יום אחד גם אני אהיה כמו הבמבוק

ההזמנה שהגיעה במייל הגדירה את הנושא שעליו נכתוב לקראת המפגש החברתי הקרוב: הכן עצמך לפנסיה... יציאה לגמלאות?!

אני שוברת את הראש. איך אני ממציאה את עצמי מחדש? אני מנסה לפנטז ולהעלות רעיונות. זה נשמע אופטימי, אפילו עליז, להמציא משהו זה הרי נורא יצירתי אבל האמת היא שזה בעיקר מפחיד.

ראשית, משום שאף פעם לא המצאתי את עצמי קודם לכן. בדרך כלל סתם נהייתי. "זרמתי" עם הדברים, כמו שאומרים. והנה עכשיו מבקשים ממני לפנטז על מה שיקרה לי ביום שאצא לפנסיה, וכל כמה שאני מפנטזת זה לא עובד. פתאום המקום הזה שבו אני נמצאת היום נראה כל כך חמים וטוב.. ואני הרי יכולה למשוך את הדברים לפחות עוד כמה שנים אז למה כדאי למהר? אני מסתכלת על חברותי שפרשו לפנסיה ולא ראיתי ניסים ונפלאות של כאלה שהמציאו עצמם מחדש.

מי אמר שאחרי שכשיוצאים לפנסיה צריך "להמציא את עצמך מחדש"? זה נראה לי בדיוק המקום שבו לא צריך להמציא כלום. אחרי שנים של ריצות ועבודה מסביב לשעון וגידול ילדים, מה רע בקצת לנוח ולא להמציא כלום? המילים האלה "להמציא עצמך מחדש"..  ממש עושה לי פריחה רק לחשוב על זה. כאילו שאנחנו חיים בעולם שבו פרושות לרגליך כל האפשרויות כולן, ורק צריך להושיט את היד ולגעת בהן.

שכאילו היציאה לפנסיה תביא אותי למצב של מרחפת בין לבין, בין כל האפשרויות שאפשר לנחות עליהן, ואז אחליט על מה לנחות ולהמציא את עצמי מחדש.

לו היה לי שקל על כל אדם שסיפר לי על רעיון טוב שיש לו לספר, לתסריט, לסטארט- אפ, לעמותה, למוצר, לשיר, לסיטואציה, ללימודים לדוקטורט, ל"אני הולכת לפתוח מסעדה", אני אעשה חוגים להורים, ייעוץ לעסקים  שיעשה אחרי שיפרוש..

אלא שבדיוק במקום הזה יש את העניין הפעוט הזה של המציאותיות.

אולי במקום להמציא את עצמי מחדש, אפשר שאתאים את עצמי הישנה למציאות שתבוא עלי. אפשר שאפרד מהפנטזיה, אשאיר מאחור את העבר והניסיון והידע ואולי גם את הציפיות, וכך, קלת רגליים אצעד אל העתיד. אל העתיד, בעיקר אל החלקים הזרים והחדשים שבו, בעיקר אליהם, לשם רצוי לבוא קשובה למציאות המשתנה, אבל מצויידת בכל מה שלמדתי, בכל מה שעשיתי, בכל מה שאני, בכל מה שאני יכולה להיות.

בדיוק למציאות הזו מתאים לי הסיפור על הבמבוק שגדל רק אחרי חמש שנים של השקיה וסבלנות. 
כך זה גם בשינוי עצמי. המצאה עצמית מחדש, כזו שמצמיחה שורשים עמוקים, דורשת סבלנות והרבה מים לפני שמישהו בכלל רואה שינוי.
אבל אני מאמינה שיום אחד גם אני אהיה כמו הבמבוק ואגדל לגובה שלושים מטר בשישה שבועות .