מאה מטר

ככה נראה גן שעשועים נטוש

בהנחיות החדשות למאבק בקורונה כתוב ש"מותרת יציאה 100 מטר מהבית לזמן קצר". אני מחשבת כמה צעדים יש ב-100 מטר. לפי הגוגל זה קצת יותר מ-140 צעדים. זה הטווח שבו מותר, לפי ההנחיות, להסתובב, להתאוורר ולנשום אוויר מהסגר שכפה עלינו המצב. בבוקר יצאתי החוצה לבדוק לאן יביאו אותי 140 הצעדים.

מזג האוויר מצויין, האביב התפרץ במלוא יופיו. הכל פורח. אחרי הגשם שירד השבוע הירוק נראה יותר ירוק. החוץ כל כך מפתה לא להסתפק ב-140 צעדים ולהמשיך ללכת. אני תוהה מה עדיף להיות שומרת חוק או פורצת גבולות. הנפש שלי כמהה למרחבים אבל אני מחליטה להיות צייתנית ולהתייחס למגבלות ברצינות ולבחון לאן לוקחים אותי 140 הצעדים שהממשלה מרשה. בשבילי זו הזדמנות להכיר קצת יותר מקרוב את השכונה שעברתי אליה לא מזמן.

בימים כתיקונם, כשהכל שוקק חיים, השכונה הזו היא מקום ממש מקום נחמד. עכשיו כשהכל קפא וכולם ספונים בבתים השכונה שינתה את פניה. האביב התפרץ פה מכל עבר והכל פורח, אבל כמה אפשר להתפעל מפריחת כליל החורש, השיטה המכחילה או מן הבוגנוויליה. ההתרחשות הכי גדולה היא סביב פחי הזבל. אלה כל הזמן עולים על גדותיהם. נראה שכולם מנצלים את ההזדמנות לעשות סדר. אנחנו לפני פסח. התקופה מתאימה לעשות ניקיון של פסח. רק שזה יגמר וגם פסח יתחיל ויגמר והקורונה?  מי ידע.. בינתיים אין סימנים שהיא הולכת מכאן.

ליד הפחים יש הרבה קופסאות קרטון ריקות של המשלוחים שהזמינו האנשים המבלים שעות בבית. ברחוב הראשי של השכונה המספרה סגורה, הפיצריה סגורה. המאפיה שהתחילה את ימיה בתחילת חודש מרץ בהבטחה גדולה להיות בית הקפה השכונתי החדש - צמצמה את פעילותה למכירה בלבד. כל הכסאות של בית הקפה נאספו ונקשרו בחבלים לפינת הגן.

הרחובות שבדרך כלל פוגשים בהם הרבה אנשים עכשיו שוממים. מרחוק אני מזהה איש שיצא לטייל עם כלבו ועוד זוג שעושה ספורט. גינת המשחקים ריקה לגמרי ורק החתולים ממשיכים להסתובב סביב הברזיה. בימים כתיקונם יש תמיד מישהו דואג לכלים עם מים. עכשיו הכלים ריקים והחתולים מסתובבים.

אפשר לראות בשקט הזה משהו מרגיע אבל אצלי הוא מעורר חוסר נוחות. זה לא כמו שקט היורד על בתי השכונה כשנכנסת השבת. זה שקט כפוי שהמציאות כפתה עלינו ושקט כזה אני ממש לא מחבבת.

הקפאון הזה גורם לי להסתכל על דברים שבדרך כלל אני מתעלמת מהם: אני שמה לב לשלטים המציעים דירות למכירה, המרפסות המוזנחות, הבורות שנפערו בכביש אחרי הגשם האחרון, המדרכות שצריך לתקן בגלל שורשי העצים שהרימו את האבנים המשתלבות, השיחים שצריך לקצץ כי תכף הם משתלטים על השביל, וניקיון הרחוב... אני לא זוכרת מתי בפעם האחרונה ביקר פה האוטו עם המטאטא..

לפי השקט אפשר לחשוב ששבת היום אבל האוטובוס שנוסע בשכונה מחזיר אותי למציאות. הוא ריק מנוסעים. התחנה שליד בית הספר התיכון ריקה, גם זו שאחריה וגם שאר התחנות. הנהג מנפנף לי לשלום. אני מנפנפת בחזרה. לרחוב שליד נכנסה משאית, עצרה בפתחו של אחד הבתים ופתחה את דלתותיה לרווחה. היום עוברים היום דירה. תוך דקות התמלא הרחוב בארגזים של תכולת הבית שנבלעו בפתח הגדול של המשאית.

עמדתי שם דקות ארוכות מתבוננת בפלא הזה שהפר את השקט. האנשים העמיסו את תכולת הבית, סגרו את הדלתות ונסעו. אחריהם יצאו בני הבית נבלעו במכונית שלהם ונסעו גם הם. ואז הבנתי שעם כל הכבוד לקורונה שעצרה לנו את החיים אבל החיים לא נעצרו באמת. זו רק עצירה זמנית כדי שניקח אוויר לריאות וננשום עמוק. מתחת לפני השטח מבעבעים החיים של כולנו ומחכים לרגע שינתן האות והכל יפרוץ החוצה. בדיוק כמו האביב שפרץ עכשיו בחוץ.

אני צועדת בחזרה הביתה. ביני לבין עצמי אני תוהה כמה שבועות אצטרך להסתפק בסיבוב הזה של מאה מטר ולהתמיד בגישה הצייתנית הזו מבלי לחפש פתחי מילוט.