4.4.2020

מאה מטר

ככה נראה גן שעשועים נטוש
בהנחיות החדשות למאבק בקורונה כתוב ש"מותרת יציאה 100 מטר מהבית לזמן קצר". אני מחשבת כמה צעדים יש ב-100 מטר. לפי הגוגל זה קצת יותר מ-140 צעדים. זה הטווח שבו מותר, לפי ההנחיות, להסתובב, להתאוורר ולנשום אוויר מהסגר שכפה עלינו המצב. בבוקר יצאתי החוצה לבדוק לאן יביאו אותי 140 הצעדים.

מזג האוויר מצויין, האביב התפרץ במלוא יופיו. הכל פורח. אחרי הגשם שירד השבוע הירוק נראה יותר ירוק. החוץ כל כך מפתה לא להסתפק ב-140 צעדים ולהמשיך ללכת. אני תוהה מה עדיף להיות שומרת חוק או פורצת גבולות. הנפש שלי כמהה למרחבים אבל אני מחליטה להיות צייתנית ולהתייחס למגבלות ברצינות ולבחון לאן לוקחים אותי 140 הצעדים שהממשלה מרשה. בשבילי זו הזדמנות להכיר קצת יותר מקרוב את השכונה שעברתי אליה לא מזמן.

בימים כתיקונם, כשהכל שוקק חיים, השכונה הזו היא מקום ממש מקום נחמד. עכשיו כשהכל קפא וכולם ספונים בבתים השכונה שינתה את פניה. האביב התפרץ פה מכל עבר והכל פורח, אבל כמה אפשר להתפעל מפריחת כליל החורש, השיטה המכחילה או מן הבוגנוויליה. ההתרחשות הכי גדולה היא סביב פחי הזבל. אלה כל הזמן עולים על גדותיהם. נראה שכולם מנצלים את ההזדמנות לעשות סדר. אנחנו לפני פסח. התקופה מתאימה לעשות ניקיון של פסח. רק שזה יגמר וגם פסח יתחיל ויגמר והקורונה?  מי ידע.. בינתיים אין סימנים שהיא הולכת מכאן.

ליד הפחים יש הרבה קופסאות קרטון ריקות של המשלוחים שהזמינו האנשים המבלים שעות בבית. ברחוב הראשי של השכונה המספרה סגורה, הפיצריה סגורה. המאפיה שהתחילה את ימיה בתחילת חודש מרץ בהבטחה גדולה להיות בית הקפה השכונתי החדש - צמצמה את פעילותה למכירה בלבד. כל הכסאות של בית הקפה נאספו ונקשרו בחבלים לפינת הגן.

הרחובות שבדרך כלל פוגשים בהם הרבה אנשים עכשיו שוממים. מרחוק אני מזהה איש שיצא לטייל עם כלבו ועוד זוג שעושה ספורט. גינת המשחקים ריקה לגמרי ורק החתולים ממשיכים להסתובב סביב הברזיה. בימים כתיקונם יש תמיד מישהו דואג לכלים עם מים. עכשיו הכלים ריקים והחתולים מסתובבים.

אפשר לראות בשקט הזה משהו מרגיע אבל אצלי הוא מעורר חוסר נוחות. זה לא כמו שקט היורד על בתי השכונה כשנכנסת השבת. זה שקט כפוי שהמציאות כפתה עלינו ושקט כזה אני ממש לא מחבבת.

הקפאון הזה גורם לי להסתכל על דברים שבדרך כלל אני מתעלמת מהם: אני שמה לב לשלטים המציעים דירות למכירה, המרפסות המוזנחות, הבורות שנפערו בכביש אחרי הגשם האחרון, המדרכות שצריך לתקן בגלל שורשי העצים שהרימו את האבנים המשתלבות, השיחים שצריך לקצץ כי תכף הם משתלטים על השביל, וניקיון הרחוב... אני לא זוכרת מתי בפעם האחרונה ביקר פה האוטו עם המטאטא..

לפי השקט אפשר לחשוב ששבת היום אבל האוטובוס שנוסע בשכונה מחזיר אותי למציאות. הוא ריק מנוסעים. התחנה שליד בית הספר התיכון ריקה, גם זו שאחריה וגם שאר התחנות. הנהג מנפנף לי לשלום. אני מנפנפת בחזרה. לרחוב שליד נכנסה משאית, עצרה בפתחו של אחד הבתים ופתחה את דלתותיה לרווחה. היום עוברים היום דירה. תוך דקות התמלא הרחוב בארגזים של תכולת הבית שנבלעו בפתח הגדול של המשאית.

עמדתי שם דקות ארוכות מתבוננת בפלא הזה שהפר את השקט. האנשים העמיסו את תכולת הבית, סגרו את הדלתות ונסעו. אחריהם יצאו בני הבית נבלעו במכונית שלהם ונסעו גם הם. ואז הבנתי שעם כל הכבוד לקורונה שעצרה לנו את החיים אבל החיים לא נעצרו באמת. זו רק עצירה זמנית כדי שניקח אוויר לריאות וננשום עמוק. מתחת לפני השטח מבעבעים החיים של כולנו ומחכים לרגע שינתן האות והכל יפרוץ החוצה. בדיוק כמו האביב שפרץ עכשיו בחוץ.

אני צועדת בחזרה הביתה. ביני לבין עצמי אני תוהה כמה שבועות אצטרך להסתפק בסיבוב הזה של מאה מטר ולהתמיד בגישה הצייתנית הזו מבלי לחפש פתחי מילוט. 


7 תגובות:

  1. איזה פוסט מקסים. כל כך הזדהיתי. באמת השקט הכפוי הזה הוא הרבה פחות נעים משקט של שבת או של יום כיפור. אבל אפשר למצוא יופי כמעט בכל דבר אם מתבוננים עליו בעיניים אוהבות.
    לא נראה שהיה קורה אסון לו היית צועדת קצת יותר מ-140 צעדים אבל את צודקת - למה ככה סתם? אצלנו אם אני יוצאת ל"מרכז" ובחזרה זה ברדיוס של מעט יותר מ-100 מטר לכל כיוון, אבל אני מספרת לעצמי שממילא ביישובים קטנים לא מחלקים דואר לבתים אז אני צריכה לבדוק את תא הדואר שלי (פעילות חיונית) ובדרך יש בית מרקחת, מאפיה - אז יציאה לקניות זה לגמרי מוצדק. ובאמת אתמול בסיבוב קנינו שתי חלות. לא שאנחנו כאלה צרכני לחם ביום יום אבל עוד מעט פסח, שיהיה, מה שנקרא. בפריזר. ליתר בטחון.
    כמה זמן זה יימשך, את תוהה - שאלת מיליארד הדולר. אני מכינה את עצמי לזמן ממושך. מקסימום אתאכזב לטובה. הרבה בריאות וחג שמח

    השבמחק
    תשובות
    1. אני אוהבת את התשובה שלך. תודה
      אני חייבת להודות שלצורך כתיבת הפוסט הייתי צייתנית ולא חרגתי מגבולות המותר
      אבל בחיים כמו בחיים.. פורצת גבולות שכמוני לא יכולה להתאים עצמה למסגרת של רדיוס 140 צעדים. ומכיוון שאני גרה בפאתי היישוב אני חוגגת בגיחות אל המרחבים. וגם לסופר אני הולכת כשצריך. אם כי לא בהגזמה כי הילדים מזנבים בעקבותי ומזהירים אותי שלא אגזים. אז אני משתדלת..
      הרבה בריאות גם לך ונקווה שיהיו חדשות טובות בקרוב

      מחק
  2. הקיפאון הזה שתיארת כל כך מטריד וכואב.
    נקווה שיעבור במהרה וייקח איתו את הקורונה הארורה...

    השבמחק
    תשובות
    1. הקפאון הזה כבר הפך לשגרת יומנו... כמעט שכחתי איך העולם נראה לפני התקופה הזו.
      מדהים כמה מהר מסתגלים למצב. לכל מצב

      מחק
  3. במקומות אחרים אנשים אחרים, לא חרדים ולא ערבים, מצפצפים על הנחיות הממשלה. לא מסיכה, לא שמירת מרחק... עצוב לראות "גן נעול" או נטוש, מה גם שבעברית גן הוא גם סמל לאהבה, ואצלי לפחות גן ילדים או גם משחקים מעלה שירים נפלאים שנכתבו ונכתבים.

    השבמחק
    תשובות
    1. גן שעשועים זה המקום שהכי מסמל בעיני את החופש ממסגרות ומגבולות. עצוב לראות את הגן היום בשממנו...
      אני חושבת שבעת זהו כבר הרוב הפנים שלהישמע להנחיות ולפעול לפיהן - זה מציל חיים

      מחק
  4. אחד הדברים שהכי הזויים בעיני, זה שזו התקופה של פריחה של ירוק, של משפחות מטיילות בטבע
    והנה כולנו נאלצים להיות בבית, איש איש בביתו (לפחות מי ששומר על החוקים/תקנות מה שזה לא יהיה כי יש לא מעט שלא שומרים).
    לי יש מזל שאני גרה במושב, ככה שהטבע הוא במרחק של לפתוח את הדלת של הבית ולצאת החוצה
    אבל לא לכולם יש את הפריווילגיה (?) הזאת

    השקט שאת מדברת עליו מזכיר לי את יום כיפור
    פעם בשנה כולנו מבינים את הצורך של זה
    אבל עכשיו זה כבר משהו יותר תמידי
    שקט שלא רגילים אליו

    החיים בהחלט לא נעצרו
    הכדור ממשיך להסתובב
    רק שחלק מהחיים כרגע על pause

    השבמחק

שיחות עם בן 4 ובת 7

  בסגר הראשון והשני, הכל היה אסור וכולם הקפידו נורא על לא להיפגש ולא להתערבב ולא ללכת לגנים ציבוריים ולא ולא ולא. לכי תעשי תכנית ל-2 ילדים ש...