חיים של כלב

ליידי הגיעה אלינו כמו כל שאר הכלבים שגרו אצלנו. היא ננטשה ברחוב שלנו על ידי רכב שעצר זרק אותה ונסע. רם מצא אותה משוטטת והביא אותה הביתה כשהוא מתחנן שנסכים שהיא תשאר אצלנו. הוא הזכיר שהבטחנו הרבה פעמים ובאותה נשימה גם הבטיח שיטפל בה. המבט העצוב שלה שכנע אותנו והיא צורפה למשפחה, לא לפני שחזרנו ווידאנו שרם מבין מה הוא מבטיח.

אלי גידל כמה כלבים בילדותו אבל אני לא. בשבילי זה היה דבר חדש לגמרי. עוד בטרם החלטנו אם היא תגור איתנו בבית או בחוץ העובדות כבר נקבעו ועובדות כידוע קשה לשנות. ליידי השתלבה מהר מאד בחיים שלנו והפכה להיות אחת מן המשפחה. ולמרות שרם אמר, רוב הטיפול היה עלינו, כשהוא משתלב מיידי פעם בתורנות של להוציא אותה החוצה, אחרי שהיינו רבים איתו ומאיימים שנמסור אותה למשפחה אחרת. עם הזמן התברר שלגדל כלבה בבית זה לא דבר כל כך פשוט. תוספת הלכלוך היתה משמעותית, כל פעם היה צריך לנקות את סימני הבוץ שהביאה מגינתנו המתחדשת ואת פסיעות הרגליים הרטובות שלה כשבאה מבחוץ וגם השערות בכל הבית הוציאו אותי מדעתי אבל הנוכחות שלה בבית היתה כל כך טובה עד שהתרגלתי.

שנתיים עברו מאז ליידי הצטרפה למשפחתנו כשהחלטנו לנסוע לשנת שבתון במונטריאול. הפרידה ממנה העיבה מאד על הנסיעה שלנו והשקענו הרבה מאמצים לחפש לה משפחה טובה ובית שיאהב אותה לפחות כמונו. מצאנו בית כזה אצל דבי, חברה שלנו שגרה במושב נורדיה. דבי ובעלה פגשו את ליידי כשבאו פעם לבקר אצלנו וכששמעו שאנחנו נוסעים הציעו לקחת אותה אליהם. דבי בדיוק היתה בחופשת לידה אחרי שילדה תאומים וחשבה שיהיה נחמד אם יגדלו בבית ביחד עם כלבה. אנחנו מיד הסכמנו. ידענו גם שיש סיכוי שליידי לא תחזור אלינו אחרי שנה, אם הרומן עם המשפחה החדשה יצליח.

כל השנה הזו שמרנו על קשר מכתבים עם דבי. אנחנו ספרנו על החיים במונטריאול ודבי ספרה לנו על התאומים שגדלו ועל החיים ביחד עם ליידי. בהתחלה הם התאהבו בה ממש כמונו. במשך הזמן גילינו שבאהבה הזו היו גם לא מעט קשיים. התאומים התחילו לזחול וזה לא הסתדר עם הלכלוך שהיא הביאה מבחוץ ועם השערות שהשירה בכל הבית. מן המכתבים הבנו שענייני הניקיון מאד מעסיקים אותם והם החליטו להוציא אותה מן הבית אל החצר. זה שיפר את המצב אבל אז התחילו עניינים עם השכנים. אלה התלוננו בלי סוף על הנביחות שלה. המצב נעשה לא פשוט והם התחילו לשתף אותנו במחשבות שלהם על למצוא לה משפחה אחרת.

דרך המכתבים שהחלפנו בינינו קראנו בשמחה על התאומים הגדלים ומתפתחים והילדים שלנו עקבו בדאגה אחרי הסיפורים אודות ליידי. כתבנו להם בחזרה שאנחנו נשמח לקחת אותה בחזרה כששנת השבתון תיגמר אם עד אז לא ימצאו לה משפחה אחרת. פעם אחת ואולי יותר הם כתבו לנו שיתכן שמצאו לה משפחה חדשה אבל איכשהו זה לא הסתדר. בשלב מסוים הבנו שהעניינים עם השכנים קצת נרגעו וגם אנחנו נרגענו.

כמה ימים אחרי שנחתנו חזרה בארץ נסענו למושב נורדיה. ליידי שזיהתה את אלי מרחוק רצה אליו וקפצה עליו ועד שלא נרגעה לא יכולנו להמשיך ללכת. מאותו רגע היא נצמדה אליו וסרבה לזוז לכל מקום אחר. כל הנסיונות לפתות אותה לזוז ממנו ולהציע לה אוכל שהיא אוהבת עלו בתוהו. לה היה ברור שבאנו לקחת אותה והיא לא היתה מוכנה לתת לזה להתפספס. כשנכנסה לאוטו, אחרי כמה דקות של התרגשות, תפסה תנוחה מתאימה ונרדמה בשלווה שקשה להאמין. מבחינתה קרה לה הכי טוב שיכול להיות. כשהגענו הביתה הילדים כבר חיכו לה בהתרגשות. המפגש שלה איתם היה כל כך מרגש שלא יכולתי להתאפק ודמעות של התרגשות הציפו אותי.

כולנו שמחנו שלסיפור הזה היה סוף טוב. מהר מאד חזרנו לשגרה ולוויכוחים הבלתי נגמרים עם רם שהפעם הבטיח שיהיה יותר רציני והטיפול בליידי יהיה עליו. אבל כמו תמיד זה התחיל טוב ומהר מאד האחריות עברה ממנו לכל מי שיכול היה לדאוג לה, מלבדו.

ואז, יום אחד הפתיע אותנו אלי והודיע לנו שבקיץ הקרוב אנחנו עוברים לגור בחו"ל והפעם לשלוש שנים. הבשורה הדרמטית הולידה תגובות שונות. הקטנצ׳יק היה רק בן שנתיים וקטן מדי כדי להגיב, רם שמח מאד וכבר דמיין לעצמו את החיים החדשים והמגניבים שיהיו לו בחו״ל. האמצעית לא אמרה מילה, היא הלכה לחדר וסגרה את הדלת בטריקה שלא יכולנו לפספס. אחרי שעה ארוכה יצאה מהחדר והודיעה לנו שהיא לא נוסעת בלי הכלבה. 

וכך היה.

סלט תפוחי אדמה

ברשימות של ההכנות ליום ההליכה הקרוב, המשימה שנפלה בחלקי היתה להכין סלט תפוחי אדמה. סלט תפוחי אדמה זה לא משהו שמוצאים אצלי בבית. אבל הוראות הן הוראות. שברתי את הראש על פתרון שיהיה גם סלט תפוחי אדמה וגם שלא יעשה לי דז׳ה וו לסלט הזה שהיה כל כך דומיננטי בחיי בבית של אמא שלי.

בכל יום שישי כשהייתי חוזרת מבית הספר חיכתה לי המשימה הקבועה להכין לשבת סלט תפוחי אדמה שאצלנו בבית היה ידוע בשם "סלט מיונז". אמא היתה מפנה את השולחן במרפסת הקטנה שליד המטבח ושם הייתה מכינה מראש את מה שצריך לסלט הזה שבלעדיו כנראה השבת לא הייתה נכנסת.

סלט תפוחי אדמה, או בשמו האקזוטי יותר, סלט רוסי, היה חלק בלתי נפרד מנוף ילדותי. אני לא יכולה להיזכר בשום הזדמנות חגיגית שבה נפקד מקומו ממערך הסלטים הקבוע. במקרר שלנו הוא היה חלק בלתי נפרד מארוחות השבת וגם מהארוחות שלפני ואחרי השבת.

אמא היתה עושה את כל ההכנות לפני שהייתי מגיעה הביתה וברגע שדמותי היתה מפציעה בסוף הרחוב עם הילקוט היתה מתחילה לסדר את הכל בחוץ: את קרש החיתוך והסכינים והקולפן של הירקות והקערות של לפני ואחרי ואחר כך את כל מרכיבי הסלט. ראשון היה מגיע הסיר הגדול עם תפוחי האדמה והגזר שלא מזמן סיימו להתבשל. בסיר אחר היו הביצים הקשות ובקערות אחרות המתינו המלפפונים החמוצים וגרגרי אפונה לרגע שיגיע תורם. סלק מבושל לא היה חבר קבוע בסלט, תלוי בעונה, אבל תמיד עמד בנפרד כדי שלא יצבע את שאר הירקות.

כל התערוכה הזו של הירקות היתה מקבלת את פני כששבתי מבית הספר. הבקשה שלי שאולי אפשר לנוח קצת לפני שאני מתחילה עם כל זה היתה נתקלת בתגובה כמעט אוטומטית, שתכף השבת נכנסת ושאפשר לנוח גם אחרי שהסלט יהיה מוכן.

בלית ברירה הייתי מתיישבת על השרפרף הקטן שבקושי נכנס ברווח הצר שבין הארון לשולחן ומתחילה במלאכה. קודם לקלף את תפוחי האדמה. אם במקרה באתי קצת יותר מוקדם מבית הספר, הם היו כל כך חמים מהבישול שבקושי יכולתי להחזיק אותם.

"לא יכולת לקרר אותם קצת יותר?", הייתי שואלת את אמא והיא היתה אומרת שיותר מדי זה פוגע בטעם שלהם. מה כבר יכול לפגוע בטעם שלהם, חשבתי ביני לבין עצמי, אבל ידעתי שאין טעם להתווכח. היא תמיד תמצא את ההסבר המתאים כדי שאתחיל כבר בהכנות. אחרי זה בא תור הגזר. הטענה שלא צריך לקלף אם רחצו אותו כמו שצריך לפני הבישול, היתה נדחית על הסף. אמא התעקשה שאין דבר כזה וצריך לקלף.

הקיר הקטן שחצץ בינינו לא הפריע לה להעיף מבט מידי פעם לכיווני, כדי לראות שאני עושה כדבריה. כשכל הירקות היו מוכנים והביצים כבר מקולפות הייתי מתחילה במלאכת החיתוך.

"את לא חושבת שהקוביות גדולות מדי?", היתה אומרת כשהיא מציצה מאחורי גבי לראות מה אני עושה.

"זה לא גדול" עניתי תוך כדי שאני מזיזה את הסכין קצת יותר ימינה לחרוץ עוד כמה פסים לאורך. אחרי תפוחי האדמה בא תור הגזר, הביצים והמלפפונים החמוצים שהפכו קוביות קוביות וגרגרי האפונה שצנחו החוצה מתוך קופסת השימורים. לפעמים היה גם סלק. כל אלה נאספו בקערה הירוקה הגדולה שבה אפשר היה לערבב הכל בקלות.

לקראת סיום, היתה שופכת חצי צנצנת של מיונז, מוסיפה מלח ופלפל ומערבבת הכל בכף גדולה ששמרה במיוחד למלאכה זו. אחר כך היתה טועמת קצת, מתקנת את התיבול ורק כשהיתה מרוצה לגמרי מהטעם של הסלט העבירה אותו לקערת פיירקס חגיגית, ומשם למקרר עד לזמן הארוחה.

עכשיו הייתי צריכה לפנות את הכלים ולשטוף אותם, לנקות את המרפסת ולסיים את שטיפת הרצפה לקראת שבת. רק אז היא היתה נותנת לי סוף סוף ללכת לעיסוקי.

בדרך כלל לא היינו מצליחים לסיים את הסלט הזה בארוחות סוף השבוע והוא היה נגרר אתנו עוד ימים רבים לתוך השבוע הבא עד שבסוף השאריות היו מוצאות את מקומן בפח, כמעט נושקות להכנות לסלט של סוף השבוע הבא.

למסלול של השבוע מצאתי מתכון אחר לסלט תפוחי אדמה עם פול ירוק ובצל מטוגן ברוטב מעניין שחוסל כמעט לגמרי. אני תהיתי איך יתקבל החידוש הזה אחרי מסורת ארוכת שבילים של סלט תפוחי אדמה מסורתי. התגובות היו טובות. אנשים אהבו את החידוש ואני שמחתי שאפשרתי לתפוחי אדמה להביא עצמם בתדמית חדשה, גם בשביל אנשים כמוני שתקועים עם הזיכרונות שלהם.

איך מצאתי את עצמי בזמן ששטפתי כלים..

לקוח מתוך אתר unsplash

כשצריך מתנדבים לשטיפת כלים, אני תמיד מתנדבת. אני מוצאת במלאכה הזו לא מעט יתרונות. זמן שטיפת הכלים הוא הזמן שלי להתרכז עם עצמי במחשבות שלי תוך שאני עסוקה בעבודה פשוטה ושיטתית שלא מחייבת מאמץ מיוחד. והתוצאה מיד נראית לעין. המטבח מסודר ונקי, הכל מאורגן וזה עושה הרגשה נהדרת. איפה עוד מוצאים עיסוק כזה שבו הפידבק כמעט מיידי ותוך כמה דקות יש תוצאות טובות כל כך?

בטח לא כשמדובר בחיפוש עצמי. חיפוש עצמי זו מלאכה מתמשכת ואת תוצאותיה אי אפשר לדעת וגם לא מתי הן יראו. כשמדובר בי, חיפוש עצמי זו הוויה בסיסית אצלי והשאלות של מה אני רוצה להיות כשאהיה גדולה מעסיקות אותי כל הזמן. אמנם אני די כבר גדולה אבל התשוקה הזו שמניעה את החיפוש בתוכי לא נפסקת וגם עוצמתה לא דועכת.

השבוע חברה אחת אמרה לי שהיא חולמת לקחת חופשה ללא תשלום למשך שנה כדי להתנתק. כששאלה אותי מה דעתי התעניינתי מאיפה נובע הצורך הזה לקחת חופשה של שנה מהחיים ומה הציפיות שלה משנה כזו. אני התנסיתי פעם בסוג כזה של "חופשה מהחיים", כשנסעתי עם בנזוגי והמשפחה שלנו לשליחות בחו"ל לתקופה של ארבע שנים. טוב, אם לדייק, זו לא היתה בדיוק חופשה מהחיים אלא חופשה ממציאות אחת לטובת יצירת מציאות אחרת. הנסיעה הזו אילצה אותי להתנתק מכל ההוויה שלי כאן: מהעבודה, מהמשפחה ומהחברים לטובת התחלה חדשה במקום אחר, זר ולא מוכר. כמשפחה הסכמנו לתת עדיפות לקריירה של אחד על חשבון האחר, כשבשבילי זה אומר שאני צריכה להתנתק מכל מה שיש לי כאן. אמנם זו היתה נסיעה מרצון אבל באותה מידה גם נסיעה של אין ברירה.

בתוך חוסר הברירה הזה גיליתי את עצמי מחדש ונחשפתי לצדדים חדשים בתוכי, כאלה שלא הכרתי קודם. בשנים האלה, קרו לי הרבה דברים טובים. למדתי על היכולת שלי להתמודד עם מציאות חדשה ובלתי מוכרת, להתחבר אליה וליהנות ממנה, לפתח קשרים חדשים שחלק מהם נשמרים עד היום, להתנסות בעבודות חדשות – חלקן ממש לא בתחום הכישורים האישיים שלי, כמו מנהלת חשבונות, לתקשר לא רע בשפה אחרת שהיא לא השפה הטבעית שלי ועוד. בהוויה החדשה הזו ממש הרגשתי שאני ממציאה עצמי מחדש.

וזה מה שלקחתי לעצמי להמשך: לחפש ולמצוא את עצמי בכל הזמן ובכל מצב, בבית, בעבודה, בקשרים עם אנשים, במשפחה, בזוגיות. אני לוקחת את עצמי לכל מקום ובכל פעם אני נחשפת לעוד רובד בתוכי ולעוד רגש – לטוב ולרע. אני לא "עובדת" כדי לחפש אותי בתוך עצמי. החיפוש הזה הוא כמו צל בלתי נראה שמתלווה לכל מה שאני עושה. הוא לא מטרה בפני עצמה, אלא הוא התוצאה של הדברים שאני מגלה בעצמי.

בשבילי למצוא את עצמי זה אומר להקשיב למי שאני ולקולות שבתוכי ולהיות שם. לא פעם אני מופתעת ומתרגשת לגלות על עצמי כל מיני דברים חדשים. לפעמים טובים וגם פחות. אני מופתעת מתגובות, מרגשות וממחשבות של עצמי. אחרי השנים הרבות ביחד אני מרגישה טוב עם עצמי, מחבבת את מי שאני ומרגישה שהזמן עשה לי רק טוב. זה לא הזמן שהצמיח אותי. זו אני שצמחתי עם הזמן, בחיבור שלי אל מי שאני.

למצוא את עצמי זה אומר לחיות במודעות, בערנות, לאהוב את מה שאני מגלה ולדעת שאני רק באמצע התהליך. לסביבה יש חלק חשוב בתהליך שאני עוברת. אני קשובה למשוב שאני מקבלת ממנה. אני מתעודדת ממשוב מעודד, אני מעריכה מילים מעודדות ולעיתים אנשים מגלים לי דברים שלא ידעתי על עצמי או שלא שמתי לב אליהם. ואני גם לומדת מחוויות לא טובות שאני עוברת.

ומפעם לפעם אני יוצאת למסע חדש בחיים שלי.

המסע שאני יוצאת אליו כעת, לא דומה למסעות בשבילי הארץ או בחו"ל שאני עושה עם אנשים אחרים. אני עושה אותו עם בת הלוויה הנצחית שלי, עם עצמי. זה מסע של גילוי עצמי והתמודדות, יש בו כעסים וגם אכזבות וגם רגעים מפחידים יחד עם דברים מרתקים וריגושים והפתעות. וגם הרבה כלים לשטוף בדרך..

בסוף הדרך מחכה לי פרס. חוץ מהכלים השטופים, הפרס הוא הגילויים החדשים שלי על עצמי, שעושים את כל הדרך הזו שווה במיוחד.

ספרו לי עוד על אזור הנוחות

אני מתארת לעצמי את אזור הנוחות כמו איזו שמיכת פוך טובה שאני מתעוררת בתוכה בבוקר. כמה כיף להתכרבל איתה. השמיכה עוטפת אותי סביב סביב ושומרת על תחושת החמימות. אחרי כמה דקות, אני מוציאה רגל אחת החוצה לבדוק מה המצב ותכף מחזירה פנימה לתוך חמימות השמיכה.. במשך דקות ארוכות, אני מתנהלת לי און אנד אוף במין משחק שכזה עם העולם שבחוץ כשאני מוגנת בחמימות של שמיכת הפוך ואף אחד לא יכול לי. וענייני היום? מפעם לפעם אני מהרהרת בהם, מתחשק לי לעשות אותם או לא? הבוקר לא מתחשק אז אני נשארת מתחת לשמיכה. אולי מחר.. איזה כיף שאפשר להשאר ככה בתוך החמימות הזו ומתי שמתאים לי אני אצא מפה החוצה, אעשה את הדברים בקצב שלי ובזמן שיתאים לי ואחזור מהר מהר לחמימות הזו שהיא כל כך נעימה..

אבל לפעמים, באופן בלתי צפוי, אני מקבלת בעיטה שדוחפת אותי החוצה מן השמיכה אל מרחבים שאותם בכלל לא ביקשתי לעצמי. רגעים ארוכים אני מוצפת בפחד ובמחשבות על מה יהיה ואיך עלי להתמודד עם הבלתי מוכר הזה, אז אני נוכחת לדעת שאזור הנוחות הזה שהיה אמור לשמור עלי - לא קיים באמת במציאות והוא כולו פרי דימיוני.

בבת אחת אני לומדת שהחיים מלאי אתגרים ואי אפשר להימנע מהתמודדות עם קושי, סבל או אכזבה. וכדי להתמודד עם מה שנפל עלי, עלי לפתח בתוכי כישורים אחרים, חוץ מלהתכרבל תחת השמיכה. עלי לפתח חוסן פנימי שילמד אותי לקום כאשר אני נופלת, ולהתמודד עוד פעם ועוד פעם עם החיים מחוץ לשמיכה, בנחישות מחודשת.

השבוע פגשתי את א., אשה באמצע החיים, שבעלה הודיע לה ביום בהיר אחר שנגמר לו הסוס מהחיים המשותפים שלהם, אחרי 40 שנות נישואין, שלושה ילדים וארבעה נכדים. זה לא שלא היו להם קשיים בזוגיות לאורך השנים, אבל בכל פעם שצץ משהו – הם ידעו להתמודד ולתקן ולהמשיך הלאה. כמו אצל כולם. לפני הרבה שנים היה להם משבר גדול שהעיב על יחסיהם וכבר עמדו להפרד אבל בכוחות משותפים צלחו אותו והמשיכו הלאה. השנים שאחר-כך נחשבו דווקא סיפור הצלחה. משברים יש לכולם, ואלה היה להם משבר – ויכלו לו. המשבר החדש היה מפתיע לגמרי. מפתיע בחד משמעיות שלו, בזמן שבחר לצוץ. הוא רוצה ללכת לדרך אחרת.

ובבוקר בהיר אחד א. מוצאת עצמה נבעטת החוצה מאזור הנוחות אל משהו שבכלל לא מוכר לה ולא ידוע, מבלי שתהיה לה אפשרות להתכונן. ובבת אחת היא מוצאת עצמה נאלצת להסתגל למציאות שהיא לא מכירה. איך משנים הרגלי חיים ודפוסי התנהגות של שנים? אחרי 40 שנה של חיים מסודרים ומאורגנים, משימות קבועות, זמני ארוחות, שעת חזרה הביתה מהעבודה.. ובוקר אחד, כל מה שמוכר וידוע – לא יהיה קיים יותר. החיים כבר לא יזרמו באותו נתיב, הקצב השתנה, וצריך למלא חיים בתכנים חדשים. הבלתי מוכר וידוע הגיע ועכשיו עליה להתמודד.

התגובה הראשונית שלה הייתה התכנסות לתוך אומללות, דכדוך וחוסר עשייה. הפחד מפני מה שיהיה הציף אותה ושיתק אותה לגמרי. היא בכלל לא הבינה מה המשמעות של החיים החדשים שלה, לא העזה לבדוק אפשרויות חדשות. בסתר ליבה קיוותה שזה חלום מסויט ושבבוקר תתעורר לגלות שזה רק חלום. אבל בבוקר שלמחרת וגם בזה שאחריו גילתה שהסיוט הזה הוא הוא החיים החדשים שלה מעכשיו ועם זה צריך להתמודד.

המציאות החדשה הולידה הרבה קשיים. הקושי הגדול היה לוותר על הרגלים ישנים, לאמץ חשיבה אחרת על המשפחה ועל היחסים בתוכה. הרגשות הציפו אותה בעוצמה שלא הכירה. היה עליה להתמודד עם פחדים שהציפו אותה, ועם מחשבות שתקעו אותה ומנעו ממנה לצאת לעולם הגדול. לאט לאט היא התחילה להפנים שאין לה באמת ממה לפחד ושאפשר להתחיל להעז.
זה לא היה קל. היא התחילה בקטן: רשימת מטלות, הסתייעות בחברים, החלטות על כיוונים חדשים, בהתחלה בקצב איטי וכשהרגישה שאפשר יותר – העלתה את רף.  הבעיטה החוצה מאזור הנוחות התבררה כדבר טוב ומצמיח כשהיא נהנית מהיצירתיות שבעשייה, מהעצמאות, מהשליטה המוחלטת שיש לה על חייה ועל הזמן שלה. הפחד נמוג ופינה מקום לאומץ לפרוץ לעצמה דרכי התנהלות  חדשות.

סוף שבוע במכתש רמון. צילם סאלח

ביציאה מאזור הנוחות אני מדמיינת עצמי למטפסת הרים. כל מכשול שאני מתמודדת איתו בהצלחה הופך אותי לחזקה יותר ומוכנה לאתגר גבוה יותר בהר. הטיפוס בהר מלמד אותי שהאתגר שאני ניצבת בפניו בחיי ברגע זה, ביחסים האישיים, בעבודה, או בבריאות, הוא בדיוק מה שאני זקוקה לו על מנת לגדול. 

עכשיו אני צריכה לבחור את דרך הגדילה האם מרצון או מכורח. הגדילה הזו משנה את נקודת המבט שלי ומה שתפסתי קודם כבעיה הופך לאתגר ובסופו של דבר - להישג. כאילו אני ניצבת על הר גבוה מצד אחד, רואה את חיי פרוסים למרגלותיי ומצד שני - שיא ההר הולך ומתקרב.

יום אחד גם אני אהיה כמו הבמבוק

ההזמנה שהגיעה במייל הגדירה את הנושא שעליו נכתוב לקראת המפגש החברתי הקרוב: הכן עצמך לפנסיה... יציאה לגמלאות?!

אני שוברת את הראש. איך אני ממציאה את עצמי מחדש? אני מנסה לפנטז ולהעלות רעיונות. זה נשמע אופטימי, אפילו עליז, להמציא משהו זה הרי נורא יצירתי אבל האמת היא שזה בעיקר מפחיד.

ראשית, משום שאף פעם לא המצאתי את עצמי קודם לכן. בדרך כלל סתם נהייתי. "זרמתי" עם הדברים, כמו שאומרים. והנה עכשיו מבקשים ממני לפנטז על מה שיקרה לי ביום שאצא לפנסיה, וכל כמה שאני מפנטזת זה לא עובד. פתאום המקום הזה שבו אני נמצאת היום נראה כל כך חמים וטוב.. ואני הרי יכולה למשוך את הדברים לפחות עוד כמה שנים אז למה כדאי למהר? אני מסתכלת על חברותי שפרשו לפנסיה ולא ראיתי ניסים ונפלאות של כאלה שהמציאו עצמם מחדש.

מי אמר שאחרי שכשיוצאים לפנסיה צריך "להמציא את עצמך מחדש"? זה נראה לי בדיוק המקום שבו לא צריך להמציא כלום. אחרי שנים של ריצות ועבודה מסביב לשעון וגידול ילדים, מה רע בקצת לנוח ולא להמציא כלום? המילים האלה "להמציא עצמך מחדש"..  ממש עושה לי פריחה רק לחשוב על זה. כאילו שאנחנו חיים בעולם שבו פרושות לרגליך כל האפשרויות כולן, ורק צריך להושיט את היד ולגעת בהן.

שכאילו היציאה לפנסיה תביא אותי למצב של מרחפת בין לבין, בין כל האפשרויות שאפשר לנחות עליהן, ואז אחליט על מה לנחות ולהמציא את עצמי מחדש.

לו היה לי שקל על כל אדם שסיפר לי על רעיון טוב שיש לו לספר, לתסריט, לסטארט- אפ, לעמותה, למוצר, לשיר, לסיטואציה, ללימודים לדוקטורט, ל"אני הולכת לפתוח מסעדה", אני אעשה חוגים להורים, ייעוץ לעסקים  שיעשה אחרי שיפרוש..

אלא שבדיוק במקום הזה יש את העניין הפעוט הזה של המציאותיות.

אולי במקום להמציא את עצמי מחדש, אפשר שאתאים את עצמי הישנה למציאות שתבוא עלי. אפשר שאפרד מהפנטזיה, אשאיר מאחור את העבר והניסיון והידע ואולי גם את הציפיות, וכך, קלת רגליים אצעד אל העתיד. אל העתיד, בעיקר אל החלקים הזרים והחדשים שבו, בעיקר אליהם, לשם רצוי לבוא קשובה למציאות המשתנה, אבל מצויידת בכל מה שלמדתי, בכל מה שעשיתי, בכל מה שאני, בכל מה שאני יכולה להיות.

בדיוק למציאות הזו מתאים לי הסיפור על הבמבוק שגדל רק אחרי חמש שנים של השקיה וסבלנות. 
כך זה גם בשינוי עצמי. המצאה עצמית מחדש, כזו שמצמיחה שורשים עמוקים, דורשת סבלנות והרבה מים לפני שמישהו בכלל רואה שינוי.
אבל אני מאמינה שיום אחד גם אני אהיה כמו הבמבוק ואגדל לגובה שלושים מטר בשישה שבועות .

פרק אחר עשרה: צפון קוריאה - סוף הסיפור

הגשר על הנהר Tuman במעבר הגבול בין צפון קוריאה לסין

היום האחרון במסענו לצפון קוריאה הגיע. השכמנו מוקדם לארוחת הבוקר. עד היום אמרנו שהאוכל המקומי טעים. הבוקר מישהו אמר שנמאס לו לאכול כל הזמן אותו דבר. נראה שגם למקומיים נמאס מאיתנו. במלונות בצפון אין מעליות ולכן את כל הציוד לחדרים עזר לנו צוות המלון לסחוב. הבוקר לא היה מי שיעזור. באזור הקבלה הסתובבו לא מעט אנשים מעובדי המלון אבל אף אחד לא רצה לעזור וכל הזמן אמרו תכף, תכף, בתקווה שנסתדר לבד. בסוף קראו לשתי בחורות והן עזרו למי שהתקשה עם המזוודות. אחרי הצ'ק אאוט (על מה בדיוק?) נסענו שלוש שעות לעיירת גבול ששמה Wonjong  - במעבר בין צפון קוריאה לסין. כשנכנסנו לבניין משטרת הגבולות כדי לעבור את ביקורת הדרכונים, נתקלנו בהרבה סינים שעברו את התהליך במהירות. רק נכנסו וכבר יצאו.

פעם ראשונה שנתקלנו בשלט דרכים  גם באנגלית

אנחנו קבלנו הוראה לעמוד בצד. היה עלינו להעביר את החפצים שוב במכונות השיקוף אבל לפני שזה יקרה הורו לנו להוציא את כל מה שהופיע ברשימה שהכינה מיס יונג ביום כניסתנו ל-Rason: ספרים, מצלמות, מחשבים ניידים, טלפונים ניידים, USB, IPAD. את כל זה התבקשנו להעביר לשוטרי משטרת הגבולות. כשהגענו עמד שם שוטר אחד, תוך מספר דקות הגיעו עוד אנשים במדים וגם שלא במדים.

במשך יותר משעה וחצי עמדנו וצפינו בשוטרי משטרת הגבולות, פותחים מחשב מחשב, מדליקים מצלמה אחר מצלמה, פותחים את כל הטלפונים הניידים ובודקים באופן ידני את כל התמונות שצילמנו, כשהם מעבירים בתנועת יד מרפרפת תמונה אחר תמונה אחר תמונה. מה שלא נראה להם ולא עמד בסטנדרטים של מה שמותר לצילום – נמחק. נבדקו גם ספרים ועיתונים, כדי לוודא שהוצאנו את מה שהכנסנו. הכל נעשה לנגד עינינו, כשאנחנו צופים בנעשה ושותקים. מיס יונג הגיחה מפעם לפעם עם מכשיר כזה או אחר בידה וביקשה את הסיסמא לפתיחת המכשיר.

אחרי שעה וחצי הורו לנו להביא את המזוודות ותיקי היד למכונת השיקוף. בסוף התהליך הזה, כשאנחנו מהצד השני של מכונת השיקוף, כל אחד אסף את הציוד האלקטרוני שהגיע מהבדיקה, מוודאים ששום דבר לא נשאר מאחור. האווירה היתה מאד מתוחה. לא ידענו למה לצפות וקיווינו כבר שנסתלק מפה כמה שיותר מהר. כשיצאנו החוצה מהבניין ראינו את הנהרTuman  ואת הגשר המוביל לצד הסיני. הטלפון הנייד שהיה טמון בכיס המכנסיים שלי התעורר והתחיל להשמיע קולות של סמסים נכנסים. הוצאתי את הטלפון וצילמתי את הגשר ובדיוק כשאני מצלמת הופיעה מיס יונג והודיעה שאסור לצלם. בניגוד לפעמים הקודמות לא טרחתי להראות לה שאני מוחקת. מהר מהר כתבתי סמס לארץ בתחושה של יציאה מחושך לאור וצרפתי את התמונה. ומיס יונג? עוד כמה דקות תעלם מחיינו לעד.

המיניבוס שאמור להעביר אותנו את הגבול הגיע. ארגנו במהירות את הציוד, התיישבנו מוכנים לנסיעה וכשאנחנו מקווים שהכל יהיה כבר מאחורינו עלה לאוטובוס שוטר צפון קוריאני.  לרגע חשבתי שהוא בא בגלל שמיס יונג הלשינה על התמונות שצילמנו אבל הוא התחיל לעבור בין המושבים, ביקש את הדרכונים והתחיל לחפש בהם את חותמת היציאה. היה די ברור שהוא לא ידע לזהות/לקרוא אותיות זרות. הוא לא הסתדר עם הצד של פתיחת הדרכון, וזה הפך את תהליך בדיקת הדרכונים לארוך ומתמשך וטעון. לא ברור מה חיפש ומה בדיוק רצה למצוא. הוא עצר ליד כל אחד ושאל בעלגות Country תוך שהוא מדפדף בדרכון. אני פתחתי את הדרכון שלי כדי שלא יתבלבל עם כיווני הדפדוף. אצלנו הוא לא מצא כלום אבל לא אמר מילה ואז הבנתי שזו פשוט בדיחה מישהו נתן לו הוראה לבדוק וזה מה שהוא עשה. אנחנו קבלנו וויזה שאינה צמודה לדרכון וביציאה לקחו לנו אותה ולכן לא היתה לנו חותמת בדרכון. עשר הדקות שבהן הסתובב בתוך המיניבוס שלנו היו מאד מאד ארוכות. כשסוף סוף סיים וירד מהרכב כולנו נשמנו לרווחה.

נהר TUMAN המפריד בין צפון קוריאה לסין

הצד השני של הגשר העובר מעל הנהר Tuman, נראה לנו כמו הארץ המובטחת והנסיעה לשם היתה הדבר הכי משמח שקרה לנו מזה הרבה ימים. קבלת הפנים של שוטרי משטרת הגבולות בצד הסיני היתה, חמימה, פשוטה ונעימה. ביקורת הגבולות בסין היא ביומטרית. מכיוון שכבר עשינו את הרישום בכניסה לסין לפני הנסיעה לקוריאה, היה צריך להזדהות רק בהנחת אצבע על המכשיר המזהה וזהו. השוטרים היו נחמדים, עזרו למי שהתקשה והיו גם כאלה שסייעו בהעברת המזוודות. לא היו פה מבטים מאיימים, הוראות מפחידות ולא מכשירי שיקוף. חותמת אחת בדרכון וזהו. ממש אנרגיה אחרת. ולאף אחד לא היה איכפת שאנחנו מצלמים.

בניין משטרת הגבולות בצד הסיני

גם הנסיעה לעיר הקרובה לגבול Yanji  ממנה נטוס לבייג'ינג היתה אחרת. סוף סוף כבישי אספלט נורמליים, ברמה שלא מביישת כבישים באירופה ומהירות נסיעה שפויה. האזור הכפרי הזה שלאורכו נסענו, נראה בעינינו המקום הכי מתקדם בעולם. ב- Yanji נכנסנו לראשונה מזה חמישה עשר ימים לבית קפה. שתינו קפה ואכלנו עוגה ולא שכחנו להתלונן על המחירים המופקעים. 

שלוש שעות טיסה הביאו אותנו לבייג'ינג. בשדה התעופה עמדנו שעה ארוכה ביחד. היה קצת קשה להפרד. לכולנו היתה הרגשה שבמשך חמישה עשר יום היינו שותפים למשהו אחר, חד פעמי. ובמובנים רבים גם בלתי נתפס.