חברה שלי הגיעה אלי לביקור לפני שבוע. הצעתי
שאבוא לקחת אותה מהרכבת אבל היא התעקשה שתגיע
לבד. מהרכבת לקחה מונית והגיעה אלי כועסת ומלאת סיפורים על הנהג.
"שילמתי לנהג 60 שקלים מהרכבת לכאן" אמרה
"בפעם הקודמת הנסיעה הזו עלתה 45 שקלים"
"מה קרה הפעם?" שאלתי
"בדרך אליך הנהג לקח אותי לסיבוב גדול. הוא
חשב שאני לא מכירה את האזור" ספרה
"ולא אמרת כלום?" שאלתי
"לא", אמרה. "לא היה לי נעים
להעיר לו."
החברה שלי היא בחורה חכמה ומאד מוערכת ורצינית
מאד בתחום שבו עוסקת, אחת שמבינה עניין ועם שתי רגליים על הקרקע. לשמוע ממנה שלא היה
נעים לה ממי שהיא בכלל לא מכירה ושהוא מרמה אותה מבלי למצמץ, זה היה מאד מפתיע.
"מה זאת אומרת לא נעים לך" אמרתי,
"מדובר בכסף, לא מדובר ברגשות, זו לא חברה שלך שקבעת איתה משהו ולא נעים לך
לבטל. זה מישהו שמרמה אותך, ממה בדיוק לא היה נעים לך??"
"אני יודעת שזה לא נשמע טוב", היא אמרה,
"אבל לא היה נעים לי, ידעתי שהוא עושה עלי סבוב ולא היה נעים לי להעיר לו".
"במילים אחרות", הוספתי, "העדפת לשמור
על הדימוי של אשה נחמדה ומטומטמת, עם מישהו שאת בכלל לא מכירה ושכל מטרתו היא
לגרום לך לשלם יותר".
"זה רק 15 ₪" אמרה
"נכון", אמרתי, "אבל שימי לב איך
ה-15 ₪ האלה קלקלו לך את מצב הרוח ועכשיו את ממש כועסת על עצמך וכל זה כדי לא להיחשב
לא נחמדה מול מי שמרמה אותך בלי להניד עפעף."
"הנהג בטח אומר לעצמו הנה עוד פראיירית אחת
שנפלה לידיים שלי היום" אמרתי לה בחצי חיוך.
בזמן שנזפתי בה הרגשתי צביטה של רמייה עצמית, הרי
גם אני חוטאת בהתנהגויות כאלה ולא פעם מצאתי עצמי נוהגת בדיוק כמוה בגלל שלא היה
לי נעים לאכזב את מי שניצב מולי.
גם אני מוצאת עצמי לא פעם הולכת לפגישות באי רצון
רק כדי לא לאכזב, אני מרגישה לא טוב כשאני אומרת "כן" מתוך חוסר נעימות
בשעה שבעצם רציתי לומר "לא". לא פעם אני מרגישה שהגבולות שלי מטשטשים
בין תחושת הרצון שלי לבין מה שאני חושבת שכדאי לי לרצות.
אני מבינה שבמשך שנים התבלבלתי בין מה שהרגשתי
שאני רוצה לבין איך שחשבתי שמצופה ממני לנהוג כדי להיות "האישה הטובה שהייתי
אמורה להיות".
השכחתי מעצמי את ההבדל בין מה שאני רוצה לבין מה
שנדמה היה לי שאני צריכה לרצות, ודחקתי לפינה נסתרת את כל מה שרציתי מלכתחילה.
בקיצור, הזדהיתי עם מה שנדמה לי שאני אמורה להיות
ובאותה העת השכחתי מעצמי את מי שאני באמת. התרחקתי מתחושת האותנטיות שלי, לטובת רצונותיהם
של אחרים, בגלל שזה נחשב כנכון על פי סולם הערכים החברתי המקובל.
ההכרה בכך שגם אני חטאתי בהתנהגות כזו לא היתה דבר
של מה בכך עבורי. זה לא היה קל.
עכשיו אני עושה קאם בק גדול אל עצמי.
אני מחדשת את הקשר שלי עם הרצון האותנטי שלי ועוברת
מ"אני צריכה" אל ה"אני רוצה".
אני מודה שגם זה לא קל. ההתנייה הבסיסית שלי היא קודם
כל לעשות מה שצריך ורק אחר כך לחשוב על עצמי. אבל אני לומדת. אני לומדת. כל פעם
עוד קצת.
עכשיו אני לומדת לא ללכת לאן שלא מתאים לי ולא חוששת להגיד "לא"
גם אם זה גורם לאכזבה למישהו אחר. הפסקתי לחשוב על "מה אני צריכה" ועברתי
ל"מה אני רוצה" וזה מה שקובע בשבילי.
יש לזה מחירים. אני יודעת. לא כולם אוהבים את זה.
אבל אין על תחושת האושר שאני חשה ועל החיבור אל עצמי, אל הרצונות שלי ואל מה שאני
מרגישה.
זה שווה הכל. גם את הפרצופים המאוכזבים שלא מבינים איך יום אחד השתנו עבורם הדברים.
נכון מאוד. גם אני הייתי פעם קצת כזה ואיבדתי גם 'חברים' כשלמדתי להתגבר ולומר לא כאשר לא מתאים :)
השבמחקהמצחיק הוא שבצעירותי חששתי לבקש מאימת קבלת תגובת הלא מאחרים.
נפלא שאת נותנת על כך מחשבה ועובדת על זה, לפעמים אנחנו זקוקים לראות את עצמנו באחרים לצורך תיקון
אני חושבת שכולנו עוברים שלב כזה בחיים.
מחקהיכולת להבין את המחיר שמשלמים על התנהגות כזו, כואב ככל שיהיה - זו ההתפתחות האישית האמתית.
מה שהכי עצוב זה להיווכח, שבסופו של דבר, התנהגות כזו לא מביאה את התוצאות הרצויות שחשבתי שיהיו וככה אני מפסידה פעמיים: אני גם מוותרת על האותנטיות שלי וגם לא משיגה את מה שחשבתי שאשיג.
אני מבינה את זה כעת היטב.
אני כל כך מתחברת למה שכתבת! שמחה בשינוי שאת עוברת ומנסה ללמוד מזה. ההתנהגות שתיארת, ממה שאני רואה, מאפיינת יותר נשים מאשר גברים. כאילו נולדנו לרצות (קמץ מתחת ל "ר") ולא כדי לרצות.
השבמחקאני מסכימה שזה אופייני יותר לנשים וזה מאד מעציב אותי.
מחקבמשך שנים התכחשתי לזה
הגיע הזמן שאתייצב באומץ מול המציאות, להודות שהדרך שלי לא היתה נכונה ולעבוד על שינוי.
אני כבר מאד מחכה לפגישתנו.
כל כך נכון. הכל. גם המחיר שמשלמים כשלומדים להגיד לא. אבל בטווח הארוך זה משתלם, ואת 'מחכנת' את הסביבה מחדש מה אפשר ומה אי אפשר בקשר איתך.
השבמחקחינוך הסביבה זה הדבר הכי מדהים בתהליך הזה, ומסתבר שזה לא כזה פשוט.. אנשים מתקשים לוותר על מה שהתקבע. ולכן חשובה ההתמדה
מחק