שלושה ימים אחרי...

שלושה ימים אחרי, אני עוד ממשיכה לרחף 10 ס"מ מעל האדמה כשהתרגשות מתפוגגת לאט לאט. תחושה של ריקנות משתלטת עלי עכשו, כמו שזה תמיד קורה אחרי המתח הגדול והציפיה וההתרגשות של ערב הסיום.

אבל גם בריקנות הזו יש ברכה כי היא מאפשרת לי להתבונן על מה שהיה ולהעריך את כל מה שהיה התהליך זה עבורי.

1.      כתבתי הרבה – אני כבר מזהה שכשאני מתרגשת הצורך לכתוב עולה בי ואני מרגישה כמו כלי בשביל המילים שרוצות לפרוץ החוצה מתוכי. בתקופה הזו כתבתי הרבה. כתבתי פה 5-6 פוסטים. זה אומר הרבה.

2.     אז מה עם הספורים שמנהלים אותי? – הכרתי את הספורים האלה קודם. הם לא היו חדשים לי. מה שהיה חדש זו ההבנה שהבשילה בתוכי לגבי עוצמתם והשפעתם על החיים שלי.
אבל הכי חשובה היתה ההכרה שאני צריכה ללמוד לשחרר ומהרגע שעשיתי את זה, הספורים האלה הפכו מדבר שתוקע אותי לכוח המניע אותי. בשבילי זה היה גילוי מאד מרגש.

3.   החשיפה האישית – להביא עצמי לקדמת הבמה, לדבר על הדברים הכי אישיים שלי, לשים את עצמי חשופה ופגיעה ונחושה לדבר על הכל – זה לא היה קל בכלל. בתוכי פנימה הרגשתי שאני חייבת לעצמי את זה. 
ולכן, לכל אורך הדרך לא ויתרתי לעצמי בכלום. התמודדתי עם כל מה שנדרש ממני: כתבתי ספורים כואבים, נחשפתי לגילויים מכאיבים, ביקשו ספור על משהו שאני מתביישת בו – אז כתבתי, כתבתי ספורים בהם אני מתגלה בחולשות שלי, כתבתי הכל. 
זה לא היה קל כי במשך השנים למדתי להסתיר ולכסות הכל בשכבות של "אל תגעו בזה". אבל ככל שכתבתי הרגשתי איך תחושת הפחד הפנימי הולכת ומתפוגגת והאומץ הפנימי בתוכי הולך וגדל. התוצאה של זה היא שהייתי מוכנה להיחשף, ככה. כמו שאני.

4.  בשביל מה באתי? – בפתיחה אמרתי שאני באה בשביל התהליך ואני מוכנה ולהתמסר וזה מה שעשיתי. יש כיף גדול להיות בהתמסרות, בלתת לדברים לקרות מבלי שיש לי צורך להיות כל הזמן בשליטה. תחושת השחרור היתה פשוט נהדרת.

5.      לעמוד על הבמה ובסוף להרצות ב-ZOOM– מראש ידעתי שבסוף עומדים על הבמה ומרצים. לא היה לי קל עם זה אבל קבלתי את זה. ואז היה לנו טוויסט בעלילה. יש במה אבל אין קהל. הקהל שלנו בבית. ב-זום. מי שירצה יכנס ומי שלא – לא. גם פה הייתי צריכה לשחרר. שלחתי הזמנות וקיוויתי שיבואו לראות אותנו. אותי. והם אכן באו. מהרגע שהתחיל האירוע מבחינתי לא היה משנה לי איפה הקהל נמצא. לעמוד ולספר את הספור שלי -זה היה העיקר בשבילי. הרגשתי שאני עושה את זה ממקום כל כך נכון וכל כך שלם מבחינתי והקהל היה הבונוס.

6.  אחרי שגמרתי להרצות – להיות אחרי זה וואו אחד גדול. כל המתח שהייתי שרויה בו, ההתרגשות. הרגשתי איך הכל נרגע בי לאט לאט. 
ואם קודם לא יכולתי להרדם בגלל ההתרגשות שלפני, אז אחרי לא יכולתי להרדם בגלל ההתרגשות של אחרי. 
והיו גם הטלפונים שקבלתי ממי שצפו, סמסים מאנשים אהובים, התמונות שצולמו, וכמובן הדברים שנכתבו בצ'ט של הזום שהיו הם מחממי לב.
והכי חשוב – הייתי כל כך גאה בעצמי על שעשיתי את זה. 

7.      עכשיו לכי תתמודדי עם ההקלטה של ההרצאה – לקח לי זמן עד שהעזתי לצפות בהקלטה. הקלטה כמו הקלטה מביאה 
      את האמת ישר לפרצוף שלך. מזה אי אפשר להתחמק. 
      אז קודם כל ראיתי שנראיתי ממש טוב. מה שנקרא ש"דפקתי הופעה". התרגשתי מאד. אי אפשר היה לפספס את זה שמאד
      התרגשתי. פה ושם היו לי שבושי לשון, וגם קצת עשיתי בלגאן בסדר של הדברים וקצת גם שכחתי אבל זה לא היה נורא
      ולא הפריע לרצף של הספור שספרתי. בשלב מסויים היה לי קצת בלאק אאוט, אבל זה היה די חינני... חגית לחשה לי קצת
      והמשכתי הלאה. הייתי קצת קפואה ולא כל כך משוחררת בעיקר בהתחלה. אחר כך השתחררתי קצת. .
      בסך הכל צלחתי את המשימה די בהצלחה מרוצה מעצמי על שעמדתי במשימה.

 8.   אפילוג - יומיים אחרי זה הזמינו אותי למסלול הליכה בקבוצה שאני לא מכירה. לבוא לקבוצה שלא מכירים ולצעוד איתה
      יום שלם - זה לא דבר פשוט. אבל לקחתי אוויר והלכתי. הרגשתי כל כך משוחררת, ההיכרות עם אנשים חדשים, השיחות,
      משהו זרם שם כל כך טוב. הרגשתי שאני מביאה את עצמי אחרת. משוחררת יותר. 
      אני לא יודעת אם זה קשור אבל איריס נהגה להגיד לנו שאחרי נתגבר על הפחדים שלנו ונעמוד לספר את הספור שלנו,
      חשופים, נדע יותר מי אנחנו ונתהלך נוכחים לא רק על הבמה אלא גם בחיים. על האדמה.
      אז אולי זה מה שהיה אתמול. הייתי מאד נוכחת. 

9.      קצת מהתגובות שהיו בצ'ט של הזום:

מדהימה שאת.
גאה בך. זקופה עצמאית ומאושרת מחדש.💕
ההתרגשות ברורה, יהודית. אוהבת אותך.
מצויינת!
שאפו על ההתחלה המרתקת  !
תודה לכולכם לכל האורות שיצאו ותודה ליהודית שהזמינה אותי 
מזל ענק שיש אתכן להוציא את כל הסיפורים המופלאים לעולם
תודה על ערב מרגש
ערב מעולה, תודה על השיתוף
היה מרגש מרתק ומרחיב לב. תודה על האור שהבאתם
היה כל כך מרגש, נוגע ללב ומפעים! כל הרצאה

10.  ועוד אחד אחרון – תודה לכל חברותי המדהימות בסדנא הזו שעשיתן תהליכים אמיצים ומרגשים וגם לגבר היחיד שהעז
      לבוא ועמד במשימה בהצלחה. ולאיריס וגלית שהוציאו לנו את המיץ אבל התוצאה היתה שווה ממש.
      ואחרונה חביבה סמדר, זה הפוסט ה-70 במספר בבלוג שלי. ואם זו לא קארמה שחבל על הזמן אז זה בטוח משהו דומה           לזה.