קרה לכם פעם שהגוף שלכם ידע משהו הרבה לפני שהראש שלכם היה מוכן להודות בו?
יש רגעים
שבהם הראש שלי בונה טיעון מושלם.
הוא
משרטט טבלת יתרונות וחסרונות, מנמק
בהיגיון צרוף למה הבחירה הזו נכונה, למה האדם הזה מתאים, למה ההזדמנות
הזו היא בדיוק מה שחיפשתי. הכל מסתדר על הנייר,
מתוקתק ומשכנע.
ואז מגיע
הגוף.
בלי
מילים, בלי הסברים, בלי מצגות.
הוא פשוט
מתכווץ.
לקח לי
שנים להבין שהגוף שלי מדבר איתי שפה שלמה, ראשונית בהרבה מכל מחשבה מנוסחת. הוא לא
צריך נימוקים כדי לדעת שמשהו לא יושב טוב.
הוא מאותת בנשימה שנעשית קצרה ושטוחה,
בכתפיים שמתרוממות בדריכות כאילו אני עומדת לספוג מכה, בצביטה עמומה בבטן שנשארת
גם כשהשיחה נעימה וקולחת.
ניסיתי, יותר
מפעם אחת, להתווכח איתו.
שכנעתי
את עצמי שמדובר רק בעייפות, בביקורתיות יתר או בקושי להסתגל, אמרתי לעצמי
ש"זה רק נדמה לי", ושצריך לתת עוד הזדמנות, עוד
פגישה, עוד חיוך מאולץ. הראש הרי כל כך רצה שזה יעבוד.
אני
זוכרת את הפעם ההיא שהייתי צריכה לעשות משהו משותף עם מישהי שהיה לי קושי איתה. התקשורת
בינינו לא עבדה טוב. התאמצתי כי היה לי חשוב, אבל הגוף כל הזמן אותת לי שאני נמצאת
במקום שלא מתאים לי. כשזה נגמר - הרגשתי הקלה. היה קשה לזייף..
הגוף
מסרב לשתף פעולה עם סיפורים יפים שאין מאחוריהם אמת. הוא יודע מתי קרבה היא טבעית
ומתי היא זיוף מעייף.
וזה עובד
בדיוק באותו האופן גם לצד השני.
יש
מפגשים שבהם משהו בפנים פשוט נפתח, פתאום יש מרחב לנשום עמוק, החזה מתרחב, השרירים
מרפים מאליהם. אין צורך לחשב מילים, לא צריך לנהל מגננות או להוכיח דבר. הגוף מזהה
שקט ובטיחות עוד לפני שהשכל מספיק להגדיר אותם.
הגוף
שלנו לא מתרשם מנימוס, מקורות חיים או ממה ש"ראוי" ונכון לחשוב. הוא מגיב
ישירות למה שקיים: לרתיעה או לחיבור, לזרות או לבית.
היום, כשאני
מוצאת את עצמי מתאמצת מדי להסביר לעצמי למה משהו בסדר — אני עוצרת. הבנתי שככל
שהטיעון בראש נהיה מפותל יותר, כך גדל הסיכוי שאני מנסה להשתיק אמת
פשוטה בהרבה שכבר נאמרה לי.
בסופו של
דבר, הראש יכול להמשיך להתווכח ולנהל משא ומתן אינסופי.
אבל כדאי
להקשיב: הגוף כבר מזמן אמר את המילה האחרונה.
