9.8.2021

כשהירח זורח - לילות סה"ר

 

Photo by Tony Detroit on Unsplash

השעה 2100. אני מתחברת למשמרת השבועית שלי בצ'אט מהרהרת את מי אפגוש לשיחה הערב. קודם ארגנתי את סביבת המחשב, את הדפים שאולי אצטרך ואת צלחת הפירות שחתכתי. לפעמים הערב כל כך אינטנסיבי ומלא שיחות עד שאין בכלל זמן לעצור ולנשום קצת ואז בחצות אני מגלה שאני מתה מרעב...

עוד רגע אלחץ על הכפתור הכתום המהבהב והשיחה הממתינה תכנס למחשב שלי. השיחות הן אקראיות ואנונימיות ויתנהלו בכתיבה בצ'אט. הפונה לא יודע את מי יפגוש וגם אני לא יודעת למי עניתי. הפרטים מתבררים תוך כדי וגם אז הם מוגבלים לנושא השיחה בלבד. בתקופה שאני עושה את זה, למדתי את הערך של המיקוד וכמה הרבה מידע אפשר להפיק מן המעט. 

הכפתור הכתום מהבהב ואני עונה לשיחה הראשונה הערב. "ערב טוב" אני כותבת לאלמונית "אתך ל-40 דקות, מקשיבה למה שתבחרי להביא לכאן הערב"

הבחורה הצעירה כותבת שהיא בודדה ואין לה אף אחד, היא חוזרת כמה פעמים על כך שזה קשה וש"אני לא יודעת כמה זמן אוכל להחזיק מעמד ככה" ניכר שהיא מתקשה למצוא בתוכה כוחות להתמודד. הייאוש שלה גדול. אני מחפשת עוד מילים שיתנו לה תחושה של אמפטיה והכלה ושזה ישמע אמיתי. בשלב כלשהו אני שואלת אותה מי תומך בה כשקשה לה. היא אומרת שהיא לא משתפת אף אחד ומספרת על אמא שלה שאומרת לה שכל מה שקרה לה כנראה מגיע לה.. ובכלל זה גם המכות שמקבלת מהחבר האלים שלה..

אני שואלת אם היא מסכימה שנדבר על גילויי האלימות שהיא חווה בזוגיות שלה. היא חושפת בפני מערכת יחסים שיש בה אלימות פיזית ומילולית, ושתי האמהות (שלה ושל הבחור) חושבות שזה לא כזה נורא ושהיא אשמה במה שקורה ביניהם. אני מופתעת לשמוע שגם היא חושבת שהכל תלוי בה וכי אם תשפר את התנהגותה כלפיו הוא ירגע.. אני אובדת עצות. אין לי מושג מה לעשות. ליתר בטחון אני מציידת אותה בחומר רלוונטי לקריאה ובמספרי טלפון של קווי חירום לשעת צורך. אני מרגישה שעלי להרפות כרגע, כדי שלא נאבד אותה. אני כותבת שאני דואגת לה מדגישה בפניה כמה היא חשובה לי ומזמינה אותה ליצור קשר שוב לכשתרגיש צורך..

נותרתי דקות ארוכות עם תחושות קשות בסיום השיחה, יודעת שעד שהיא לא תבין את המציאות בה היא חיה היא לא תהיה בשלה לשינוי.. למרות התסכול אני רוצה להאמין שהיום ניטע הזרע הזה של התחלת השינוי אצלה..

אין זמן לחשוב, הטלפון מצלצל ואני בשיחה הבאה. הפונה בשלהי שנות ה-30 שלה, לא נשואה, אינה עובדת וגרה עם ההורים. היחסים ביניהם מורכבים. היא מרבה להתלונן על היחס של אמא שלה אליה, יש ביניהן מתח. האמא מבקרת אותה כל הזמן ומעליבה אותה. הפונה אומרת שרוצה לעזוב את הבית אבל גם יודעת שאין לה אפשרות כלכלית לעשות צעד כזה. המתח ביניהן קשור גם לזהות המינית שלה (אוהבת נשים..) אמה מתקשה לקבל את זה.. ולכן היא מסתירה וזה קשה שבעתיים. אנחנו משוחחות על פתרונות אפשריים עבורה. מבינה שאין לה הרבה אפשרויות בחירה. כשאנחנו נפרדות היא כותבת לי שהרגשתה השתפרה. מקווה בשבילה שהמעט שאני יכולה לעשות בשבילה הוא אכן משמעותי לה.

מסתבר שקשר אמא-בת, לא משנה אם את בת 15, 25 או 40, הוא לא תמיד פשוט וזורם וטבעי כמו שנהוג לחשוב ולפעמים היחסים מאד מתסכלים.

בשיחה הבאה אני פוגשת בחור צעיר שמספר שהתאהב בחיילת שפגש בשרות הצבאי לפני כ-3 שנים. דרכם הצטלבה באקראי במקום של קורסים, הם שוחחו פעם או פעמיים ונפרדו. מאז לא הפסיק לחלום עליה. הוא לא יודע שום דבר עליה ואין לו שום דרך ליצור עמה קשר, אבל הוא חולם עליה מאז, שקוע בפנטזיה של קשר שהוחמץ ולא מצליח להשתחרר מהמחשבה של "מה היה קורה אילו..". התוצאה היא שהוא בדכאון, מקלקל כל מערכת יחסים שמתחילה ומחשבות שליליות מציפות אותו כל הזמן..

לקראת סיום שיחתנו ספר שיש לו קשר חדש עם בחורה שאוהבת אותו ורוצה לסיים את הקשר. עודדתי אותו לתת צ'אנס והוא אמר שינסה. הלב שלי יצא אליו. חשבתי שהפנטזיה שהוא תקוע בה דומה לשיר של אריק איינשטיין " הוא לא ידע את שמה/ אבל אותה צמה / הלכה עמו לאורך כל הדרך,." אין לי מושג איך עוזרים למישהו לנטוש חלום חסר סיכוי לטובת החיים עצמם. אולי עצם זה שיכול היה לשתף במה שמרגיש ולקבל לגיטימציה לחלום, יחד עם ההבנה שלא כל חלום אפשר לממש – אולי מכאן תצמח התחלה של שינוי אצלו...

הפונה הבא שהגדיר עצמו כפגוע נפש החי בישוב קהילתי, התלונן על היחס אותו מקבל מהחברה בכלל ומאנשי הקהילה שלו בפרט, אלה חבר'ה שבימים כתיקונם היינו אומרים שהם מלח הארץ...

וזה שאחריו היה בחור צעיר שיצא לאחרונה מהארון ושיתף אותי בהקלה שהוא מרגיש בעקבות כך. השבוע, ספר, יש לו פגישה עם גורם מקצועי, הוא רוצה לשתף אותו שיצא מהארון ולא יודע איך. הצעתי שנחשוב ביחד על כמה אפשרויות והוא יחליט מה הכי מתאים לסיטואציה. הוא הפגין בטחון עצמי, בטחון בעצמו, הרגשה טובה לגבי הדרך בה בחר ובעיקר – הרגשה שהוא שלם עם עצמו

בשעה 2400 נפרדתי מאחרון הפונים. צלחת הפירות נשארה היתה חצי מלאה...עשיתי סבוב לפח אשפה כדי ללחץ את העצמות ועוד קצת בשכונה. בחוץ היה שקט מאד. בתוכי התרוצצו המון מחשבות. חשבתי לעצמי שהעולם מלא בדידות.. לחלק ניכר מהפונים אין מי שיקשיב להם. אנחנו מזמנים להם מקום לברוח אליו ל-40 דקות, פעם בכמה זמן, מקום בו יהיו אמפטיים אליך ואף אחד לא יגיד להם משפטים כמו "אמרתי לך" או "זה מגיע לך" או "אתה אשם ולכן.."

עוד שעה ארוכה התקשיתי להירדם.


10 תגובות:

  1. לפני כמה שנים בשיחה גלויה ופתוחה עם בן דוד שלי הוא סיפר על החמצה שהיתה לו עם בחורה שאהב כשהיה צעיר ונעלמה מחייו. הוא הספיק כבר להתחתן ולהביא ילדים ולהתגרש, ועכשיו יש לו בת זוג שהוא מאד אוהב, ועדיין אותה בחורה מהילדות נמצאת תמיד בלב שלו ובמחשבות שלו.

    השבמחק
    תשובות
    1. אני חושבת שכולנו חיים עם החמצות כאלה ואחרות..
      השאלה היא מה ההחמצה הזו עושה לנו ואיזה תפקיד יש לה בחיים שלנו.
      האם היא משאירה אותנו מתוסכלים והיא תוקעת אותנו או שהיא מהווה איזה מנוע שיוכל לדחוף אותנו קדימה..

      מחק
  2. כל הכבוד לך על ההתנדבות.
    אלה בעיות מאוד מורכבות ולא פשוטות...

    השבמחק
    תשובות
    1. תודה מוטי.
      עם הזמן הבנתי שאנשים לא מחפשים פתרון לבעיות שלהם
      הם מחפשים שיקשיבו להם, שיכילו אותם ושלא ישפטו אותם
      וזה מה שאנחנו עושים
      ולמדתי גם שרוב האנשים גם יודעים את הפתרונות למצב שלהם..

      מחק
  3. אנונימי10.8.2021, 14:09

    משהו על יחסי אמא-בן, בקישור הבא:

    https://pplus.ynet.co.il/articles/0,7340,L-5981801,00.html

    השבמחק
    תשובות
    1. וואו. יחסי הורים ילדים זה דבר מורכב. מה שנאמר - לא ניתן לשכוח אותו.
      ילדים זוכרים הכל,
      מניחה שהחוויה הזו חזקה במיוחד כשההורה פוגע בילד שלו.
      תודה על הקישור

      מחק
  4. מעריצה אותך שאת מתנדבת בסה"ר. לא פשוט להיות מהצד הזה של הקו, להקשיב ולעיתים לחוש חסרת אונים בפני הצרות והדאגות שיש לאנשים שפונים. אבל מניסיון הרבה פעמים באמת כל מה שאנשים זקוקים לו זו אוזן קשבת. לא לפתור, לא לייעץ, לא להנחות - פשוט להקשיב, להיות, להכיל, לתת להם להרגיש שהם לא לבד ושיש עם מי לדבר. נהדרת את.

    השבמחק
    תשובות
    1. תודה יקרה,
      כתבת כל כך מדויק. מרבית האנשים לא זקוקים לפתרונות ולעצות. הם זקוקים למי שיקשיב להם.
      עם כל הקושי, למדתי המון בההתנדבות הזו ואני מרגישה שאני מתפתחת כל הזמן..
      למדתי להיות מכילה ואמפטית, להקשיב יותר, להיות צנועה ולא לחשוב שאני יכולה לפתור לכל העולם את הבעיות

      מחק
  5. 'העולם מלא בדידות' - כל כך נכון.
    ההקשבה שאת מציעה היא אכן עזרה חשובה.

    השבמחק
    תשובות
    1. הבדידות חוצה את כל השכבות ואת כל הגילאים..
      הכי עצוב זה לפגוש ילדים בודדים
      בשנת הקורונה זה היה כואב במיוחד בגלל העזר מסגרות חינוכיות.
      עצוב היה לפגשו ילדים שאף אחד לא מתעניין בהם ואין להם כתובת לפנות אליה..ואני מדברת על ילדים שיש להם משפחה...

      מחק

איך לחגוג את השנה החדשה מבלי להרגיש שמיצינו...

  גם השבוע הלכתי לטייל ברחוב אלנבי עם אור הנכד שלי, כדי להסתכל על הטרקטורים שבונים את התחנה של הרכבת התחתית החדשה של תל אביב. מול הפתח של חנ...