חיים של כלב

ליידי הגיעה אלינו כמו כל שאר הכלבים שגרו אצלנו. היא ננטשה ברחוב שלנו על ידי רכב שעצר זרק אותה ונסע. רם מצא אותה משוטטת והביא אותה הביתה כשהוא מתחנן שנסכים שהיא תשאר אצלנו. הוא הזכיר שהבטחנו הרבה פעמים ובאותה נשימה גם הבטיח שיטפל בה. המבט העצוב שלה שכנע אותנו והיא צורפה למשפחה, לא לפני שחזרנו ווידאנו שרם מבין מה הוא מבטיח.

אלי גידל כמה כלבים בילדותו אבל אני לא. בשבילי זה היה דבר חדש לגמרי. עוד בטרם החלטנו אם היא תגור איתנו בבית או בחוץ העובדות כבר נקבעו ועובדות כידוע קשה לשנות. ליידי השתלבה מהר מאד בחיים שלנו והפכה להיות אחת מן המשפחה. ולמרות שרם אמר, רוב הטיפול היה עלינו, כשהוא משתלב מיידי פעם בתורנות של להוציא אותה החוצה, אחרי שהיינו רבים איתו ומאיימים שנמסור אותה למשפחה אחרת. עם הזמן התברר שלגדל כלבה בבית זה לא דבר כל כך פשוט. תוספת הלכלוך היתה משמעותית, כל פעם היה צריך לנקות את סימני הבוץ שהביאה מגינתנו המתחדשת ואת פסיעות הרגליים הרטובות שלה כשבאה מבחוץ וגם השערות בכל הבית הוציאו אותי מדעתי אבל הנוכחות שלה בבית היתה כל כך טובה עד שהתרגלתי.

שנתיים עברו מאז ליידי הצטרפה למשפחתנו כשהחלטנו לנסוע לשנת שבתון במונטריאול. הפרידה ממנה העיבה מאד על הנסיעה שלנו והשקענו הרבה מאמצים לחפש לה משפחה טובה ובית שיאהב אותה לפחות כמונו. מצאנו בית כזה אצל דבי, חברה שלנו שגרה במושב נורדיה. דבי ובעלה פגשו את ליידי כשבאו פעם לבקר אצלנו וכששמעו שאנחנו נוסעים הציעו לקחת אותה אליהם. דבי בדיוק היתה בחופשת לידה אחרי שילדה תאומים וחשבה שיהיה נחמד אם יגדלו בבית ביחד עם כלבה. אנחנו מיד הסכמנו. ידענו גם שיש סיכוי שליידי לא תחזור אלינו אחרי שנה, אם הרומן עם המשפחה החדשה יצליח.

כל השנה הזו שמרנו על קשר מכתבים עם דבי. אנחנו ספרנו על החיים במונטריאול ודבי ספרה לנו על התאומים שגדלו ועל החיים ביחד עם ליידי. בהתחלה הם התאהבו בה ממש כמונו. במשך הזמן גילינו שבאהבה הזו היו גם לא מעט קשיים. התאומים התחילו לזחול וזה לא הסתדר עם הלכלוך שהיא הביאה מבחוץ ועם השערות שהשירה בכל הבית. מן המכתבים הבנו שענייני הניקיון מאד מעסיקים אותם והם החליטו להוציא אותה מן הבית אל החצר. זה שיפר את המצב אבל אז התחילו עניינים עם השכנים. אלה התלוננו בלי סוף על הנביחות שלה. המצב נעשה לא פשוט והם התחילו לשתף אותנו במחשבות שלהם על למצוא לה משפחה אחרת.

דרך המכתבים שהחלפנו בינינו קראנו בשמחה על התאומים הגדלים ומתפתחים והילדים שלנו עקבו בדאגה אחרי הסיפורים אודות ליידי. כתבנו להם בחזרה שאנחנו נשמח לקחת אותה בחזרה כששנת השבתון תיגמר אם עד אז לא ימצאו לה משפחה אחרת. פעם אחת ואולי יותר הם כתבו לנו שיתכן שמצאו לה משפחה חדשה אבל איכשהו זה לא הסתדר. בשלב מסוים הבנו שהעניינים עם השכנים קצת נרגעו וגם אנחנו נרגענו.

כמה ימים אחרי שנחתנו חזרה בארץ נסענו למושב נורדיה. ליידי שזיהתה את אלי מרחוק רצה אליו וקפצה עליו ועד שלא נרגעה לא יכולנו להמשיך ללכת. מאותו רגע היא נצמדה אליו וסרבה לזוז לכל מקום אחר. כל הנסיונות לפתות אותה לזוז ממנו ולהציע לה אוכל שהיא אוהבת עלו בתוהו. לה היה ברור שבאנו לקחת אותה והיא לא היתה מוכנה לתת לזה להתפספס. כשנכנסה לאוטו, אחרי כמה דקות של התרגשות, תפסה תנוחה מתאימה ונרדמה בשלווה שקשה להאמין. מבחינתה קרה לה הכי טוב שיכול להיות. כשהגענו הביתה הילדים כבר חיכו לה בהתרגשות. המפגש שלה איתם היה כל כך מרגש שלא יכולתי להתאפק ודמעות של התרגשות הציפו אותי.

כולנו שמחנו שלסיפור הזה היה סוף טוב. מהר מאד חזרנו לשגרה ולוויכוחים הבלתי נגמרים עם רם שהפעם הבטיח שיהיה יותר רציני והטיפול בליידי יהיה עליו. אבל כמו תמיד זה התחיל טוב ומהר מאד האחריות עברה ממנו לכל מי שיכול היה לדאוג לה, מלבדו.

ואז, יום אחד הפתיע אותנו אלי והודיע לנו שבקיץ הקרוב אנחנו עוברים לגור בחו"ל והפעם לשלוש שנים. הבשורה הדרמטית הולידה תגובות שונות. הקטנצ׳יק היה רק בן שנתיים וקטן מדי כדי להגיב, רם שמח מאד וכבר דמיין לעצמו את החיים החדשים והמגניבים שיהיו לו בחו״ל. האמצעית לא אמרה מילה, היא הלכה לחדר וסגרה את הדלת בטריקה שלא יכולנו לפספס. אחרי שעה ארוכה יצאה מהחדר והודיעה לנו שהיא לא נוסעת בלי הכלבה. 

וכך היה.