אז מה בעצם את עושה?

כששואלים אותי מה אני עושה אני אומרת שאני פסיכולוגית של ארגונים.

מערכת יחסים עם ארגון דומה כמעט בכל למערכת יחסים בין אנשים, לזוגיות אם תרצו. יש בה שלושה שלבים. בשלב הראשון ישנה ההתאהבות, ההתלהבות, אנרגיות חיוביות, חיוניות, התרגשות, תשוקה המלווה ברצון להכיר לעומק ולדעת מי זה שניצב מולך. זה פרק זמן קצר יחסית ביחסים. הוא יכול להיות קצר מאד משהו כמו יום, ויכול גם לקחת כמה שבועות.

השלב הזה מאופיין בזה שכל צד מנסה למצוא חן ולהראות את החלקים הייצוגיים שלו. בשלב הזה יש הרבה משפטים בנוסח "אנחנו רוצים את התהליך הזה מאד" "נשמח לשתף פעולה עם כל מה שצריך" "יש לנו ניסיון בזה" מילים כמו בטח, בטוח, אין בעיה, כל מה שתרצי, מתי שתרצי, איך שתרצי, בלי שום בעיה, חוזרות על עצמן בקצב שממש מסחרר לך את הראש. עוד לא הספקת לבקש וכבר הכל אצלך. כל המסמכים, כל התכניות. נוצרת אינטימיות נחמדה. המיילים מתעופפים בקצב. כמעט כל בקשה שלך נענית במיידי. את מסתחררת מכל זה ומתחילה להתאהב. את כבר חולמת בלילה מה יהיה ואיך זה יהיה.

בשלב השני ביחסים, מתפוגגת ההתאהבות וישנה התפכחות. שני הצדדים מאפשרים גם לחלקים הפחות נחמדים באישיותם לבוא לידי ביטוי. לשלב הזה יש משפטים אופייניים גם: "זה לא מה שציפינו שיקרה" "חשבנו שיהיה משהו אחר", "לא חשבנו שזה יהיה ככה" "זה נורא מעמיס עלינו" "אפשר, אבל זה יקח קצת זמן" המגרעות והקשיים שצצים היו שם תמיד, אבל בשלב הראשון הייתה האפלה עליהם. מרוב סחרור לא ראית את זה.

ההתפקחות הזו מההתאהבות מלווה במאבקי כוח, גלויים או סמויים ותחושה של אובדן האינטימיות. ישנם הבוחרים בפתחי מילוט כמו להפסיק לשתף פעולה, לבלות שעות ארוכות בכל מיני ישיבות ובכל עיסוק אחר המאפשר לסגת הצידה מהמרחב הזוגי "שהתקלקל", יש המון התנצלויות "רציתי אבל לא היה לי זמן" "אולי נקבע לפעם אחרת" "לא אמרו לי שיש פגישה היום" הרבה התחמקויות. מאבקי כוח סמויים. בזוגיות רגילה, זה יכול להוביל לפרידה. כאן אין מצב. צריך לחפש דרך לצלוח את התקופה הזו ולהגיע לשלב השלישי לתקופת האהבה המודעת. בדרך הביתה את מוצאת את עצמך לא פעם מכה על חטא העיוורון בשלב הראשון שידעת עליו, אבל האמנת ש"הפעם זה יהיה אחרת".

בשלב השלישי של היחסים האהבה הופכת מודעת ומאפשרת להיפרד ממה שאפיין את התקופה הראשונה של הקשר. בתקופה הראשונה בדרך כלל נתפסים לכל מיני דברים חיצוניים שתופסים את העין, כמו: מניירות שונות, נחמדות, הדרך שבה את מתקבלת שם, מוכנים לעשות מה שתבקשי, כל הזמן שואלים אם את רוצה לשתות. כמעט ואין התייחסות למי שעומד מולך ולתפיסת עולמו, אלא למי הוא נתפס ולמה הוא מייצג.

כאשר עוברים לשלב השלישי, מתפתחת היכרות הדדית עמוקה ומתוכה צומחת חברות, צומחות הבנות, עולים הצרכים האמיתיים, הקשיים, התסכולים, הכאבים והרצון לחפש דרך ביחד. השלב הזה הוא השלב המצמיח. שני הצדדים צומחים בו. הקושי הוא לעבור משלב ההתפכחות לשלב השלישי.

בשביל לעשות את המעבר יותר קל בשבילי, ומכיוון שאופציית המילוט החוצה לא ממש קיימת, אני מזכירה לעצמי למה רציתי לבוא לכאן, מה היו הדברים שמשכו אותי לרצות לקחת את זה. במילים אחרות, אני צריכה להזכיר לעצמי למה ובמה התאהבתי.

השלב הבא הוא ללמוד לקבל את הדברים כמו שהם. לא לבוא בגישה של 'אני אשנה את העולם' אלא בגישה של להתחבר אל המקום ואל האנשים ולצעוד יחד עמם בדרך. לשים לב לדברים, גם לקטנים ביותר ולדבר איתם על זה. לא לחכות שדברים יסתדרו מעצמם. לדבר על הכל, גם על הכאב. לשוחח ובעיקר להקשיב...

זה מורכב אבל גם מאד מרתק. את יודעת שהרבה מזה הוא בידך. יש ביכולתך לעזור להם לנוע מהמקום שבו הם נמצאים למקומות טובים יותר. הם סומכים עליך. הם מאמינים בך. גם עכשיו את לא מצליחה לישון בלילה מרוב התרגשות. את מבינה את גודל הזדמנות שנפלה לידיים שלך, לעזור להם לעצב עתיד טוב יותר בשבילם. רק המחשבה על זה מעבירה רעד נעים בגב..

x