25.4.2019

חיים של כלב


ליידי הגיעה אלינו כמו כל שאר הכלבים שגרו אצלנו. היא ננטשה ברחוב שלנו על ידי רכב שעצר זרק אותה ונסע. רם מצא אותה משוטטת והביא אותה הביתה כשהוא מתחנן שנסכים שהיא תשאר אצלנו. הוא הזכיר שהבטחנו הרבה פעמים ובאותה נשימה גם הבטיח שיטפל בה. המבט העצוב שלה שכנע אותנו והיא צורפה למשפחה, לא לפני שחזרנו ווידאנו שרם מבין מה הוא מבטיח.
אלי גידל כמה כלבים בילדותו אבל אני לא. בשבילי זה היה דבר חדש לגמרי. עוד בטרם החלטנו אם היא תגור איתנו בבית או בחוץ העובדות כבר נקבעו ועובדות כידוע קשה לשנות. ליידי השתלבה מהר מאד בחיים שלנו והפכה להיות אחת מן המשפחה. ולמרות שרם אמר, רוב הטיפול היה עלינו, כשהוא משתלב מיידי פעם בתורנות של להוציא אותה החוצה, אחרי שהיינו רבים איתו ומאיימים שנמסור אותה למשפחה אחרת. עם הזמן התברר שלגדל כלבה בבית זה לא דבר כל כך פשוט. תוספת הלכלוך היתה משמעותית, כל פעם היה צריך לנקות את סימני הבוץ שהביאה מגינתנו המתחדשת ואת פסיעות הרגליים הרטובות שלה כשבאה מבחוץ וגם השערות בכל הבית הוציאו אותי מדעתי אבל הנוכחות שלה בבית היתה כל כך טובה עד שהתרגלתי.
שנתיים עברו מאז ליידי הצטרפה למשפחתנו כשהחלטנו לנסוע לשנת שבתון במונטריאול. הפרידה ממנה העיבה מאד על הנסיעה שלנו והשקענו הרבה מאמצים לחפש לה משפחה טובה ובית שיאהב אותה לפחות כמונו. מצאנו בית כזה אצל דבי, חברה שלנו שגרה במושב נורדיה. דבי ובעלה פגשו את ליידי כשבאו פעם לבקר אצלנו וכששמעו שאנחנו נוסעים הציעו לקחת אותה אליהם. דבי בדיוק היתה בחופשת לידה אחרי שילדה תאומים וחשבה שיהיה נחמד אם יגדלו בבית ביחד עם כלבה. אנחנו מיד הסכמנו. ידענו גם שיש סיכוי שליידי לא תחזור אלינו אחרי שנה, אם הרומן עם המשפחה החדשה יצליח.
כל השנה הזו שמרנו על קשר מכתבים עם דבי. אנחנו ספרנו על החיים במונטריאול ודבי ספרה לנו על התאומים שגדלו ועל החיים ביחד עם ליידי. בהתחלה הם התאהבו בה ממש כמונו. במשך הזמן גילינו שבאהבה הזו היו גם לא מעט קשיים. התאומים התחילו לזחול וזה לא הסתדר עם הלכלוך שהיא הביאה מבחוץ ועם השערות שהשירה בכל הבית. מן המכתבים הבנו שענייני הניקיון מאד מעסיקים אותם והם החליטו להוציא אותה מן הבית אל החצר. זה שיפר את המצב אבל אז התחילו עניינים עם השכנים. אלה התלוננו בלי סוף על הנביחות שלה. המצב נעשה לא פשוט והם התחילו לשתף אותנו במחשבות שלהם על למצוא לה משפחה אחרת.
דרך המכתבים שהחלפנו בינינו קראנו בשמחה על התאומים הגדלים ומתפתחים והילדים שלנו עקבו בדאגה אחרי הסיפורים אודות ליידי. כתבנו להם בחזרה שאנחנו נשמח לקחת אותה בחזרה כששנת השבתון תיגמר אם עד אז לא ימצאו לה משפחה אחרת. פעם אחת ואולי יותר הם כתבו לנו שיתכן שמצאו לה משפחה חדשה אבל איכשהו זה לא הסתדר. בשלב מסוים הבנו שהעניינים עם השכנים קצת נרגעו וגם אנחנו נרגענו.
כמה ימים אחרי שנחתנו חזרה בארץ נסענו למושב נורדיה. ליידי שזיהתה את אלי מרחוק רצה אליו וקפצה עליו ועד שלא נרגעה לא יכולנו להמשיך ללכת. מאותו רגע היא נצמדה אליו וסרבה לזוז לכל מקום אחר. כל הנסיונות לפתות אותה לזוז ממנו ולהציע לה אוכל שהיא אוהבת עלו בתוהו. לה היה ברור שבאנו לקחת אותה והיא לא היתה מוכנה לתת לזה להתפספס. כשנכנסה לאוטו, אחרי כמה דקות של התרגשות, תפסה תנוחה מתאימה ונרדמה בשלווה שקשה להאמין. מבחינתה קרה לה הכי טוב שיכול להיות. כשהגענו הביתה הילדים כבר חיכו לה בהתרגשות. המפגש שלה איתם היה כל כך מרגש שלא יכולתי להתאפק ודמעות של התרגשות הציפו אותי.
כולנו שמחנו שלסיפור הזה היה סוף טוב. מהר מאד חזרנו לשגרה ולוויכוחים הבלתי נגמרים עם רם שהפעם הבטיח שיהיה יותר רציני והטיפול בליידי יהיה עליו. אבל כמו תמיד זה התחיל טוב ומהר מאד האחריות עברה ממנו לכל מי שיכול היה לדאוג לה, מלבדו.
ואז, יום אחד הפתיע אותנו אלי והודיע לנו שבקיץ הקרוב אנחנו עוברים לגור בחו"ל והפעם לשלוש שנים. הבשורה הדרמטית הולידה תגובות שונות. הקטנצ׳יק היה רק בן שנתיים וקטן מדי כדי להגיב, רם שמח מאד וכבר דמיין לעצמו את החיים החדשים והמגניבים שיהיו לו בחו״ל. האמצעית לא אמרה מילה, היא הלכה לחדר וסגרה את הדלת בטריקה שלא יכולנו לפספס. אחרי שעה ארוכה יצאה מהחדר והודיעה לנו שהיא לא נוסעת בלי הכלבה. 
וכך היה.

10 תגובות:

  1. כבר כשהתחלתי לקרוא רציתי לשאול מדוע לא לקחתם את ליידי איתכם למונטריאול.....אבל הנה בפעם השנייה כבר הבנתם את הפואנטה. כלב הוא בן משפחה לכל דבר. וכמו שגם בני משפחה לפעמים עושים דברים שצריך להכיל ולהתייחס אליהם באורך רוח, כך גם הלכלוך והשיערות והנביחות של הכלב.....
    לנו היתה כלבה שקיבלנו כמתנה לחתונה מאחד מחבריו של T ללימודים. היא ישנה איתנו (בינינו) במיטה ובאה איתנו לכל מקום כמעט - טיולים בארץ, ביקורים אצל ההורים ואצל חברים. כשילדיי נולדו היא ליוותה אותי בימים ובלילות וגם כשהתחילו לזחול וללכת נצמדה אליהם ושמרה עליהם. באיזשהו שלב שמרה עליהם קצת יותר מדי, כשלא נתנה לחברים שלהם לגעת בצעצועים שלהם וחשפה שיניים. אבל ככה זה, לומדים להסתדר גם עם זה. כלב זה לכל החיים (של הכלב)....

    השבמחק
    תשובות
    1. זה לא היה כל כך פשוט לקחת את הכלבה בנסיעה הראשונה. נסענו בהתראה מאד קצרה, לא היה לנו מקום מגורים מוכן מראש. רק מלון.
      להטיס כלבה זה עולה המון כסף, כי היא נוסעת בכלוב מיוחד בתא המטען.
      היתה גם בעיה עם השירותים הויטרינריים בכניסה למדינה. חוץ מהאישורים שהיינו צריכים להמציא, צריך היה לשים אותה להסגר לתקופה של שבועיים. בקיצור זה היה סיפור לא פשוט להתארגן עליו. ולכן נאלצנו לתת אותה למשפחה אחרת, בכאב לב גדול.
      לשמחתנו היא שהתה בבית שבו אהבו אותה אז זו היתה חצי נחמה.

      מחק
  2. אני לא בעסקי כלבים, מודה. אבל מאז שאצל הקטנה שלי אימצו כלבונת, גם היא נטושה עם עיניים עצובות, אני רואה את כל זה אחרת. לכלבים יש דרך להיקשר לבני אדם ולהיכנס לליבותיהם. בפני המבט שלה, שהוא עדיין עצוב אבל כבר מלא אמון, קשה אפילו לי לעמוד.

    השבמחק
    תשובות
    1. אצלנו במשך כל השנים גדלה כלבה בבית יחד עם הילדים. בשביל ילדים לגדול עם בעל חיים זה דבר נהדר. הם לומדים לקחת חלק באחריות ובדאגה לכלבה. ובעיני הכי חשוב זה שיש להם מישהו לתהחבר אליו רגשית ודרכו להביע רגשות. כל מיני רגשות.
      תחושות האהבה שמביע כלב אהוב לבני המשפחה זה משהו מקסים. אין אהבה בעולם שתדמה לזה..

      השב

      מחק
  3. ילדים לא באמת מבינים את המחויבות שבגידול כלב, גם אם הם נשבעים שכך יעשו, לכן הם גם לא יולדים ילדים בעצמם. מראש זה ברור שהטיפול יפול על המבוגרים, ובדרך כלל זו האמא שנמצאת שם. אבל יש משהו קסום בחית מחמד שאכן הופכת לבת משפחה. לנו היתה חתולה מיתולוגית שנסעה איתנו לשנתיים של פוסט דוקטורט בחו"ל. היא היתה כבר מבוגרת כשיצאנו לדרך (בת 16), ולא חזרה איתנו חזרה. אבל זה היה ברור מאליו שהיא איתנו. אני עדיין מתגעגעת אליה, למרות שמאז 'עברו' אצלנו לא מעט חתולים.

    השבמחק
    תשובות
    1. הכלבה שגרה איתנו בבית היא חלק מן המשפחה. היא שותפה לחיים שלנו ומבחינת הילדים זו חברה של ממש.
      אנחנו לוקחים אותה לכל מקום שאפשר ואם אנחנו נוסעים לתקופה של כמה ימים, תמיד נמצא מישהו שידאג לה. לא בפנסיון אלא אצלנו בבית. כי אחרי פעם אחת בפנסיון היא חזרה חולה אז הבנו שזה לא מקום בשבילה.
      לגבי המחוייבות בטיפול, גם זה משתפר עם השנים. כשהילדים גדלו הם לקחו חלק יותר משמעותי בדאגה לכלבה.
      כלבים שחיים בקרב אנשים שאוהבים אותם מתייחסים ככה למשפחה שמטפלת בהם.

      מחק
  4. כבעל לשני כלבים בעבר ובהווה, הפוסט הזה בהחלט מדבר אליי.

    השבמחק
    תשובות
    1. כל מי שמגדל אצלו בעל חיים, באהבה, יכול להבין על מה אני מדברת

      מחק
  5. הרבה מהכלבים שננטשים אלה כלבים שהתאהבו בהם בגלל הגוריות המתוקה שלהם וזרקו אותם כשהבינו כמה עבודה זה כלב.
    אי אפשר לצפות או לדרוש מילד שיקח אחריות על כלב, זה פשוט לא קורה, והורה שמחליט לקחת כלב, חייב להבין שהוא יהיה זה שיטפל בכלב.

    כלבים זה אכן לכלוך, ובלאגן, וחפצים הרוסים, ופרעושים וקרציות והוצאות כספיות גדולות ולא מתוכננות.
    מצד שני, אני לא מסוגלת לדמיין את חיי בלעדיהם.

    השבמחק
    תשובות
    1. את צודקת, לנו זה היה ברור שילד לא יכול לעמוד במשימה כזו לאורך זמן, אבל בכל זאת הקפדנו שיקח על עצמו משימות חלקיות כדי שיבין את המשמעות ואת גדול האחריות. מכיוון שאני גרה במקום שבו יש נטייה לנטוש כלבים, כל פעם חוזר על עצמו הסיפור של "איזה מתוק, אולי נאמץ אותו גם?"
      אפשר דרך גידול בעל חיים בבית לחנך ילדים להרבה דברים. זה מקסים בעיני

      מחק

שיחות עם בן 4 ובת 7

  בסגר הראשון והשני, הכל היה אסור וכולם הקפידו נורא על לא להיפגש ולא להתערבב ולא ללכת לגנים ציבוריים ולא ולא ולא. לכי תעשי תכנית ל-2 ילדים ש...