לא להרדם.. לא להרדם.. לא להרדם..

השבוע ביקרתי את רופאת המשפחה שלי כדי לקבל ממנה אישור שנזקקתי לו. הנייר שנתנה לי הכיל שתי שורות בלבד. התבוננתי עליו והתקשיתי להבין איך מצליחים להכניס לשתי השורות את הטלטלה שעברה עלי מאז התבשרתי שגם אני אחת מתשע? משמונה? לפני שנה וחצי. בלשון יבשה, היא פרטה את כל מה שעבר עלי בתקופה זו. ספרתי 27 מילים. זה הכל.

כשנחתה עלי הידיעה הזו לפני שנה וחצי אני זוכרת שלא בדיוק הבנתי מאיפה היא באה. הארוע משנה חיים הזה, היה מסוג הדברים שלא יכולתי להערך אליו מראש. 

באופן אישי לא התאמתי לשום קריטריון.

אין לי היסטוריה של מחלות רקע כאלה במשפחה, אישית אין לי מחלות רקע, גלויות או סמויות, התזונה שלי טובה ובריאה, אני עושה ספורט בקביעות, הולכת לבדיקות תקופתיות לפי השעון ולא סבלתי מתסמינים שיכולים לעורר מחלות כאלה...

ולכן כשהרופאה אמרה לי "דרגת חשד נמוך", חשבתי שזה לא משהו שצריך להדאיג אותי. "טעות של המפענח", הרהרתי ביני לבין עצמי. משהו שבטח יתברר כאזעקת שווא ולא מעבר לכך.

אבל זה לא היה ככה.

החשד התאמת ואני מצאתי עצמי הולכת במסע ארוך עם בן לוויה (סרטן זה זכר, נכון?) שהצטרף אלי מבלי שהזמנתי אותו. אחד כזה שנדבק אלי ואי אפשר להפטר ממנו..

הסרטן כבר הלך אבל הוא השאיר בי את חותמו, כנראה לתמיד.

כל כמה חודשים יש לי תזכורת קבועה למפגש איתו. 

בעקבותיו התחלתי פגישות קבועות, אחת לחצי שנה, עם האונקולוגית (היא ממש נחמדה) עם רופא נשים ועם עוד רופאים ומכונים שונים שקודם בכלל לא הכרתי.

היום, כשכל האפיזודה הזו מאחורי ואני בריאה, אני עוד יותר סקרנית לדעת למה. למה. למה הדבר הזה בא אלי ומה הוא בא ללמד אותי.

ולמדתי הרבה.

למדתי שסרטן מהסוג הזה בא כתגובה לטראומה או קונפליקט כלשהו הקשור לפרידה: פרידה כואבת, פחד מפרידה, או רצון עז להיפרד ממישהו. ושגידולים כאלה מופיעים רק בשלב הריפוי, כלומר אחרי שכבר פותרים, במודע או שלא במודע, את הקונפליקט שגרם למחלה, ונמצאים בתהליך ריפוי טבעי.

הסרטן שלי בא לי בימים שכבר הייתי אחרי הכל. הייתי במקום טוב, אחרי כל הפרידות ואחרי שכבר התגברתי על הטראומה הרגשית שבאה בעקבותיהן וכבר התקדמתי מאד גם בטיפול בקונפליקטים הרגשיים שאפיינו את התקופה הזו.

החשש שליווה אותי בהתחלה כבר נעלם. אבל הסיפור הזה יושב לי כל הזמן על הכתף. אחת לתקופה מגיעה תזכורת ממנו.. כמו שעון מעורר שמצלצל כל פעם ומזכיר לי לא להרדם.. לא להרדם.. לא להרדם..

אני מזכירה לעצמי כל פעם מחדש ללמוד כיצד לא לאפשר לאותם דברים שנחרתו בי קודם להפוך לטריגרים אשר יפעילו מחדש את מעגל המחלה.

מבינה שהמודעות לדברים היא המפתח והיא הדבר העיקרי בריפוי והיא מלווה בשינויים שאני צריכה לעשות בתוכי: שינוי גישה, שינוי התייחסות וחשיבה אחרת.  

חלק חשוב מהעבודה הפנימית שאני עושה קשור לסליחה (לאחרים ולעצמי), מחילה, הבנה, שקט פנימי, רוגע, בהירות לגבי דרכי בחיים, בטחון עצמי, אהבה, נתינה, סבלנות, סובלנות ואמונה.

ואני כל הזמן מזכירה לעצמי שאין זמן אחר.. יש רק עכשו ועלי לחיות את החיים שאני רוצה עכשו ולממש חלומות שנמצאים בתוכי ועד היום לא אפשרתי להם לצאת החוצה..

לא לוותר על מה שחשוב לי ולא לחיות חיים של ריצוי, של וויתור ושל פשרה.

אני מבינה ויודעת שניתנה לי ההזדמנות לחיות חיים אחרים ולהביא את עצמי לידי ביטוי מלא, בכל תחום ומימד בחיים שלי וככה אני רוצה לחיות אותם.