מפגש

Photo by Toa Heftiba on Unsplash

אני נפגשת עם אנשים לאורך כל היום ומדברת איתם. זו העבודה שלי. אני נוסעת ממקום אחד למקום אחר, פוגשת אנשים בצמתים שונים של עבודתם ואנחנו מדברים.  חברה שאלה אותי לפני ימים אם זה לא מתיש אותי להקשיב ולדבר עם אנשים כל היום. עניתי לה ש"לפעמים זה מתיש מאוד ולפעמים לא".

ואז שאלתי את עצמי באלו גורמים תלויה העייפות הזאת. אני באה לפגישות האלה אחרי שהשקעתי עבודה בהכנה, לומדת את הארגון ואת האנשים ואז אני פוגשת מולי אנשים בכל מיני מצבים, שחלקם נמצאים ביחס הפוך למידת ההשקעה שלי.

לפעמים אני פוגשת התלהבות ורצון לתרום וללמוד ולהצטרף למה שאני מציעה ואז זה מלהיב ופחות מעייף. ולפעמים אני פוגשת מולי אנשים עייפים וחסרי התלהבות שמשדרים פסיביות וכל שיתוף הפעולה שלהם איתי זועק "תעזבי אותי כבר".

השבוע פגשתי מנהלת חדשה. בפגישות שלנו היא תמיד משדרת נחמדות מוגזמת ושמחה שאנחנו נפגשות ויחד עם זה גם רצון שאלך כבר. למרות שאנחנו מתאמות מראש, בכל פעם שאני מגיעה היא שואלת אותי כמה זמן הפגישה תימשך. בתחילת השיחה היא תמיד אומרת לי שאין לה זמן ותכף היא צריכה ללכת ובמשך הפגישה היא לא מפסיקה להתבונן בשעון. השבוע אמרה לי שיש לה רק רבע שעה בשבילי. מתישהו השיחה הפכה להיות "אחרת" עבורה והיא שכחה שהיא צריכה ללכת.

אני בוחנת שיחות שניהלתי עם אנשים אחרים, כאלה שנעשו במהלך שעות העבודה, והתחלתי לתפוש שזו לא שאלה של עייפות או העדר עייפות, אלא שאלה של עייפות ורעננות. ולפתע הכל נעשה לי כל כך ברור. אני מתעייפת רק כשאני מדברת עם אנשים מבלי שיתרחש "מפגש", כאשר אחד מאתנו, או שנינו, מסתתרים מאחורי מסך כלשהו.

כשיש לי מזל ומתקיים "מפגש" עם מישהו, שאלת העייפות בכלל אינה קיימת. שנינו נשארים רעננים משום שמשהו התרחש. כאילו נפתחה לפנינו דלת אחרת והכל מקבל לפתע משמעות חדשה.

איך קורה שנפגשים לעיתים כה רחוקות? עד כמה שזה נראה משונה, אני מגלה שאני מעבירה את חיי בלי להיפגש. בכל יום אני מתערבבת עם אחרים, ברכבת, בחנויות, בעבודה וגם בשעות הפנאי, בחוגים, במכון הכושר או בבריכה. אני מגלה שבמשך ימים או שבועות ואפילו חודשים לא נוצר אפילו פעם אחת מפגש כזה שמעביר התרגשות בין שני אנשים. דבר אינו קורה.

וכשאני שבה הביתה למשפחתי גם שם אני יכולה בקלות לחלוף ליד בני הבית מבלי להיפגש כלל, ומבלי שאיש מאתנו יבחין בעובדה זו. שמתי לב שגם בבית יש לכל אחד "מסלולים" קבועים ואנחנו שומרים עליהם, כביכול בשביל הזרימה הנכונה בין אנשים שחיים ביחד אבל במהותם הם משדרים "העיקר לא להיפגש".

מפגשים נעשים ברמות שונות, יש מפגשים בגוף ויש בנפש, מפגשים בענייני רוח ומפגשים במסגרת חברויות בחיי היום יום או במהלך עבודה משותפת. מפגשים יכולים להיות בכל דרגות הקרבה האפשריות ולאורך זמן. מפגשים יכולים להיות בעוצמה רוחנית אך גם ענייניים ויבשים להחריד. וכבר למדתי שקירבה גופנית כשלעצמה או החלפת דעות לא מהווים בהכרח מפגש הדדי. לא פעם יש יחסי קרבה אינטימיים ביותר בין אנשים במשך שנים ועדין אין מפגש אמיתי כי כל אחד עטוף בבידוד משלו.

כדי שיווצר מפגש, צריך שיהיה גורם שלישי, שונה, להיות נוכח .

הגורם השלישי הזה אפשר לקרוא לו "אהבה" או "רוח אחרת" או "כימיה" או כל ביטוי אחר שמתאים. מה שברור הוא שצריכה להיות בו נוכחות של הדבר ה"אחר" הזה כדי שיתרחש מפגש. לגורם הזמן אין כאן השפעה. גם לא לשטחי התעניינות משותפים. לעיתים די במגע יד, די בהסתכלות אחרת, בנימת הקול כדי שיתרחש מפגש אמיתי.

השבוע הנס הזה קרה לי. פגשתי מישהי בסדנא שהלכתי אליה. אנחנו לא מכירות מקודם, אבל מהרגע שראיתי אותה ידעתי שאני רוצה "לפגוש" אותה וקיוויתי שגם היא. להרף עין התרחש בינינו מפגש אמיתי שהלך והתעצם בעבודה המשותפת שעשינו ביחד. הרוח האחרת שהיתה בו הולידה תוצאות שרגשו את שתינו.

בדרך הביתה הרהרתי בחוויה המיוחדת הזו שעברה עלי שעד עכשיו אני מתקשה להסביר אותה במילים.