שתיקות

Photo by Eugene Chystiakov on Unsplash

קבענו בתחנת הדלק של קיבוץ מורן בשבע ורבע. בשבע ועשרה הוא שלח סמס שהוא מתעכב. חישוב מהיר של הזמן שיש לנו עד לישיבה הראשונה, כולל הנסיעה, הראה שאין סיבה להילחץ במידה והוא יגיע בדקות הקרובות. גם דיווחי התנועה ברדיו בישרו טובות. הוצאתי ספר מהתיק ושקעתי בקריאה. בשבע שלושים וחמש עוד לא היה סימן ממנו. כבר היה לי ברור שלא נגיע בזמן לישיבה הזו שהוא קבע ושעבדנו על הכנתה לא מעט. התקשרתי לבדוק כמה זמן יתעכב אבל הטלפון צלצל ארוכות ללא מענה. "אני תכף מגיע" בישרה לי הודעת סמס קצרה. עכשיו כבר הייתי ממש חסרת סבלנות.

אנחנו שותפים לקאר פול, פעם הוא ופעם אני. אני תמיד בזמן אצלו כל פעם יש סיפורים. "הפעם אני לא מתכוונת לשתוק", אמרתי לעצמי, "כשהוא יגיע אגיד לו מה אני חושבת על העיכוב הזה". נאומים שלמים עברו לי בראש, איך אתחיל ושהבטחנו וכמה זה לא בסדר. בשעה שבע וארבעים ראיתי מרחוק את המכונית שלו מתקרבת. הוא דיבר בטלפון, עוד רגע התעכב ונכנס למכונית שלי.

"בוקר טוב" אני אומרת ומחכה שיגיד מילה. הוא שותק, מוציא מהתיק שלו בספסל האחורי את היומן, מארגן את הדברים וממלמל משהו. "אפשר לנסוע?" אני שואלת "רגע" הוא עונה, מתרווח על הכסא ופותח את היומן "סעי". הדרך מוכרת לשנינו. יש לנו הרבה זמן ביחד על הכביש ושעות של שיחות על עבודה ותכנונים וגם דברים אישיים מאד. בזווית העין אני רואה שהוא מחפש משהו, מעביר כמה דפים קדימה ואחר כך אחורה בעצבנות. אחרי כמה ניסיונות מצא מה שחיפש וחייג. הקול בצד השני ענה לו בערבית. אני מנסה לקלוט מילים מוכרות. נימת הקול שלו כועסת. "יש הוראות" הוא אומר מידי פעם בעברית. "מה עם ההוראות?" הוא חוזר ושואל. אני מגניבה אליו מבט כשהוא מדבר. הכעס מדגיש את הקמטים בצידי העיניים שלו. כשהשיחה מסתיימת אני שואלת איזה הוראות ומקווה לפתוח בשיחה. "אגיד לך אחר כך" הוא עונה לי בקצרה ושוקע בהודעות שנכנסו לטלפון שלו, מתקתק כמה בחזרה ונשען לתוך משענת הכסא כשעיניו עצומות. שקט משתרר באוטו. אני מסתכלת עליו מהצד. הוא לבוש בחולצה ורודה ומכנסיים מחוייטים. יש לו כנראה פגישה חשובה היום. אני מתלבטת אם זה הזמן להגיד משהו על האיחור ועל זה שלא נגיע בזמן אבל שותקת גם.

אנחנו שותקים מצומת עמיעד עד צומת מחניים. בצומת מחניים הטלפון שלו מצלצל שוב. אני מצליחה לשמוע קול של אשה בצד השני. הם מדברים בערבית. עכשיו הקול שלו רגוע יותר. הוא מדבר וממולל את קצה הדף הפתוח ביומן שלו, מגלגל פנימה עד מרכז הדף ומיישר החוצה. מגלגל ומיישר. מגלגל ומיישר. כותב משהו ביומן ואומר "נפגש ב-12 במועצה". השיחה מסתיימת. הוא ממשיך לכתוב ביומן ואחרי זה שותק. השעון מראה שמונה וחצי. הישיבה כבר התחילה ויש עוד כברת דרך עד שנגיע.

"הודעתי שנאחר" אני אומרת לו בקצרה, מנסה שוב את מזלי, אולי הפעם תהיה שיחה. "בסדר" "הבאת את החומר?" אני שואלת "כן" הוא עונה בקצרה. אני רואה שהוא מוטרד. להגיד משהו עכשיו זה לא רעיון טוב.

האוטו מטפס במעלה הדרך הטרשית. החמסין של הימים האחרונים ייבש את הפלומה הירוקה שהצמיח הגשם של השבוע שעבר. עקבות השריפה האחרונה מתגלים שוב. אנחנו נוסעים ושותקים. אולי בדרך חזרה נוכל לדבר על הבוקר. במגרש החניה אני אוספת את הקלסר ואת התיק שלי. בדרך לישיבה הוא אומר לי בשקט "אני לא חוזר אתך".

Photo by Paul Dickenson on Unsplash