אם את הפרק הראשון אפשר לתאר במונחים של קטסטרופה הפרק השני מתאר מציאות לגמרי אחרת.
הפרק הראשון מתחיל בשיחת טלפון
לא צפויה שמעלה אותך על רכבת הרים מהסוג האקסטרימי ביותר. את נוסעת במהירות
שלא מאפשרת לך להבין איפה את נמצאת ולאן את בכלל נוסעת והיעד הסופי כלל לא ברור. את
מנסה לברר אבל כל אחד אומר לך משהו אחר, תלוי את מי שאלת. לזה צריך להוסיף שהכל
מתרחש בתקופה של קורונה. מסכות בכל מקום, תו ירוק, תו סגול, אפשר להיכנס, אי אפשר
להכנס.. את כל הבלגאן הזה את צריכה לנהל לבד כי אסור לבוא עם מלווים ורק לפעמים
מותר מלווה אחד...
קצב הגידול של התאים הסרטניים הוא מהיר וחייבים לקדם הכל מהר ואת מרגישה נסחפת במנהרת רוח במהירות עצומה. אין לך באמת מושג מה נפל עליך ומה צריך לעשות. אין זמן לעצור. אין זמן לעכל מה קורה. הכל בהול ומהיר: בדיקות, צילומים, צריך לבטל כל מה שתכננת לזמן הקרוב. את פועלת על אוטומט ותוך שבוע את כבר בניתוח, בהתאוששות ובשיקום..
ואז
מגיע הפרק השני
לפרק
הזה יש קצב אחר. הוא כבר יותר נינוח. שום דבר לא בוער. מתישהו יתקשרו אליך לקבוע
תור, התורים נקבעים לעוד חודשיים-שלושה. את כל הזמן במוד של המתנה. המתנה לבדיקה,
המתנה לפגישה עם הרופא, המתנה לסימולציה, המתנה שזמנו אותך להתחיל את ההקרנות...
מפעם
לפעם מגיע אליך טלפון. קופת חולים על הקו. הם לא ידעו שאת בסטטיסטיקה. מבקשים שתשלחי
את המסמכים כדי שיכניסו את שמך למאגר.
"הרי
כל המסמכים שלי אצלכם" את אומרת בפליאה. "הבאתי לכם אותם לפני שבוע.
אישית"
"כן..
נכון.. הם היו אצלנו אבל הועברו למחלקה אחרת ולא נשאר לנו העתק"
"אנחנו
בעידן האינטרנט ומה שהועבר פעם אחת נשאר אצלכם לתמיד, לא?" אני מקשה
היא נתקעת
קצת עם התשובה ולא יודעת מה להגיד בסוף מבקשת שאשלח שוב במייל. בירוקרטיה תמיד
נשארת בירוקרטיה.
במקביל
להתמודדות הרפואית ולשיקום צריך להקדיש זמן ואנרגיה לטפסים, טלפונים וזמני המתנה. התחושה
שאת בעצם לא יודעת מה לעשות מלווה אתך כל הזמן. אף אחד לא מכין אותך לזה שבזמן
כלשהו יתברר שיש לך סרטן ותיאלצי להתמודד עם רשויות שונות שלכל אחת חוקיות משלה.
מתישהו
את מבינה שאת מנהלת מלחמה בשתי מערכות בו זמנית אחת על הבריאות שלך או בהגזמה על החיים
עצמם והשנייה על הטפסים, על לדעת מה הזכויות שמגיעות לך ועם מי צריך לדבר. את כל הזמן
מנסה להבין איך זה מתנהל. הבלבול גדול. את עסוקה בלרכז את המידע שאת צריכה שיהיה לך,
לנהל הכל לבד, להיות קצינת המבצעים של עצמך.. וזו חתיכת בדידות גדולה.
הפער
הזה ברגשות שאת חווה מלווה אותך כל הזמן. גם אם באופן קונקרטי הדברים בסוף מסתדרים,
רגשית את חווה משהו אחר. יש לך שאלות. את רוצה להתייעץ כל אחד אומר משהו אחר. בסוף
את צריכה להחליט בעצמך ולא בטוח שזו ההחלטה הנכונה. העיקר זה להיות שלמה עם מה
שהחלטת, את חוזרת ואומרת לעצמך.
אף פעם
לא היית אישה שמפחדת.
תמיד היית שקולה,
לא פחדת לנסות או להעז
לא פחדת לשנות או לגוון
כל עוד הדרך הייתה ברורה, כל עוד הייתה לך תוכנית ביד
ועכשיו כשהעתיד לא בדיוק ברור את מרגישה קצת מפחדת...
את
מרגישה שנפערו בך סדקים שהם בלתי ניתנים למילוי.
וכל הזמן הזה את אופטימית אבל קצת יותר זהירה... קצת יותר זהירה...