ואז שאלתי את עצמי איפה
בעצם מתחיל הסוף? הסוף מתחיל בהתחלה כמובן. כל דבר שמתחיל נמצא בדרכו אל הסוף..
הסוף לא באמת קיים באופן ממשי, הוא רק משהו שאנחנו חושבים עליו כי אנחנו רגילים
שכל דבר שמתחיל בשלב כלשהו הוא גם נגמר אבל אין לנו מושג של ממש על הסוף הזה, איך
הוא נראה, מתי הוא יבוא ומה יהיה טיבו. אנחנו פשוט יודעים שהוא יגיע.
וכל זה בגלל שאנחנו
רגילים לראות את החיים שלנו כאוסף של התחלות או סיפורים שמתישהו כל אחד מהם נגמר
ויתחיל ספור חדש שגם הוא יגמר מתישהו. ובתוך המחשבה הזו יש ספורים עם סוף טוב
וספורים עם סוף נורא או גרוע, כמו שאומר השיר: "סוף הוא תמיד התחלה של משהו
אחר /טוב יותר, רע יותר / לא יודעת מה יותר / משהו אחר..."
הסוף הוא המצאה שלנו. משהו
שאנחנו ממציאים לדברים עצמם. לזמן אין סוף וגם התחלה אין לו. יש רק שינויים
שנוצרים עם הזמן. התודעה שלנו היא זו שרוקמת את הדברים בתוך עלילות, והיא רואה בכל
דבר סיפור. זה הצורך הפנימי שלנו, לסדר את כל הדברים בסיפורים הוא שעושה להם התחלה
אמצע וסוף.
וזה מתחיל בסיפור
הראשון של החיים; סיפור הלידה והמוות, וממנו נגזר הסיפור על הבוקר, היום והערב
והלילה, ומהם צומח הסיפור על האביב והסתיו. וכך - לכל דבר כמעט מודבק
"סיפור": לארוחות יש מנה "ראשונה" ומנה "אחרונה",
לשבתות יש "מוצאי שבת" ולהיסטוריה יש את סוף העולם.. וגם לנו יש התחלת
העונה וסוף העונה, כמו בכל סיפור טוב..
אנחנו מכירים סופים של
סיפורים ושל סרטים: הנה האוהבים הנפגשים סוף סוף אחרי ההרפתקאות שעברו, או הסוף (הזמני
אמנם) שבו הטוב מנצח כמו שקרה לנו השנה עם הממשלה החדשה.. בסרטים הגיבור בסוף מציל
את העולם וזוכה בפרס בדמות האשה היפה. אבל כל מי שנשאר עוד כמה דקות כשמדליקים את
האורות בסוף הסרט יכול לראות את רשימות הקרדיטים של המפיקים, הצלמים והמאפרות, ושל
המסעדות והחברות שנתנו את חסותן לסיפור, תמורת כמה שניות של פרסומת סמויה, יכול
להבין שהסוף הטוב הוא בסך הכל משהו שתסריטאי טוב המציא...וכל קשר בינו לבין
המציאות הוא מקרי בלבד..
ויש גם סופים גרועים
שנותנים לנו תחושה שלא ידענו שהסוף ידוע מראש: למשל הבניין שהתמוטט במיאמי הרחוקה שיום
אחד פשוט קרס... כולם יודעים שקדמו לו שנים של הזנחה ושל חוסר תשומת לב ושהדברים
היו שם קודם אבל אף אחד לא ראה..
גם אנחנו יודעים שהבשורה
הרעה היא לא באמת הסוף. לסוף הזה קדם משהו שצמח וכירסם, וההתחלה שלו היתה סמויה וסודית
משהו, והוא זחל אט אט ולא העיר אף אחד, ופתאום יום אחד זה קרה. אבל ראשיתו של הסוף
הזה היתה רשומה כבר בדברים שקרו בעבר וגם הדברים שקרו בעבר אינם ההתחלה כי ההתחלה
הזו ראשיתה בדברים שקדמו קודם: בעבר, בהשקעות בתשתית, בילדות, בחינוך, בסביבה..
ככה זה גם בדברים
הטובים שקורים לנו. בהסתכלות עלינו, על ההולכים בשביל, ששנה אחר שנה אנחנו נאספים
מחדש בחודש אוקטובר, לשביל אחר ולמסלולים חדשים וממשיכים ללכת.. הזרעים של החבירה
המוצלחת הזו תחילתם בכך שהשכלנו לבנות קבוצה שיש לה מנהיגות משלה והיא לא תלויה
במפעיל חיצוני כזה או אחר, שהצלחנו ליצור שותפות, עשינו חלוקת תפקידים דבר הנותן
לכל אחד תחושה טובה שרואים אותו, היו לנו משברים שידענו לפרק והם הצמיחו אותנו,
הפכנו פתוחים יותר ומכילים ולמדנו להקשיב ולקבל. כל זה מביא אותנו כל שנה מחדש לחודש
אוקטובר בתחושה של שמחה.
אנחנו גם יודעים שהעונה
שמתחילה באוקטובר תגמר מתישהו בחודש מאי. ההתחלה ספוגה בידיעה שהסוף מתקרב בצעדי
ענק ולא ניתן למנוע אותו ושאי אפשר לשנות משהו ממהלך הדברים. ולמרות כל ההתכוננות לקראת
הסוף והידיעה הברורה שהוא יבוא – כולנו חשים אכזבה שהכל נגמר.. בדיוק כמו המים המסתובבים
סביב החור בכיור, בהתחלה הם מסתובבים לאט ואז הם נשאבים לתוכו בבת אחת. וכמה מפתיע
שהרגע הזה שבו אנחנו נפגשים למסלול האחרון וזה הסוף - הוא מפתיע. הוא כאילו לא
מכאן ולא שייך. וזה למרות שהסוף היה ידוע לנו מראש.. השנה אגב, לא היה לנו סוף כי
מסלול סובב כנרת בוטל וזה אומר שנשארנו לרגע תקועים.. אבל אנחנו עושים את התיקון
הזה הערב
אז עונה באה ועונה
הולכת והטבע יפה כל הזמן. ומה שעושה את העונות ראויות שנזכור אותן זה הניצחון
האישי של כל אחד מאיתנו על הגוף ועל הרוח, כי גם אם לא נעים להודות, הגיל של אף
אחד מאיתנו לא עומד במקום ואנחנו משתנים, וגם הספורים שקרו לנו בדרך.
הרהורים מעניינים עם סוף הולם :-)
השבמחקתודה..
מחקהסוך היה מעצבן ביותר... אבל נאלצתי להשלים עם העובדה שלא הכל בידנו ומגיע הרגע שבו צריך להרפות
מקסים. אהבתי איך כרכת את כל הסיפורים, ההתחלות והסופים במארז יפהפה. ואיזו נדיבות זאת לחלוק את סלט הפירות שלך עם החיות בוואדי
השבמחקמקווה שלפחות החיות נהנו...
מחקהאמת שהיה לי קצת עצוב אבל נפרדתי וזהו..