיבה, גם ללמוד קצת, גם שיחות עם חברים ובני משפחה ומחזקת את הקשר עם מי שנותן לי רוח גבית - על בסיס יומי. יש לי מטרה: כשנצא מהמשבר הזה אני רוצה לצאת ממנו מחוזקת פעמיים: גם נפשית וגם פיזית.

אני מגלה את אתרי ההיכרויות

מציאות חיי הקודמת התרחשה במעגלים פחות או יותר קבועים, עם אנשים שאני מכירה שנים בקשרי עבודה או ידידות. במקום חדש התעורר בי הצורך להתחבר למעגלים חדשים. הצטרפתי לכל מיני מסגרות אני לומדת גרמנית, רצה במכון כושר, שוחה בבריכה המקומית, אני מוצאת עצמי במקומות חדשים וחלקם גם מפתיעים..

גיליתי שלשנים הרבות במערכת יחסים קבועה, יש השפעה על הכישורים הבינאישיים שלי ושעלי להוציא מן המגירות כישורים שלא השתמשתי בהם שנים וגם לפתח חדשים שמתאימים למציאות החדשה, אם אני רוצה שתצמח מזה מערכת יחסים כלשהי.

בשלב כלשהו החלטתי לבחון את הדבר הזה שנקרא "אתרי היכרויות". היו כאלה שהזהירו אותי מהם. התעניינתי אצל חברותי הגרושות הוותיקות וכל אחת יעצה לי משהו אחר. to make the long story short, גיליתי שזה עולם גדול ומגוון. התקבעתי על אחד שהגדיר עצמו אתר לאקדמאים ונרשמתי..

המפגש עם המציאות הוירטואלית היה מפתיע. למדתי את שפת המקום ואת ההתנהלות בו, יצרתי פרופיל, שמתי תמונה נחמדה וחשפתי עצמי לעולם.

התגובות לא אחרו לבוא וכך גם הפונים. תוך זמן קצר הגעתי למסקנה שאפשר לחלק את הפוניםאלי ל-3 קבוצות:

הצעירים – גברים בגילאים שבין 35 ל-45 ואף צעירים מזה, הנשואים, ואלה שבגילי – פחות או יותר.

הצעירים – אלה פונים בעיקר לקראת סוף שבוע.. כנראה גילו שהם הולכים לבלות את השבת לבד אז הם מחפשים בילוי. נוסח הפניה הוא בדרך כלל זהה "אני לא מסתדר עם בנות בגילי, מתאימות לי בנות יותר מבוגרות" בנות? נו טוב.. ה"דיבור" הוא תמיד סביב היתרונות המשמעותיים שמביא איתו הגברבר הצעיר, שהם בדרך כלל מסתכמים סקס עם גבר צעיר. וואו...  זה מוצג כסוג של מתנה ליקום וההנחה היא שאשה בגילי (המתקדם) תעוט על ההצעה השווה הזו כי הם הרי יודעים שזה מה שאני מחפשת...

אני, מצד שני, הייתי סקרנית לדעת מה מביא גברבר צעיר להציע יחסים למישהי שיכולה להיות אמא שלו.. כולם כאחד התחייבו שזה רציני ולא רק למטרות חפוזות. ממש לא השתכנעתי. אולי אני סתם  מקובעת..

הנשואים – את אלה קל לזהות. הם בדרך כלל לא מציגים עצמם בתמונה, הפניה קצרה ומנוסחת בלקוניןת ותכף מבקשים לעבור מהתכתבות בתוך האתר לוואטסאפ. באתר נמחקות מיד כל העדויות בכתב... בווטסאפ תקבלי תמונה של המועמד שמחפש בדרך כלל חברת נפש, מישהי לשוחח איתה, לא סקס חלילה. רק חברות נפש.. כשהשיחה מתפתחת קצת יותר, ימהר הגבר הנשוי להציע להפגש.. ולהצהיר שמדובר פה ב-'win – win הוא יקבל חברת נפש לבילוי של רבע שעה בדרך לעבודה או בדרך הביתה מהעבודה, ואת? סקס שבטח מזמן לא היה לך ...

הקבוצה השלישית – הגרושים/האלמנים וגם הרווקים – יש ביניהם שמחפשים נשים צעירות ואז אני מבוגרת מדי עבורם ויש גם כאלה ש..נו.. הם חיפשו מישהי יותר צעירה אבל בינתיים עו לא מצאו מה שחפשו.. אז הם מוכנים להפגש אתך.

הגברים בקבוצה זו מרביתם גימלאים, חלקם עובדים וחלק לא. יש שנמצאים הרבה שנים בסצינת הדייטים ועדיין לא מצאו זוגיות קבועה.

ואת, שרק הגעת חדשה למקום הזה, ומבקשת קצת זמן ללמוד ולא למהר – להם אין סבלנות בשבילך, כל אחד ילמד אותך מה הכי טוב בשבילך, שאת צריכה לחטוף את הגבר הראשון שפונה אליך כי יותר טוב ממנו לא תמצאי.. וכי נשים כמוך שלא ממהרות להחליט וחושבות שכדאי להמשיך לחפש – הן בסוף נשארות לבד. המסקנה? אם כבר עשיתי לך טובה ופניתי אליך – את אמורה להעריך את זה וליפול ישר לזרועותי. אהה.. את גם עובדת? אז מתי יהיה לנו זמן להפגש?

דרך האתר נפגשתי עם כמה גברים. לאחר יותר מ-40 שנות נישואין לגבר אחד זו הייתה חוויה מרתקת, מהרבה בחינות.
ראשית, זכיתי לראות עולם. הדייטים שלי היו במנעד גילאים ומקצועות ועיסוקים. נפגשתי עם אנשים נדיבים וגם כאלה שלא. הוזמנתי לכל מיני חופשות שקודם רק יכולתי לחלום עליהן, אם אסכים ליחסים..
שנית, למדתי להעריך את עצמי כאישה "שווה" על אף היותי באה בשנים… שמעתי שאני סקסית,  מדהימה, לא מעט אמרו לי שאני "שווה" וכמעט כל מי שפגשתי רצה שמה שהתחיל בינינו גם ימשך.. לא פעם צרמה לי התחושה שמדובר פה בסוג של שוק אבל בחרתי להתרכז ב"טוב".
שלישית, יצאתי, התפרקתי קצת, התפנקתי, נהניתי וחשבתי רק על הרגע ועל מה שטוב לי
רביעית, נחשפתי לעולם ההיכרויות על חוקיו המוזרים, שרוב הזמן קרע אותי מצחוק. אבל הדבר החשוב והמשמעותי ביותר היה העובדה שיכולתי להגדיר ולדייק לעצמי, מדייט לדייט, מה חשוב לי עכשיו במערכת יחסים. ואחרי שהגדרתי לעצמי את זה – לא ויתרתי ולא התגמשתי.
בהתאם לכך שבתי ועידכנתי מידי פעם את הפרופיל שלי באתר ההכרויות.
כתבתי במפורש שאני בסטטוס החדש רק חודשים ספורים, ולכן כל מי שבחרתי שלא להמשיך איתו טען כמובן, שאני פשוט לא פנוייה רגשית וזה מוקדם מידי עבורי.
כל עניין הדייטינג היווה חלק מתהליך ההבראה שלי מהקשר הקודם והתבשלות שלי לקראת הקשר הבא, לכשיבוא.
הייתי צריכה לבחון, איך מפתחים קשר לצד הכאב על אובדן, איך נראה פרק ב, ועוד. הרגשתי שאני רוכשת ידע משמעותי ומעשי, בגישה סקרנית ופתוחה, ובלי דעות קדומות.

אחרי תקופה קצרה התעייפתי מהמהירות שבה יחסים אינטרנטיים מתחילים ונגמרים והחלטתי לקחת הפסקה מהעיסוק הזה. דקה לפני שעצרתי מצאתי מישהו ממש נחמד ועכשיו אנחנו מבררים בינינו את טיב הקשר שלנו

אני כל הזמן מזכירה לעצמי לא לשכוח את מה שחשוב לי: להרגיש בטוחה ולהיות מי שאני ולבסס את היחסים על תקשורת פתוחה, הכלה, קבלה
אולי בסוף יצא מזה משהו  נחמד

מה יש לך במקרר?

אני פותחת את המקרר ומסתכלת על התכולה שלו. הכי קל לראות את המדף העליון. בחלק הקדמי נמצא כל מה שבשימוש יומיומי. הגבינה הלבנה, הקוטג', שקית הניילון שבתוכה עטופות פרוסות הגבינה הצהובה.

יש לי מושג מה יש בחלק הקדמי. כל מה שקורה אי שם מאחור הוא התעלומה, וזה רק כשמדובר במדף העליון. ובמדפים למטה? מה בדיוק קורה שם? אני רואה מה שנמצא קרוב. בפנים זה כבר סיפור אחר. לא פעם אני מגלה שם קופסה של תותים שאפשר לקחת אותה למחקר מדעי, או שקית עם רוטב אדום שנדמה לי שבגלגול הקודם היה סתם עגבנייה...

באופן מפתיע, בדיוק אותה תופעה קיימת גם כשמדובר בארון הבגדים שלי. אני משתמשת אך ורק במדף האמצעי, וגם בו רק בחלק הקדמי. כל מי שעומד מאחוריו מצדדיו ומעליו הוא לא קיים. לאחרונה הצלחתי להבין שבעצם כמעט את כל סוגי הבגדים שקיימים כבר יש לי, אני פשוט לא זוכרת אותם.

ככה גם לגבי שידת המגירות שלי שמכילה את התחתונים והחזיות והגרביים. מה שקדימה נשלף ראשון. השאר? יחכה לזמן שאסדר את המגירה ואין לדעת מתי ואם בכלל נפגש שנית..

כן, מתברר שלא רק שאני לא זוכרת מה יש לי בפריזר, בארון ובמגירות, אנחנו גם לא זוכרת מה יש לי במגירות הפנימיות שלי. אני לא זוכרת איזה יכולות נחבאות אצלי אל הכלים. במשך שנים התרגלתי להתרכז בשתיים שלוש חוזקות שהיו הכי זמינות ונגישות, ובכך סגרתי את העניין, בטוחה שזה כל הסיפור, שרק בזה אני טובה. ויותר מזה, שבשאר הדברים אני ממש ממש גרועה.

התקופה האחרונה מזמנת לי התנסויות רבות חדשות, ביניהן, כאלה שנדחקו לסוף המגירה ושמזמן לא הוצאתי החוצה וגם כאלה שאף פעם לא היתה לי ההזדמנות להשתפשף או להתנסות בהן. אני מוצאת עצמי מנהלת מו"מ בנושאים שאף פעם לא עסקתי בהם, בודקת הצעות, מסרבת למה שלא נראה לי דוחה מה שלא מתאים לי. אני מתנהלת בכמה ערוצים ומלהטטת עם כמה כדורים בו זמנית, חלק מהם באוויר וחלק ביד, הלהטוטנות הזו מצליחה לי ומשפרת את כישורי.

אני מרגישה חיה ובועטת, חדה, ערנית, ברורה יותר לעצמי וממוקדת מטרה. משהו בתוכי עושה נכון את חלוקת קשב והריכוז הפנימית שלי וזה עושה לי תחושה של חגיגה פנימית.

קצת יותר מורכב להתחבר למעגלים חברתיים חדשים ולהכיר אנשים חדשים. במציאות הרגילה שלי אני מסתובבת במעגלים פחות או יותר קבועים ונפגשת עם אנשים שאני מכירה שנים ושאיתם התפתחו קשר עבודה או ידידות. הצורך שלי כעת הוא להתחבר למעגלים חדשים במקום החדש שאליו עברתי. אני עובדת על זה. אני לומדת שהשנים הרבות במערכת יחסים קבועה, השפיעו על הכישורים הבינאישיים שלי. כעת, כשאני לבד, עלי להוציא מן המגירות כישורים שלא השתמשתי בהם שנים או לפתח כישורים חדשים שמתאימים למציאות החדשה שלי. העולם הוירטואלי הוא השולט היום. עלי ללמוד להתנהל בעולמות וירטואלים האלה, להכיר את כללי המשחק ולדעת להתנהל נכון.

אני מגלה שזה מרתק. העולם מלא אנשים מדהימים וגם כאלה שלא.

המשך יבוא..

אני לומדת להגיד "לא"

Photo by Andy T on Unsplash

חברה שלי הגיעה אלי לביקור לפני שבוע. הצעתי שאבוא לקחת אותה מהרכבת אבל היא התעקשה שתגיע לבד. מהרכבת לקחה מונית והגיעה אלי כועסת ומלאת סיפורים על הנהג.

"שילמתי לנהג 60 שקלים מהרכבת לכאן" אמרה "בפעם הקודמת הנסיעה הזו עלתה 45 שקלים"

"מה קרה הפעם?" שאלתי

"בדרך אליך הנהג לקח אותי לסיבוב גדול. הוא חשב שאני לא מכירה את האזור" ספרה

"ולא אמרת כלום?" שאלתי

"לא", אמרה. "לא היה לי נעים להעיר לו."

החברה שלי היא בחורה חכמה ומאד מוערכת ורצינית מאד בתחום שבו עוסקת, אחת שמבינה עניין ועם שתי רגליים על הקרקע. לשמוע ממנה שלא היה נעים לה ממי שהיא בכלל לא מכירה ושהוא מרמה אותה מבלי למצמץ, זה היה מאד מפתיע.

"מה זאת אומרת לא נעים לך" אמרתי, "מדובר בכסף, לא מדובר ברגשות, זו לא חברה שלך שקבעת איתה משהו ולא נעים לך לבטל. זה מישהו שמרמה אותך, ממה בדיוק לא היה נעים לך??"

"אני יודעת שזה לא נשמע טוב", היא אמרה, "אבל לא היה נעים לי, ידעתי שהוא עושה עלי סבוב ולא היה נעים לי להעיר לו".

"במילים אחרות", הוספתי, "העדפת לשמור על הדימוי של אשה נחמדה ומטומטמת, עם מישהו שאת בכלל לא מכירה ושכל מטרתו היא לגרום לך לשלם יותר".

"זה רק 15 ₪" אמרה

"נכון", אמרתי, "אבל שימי לב איך ה-15 ₪ האלה קלקלו לך את מצב הרוח ועכשיו את ממש כועסת על עצמך וכל זה כדי לא להיחשב לא נחמדה מול מי שמרמה אותך בלי להניד עפעף."

"הנהג בטח אומר לעצמו הנה עוד פראיירית אחת שנפלה לידיים שלי היום" אמרתי לה בחצי חיוך.

בזמן שנזפתי בה הרגשתי צביטה של רמייה עצמית, הרי גם אני חוטאת בהתנהגויות כאלה ולא פעם מצאתי עצמי נוהגת בדיוק כמוה בגלל שלא היה לי נעים לאכזב את מי שניצב מולי.

גם אני מוצאת עצמי לא פעם הולכת לפגישות באי רצון רק כדי לא לאכזב, אני מרגישה לא טוב כשאני אומרת "כן" מתוך חוסר נעימות בשעה שבעצם רציתי לומר "לא". לא פעם אני מרגישה שהגבולות שלי מטשטשים בין תחושת הרצון שלי לבין מה שאני חושבת שכדאי לי לרצות.

אני מבינה שבמשך שנים התבלבלתי בין מה שהרגשתי שאני רוצה לבין איך שחשבתי שמצופה ממני לנהוג כדי להיות "האישה הטובה שהייתי אמורה להיות".

השכחתי מעצמי את ההבדל בין מה שאני רוצה לבין מה שנדמה היה לי שאני צריכה לרצות, ודחקתי לפינה נסתרת את כל מה שרציתי מלכתחילה.

בקיצור, הזדהיתי עם מה שנדמה לי שאני אמורה להיות ובאותה העת השכחתי מעצמי את מי שאני באמת. התרחקתי מתחושת האותנטיות שלי, לטובת רצונותיהם של אחרים, בגלל שזה נחשב כנכון על פי סולם הערכים החברתי המקובל.

ההכרה בכך שגם אני חטאתי בהתנהגות כזו לא היתה דבר של מה בכך עבורי. זה לא היה קל.

עכשיו אני עושה קאם בק גדול אל עצמי.

אני מחדשת את הקשר שלי עם הרצון האותנטי שלי ועוברת מ"אני צריכה" אל ה"אני רוצה".

אני מודה שגם זה לא קל. ההתנייה הבסיסית שלי היא קודם כל לעשות מה שצריך ורק אחר כך לחשוב על עצמי. אבל אני לומדת. אני לומדת. כל פעם עוד קצת. 

עכשיו אני לומדת לא ללכת לאן שלא מתאים לי ולא חוששת להגיד "לא" גם אם זה גורם לאכזבה למישהו אחר. הפסקתי לחשוב על "מה אני צריכה" ועברתי ל"מה אני רוצה" וזה מה שקובע בשבילי.

יש לזה מחירים. אני יודעת. לא כולם אוהבים את זה. 

אבל אין על תחושת האושר שאני חשה ועל החיבור אל עצמי, אל הרצונות שלי ואל מה שאני מרגישה. 

זה שווה הכל. גם את הפרצופים המאוכזבים שלא מבינים איך יום אחד השתנו עבורם הדברים.

על מלחמה אחת קטנה שנצחון מר בצידה..

https://images.app.goo.gl/wFXY6TyToUu65Bjv7 דבורה נחום הלוי

נניח שהחלטתם לעזוב את חברת הסלולר שנתנה לכם שירות במשך תקופה ארוכה ונשארתם חייבים 20 שקלים ולא ידעתם על כך. מה הייתם מצפים שתעשה החברה?

אני הייתי מצפה שמישהו מ"שירות לקוחות" ירים לי טלפון ויגיד לי "גברת, נשאר לך חוב. בואי נסגור את זה ונפרד יפה". אבל נראה שאני תמימה מאד. זה מה שלמדתי על בשרי בימים האחרונים.

החברה היא גולן טלקום שבמשך שנים הייתי לקוחה מרוצה ויום אחד כשהשתנו נסיבות חיי, החלטתי להפרד מהם. תוך זמן קצר מצאתי עצמי מתמודדת עם מציאות הזויה לגמרי, כשהחוב  הקטן הזה הלך והתנפח כמו בלון ענק שלא מפסיק לגדול. יחד עם הבלון המתנפח הזה החלו לזרום אלי מכתבים מחברת גולן טלקום וממשרד עורכי דין, הכתובים בשפה מאיימת ומפרטים הליכים משפטיים שונים שינקטו נגדי. במקביל פתחתי בשיח עם שירות לקוחות שבמקום להיות עם הפנים ללקוח הם סייעו לי בחוסר חשק ובחוסר עניין ושלחו אותי להתמודד לבד עם משהו שהם יכלו לפתור בקלות. אם רק היו רוצים.

בגולן טלקום בודאי יגידו לי שכל זה כתוב בחוזה שעליו חתמתי בעת שהצטרפתי אליהם ושיש להם הרבה מקרים של אנשים שנותר להם חוב ושהכל "לפי הספר". אבל כל זה לא יכול לשחרר אותי מן הטעם המר שנותר לי לגבי הקשר איתם, אחרי שהצלחתי לסגור את העניין במינימום נזקים עבורי.

בפועל הפך חוב של 20 ש"ח ל-89 ש"ח תוך חודשיים, כשהוא כבר כולל: ריבית פיגורים, הצמדה, הפרשי הצמדה והוצאות גביה, וחודש לאחר מכן, החוב צמח פלאים ל-502 ₪ - כשהוא מכיל את החוב ואת שכר טרחת משרד עורכי הדין, יחד עם מכתבים שכתובים בשפה משפטית, שינקטו נגדי בהליכי משפט, יפתחו בהליכי גביה ועוד כהנה וכהנה משפטים מאיימים..

על דבר החוב נודע לי ממכתב שקבלתי. זה לא היה מכתב רשום חלילה, אלא סתם מכתב שהתגלגל ימים ארוכים בדרכים לא דרכים שמאפיינות את הצב של הדואר. מופתעת צלצלתי לשירות הלקוחות במטרה לסדר את העניין. שם סרבו לבקשתי, ממניעים טכניים שהעיקרי שבהם הוא שהמועד לסגירת החוב כבר עבר וכי הטיפול עבר "למשרד גביה" שבדיעבד הסתבר שזה שם כיסוי למשרד עורכי דין.

לא הצלחתי לקבל תשובה למה תוך תקופה קצרה כל כך הטיפול עבר מהתנהלות רגילה למשרד עורכי דין, אבל זה גם הבהיר לי למה לשירות הלקוחות לא היתה מוטיבציה לעזור לי לפתור את הבעיה. מבחינתם, שיתעסקו בזה אחרים. הסיבוב הזה עלה לי בתוספת של כמעט 70 ₪.

וככה מצאתי עצמי מתעסקת בלעבוד ב"איך לסגור את החוב במינימום נזקים"

במשך שבועיים, ערב ערב, כתבתי מכתבים לכל העולם, פניתי לשירות לקוחות, שלחתי מיילים, שיגרתי פקסים !! ובבוקר כתתי רגלי לדואר לשלוח הכל ב"רשום". הייתם לאחרונה בדואר? שעתיים המתנה כדי לשלוח מכתב רשום אחד..

מצאתי עצמי עובדת במשרה מלאה כדי לחסל חוב של 20 ₪ שבכל יום הלך וגדל עד שהגיע לממדים מפלצתיים. ולא הצלחתי.

גולן טלקום לא טרחו להתייחס לאף מכתב, שירות הלקוחות עונה אחרי 4 ימים, אין טלפונים להתקשר אליהם, משרד עורכי הדין לא עונה בכלל, ואני? אני מרגישה כמי שנאבקת מול כוחות גדולים ממני ולא מצליחה להזיז דבר. ובינתיים מכתבי דרישת החוב ממשיכים להגיע, החוב הולך ותופח ועולם כמנהגו נוהג.

בלילה מצאתי עצמי לא פעם מתעוררת בעקבות חלום מסויט שבו אני רואה את עשרים השקלים מפוזרים כמו תפוזים על שיח פרא שלא ניתן לעצור את גדילתו, והשיח הזה מתמלא בשטרות, עוד 10 שקלים ועוד 50 שקלים ועוד ועוד

בסופו של דבר, אחרי שבועיים אינטנסיביים, הקרב הזה הסתיים במכתב של משרד עורכי הדין שמודיע לי שכל הדרישות ממני, שנשלחו אלי בכתב, מבוטלות.

ואז הבנתי שהנצחון הזה, הוא לא בגלל שההגיון עבד פה או הבנה שמישהו קצת הגזים, אלא בגלל משהו טכני, שכנראה לא היה עובר בבית המשפט. מה שנקרא בשפה מקצועית פאול טכני. זה הכל

ואני?

אחרי שבועיים אינטנסיביים של קרבות, נותרתי עם טעם מר על כל מה שהיה ועל הזמן הרב שהשקעתי בקרב הזה. ובין לבין אני ממשיכה לתהות על חברת גולן טלקום ויחסה ללקוחות ולשאול את עצמי, האם לא יותר כדאי לנסות לפתור כאלה דברים קטנים בשיחת טלפון אחת, בדבור בין אנשים, ולמה כל כך מהר נותנים לעורכי הדין לנהל את העניינים, כשאלה מביאים את האבסורד לשיאים חדשים. וכל זה בגלל חוב של 20 שקלים. סליחה 20.13 שקלים.  https://images.app.goo.gl/wFXY6TyToUu65Bjv7