אמא יקרה

אמא שלי מתרגשת בחתונה שלי

17 שנה מאז נפרדנו ממך, אמא.

עם השנים הדמות שלך הולכת ומתרחקת מאיתנו ולפעמים כבר קצת קשה לזכור אותך כפי שהיית, אבל יש לנו תמונות ויש הרבה זכרונות ויש לנו הרבה ממי שאת היית והשפעת על כולנו.

באופן אישי היו שנים שלא הייתי קרובה כל כך אליך פיזית ולכן הזכרון שלי קצת יותר מטושטש. רותי, קרן, הדס ואבישי שחיו אתך באותה חצר זוכרים אותך היטב.

הם זוכרים הרבה מהמשפטים שהיית אומרת ומהתנהגויות שלך ולמרות השנים הרבות שחלפו את מאד מאד נוכחת בחייהם, בהומור, בחיוך ובאמירות נצחיות שרק פה מבינים אותן. וכמובן בכל רגע נתון שאפשר, אף אחד לא יפספס הזדמנות להכניס איזו התבטאות שאפיינה אותך – מיד צץ המשפט המתאים שמתחיל ב: "סבתא  נינה היתה אומרת..." אפילו עלמה שלא הכירה אותך אמרה לי אתמול ש"אמא אומרת שסבתא נינה היתה אומרת שחבל על כל טיפה". בשבילנו הנוכחות שלך אתנו כל הזמן היא עובדה קיימת.

השבוע אבישי שלח בקבוצה צילום של פתק ששמר, שכתבת, בתקופה ששאול היה מאושפז. כתב היד המיוחד שלך, שאפיין אותך, עורר בנו זכרונות. נהגת להשאיר פתקים כאלה בכל פעם שנסעת מהבית. בפתק הורוד הקטן את מביעה התעניינות בשלום שאול, דואגת לכולם, דואגת לאוכל.. הפתק הזה הוא כל כך את.

למרות שאת לא פה את נוכחת במיינדסט של כולנו. את כנראה ההשראה הגדולה והמוקדמת ביותר של להיות אופטימית, לקבל את המציאות כפי שהיא ולהתמקד במה שחשוב בחיים. הלכת מאיתנו לפני עידן הפייסבוק והווטסאפ. אין לי ספק שאם היית חיה בעידן הזה כל מטבעות הלשון והביטויים המיוחדים לך היו מונצחים על הכתב..

למרות שהיו לך חיים לא פשוטים היית אשה אופטימית ושמחה בחלקה. תמיד ידעת לראות את הדברים הטובים שהיו בחייך. שמחת במשפחה שהקמת והדבר הכי חשוב מבחינתך היה, שלבנות שלך יהיה מה שאת לא זכית לו. אמרת תודה על כל יום, וגם כשהיו משברים לפעמים – תמיד ידעת לצאת מהם מחוזקת עוד יותר.

וכל זה מבלי לקרוא פוסטים של עצות, בלי להשתתף בסדנאות ובלי להאזין לפודקאסטים על פסיכולוגיה בגרוש, שלא ממש היו זמינים אי שם בשנות החמישים וגם לא בשנות השישים. העולם שלך התרחב כשהאזנת לשידורים בטרנזיסטור שעמד על החלון הקטן במטבח.. . בבית הקטן שבו גרתם ביהוד, בזמן שהיית מבשלת. היית דוגמא מהלכת לאי תלות של אושר בנסיבות וכל זאת בלי להאזין להרצאה אחת של פסיכולוגיה חיובית .

היית מאושרת מלבשל במטבח מטעמים שכנראה לעולם לא אצליח באמת לחקות. ענן הריח של האוכל המתבשל על הגז במטבח, היה הדבר הראשון שהייתי פוגשת כשהייתי באה לבקר אותך. בשבילי הריחות האלה היו הבית. הכי את. אני עוד זוכרת את ריח הבורשט שלטעמו אני מתגעגעת עד היום. ריח הדגים המתבשלים שהיה מעיר אותי מוקדם בבוקר בכל ערב ראש השנה או פסח, זה היה בשבילי הסימן שהחג תכף נכנס.

 בערב כיפור ימלאו 17 שנים לעזיבתך אותנו.

אני לא זוכרת הרבה ממה שאמרת או עשית. אני כן זוכרת שגרמת לנו להרגיש שהכל תלוי בנו. גרמת לנו להרגיש שיש יופי בדברים הקטנים, לראות את היופי שבשגרה. להבין שהאושר בא מהדברים הקטנים שיש ביומיום.. 

אני בטוחה שאם היית קוראת את זה, אמא, לא היית מבינה על מה אני מדברת, כי בשבילך אלה היו פשוט החיים.

אנשים רואים במוות פרידה. אבל מוות הוא גם חיבור. הוא הזדמנות לתחילתם של יחסים מסוג שונה. אנחנו עושים את זה ע"י החייאת הזכרונות שלנו אתך, המשפט "מה סבתא נינה היתה אומרת על זה" – הוא החיבור אליך, למהות שלך, זה קשר, וזו מערכת יחסים.

באנו לפה היום להיות להתקרב קצת אליך ולהגיד לך את המשפט שכתבה מאיה אנג'לו: "אנשים ישכחו מה אמרת, אנשים ישכחו מה עשית, אבל אנשים לעולם לא ישכחו כיצד גרמת להם להרגיש." נוחי בשלווה על משכבך, אמא וסבתא יקרה.

ועכשו... תשפ"ד בפתח

Photo by Juan Davila on Unsplash

 

השנה אני משחררת לגמרי. לא אחגוג עם הילדים שלי או עם הנכדים. כל אחד מהם עסוק בענייניו. שניים מתוך השלושה בחו"ל והאחרון אמר שלא בא לו לחגוג. אז גם אני עושה אלטרנטיבי. ראש השנה באוהל על החצבני-בניאס-דן.

לקח לי בדיוק עשר דקות להבין את יתרונות המצב ולהודות על הטוב הזה, ולהתאים את עצמי למצב החדש, ולשחרר בעצמי חלק גדול ממה שנהגתי לעשות עד כה.

במיוחד גמרתי עם מחשבות של מה שצריך ואיך צריך לחגוג את החג וכמה להיות מקובעת עם הלו"ז והבישולים ומה לא.. .

ואחרי ששחרררתי אני מרגישה שהחגים הבאים עלי לטובה יהיו טובים במלוא מובן המילה, בכל מה שקשור להנאה בחג.

הילדים שלי יחגגו כל אחד בסגנון המתאים לו. בכיף שלהם

ויעשו דברים שהם רוצים,

ויהיה לכל אחד חג שמח וחגיגי,

והכי חשוב – בלי לחץ. בלי צריך ובלי מוכרחים...

 ******

ועכשו, ערב ראש השנה, אני חושבת שזה זמן טוב לתיאום ציפיות מול העולם.

כדאי תמיד לעשות תאום ציפיות עם אנשים מסביב, בגלל שלא תמיד מה שאת רוצה גם הם רוצים ולהיפך,

וכשמתאמים ציפיות – זה עושה נוח לכולם, כי זה עושה תחושה שמתחשבים בי ושאני מתחשבת באחרים.

ובערב בראש השנה זה זמן טוב להגיד לעצמי שאפשר ואפילו צריך להעלות ציפיות, בטח מאנשים אחרים ובטח מעצמי.

אני שמתי לעצמי השנה ממש הר של ציפיות מעצמי. קבלתי מילגה והשנה הבאה תביא אותי פעם נוספת אל כתלי האוניברסיטה,

אני ממש מתרגשת מזה וכבר מצפה לכל מה שהשנה הזו תביא איתה בשבילי

 *****

אני מאחלת כל מי שקוראים כאן שתעזו ושתעלו ציפיות ותראו את הקסם שזה מחולל...

רגעים של חסד

בערבים אני צועדת ברגל עם חברה ברחובות השכונה שלנו.. היא מסמסת לי "בא לך הליכה" וגם אם אני לגמרי שפוכה אני אומרת כן. אני יודעת שאחזור אחרת מהשעה שאנחנו נבלה ביחד. לכאורה אנחנו לא עושות שום דבר יוצא דופן, אנחנו רק הולכות ומדברות ואוספות צעדים בשביל אפליקצית הבריאות של הטלפון, אבל בכל פעם אני נוכחת מחדש איך הדיבור הכאילו סתמי הזה הפך להיות המקום שבו כל אחת לומדת עוד קצת על עצמה.. מקום לשתף בו ולהעמיק את החשיבה על מה שעלה וגם סתם לקבל חיזוק על משהו שחשבתי ולשמוע דעה נוספת.  ממש מקום לגדול..

כשרק התחלנו ללכת היא אמרה בהיסוס שהקצב שלה איטי. אמרתי שנלך בקצב שיתאים לה . הוספתי גם שבשבילי זו הזדמנות להתנסות בחוויה בה אני לומדת להתאים עצמי בהליכה לקצב של אחרים. כששאלה, ספרתי לה שאני זוכרת הליכות בהן הייתי רצה חסרת נשימה אחרי מי שהלך לפני קדימה.. כי לנצח את השעון היתה המשימה החשובה.. שלא אהבתי את זה, לכן עכשו אני לומדת איך להתאים את הקצב בינינו.

בהתחלה זו לא היתה משימה פשוטה, היה עלי להיות מודעת לכך שאני הולכת יותר מהר, לעצור, לשנות את הקצב שלי ולבדוק בכל פעם שאנחנו באותו קצב. ושמתי לב למשל שבהליכה אני נוטה לפרוץ קדימה, הבנתי שעלי לאמץ משהו שהוא לא בטבע שלי..

וצפו בי כל מיני מקרים בהם הלכתי עם אנשים שאני אוהבת. פעם זה היה לשוק ופעם לסליחות בירושלים ופעם לאורך הים וזה שהלך איתי העיר בנחמדות ש"את הולכת מהר" והבנתי שבמהר הזה אני מפספסת את חווית ההליכה ביחד

כי זה לא מספיק שנגיד שהולכים ביחד. אם רוצים ללכת ביחד צריכה להיות לכל אחד מאיתנו יכולת ההקשבה לקצב של האחר עם תשומת לב כנה.. ולעשות את זה כל הזמן וגם להיות מוכנה לקבל את נקודת הראות של החברה שלי, לשמוע אם קשה לה, אם זה מהיר לה מדי ולהאט את הקצב למה שמתאים לה.

כדי שנרצה להמשיך ללכת ביחד צריכה להיות לה חוויה טובה. זה אומר שאני צריכה להאזין ולהקשיב ולעשות התאמה ולהתחשב.. וכשזה קורה, אני יכולה לבוא אליה ולשאול אותה אם בא לה שהפעם שנאתגר את עצמנו עוד קצת.. ולהיות מוכנה שתגיד לי שהפעם זה לא מתאים..

ולמרות שנדמה לנו שלא קורה כלום והפעם זה כמו בפעם הקודמת... כשאנחנו בודקות את מונה הצעדים בסוף ההליכה, בכל פעם המונה מראה מספר צעדים גבוה יותר.. אנחנו מתמלאות בשמחה. השבוע היא אמרה לי שהיא לא תארה לעצמה שתלך כל כך מהר ושגם תהנה מההליכה.

.

מפעם לפעם נופל לי האסימון כשאני מגלה ממש במקרה שיש לי השפעה על אנשים.  כשעבדתי זה היה יותר ברור. אנשים ידעו מראש למה הם נכנסים בעבודה איתי ומה נדרש כדי שיתחולל שינוי. וזה כמעט תמיד עבד. שיתוף הפעולה איתי ועבודה לפי המתווה שקבענו ביחד -זה יצר את השינוי. אבל עכשו אני כבר לא עובדת ובכל פעם מופתעת מחדש כשאנשים עושים משהו שאני מזהה שזה בעקבות הקשר בינינו. אני מופתעת כל פעם מחדש לגלות את המקום הסמוי הזה בו היתה לי השפעה..

לפעמים אני רואה את זה בעין ולפעמים אנשים כותבים לי דברים שממש מרגשים, יש שמבטאים הערכה לדרך שאני עושה "כיף לקרוא ולראות את המקום שאת נמצאת בו" או "את מעוררת השראה", יש שמבקשים ללמוד ממני ויש כאלה שלא אומרים כלום אבל אחר כך אני רואה את המשהו הקטן שהשתנה אצלם, שאימצו לעצמם כיוונים חדשים לעשיה, שבוחרים בדרך שקודם היססו לבחור בה, ושזה ממש מזכיר את מה שדברנו עליו לפני כמה ימים...

וזה מלמד אותי שכנראה יש לי היכולת להעניק למישהו משהו שרק אני יכולה. אז כשמישהו בא ואומר לי משהו שאני יודעת שהוא תוצאה של המפגש שלנו, של השיחה שלנו, אני מזכירה לעצמי שלכל אחד מאיתנו יש את המתנה שלו להעניק לעולם, ומה שנעניק למי שפגשנו זה דבר שלא יקבלו מאף אחד אחר.

.

ונזכרתי במנהלת אחת שבאתי ללוות אותה, ופגשתי אותה ברגע שהיתה מאד עייפה וקצת לא מרגישה טוב ושאלתי אותה למה לא הלכה הביתה לנוח ואז היא אמרה לי שאמנם היא טיפה עייפה אבל הדברים שעשתה היום נתנו לה כוח. אם זו המורה הצעירה בתחילת דרכה או התלמיד שהיה זקוק לעידוד ממנה והיא אמרה לי שהבנתי היום שאת מה שהם קבלו ממני היום אף אחד אחר לא יוכל לתת להם ובשביל מפגשים כאלה שווה לבוא לעבודה גם אם את חולה.. וזו עובדת חיים חשובה, לכל אחד מאיתנו יש היכולת להעניק למישהו אחר, דברים שרק הוא יכול.

.

ואני מזכירה לעצמי כל הזמן שלחיים יש כל מיני דלתות וכל מיני דרכים להתרחש. ושצריך להשאיר איזו דלת פנימית חצי פתוחה תמיד, כדי שהחיים יוכלו לעבור בה. כי  החיים הם לא סלע שיש לחצוב בו אלא הם יותר כמו מים או כמו אוויר, שממלאים את הפתחים. וכדי לזכור את זה כתבתי לעצמי פתק שלא אשכח ״לזכור להשאיר את הדלת שלי פתוחה״.

.

וזה זמן טוב לקצת חסד, לקצת רגש, לקצת רוך. קשה עכשיו, לכולם קשה עכשיו, וצריך להיות רכים, צריך להיות רכים עם החיים, תהיו רכים, גם ככה הכול קשה, אל תהיו קשים פנימה, זה נראה לי טיפ טוב בתוך כל הדז'ה וו הזה. להיות רכים עם עצמכם, תהיו רכים, ותראו כמה כוח זה נותן ואולי זה יהיה המקום שבו עוד אפשר לנשום. וכשאפשר לנשום אז אפשר גם להעניק למישהו אחר דברים שרק אתם יכולים לתת...

על האבות

אנחנו חיים בחברה שמסלילה אנשים. נשים בדרך כלל מוסללות לעבודות קטנות, שוליות, להרוויח פחות כסף, להיות יותר בבית עם הילדים, והגברים בהתאמה ישירה מוסללים להיות ארנק הכסף המשפחתי ולהיות מורחקים מהילדים שלהם .

.

במצב רגיל בו שני בני הזוג עובדים ושניהם מגדלים ביחד את הילדים, בדרך כלל ישנה חלוקת תפקידים וכל אחד עושה את חלקו לפי החלוקה הזו. במציאות, בדרך כלל, רוב עול נופל על האשה שמטבע הדברים בוחרת עיסוק שישאיר אותה יותר בבית: היא תעבוד קרוב, פחות שעות, אופק הקריירה שלה הוא מצומצם, ולכן גם תרוויח פחות כסף. הגברים בהתאמה ישירה, יהיו יותר שעות בעבודה, החלק שלהם בעבודות הבית יהיה יותר מצומצם, הקריירה שלהם נחשבת כמסלול התפתחות טבעי, הם ירוויחו יותר כסף, וככה הם מורחקים מהילדים שלהם וכל החלק הקשור בגידול הילדים ובהתפתחות רגשות כמו חמלה ורוך גם הוא מצוצמצם.

.

בקיץ שעבר הבת שלי נסעה יחד עם משפחתה לרילוקיישן, בארץ יפה אחת. הנסיעה הזו הצריכה אותם להתארגן מחדש על חלוקת התפקידים המשפחתית, הנסיעה הזו חייבה התבוננות מחודשת על חלוקת התפקידים במשפחה ועל המקום של האבא והאמא בגידול הילדים שלהם.

.

אנחנו נוטים לחשוב באופן אוטומטי שרילוקשיין = הקריירה של גבר. אבל מה קורה אם הרילוקיישן הוא של האשה ולא של הגבר כמו שחשבנו מלכתחילה? כשנוסעים לרילוקיישן לא פעם יש מצב בו צד אחד מוותר, באופן זמני, על הקריירה שלו לטובת הצד השני.

.

מכיוון שגם אני הייתי ברילוקשיין, ולא פעם אחת, נזכרתי איך היה די ברור שמי שמוותר על הקריירה שלו, גם אם באופן זמני, זו אני. וזו לא היתה סתם קריירה. בפעם הראשונה שנסעתי הייתי חברת הנהלה של בי"ס שש-שנתי גודל ובפעם השניה כבר הייתי מנהלת בית ספר.

.

נכון שאף אחד לא כיוון אקדח לרקה שלי וכי לכאורה היתה לי אפשרות בחירה.. רק שבדרך כלל, בתקופה הזו היה ברור שהנשים הן שמוותרות. או כמו שהוא אמר לי פעם ברגעים שהצפתי את הקשיים שלי "אני נוסע. אם את באה או לא באה". עד היום אני מרגישה שהמשפט המבהיל מקפל בתוכו את הכל.

.

זה תכף היה ברור שהוא יתעסק בפיתוח הקריירה חובקת העולם שלו ואני בהתאקלמות במקום החדש, בקשיים של הילדים, בהיכרות עם הסביבה ועם הרגלים חדשים, בגעגועים לארץ, למשפחה ולחברים, במשברים החברתיים, בהתאקלמות בחברה חדשה וכל חלוקת התפקידים שהיתה לנו בארץ – תשתנה.

.

הנסיעה הזו של הבת שלי גורמת לכך שבזמן האחרון יש לי הרבה שיחות על המקום של האבות בגידול הילדים שלהם.

.

זה לא רק הקריירה והכסף. זה אלא משהו עמוק בהרבה: האם יש מקום לאפשר גבריות אחרת, של גבר שרוצה להשאר בבית ולגדל את ילדיו, שאומר לאישתו "את תפתחי את הקריירה שלך ואני אתעסק בענייני הבית ובגידול הילדים" האם עדיין נחשיב אותו כגבר אם הוא לא יהיה מי שמביא את הכסף הגדול? אולי כן אבל רק אם יצהיר שזה מצב זמני..

.

כשאני מתבוננת סביבי אני מבחינה שלמרות שלא כל הגברים זהים הציפיה מהם זהה: שיביאו כסף והרבה. אני רואה הרבה גברים מאבדים את השנים הטובות שלהם בגלל הציפיה שהם יהיו מה שהם לא יכולים להיות. המעטים שקמים ואומרים "לי זה לא מתאים, אני רוצה לחיות חיים אחרים" על אלה מתבוננים בעין עקומה ואומרים, טוב נאפשר להם כמה שנים שיעשו מה שהם רוצים העיקר שמתישהו יחזרו למסלול.. וזה משא לא קל לעמוד בציפיה שאתה לא יכול לממש אותה כי הבפנים שלך רוצה משהו אחר.

.

וזה גם מחדד שוב את המקום של האבות בגידול הילדים שלהם, מה שאנחנו רגילים לכנות "נוכחות הורית". הנוכחות הזו היא לא מושג טכני של להיות נוכח פיזית. זה לא מי מביא את הכסף. זה משהו עמוק ובעל משמעות חשובה להתפתחות של הילדים ולצמיחתם. וכמו בכל תהליך, זה מצב של win-win situation. הצמיחה היא הדדית. גם הילד צומח וגם אבא שלו צומח ומגלה בעצמו צדדים רגשיים שאולי לא היה מודע להם.

.

ואת זה אני אומרת בזמן שאני מתבוננת בילד שלי שמגדל את בנו ורואה מה קרה לו מאז הפך אבא. הוא איש אחר, במובן הטוב של המילה. האבהות השביחה אותו.

.

חשבתי לעצמי שזו יכולה להיות ברכה אמיתית אם נוכל להשתחרר מכל ההסללות שעליהן חונכנו ולפתוח עצמנו להבנה שמה שמתאים לאחד לא בהכרח מתאים לאחר, וכי להסללה יש מחיר ולפעמים זה מחיר ממש כבד.

 

יוצאת לאור - פוסט יומולדת

 

יומולדת שמח לי היום,

.

יום מדהים היום. אני חוגגת יום הולדת. אני מרגישה שאני בגיל מדהים. הגעתי לגיל שבו אני מרגישה טוב עם עצמי... שאני בטעם שלי.. בנוחות שלי.. ואני מודה שאני אוהבת את עצמי..

.

הפכתי את עצמי למרכז חיי, והתחברתי לעוצמות שלי.
למדתי לזהות את כל קשת הרגשות שלי, לא לברוח, לא לייפות, לא לעגל פינות וגם להציץ למקומות הפגיעים והחלשים שלי.
לימדתי את עצמי לאהוב את עצמי ככה כמו שאני.

.

הגעתי לגיל בו מותר לי ללבוש מה שאני רוצה ומה שנוח לי, לפרסם את כל התמונות שבא לי בלי לחשוב אם מתאים או לא, לאכול, לצחוק בקול, לרקוד, להתאפר יותר מדי או בכלל לא, ולהתלבש כמו שמרגיש לי הכי נוח.

.

למדתי לחקור את עצמי באומץ,

להיות מודעת לתהליכים הפנימיים שאני עוברת ולהקשיב לצרכים האמיתיים שלי.
למדתי להציב גבול פנימי ולהגיד ״לא״ למה שגורם לי חוסר נוחות או לא מתאים לי.

.

הגעתי לגיל שבו אני רוצה שהאנשים שיכנסו לי  לחיים הם אלה שאני רוצה שיכנסו.

שיכנסו אלה שטוב לנו ביחד. שאנחנו יודעים לשמח אחד את השני וגם להיות שם אחד בשביל השני כשצריך.

.

למדתי למלא את עצמי בעצמי במקום במישהו או במשהו.
הפכתי קשובה לקצב האישי שלי,
הפסקתי להעריך את עצמי לפי הישגים תוצאות ואיך אני ביחס לאחרים,
למדתי לא לוותר על מה שבאמת חשוב לי.

.

"את נראית טוב" אומרים לי לא פעם.

למדתי שאני הכי יפה כשאני מה שאני רוצה.

.

לכבוד יומולדתי אני מאחלת לעצמי להמשיך למצוא את הערך העצמי שלי בעצמי, להתאמץ רק כדי למצוא חן בעיני עצמי, להמשיך להרגיש נוח עם עצמי, לצחוק בקול אדיר, לשיר עד כלות ולרקוד בהתלהבות כמו שאני אוהבת.
אני הכי יפה כשאני מה שאני רוצה! 

הפחד.. כן הפחד

 

ואחרי שאמרתי 'כן', הפחד הופיע כאילו משום מקום.

ומהרגע שהופיע הוא לא עזב. הוא רבץ לי על הכתפים כמו שתי אבני ריחיים ולא נתן לי מנוחה. הרגשתי אותו זוחל לי מתחת לעור ולא מניח לי לרגע. אפילו לא לשניה. תחושת המקום הבטוח שלי בבת אחת נעלמה. חשתי לא מוגנת, הייתי מבועתת, מוטרדת, לא פעם משותקת וגם בפאניקה.

הקול שבתוכי אמר לי כל הזמן להגיד שאני מתחרטת ומוותרת על הכל, מוותרת על החלום, על המשהו הבלתי צפוי הזה שנקלע לדרכי. אבל היה גם קול אחר, שקט, שחזר ואמר לי "זו ההזדמנות שלך, אל תוותרי עליה".

ההחלטה שעלי לקום ולעשות מעשה ולעזוב את הבית התגבשה בתוכי. ההחלטה הזו היתה מהפכה בכל מובן שהוא. והייתי עם זה לבד. לגמרי לבד. לא היה לי עם מי לדבר על זה. את  הילדים יכולתי לשתף רק חלקית, הם לא באמת יכלו להיות שותפים לתחושת השבר הפנימית שלי בעקבות פירוק הבית. היה להם שבר משלהם להתמודד איתו.

התחלתי בבירורים. הרבה בירורים, ללמוד דברים הקשורים למצב שלי, הזכויות שלי, מה כן ומה לא. וגם עם זה הייתי לבד. לא היה לי את מי לשתף ועם מי לחלוק את הפחד שזחל לי מתחת לעור ולא נתן לי להרגע, אפילו לא לדקה, לא ביום ולא בלילה.

אחרי שנרגעתי קצת, ידעתי שעלי להיות קונקרטית ולקבל החלטות: לאן ללכת, כמה יעלה, מה יהיה עם העבודה שלי, איך אעבוד, כמה כסף יהיה לי, האם זה יספיק, למה זה יספיק. והתשובות היו בהתאמה: לא ברור, מסובך לדעת, לא יודעת, אין לי מושג, אין לי מושג, לא יודעת. הרבה סימני שאלה..

לא פעם התקשיתי להמשיך, הבכי הציף אותי והדמעות צצו ברגעים בלתי צפויים. בלילות החשוכים, כשלא הצלחתי להרדם, אמרתי לעצמי בקול: "אני מפחדת. אני ממש מפחדת".

לא היה מי שיחבק אותי ברגעים האלה. לא היה מה שירגיע אותי. הייתי לגמרי לבד כשהפחד הזה שהיה נוכח כל הזמן, זוחל סביבי, מתפתל, ומשמיע את הקירקוש מקפיא-הדם שלו.

בלילה, בחושך, שאלתי את עצמי ממה את מפחדת..

זה היה פחד מפני הבלתי נודע. שבו אני הולכת עכשו ל"חיים חדשים" ואין לי מושג מה זה אומר. אף פעם לא חייתי לבד, לא גרתי לבד. תמיד הייתי בזוג. עכשו זה רק אני עם עצמי. אני לבד.

"אני לבד" נשמע כמו צירוף מילים יבש שלא מעורר כמעט שום רגש; חשבתי שבהתחלה שלפחות בהתחלה, החיים שלי יימשכו כרגיל ורק הרקע יהיה אחר: העיר תהיה אחרת, וגם האנשים יהיו אחרים. אבל המציאות היתה אחרת.

חשבתי שאוכל לשלוט על הדברים, שאני אקבע את הקצב, אקבע מה אני עושה ומתי אבל בפועל זה לא היה אפשרי. הכל הדרדר במהירות עצומה. החיים בצוותא הפכו להיות בלתי נסבלים. זה לא דבר של מה בכל להשאר לגור באותו בית עם מי שאת כבר ממש לא רוצה להיות איתו. וצריך היה להפריד כוחות. הפרדה בהכל. בתוך הבית, הפרדה באיך מתנהלים, הפרדה במה עושים, הפרדה בתכניות, ועד הפרדה בדברים הכי קטנים: כביסה, מחשב, ארוחות.. כל מה שהיה קודם יחד הפך להיות עכשו לבד. קודם ישנת עם האהוב שלך עכשו את ישנה עם האויב שלך. הכי חד שאפשר,

ההבנה שהדבר הזה קורה חלחלה בי לאט לאט זה היה מפחיד. זה לא על הנייר, זו בפועל. הרכבת כבר יצאה מהתחנה, אי אפשר להתנגד לתהליכים שכבר תפסו תאוצה ואי אפשר לעשות שום דבר בקשר לזה.

וזה היה פחד 

היה בי פחד גדול, שאיחרתי את המועד, שהראש שלי היה טמון באדמה הרבה יותר מדי זמן, בעודי יודעת בדיוק מה קורה במציאות סביבי כשאמרתי לעצמי שאולי  "דברים ישתנו", אולי "משהו טוב יקרה", אולי "יפתחו העיניים". עכשיו הבנתי שלא. עכשו אני על הרכבת המהירה הזו שאי אפשר לעצור אותה. והתחנה הסופית שלה לא ידועה.

זה היה פחד

שאני חייבת לעזוב הכל. ומעל הפחד הזה ישנה, כרגיל, "העובדה הפשוטה, החותכת, שאין לנו בעצם לאן ללכת" – כן, השורה האבידנית הארורה הזו, הנכונה תמיד. כי גם אם אני עוזבת אני לוקחת איתי את מי שאני ואת מה שהביא אותי לרגע הזה.

זה היה הפחד

שגרם לי לבכות לילות אבל הוא גם זה שהוציא אותי החוצה במטרה סופית אחת: ליצור מציאות חדשה לעצמי. ליצור חוזה חדש עם עצמי ולהבין שלעולם לא אהיה חופשיה ובת-חורין באמת ללא חוזה חדש עם עצמי.

וזה היה הפחד הגדול מכולם

הפחד שלא יהיה חוזה חדש,
שאני אחזור על מה שעשיתי בעבר,
שלא אצליח להשתחרר מדפוסים ישנים.
והפחד הזה הוא שהריץ אותי.
הפחד הזה לא אפשר לי להפסיד.
הפחד הזה הוא כנראה לא רק מה שהגיע לי, אלא בדיוק מה שהייתי צריכה.

(יום השנה הרביעי)

 

ועכשו מה.. מה עכשו..

 

זו היתה הרגשה מוזרה לצאת מהשער בידיעה שזו הפעם האחרונה ושלא אבוא לשם יותר.

יצאתי מהשער ברגשות מעורבים. הייתי עצובה ושמחה ובעיקר היתה לי תחושה של הכרת תודה על ההזדמנות שהיתה לי פה. ליוויתי אותם תקופה משמעותית. בשנים שעבדו ביחד הפכנו למשפחה קרובה, עברתי איתם הרבה דברים, הכרתי את כל הסיפורים האישים, השמחות, המשברים, ההתלבטויות. ותוך כדי, בהיבט הארגוני, קרו שם דברים ממש מרגשים.. חלו שינויים משמעותיים בכל מה שרק אפשר לחשוב עליו. כל זה בזכות המנהל שהאמין בתהליך, נתן לו צ'אנס והאמין באנשים. ואיזה אנשים.. שחלמו וגדלו והתעצמו והעזו. את כל זה ראיתי מתרחש ממש לנגד עיני. להפרד עכשו זה היה קצת כואב אבל זה היה נכון. נפרדנו בטוב והיה גם קצת עצוב..

עכשו אני בתקופה של ריק, יש בתקופה הזו הרבה שקט ומנוחה אבל גם לא מעט שאלות ומחשבות על לאן הלאה. הכל מעורבב, אני בודקת מה זה בשבילי להיות באי עשיה, להיות באי ודאות.

תקופות של אי ודאות מעוררות אצלי הרבה שאלות על מה שאני צריכה, על נכון לא נכון, מה משרת אותי ומה פחות. לא פעם אני מרגישה שאי עשייה עושה לי סמנים קלים של דיכאון ואז אני אומרת לעצמי שאני חייבת לפתח את שריר ההכלה שיעזור לי להתמודד טוב יותר עם סיטואציות של חוסר ודאות.

ברור לי שתקופות כאלה של חוסר ודאות הן שלב הכרחי כדי ליצור משהו חדש. אבל מה החדש הזה? מה בתוכי רוצה להיווצר? מה הנשמה שלי מבקשת כרגע... את זה אני רוצה להבין.

אני הולכת אחרי הלב שלי. הוא אומר לי מה אני צריכה ומה אני יכולה, אני מנסה להבין לאן הוא מנווט אותי. החלטות מהלב זה סוג של הימור שאומר שעלי להתחבר לאינטואיציה הפנימית שלי, לסמוך עליה ולהקשיב לה. הלב מוביל אותי מבלי שאדע לאן, ותוך כדי אני מרחיבה את השריר של היכולת לשהות באי ודאות ומגלה שזה שריר אלסטי. הוא מתרחב לפי מה שאני מאפשרת לו. התמסרתי ללא נודע ומבחינתי כל תוצאה תהיה טובה עבורי.

להרגיש בשבילי זה יותר חשוב מהשכל. הרגש הוא יותר מדויק השכל יש לו יותר הטיות ושיבושים. גם החיבור לקרקע הוא חשוב ולכן אני מחפשת את האיזון בין השניים.

היום, כשהכל אינטנסיבי, הכל 'כאן ועכשיו', והחיפוש אחר דברים שיתנו סיפוק מיידי הפך לעיקר. אני שואלת את עצמי מה אני אוהבת לעשות. אני אוהבת להתלהב מדברים חדשים, להתאהב בהם. למידה ממלאת אותי, יש בי סקרנות ללמוד ולהתפתח, לצבור חוויות ולהעז לעשות דברים שלא עשיתי בעבר. כדי להתנסות בחוויה רחבה יותר.

מסקרנים אותי אנשים שמוכנים לעשות שינוי, לבחון באומץ תפיסות ישנות ולהתמודד איתן. אני אוהבת מפגשים עם אנשים שמגיעים איתם לשיחה מעמיקה ואינטימית, שיחות שבהן אני מקלפת עוד קליפות בתוכי ולומדת עוד משהו על עצמי.

אני שואלת את עצמי מה אני רוצה להרגיש בשנה הקרובה, אילו חוויות אני רוצה לחוות.

אני רוצה להתנסות בכל דבר ולראות מה מתאים לי,

לבחון מה מעורר השראה.

לגלות מה נותן לי חופש

כדי למצוא את התשובות אני צריכה להתרחק ולבחון את הדברים. יש יותר מדרך אחת נכונה להגיע לדברים.

המסר הוא: עכשו. אין זמן אחר

אחרי שאני כותבת את כל זה יש אצלי התבהרות פנימית. אחר הצהרים אכתוב את הבקשה למילגה שמנקרת אצלי עמוק בראש.. עלי להרחיק מתוכי את הקולות שאומרים לי לוותר ולשים סימני שאלה איפה שיש סימני קריאה.