איך לעשות את זה טוב יותר

פגישה ראשונה בשנה הזו. הראשונים כבר מקדימים להגיע. אני תמיד מתרגשת כשמתחיל קורס חדש. גם הפעם. אני פורסת את העוגה ומכינה את הכיבוד שהבאתי. חלק מכינים לעצמם קפה ומתיישבים בהיסוס בקצה החדר עדיין לא ממש בטוחים שהם במקום הנכון. האחרונים שהגיעו כרגע עוד לא הספיקו להתמקם.

 

אנחנו מסדרים את החדר במעגל, מתחילים בתרגילי היכרות שיהיה קצת יותר נעים. בהתחלה הכל קצת מהוסס לאט לאט אנשים משתחררים. אני מציגה את עצמי ומבקשת שכל אחד יציג את עצמו. יש שמרחיבים מאד ויש שמצמצמים את מה שיספרו על עצמם. העברית לא באה להם טבעי חלק מאד מתקשים בעברית אבל בכל זאת מתאמצים. בחדר הזה כולם עולים חדשים. יש כאלה שהם מאד חדשים. רק כמה חודשים בארץ, ויש עולים חדשים ותיקים שעלו לפני שנתיים וגם יותר.

 

אני מחלקת אותם לזוגות ומבקשת שידברו על הקליטה שלהם בבתי הספר. בבת אחת העברית נשמטת ומתחלפת בשפה שקל יותר להתבטא בה. תוך כדי נשמעת חריקת הדלת המלווה את המאחרים וריח קפה שחור חזק מבחוץ חודר לחדר. אני אוהבת את תנועת הכיסא המתחשבת כאשר נכנס מישהו חדש לחדר והאחרים מפנים לו מקום שישתלב במעגל.

 

לא קל להיות עולה חדש ועוד יותר לא קל להיות מורה עולה חדש. בקבוצה של השנה יש אנשים מבלגיה, ארה"ב, בריטניה, צרפת, רוסיה, אוקראינה. הסדנא הזו אמורה להיות עבורם המקום הרך והמכיל שיעזור להם בתהליכי הקליטה כמורים חדשים בבתי vספר השונים. אף אחד מהם הוא לא מורה חדש באמת. בישראל הם חדשים. השנה הראשונה היא שנת התמחות. צריך לעבור אותה בהצלחה כדי להמשיך הלאה.

 

אחרי הפתיחה וההיכרות האווירה נעשית יותר משוחררת ומתחילות השאלות. התהליך שיעברו בשנה הזו לא כל כך מובן. מבחינתם אני הממסד, המערכת, הבירוקרטיה, הדבר הזה שכל כך לא ברור להם. איך מרגיעים אנשים שנמצאים במצב מלחיץ שבו רב הנסתר על הגלוי? השנה הזו תקבע את גורלם מבחינת התעסוקה בארץ, האם ישתלבו וימשיכו להיות מורים גם פה או שהמציאות לא תתאים להם.

אני מודעת לכל הלחץ הזה ומשתדלת לשוות למפגש הפתיחה אופי יותר קליל ונינוח וזה עובד. שעתיים חולפות ביעף ואנחנו נפרדים. עוד שעה ארוכה אני משוחחת עם מי שרצה באופן אישי. אני לומדת עד כמה "המערכת" לא נדיבה ולא מאירה פנים כשמדובר בקליטת אנשים חדשים.

 

*****

מחר תפתח הסדנא של השנה. המפגש הראשון יהיה אחר. עכשיו זה רשמי שאסור להיפגש. הכל יתנהל בזום. במרחקים. במסכים. נתקרב אבל לא באמת. יהיה דיאלוג אבל לא כזה שאני רגילה אליו.

 

שיעורים אונליין כבר עשיתי בשנה שעברה. אבל אז זו היתה מציאות אחרת כשבבת אחת סגרו במרץ את שערי המכללה וצריך היה לסיים את השנה ולסגור את התהליכים כפי שהתחייבנו מראש.

 

השנה שנפתחת עכשיו היא כולה וירטואלית. אין מפגשי פנים אל פנים. אלה כללי משחק אחרים. שפה אחרת, מושגים אחרים וכלים אחרים. הכל חדש.

 

המעבר החד מהכיתה למפגשים אונליין מחייב אותי לתאום ציפיות והגדרת כללים מול הלומדים. השיעור שלי הוא לא הרצאה. החלק ה"הרצאתי" בשיעור הוא קטן. נכון שגם באונליין אפשר לעשות סדנאות אבל הן מוגבלות בהשוואה למה שאפשר לעשות בכיתה. זה מאד מאתגר אותי ואני עסוקה בזה לא מעט.

 

המיקרופון הפתוח מכניס אותי לסביבת הבית של המשתתפים. חלק מסתירים את הסביבה שלהם ע"י תמונות רקע אבל את הקולות לא ניתן להסוות. וכך אפשר להחשף לקולות הילדים ושאר בני הבית ולמגוון ציוצי הציפורים שבסביבת הלומדים. הם נמצאים בבית עם בני זוג וילדים ולפעמים גם הורים, אחים, שותפים ובעלי חיים. נכון שמומלץ ואפשר להשתיק את כל המיקרופונים בכניסה לשיעור. אבל אי אפשר להמנע לגמרי מן החשיפה לרעשי הרקע ולחוסר הנוחות של המצב הזה ולכי תעשי בתנאים האלה סדנא על רגשות ועל קשיים..

 

גם עניין המצלמה פתוחה או סגורה – זה סיפור. לכאורה צריך להדגיש שהלמידה מתנהלת כשהמצלמה של כולם פתוחה. אבל כולנו מודעים למצב הזה שהוא לא באמת בשליטתי. מצלמה נפתחת ונסגרת ואנשים נכנסים ויוצאים מן השיעור לפי שיקול דעתם ואת כבר יודעת שהלומדת מוטרדת בעניין אחר שכבר לא ממש שייך לשיעור והיא שם רק בגלל שצריך ובגלל שרושמים נוכחות.

 

וסביבת העבודה. הוי סביבת העבודה.. אני צריכה לארגן פינה שולחנית מסודרת בבית עם חומרי הלימוד והמחשב. הפינה הזו היא "הכיתה" שלי. עלי להופיע בזמן ולהיות מאורגנת היטב, גם אם "אף אחד לא רואה".

 

אני רוצה להפוך את המפגש המקוון לטוב ומעניין ומרענן ודינמי, להוסיף סקרים כדי לגרום למשתתפים להיות סקרנים יותר פעילים יותר ובעיקר פסיביים פחות ויש לי מחשבות על עוד דברים שישפרו פלאים את השיעור. 

אבל בינתיים, אני מתגעגעת לכיתה. מתגעגעת לעמידה מול המתמחים שאלווה השנה, לתנועה אל הלוח וממנו, להבעות הפנים, לפרצי הצחוק במשחקים ולמבוכות הקטנות של העברית, לאווירה ולשיחות המסדרון.