הבקרים
כבר ממש קרירים. ב-5:00 בבוקר כשאני מתעוררת הטמפרטורה היא בקושי 14 מעלות. הקור מכנס
אותי פנימה. אני ישר מתעטפת בכמה שכבות כדי לשמור עוד קצת את תחושת חמימות הגוף שאיתה
קמתי מן השינה. רציתי לתלות כביסה אבל בקור הזה ממש אין לי חשק.
בזמן האחרון
היו אצלנו אזעקות בבוקר. לא בכל בוקר. זה עושה קצת מתח. תהיה אזעקה הבוקר או לא
תהיה אזעקה? האזעקה מגיעה בהפתעה, תמיד כשאני באמצע משהו ולרגע אני מתלבטת אם
להתעלם ולהמשיך בעיסוקי או לרוץ לממ"ד. אני רצה לממ"ד.
הכי
מעניין לקרוא את התגובות בקבוצת הווטסאפ השכונתית. אנשים ממש מאבדים את הפוקוס במצב
כזה. הצורך לדעת מה קורה, איפה קרה ואם קרה, מפרסמים תמונות, יש שנוזפים באלה
שסיפרו מה ראו. יש כאלה שצריכים שיגידו להם מתי לצאת מהממ"ד. מחכים למוצא פיו
של ראש הרשות. שיגיד מתי לצאת. הוא מתקשר עם האנשים באמצעות הווטסאפ. המרגיע
הלאומי (המקומי) אומר מתי להכנס ומתי לצאת ואנשים ממש מודים לו על כך..
תחושת הבטחון
הפנימי זה משהו כל כך חמקמק. ברגעים כאלה של אזעקות הכל עולה למעלה, החרדה מתגברת
ותחושת הבטחון האישי מתערערת, אי אפשר לדעת מה נכון לעשות. אני הולכת לממד אבל לרגע
התחושה היא שאני מאבדת שליטה על המצב. מתישהו אני אוספת את עצמי. חוסן פנימי
קוראים לזה. יש מי שסומך על עצמו ויודע מה לעשות ויש מי שפונה לאחרים כדי לשאוב
מהם משהו שיחזק את תחושת הבטחון. ראש המועצה למשל...
פעם זה
ירי טילים ופעם זה כתב"ם שכן או לא מצליחים לעלות על עקבותיו. הכל מפחיד. אין
דרך להתגונן מפני כל אלה כי אין לדעת מתי זה יתפוס אותך. הדרך להתגונן היא להשאר
בבית אבל מי רוצה להשאר מרותק לבית?
והתחושה
של המדינה הזו כמקום בטוח לנו ולילדינו ולדורות הבאים, גם היא הולכת ומתמוססת
בתוכי. אני מאד עסוקה בשאלה של מה יישאר פה אחרי שאני כבר לא יהיה כאן. איזו מדינה
תישאר לילדים שלי ולילדים שלהם. פעם חשבתי שמדינה היא כמו בית ובית לא עוזבים אבל
מה אם הבית הפסיק להיות המקום הבטוח והנכון בשבילך...? כואב לי לדעת שילדים שלי
כבר יהיו שיקולים אחרים ולא בטוח שהם ירצו להישאר כאן וישראל תהפוך עבורם לעוד
מקום מומלץ להשקיע בנדל"ן בשביל לשמור על ערך הכסף...
המחשבות האלה עושות לי מצב רוח לא משהו.. הכי טוב שאלך לתלות כביסה או להעסיק את עצמי במשהו שבו פחות יש זמן למחשבות להתרוצץ להן באופן חופשי.
אכן כבר קר בבוקר ואני מתלבשת בהתאם כשיוצאת לי להליכה או חדר כושר בסביבות שש בבוקר. האזעקות הגוברות, גם מטילים וגם מכתב"מים אכן מערערים את תחושת הבטחון עוד יותר. כאילו כל מה שקרה בשנה פלוס אחרונה לא מספיק כדי לערער אותה. וזה פולש וגולש לאזורים נוספים והנה עכשיו גם אצלכם.
השבמחקאצלנו ביישוב עצמו איכשהו כמעט ואין אזעקות (היו אולי שתיים מאז שכל הסיפור הזה התחיל) אז השיח בקבוצות הוואטסאפ הוא הזוי לא פחות. למה לא אצלנו? האם הצופרים תקינים? האם פיקוד העורף מפספס? יש המגדילים להתלונן על וגם לראש המועצה (שלא קשורה כלל לעניין, לפחות לא מבחינת ההחלטה מתי להפעיל אזעקה). ולמה שמענו אזעקה מיישוב סמוך ואצלו לא היה? אנשים יורדים מהפסים מהסיפור הזה.
וכמובן חושדים בכל אדם - בטח אם הוא ערבי - שהנה הנה הוא מחבל... ואז מתלוננים על רמת הבטחון ביישוב.
אז בית וגם יישוב וגם מדינה זה כבר לאו דווקא המקום המגן והבטוח. תכל'ס, זה לא באמת אי פעם היה. אבל נוצרה איזו אשליה של בטחון.
אחות של סבתא שלי בארגנטינה טענה שהרעיון לקבץ את כל היהודים במדינה אחת כדי שיהיה יותר קל לחסל אותם הוא רעיון הזוי במהותו. וכשאת חושבת היכן נפגעו או אף נהרגו הכי הרבה יהודים במאה הנוכחית וגם במחצית השנייה של המאה הקודמת....יש בזה משהו.
אם המצב הנוכחי יתדרדר עוד, ישראל אפילו לא תהיה מקום להשקעה בנדל"ן! לא יודעת מה יהיה.
בינתיים גם לי, ונדמה לי שגם לך, יש ילד אחד שחי בחו"ל, מסיבות שונות ובסטאטוס לא לגמרי ברור (אם זה קבוע או לא). וילד אחד לפחות כאן בארץ. מבחינתו זה הבית כאן, אבל כן....זה לא לגמרי ברור אם לילדינו זה יהיה. ואם גם לנו פתאום יהיה צורך לעזוב.
מחשבות לא פשוטות ואני מניח שמשותפות להרבה אנשים בזמן האחרון. אני מקווה שיהיה שיפור משמעותי בקרוב
השבמחקהמלחמה הלא נגמרת הזאת, החטופים שעדיין שם, האזעקות, כל זה מאד קשה. אני משתדלת ככל יכולתי לחיות חיים נורמליים. כמעט שלא רואה חדשות, עוסקת ככל האפשר באמנות, ומדחיקה את הקושי.
השבמחק