חשבון נפש

עץ הזית – רחל שפירא

עץ הזית של הבוקר שותה מן האור הרך ,ואני מבקשת ממנו שגם בי האור יבורך.
עץ הזית של הערב נושא על גבו את היום, ואני שואלת ממנו כוח לסחוב גם היום.

 

חשבון נפש

בלי קשר לעניינים דתיים כאלה ואחרים, תחילת השנה ויום כיפור מסמנים בשבילי זמן שטוב לעשות בו חשבון נפש. להתבונן אחורה ולהגיד לעצמי ממה אני מרוצה, ממה עדיין לא, ואיפה אני יכולה לעשות את הדברים טוב יותר.

מוקדם בבוקר אני מכינה לעצמי כוס קפה, מתיישבת מול המחשב ומתחילה לכתוב. אני שואלת את עצמי שאלות ולא מחפשת תשובות מהירות. השאלות שמתרוצצות לי בראש הן החשובות. ההתמודדות עם השאלות האלה היא שחשובה לי ומחברת אותי אל עצמי.

שאלות שאני שואלת את עצמי בפתחו של יום כיפור:

ביני לבין עצמי והבחירות שלי

• האם היום אני הגרסה הטובה של עצמי, ובמידה ולא – מה באמת מונע ממני להיות כזו?
• האם יש משהו שאני מתחרטת עליו ולא עשיתי רק בגלל שפחדתי?
• האם יש טעויות שאני חוזרת עליהן כל פעם מחדש מתוך הרגל?
• איפה חיכיתי שהמציאות סביבי תשתנה, במקום לקחת אחריות ולזכור שהבחירה והגישה תלויות בי?

הקשרים הקרובים והאנשים שאיתי

• מי מקשיב לי? והאם כשאני מקשיבה לאחרים, אני באמת פנויה לשמוע אותם או רק מכינה את התגובה הבאה שלי?
• האם נתתי לאנשים שהכי קרובים אליי את המבט, הסבלנות והנוכחות שמגיעים להם, ולא רק את הטיפול הטכני של היומיום?
• האם יש משהו לא פתור מול אדם יקר שהגיע הזמן לפתוח, לדבר עליו ולנקות?

השגרה, הנוכחות והדברים הקטנים

• האם אני מרגישה שאני נמצאת בשלב הנכון של חיי, או שמאבק ב"איפה שהייתי צריכה להיות" מונע ממני לראות את הטוב במה שיש?
• האם הצלחתי לעצור ולהרגיש את רגעי האושר הפשוטים שיש בתוך השגרה, או ששוב רצתי קדימה אל הדבר הבא?
• כמה מקום פיניתי השנה לשקט אמיתי, לעצמי, בלי מסכים ובלי רעשי רקע?

חמלה, סליחה ושחרור

• האם אני מסוגלת לסלוח באמת למי שעוד לא סלחתי לו?
• על מה אני עדיין שופטת את עצמי בחומרה יתרה, והגיע הזמן פשוט ללטף ולהגיד שעשיתי כמיטב יכולתי?
• איזה משקל ישן, טינה או ציפייה מכבידה הגיע הזמן להשאיר בשנה שחלפה ולא להמשיך לסחוב איתי הלאה?

כוס הקפה כבר מתקררת, אבל השאלות האלו נשארות איתי. אני לא מצפה לפתור את כולן היום, וגם לא מחר. לפעמים מספיק רק להסכים להחזיק את השאלה, להביט בה באומץ ולתת לה לנווט אותי לאט ובסבלנות.

יום כיפור בשבילי הוא לא יום של הלקאה עצמית, אלא יום של ניקוי שולחן, של חמלה ושל פתיחת דף חדש ונקי.

מאחלת לעצמי ולכל מי שקורא כאן שנה של שלום פנימי, של סליחה אמיתית (קודם כל לעצמנו), ושנה שבה נדע לראות ולהעריך את הדברים הטובים שקורים בתוך השגרה. מאחלת לעצמי ולכם שנה של פחות רעש ויותר נוכחות ושל אומץ לשאול את השאלות הנכונות.

גמר חתימה טובה

גמר חתימה טובה.

 

עשרים שנה...

 1/10

מחר, בערב יום הכיפורים, אמא שלי תהיה מתה עשרים שנה.

אני כותבת את זה ועדיין מתקשה להשלים עם זה. היא אמנם מתה לפני עשרים שנה, אבל האישה הנמרצת ומלאת החיים שהייתה – נעלמה כבר כמה שנים קודם.

כשראיתי את הסרט על מיקי ברקוביץ' וההתמודדות שלו עם הדמנציה, זיהיתי בו מיד את מה שראיתי אצל אמא שלי: את השקיעה לתוך משהו שקשה לתפוס ולהבין. את הידיעה שזו אמא שלך, אבל היא אחרת. מישהי שאת כבר לא מכירה.

כמה עצוב היה לבוא לבקר אותה בשנים האלה ולגלות שכל השיחות שלנו הצטמצמו ל: "את רעבה? מה אכלת? רוצה לאכול? "

 2/10

בחודשים הראשונים אחרי מותה, אני זוכרת שעברו בי לא פעם מחשבות על כך שזה פשוט לא הגיוני שאימהות יום אחד נעלמות כלא היו. לא הבנתי לאן היא הלכה ואיפה היא מסתובבת כעת. חשבתי שאולי יש סיכוי שיום אחד היא תחזור, או אולי תתקשר.

הרבה שנים לא מחקתי מאנשי הקשר שלי את מספר הטלפון הנייד שלה, כדי שאם היא תתקשר זו תהיה שיחה מזוהה (לשיחות לא מזוהות אני הרי לא עונה).

אז זה נראה לי הגיוני.

 3/10

כמה פעמים חזרתי אל השבוע האחרון שלנו ביחד, כשישבתי ליד מיטתה בבית החולים. זה היה השבוע שבו היינו הכי קרובות מזה תקופה ארוכה. חשבתי שנדבר; היו הרבה דברים שרציתי לשאול אותה, שרציתי לדעת. אבל היא הלכה והתכנסה אל תוך עצמה, ובימים האחרונים האלה הלכה ונשמטה ממני עד שכבר אי אפשר היה לדבר איתה.

נשארנו לשבת, אחת ליד השנייה. קרובות פיזית, אבל רחוקות מאוד.

 4/10

יתומה זה משהו שכבר הכרתי; הייתי צעירה מאוד כשאבי נפרד מאיתנו. תחושת ההתייתמות הזו העמיקה כשאמא הלכה.

ההתייתמות לא קרתה ברגע המוות שלה – היא התרחשה ברגעים הקטנים שסביבו: כשהיא שקעה בשינה עמוקה, כשצלצלו אליי מבית החולים להגיד שזהו, כשפירקנו את הדירה שלה ונפרדנו מכל החפצים המוכרים. ועכשיו, היתמות הזו פוקדת אותי בכל חג מחדש, כשאני נזכרת שאין למי להתקשר כדי להגיד חג שמח, או לספר משהו שהיה משמח אותה.

 5/10

אמא הסתלקה מפה לפני עידן הטלפון שמצלם תמונות כל הזמן.

בימים האחרונים חיפשתי תמונות שלה; דפדפתי בהרבה אלבומים ונברתי בעשרות שקיות של תמונות שמעולם לא סודרו: אמא בצעירותה, תמונות מהחיים שאחרי המלחמה, מסיבת החתונה שלה, התחפושות בנשפי פורים, הטיולים. פעם צילמו בעיקר רגעים משמעותיים והתמונות היו בדרך כלל מבוימות. היום מצלמים בעיקר בספונטניות.

חשבתי על כל אותם רגעים יומיומיים, פשוטים ורבים שהיו לנו איתה – ושלא זכו להפוך לתמונה והם נשארו רק אצלי בזכרון.

 6/10

אמא מתה לפני עידן הווטסאפ ולפני הסמסים. דיברנו בעיקר בטלפון ונפגשנו מפעם לפעם כי גרנו רחוק אחת מהשניה. מעולם לא התכתבתי איתה בהודעות, לא שלחתי לה תמונות מחיי היום־יום, ולא "שמעתי" אותה מתפעלת בכתב מדברים שסיפרתי לה בזמן אמת. אני חושבת על כל הדיאלוגים שיכלו להיות בינינו.

אמא נהגה להשאיר לנו פתקים על השולחן לפני שהייתה יוצאת מהבית. כמה חבל שלא שמרתי כמה מהפתקים האלה.

7/10

מתישהו האבל על אמא התיישב לי בתוך לוח השנה הפרטי שלי. אמא נולדה ב-20 ביוני ונפטרה בערב יום כיפור – תאריכים שקל לזכור. אני נעה כל השנה בין יום ההולדת שלה ליום שבו קברנו אותה.

נשארנו תמיד אמא וילדה. אני נותרתי עם הזיכרונות שיש לי כילדה: היא מלווה אותי לבית הספר, עומדת איתי מתחת לחופה, הולכות יחד לקניות, היא מבשלת את האוכל שאני אוהבת כשאני באה לבקר.

הזמן שלה נעצר. שלי לא. היא נשארה קפואה ביום שנפרדנו ממנה – אני כבר לא.

8/10

אני זוכרת את אמא מספרת על אמא שלה. הן נפרדו כשאמא הייתה בת 22; אמא עלתה לארץ וסבתא נשארה מעבר למסך הברזל. הקשר ביניהן התקיים במכתבים, שחלקים מהם הושחרו מטעמי צנזורה. אני זוכרת אותה מתרגשת כשמכתב כזה הגיע, ולא פעם ראיתי אותה קוראת ובוכה. היא חלמה שנים שהן ייפגשו שוב.

וזה קרה. הן נפגשו אחרי כמעט 30 שנה שלא התראו .אמא התרגשה מאד לקראת העליה של סבתא לארץ. אני הייתי אז בצבא. יום אחד הגעתי הביתה וגיליתי שהחדר שלי הופקע לטובת אישה שקוראים לה "סבתא", שמדברת רק יידיש או רוסית. סבתא חלתה ונפטרה תוך כמה חודשים.

עכשיו אני נזכרת שמעולם לא דיברתי עם אמא על התקופה הזו: מה הרגישה כשפגשה שוב את אמא שלה? האם ריכלו על מכרים וקרובים כמו שאני עושה כשאני פוגשת חברות שלי ? מה סבתא סיפרה לה על החיים שעברו עליה שם?  מה הן עשו ביחד ? האם בישלו מאכלים מוכרים מהבית?

בדיוק כמו ברגעים האחרונים מולה בבית החולים, גם אז עמדתי שם צעירה מדי מכדי להבין ולשאול. המחשבות האלה לא עוזבות אותי, ולא משנה כמה זמן עבר.

 9/10

אני חושבת על מי שנולדתי להיות אחרי מותה, על המקומות שבהם צמחתי ומי אני היום. 
אם היא פתאום תופיע כאן, אני תוהה אם היא בכלל תכיר אותי ואת מי שהפכתי להיות.
מה היא תגיד כשנכיר לה את כל מי שנוסף למשפחה מאז שהיא כבר לא כאן..
ואני מבינה היטב: אני כבר מזמן לא אותה ילדה שאמא שלי הכירה.

10/10

אחרי עשרים שנה אני מסתכלת על הירושה שנשארה לי ממנה..

בבית שבו גדלתי גרים היום אנשים זרים. נשארו הסיפורים מילדותי, ערימת הפתקאות שהיו אוסף המתכונים שלה, אלבומי התמונות שבהם שמורה גלריית הדמויות שהייתה לאורך חייה, והמשפטים שנהגה לומר לי שוב ושוב: שאאמין בעצמי ושהכל תלוי בי; לראות תמיד את היופי שבשגרה; שהאושר האמיתי מגיע מהדברים הקטנים של היומיום; ושהקשר שלי עם הילדים שלי – תלוי בי .

המשפטים האלה הפכו לקול הפנימי שמנחה אותי. עד היום אני שומעת אותם מהדהדים בי, גם בלי שהיא פה. המשפטים והזיכרונות האלה הם הירושה שקיבלתי ממנה, ואולי זו גם הירושה שביכולתי להעביר הלאה, לילדים שלי.

תודה שהייתם איתי לאורך המסע האישי הזה.

בערב יום הכיפורים אדליק נר זיכרון לזכר אמי, נינה-הניה ליניק לבית שמוקלר, שאני כל כך זוכרת...