זה רק אני והקיאק שלי

השבוע עברתי לקיאק יחיד. לעבור ליחיד זה לא סתם שינוי זו מהפכה. בזוגי היה לי מישהו לסמוך עליו, לקחת פסק זמן כשאני מתעייפת ולדעת שיש מי שתמיד יעשה את העבודה. עכשיו כל האחריות עלי, על מה שטוב וגם מה שלא טוב.

בהתחלה המחשבה על קיאק יחיד גרמה לי לחוסר שקט וגם קצת פחדתי אבל אין מצב שאתן לשדים הקטנים שבתוכי לצוץ וכשסתו שאל אותי זוגי או יחיד? ישר אמרתי יחיד.

ביחיד הכל נהיה ספור: איך עולים על הקיאק, איך מייצבים אותו, איך מנווטים ככה שאחתור ישר ולא בסבובים. אבל אחרי הרגע הראשון, כל החששות נמוגו והרגשתי טוב. חוץ מתחושת היציבות הרגשתי שאני גם שולטת בטכניקה. השעות על הזוגי עזרו לי לעבוד על הטכניקה והכל פשוט זרם. עכשיו הייתי צריכה ללמוד לעבוד נכון עם הרגליים ולשלב בין תנועת הידיים והרגליים. בהתחלה עשיתי סיבובים בבריכה הקרובה לחוף, כשאני מתרגלת את השילוב בין שניהם וכשזה התחיל לעבוד, אמר סתו "קדימה לים", ישרתי את החרטום ויצאנו לחתור למרחקים..

כבר מהפעם הראשונה הרגשתי בבית. הישיבה בקיאק כשהאגן קצת יותר גבוה מכפות רגליים גרמה לי להרגיש שעם כל נעיצת משוט במים אני כאילו מרימה את האף של הקיאק למעלה. הרגשתי שהכל יושב פשוט נכון. אני חותרת והגוף פשוט מבין את הרוטציה באופן טבעי... הרגלים והידיים מסונכרנים ביניהם והקיאק פשוט מחליק קדימה.

 מי שחותר יודע שהטכניקה הרבה יותר חשובה מכוח פיזי. ושהערה ממישהו חיצוני, על איך לחתור נכון יותר יכולה לעשות את ההבדל בתוצאה הסופית וההצלחה. וזה מה שסתו עושה. הוא מדייק את התנועות שלי. בשלב כלשהו הוא שותק.. עוקב אחר התנועות שלי ושותק.

 והים, במעמקים מתגלה במלוא יופיו, דגים קטנים קופצים החוצה, להקות של דגים חוצות את הקיאק מימין ומשמאל מי יודע בדרך לאן הן, הגלים קטנים עולים ונשברים בדרך אל החוף וסתו מלמד אותי עוד פרק ב"איך קוראים את הים" ואיך לנצל את האנרגיה שלו לטובת חתירה טובה יותר.

באמצע הים אנחנו עוצרים להפסקה וקופצים למים לשחיה. עכשו צריך לעלות בחרה לקיאק... סתו אומר שאם זה לא היה אפשרי הוא לא היה מציע לקפוץ למים. הגיוני, לא?

אנחנו חותרים בחזרה, החוף הרחוק הולך ומתקרב. כבר אפשר להבחין בשמשיות האדומות, בבית הקפה שהתמלא בנופשים, באוהלים הפרושים לאורך החוף יש שעוד לא התעוררו ויש כאלה שכבר מתארגנים לארוחת בוקר.

 כמעט שעה וחצי של חתירה, אני חוזרת לחוף קרועה אבל מאושרת..

כשהירח זורח - לילות סה"ר

 

Photo by Tony Detroit on Unsplash

השעה 2100. אני מתחברת למשמרת השבועית שלי בצ'אט מהרהרת את מי אפגוש לשיחה הערב. קודם ארגנתי את סביבת המחשב, את הדפים שאולי אצטרך ואת צלחת הפירות שחתכתי. לפעמים הערב כל כך אינטנסיבי ומלא שיחות עד שאין בכלל זמן לעצור ולנשום קצת ואז בחצות אני מגלה שאני מתה מרעב...

עוד רגע אלחץ על הכפתור הכתום המהבהב והשיחה הממתינה תכנס למחשב שלי. השיחות הן אקראיות ואנונימיות ויתנהלו בכתיבה בצ'אט. הפונה לא יודע את מי יפגוש וגם אני לא יודעת למי עניתי. הפרטים מתבררים תוך כדי וגם אז הם מוגבלים לנושא השיחה בלבד. בתקופה שאני עושה את זה, למדתי את הערך של המיקוד וכמה הרבה מידע אפשר להפיק מן המעט. 

הכפתור הכתום מהבהב ואני עונה לשיחה הראשונה הערב. "ערב טוב" אני כותבת לאלמונית "אתך ל-40 דקות, מקשיבה למה שתבחרי להביא לכאן הערב"

הבחורה הצעירה כותבת שהיא בודדה ואין לה אף אחד, היא חוזרת כמה פעמים על כך שזה קשה וש"אני לא יודעת כמה זמן אוכל להחזיק מעמד ככה" ניכר שהיא מתקשה למצוא בתוכה כוחות להתמודד. הייאוש שלה גדול. אני מחפשת עוד מילים שיתנו לה תחושה של אמפטיה והכלה ושזה ישמע אמיתי. בשלב כלשהו אני שואלת אותה מי תומך בה כשקשה לה. היא אומרת שהיא לא משתפת אף אחד ומספרת על אמא שלה שאומרת לה שכל מה שקרה לה כנראה מגיע לה.. ובכלל זה גם המכות שמקבלת מהחבר האלים שלה..

אני שואלת אם היא מסכימה שנדבר על גילויי האלימות שהיא חווה בזוגיות שלה. היא חושפת בפני מערכת יחסים שיש בה אלימות פיזית ומילולית, ושתי האמהות (שלה ושל הבחור) חושבות שזה לא כזה נורא ושהיא אשמה במה שקורה ביניהם. אני מופתעת לשמוע שגם היא חושבת שהכל תלוי בה וכי אם תשפר את התנהגותה כלפיו הוא ירגע.. אני אובדת עצות. אין לי מושג מה לעשות. ליתר בטחון אני מציידת אותה בחומר רלוונטי לקריאה ובמספרי טלפון של קווי חירום לשעת צורך. אני מרגישה שעלי להרפות כרגע, כדי שלא נאבד אותה. אני כותבת שאני דואגת לה מדגישה בפניה כמה היא חשובה לי ומזמינה אותה ליצור קשר שוב לכשתרגיש צורך..

נותרתי דקות ארוכות עם תחושות קשות בסיום השיחה, יודעת שעד שהיא לא תבין את המציאות בה היא חיה היא לא תהיה בשלה לשינוי.. למרות התסכול אני רוצה להאמין שהיום ניטע הזרע הזה של התחלת השינוי אצלה..

אין זמן לחשוב, הטלפון מצלצל ואני בשיחה הבאה. הפונה בשלהי שנות ה-30 שלה, לא נשואה, אינה עובדת וגרה עם ההורים. היחסים ביניהם מורכבים. היא מרבה להתלונן על היחס של אמא שלה אליה, יש ביניהן מתח. האמא מבקרת אותה כל הזמן ומעליבה אותה. הפונה אומרת שרוצה לעזוב את הבית אבל גם יודעת שאין לה אפשרות כלכלית לעשות צעד כזה. המתח ביניהן קשור גם לזהות המינית שלה (אוהבת נשים..) אמה מתקשה לקבל את זה.. ולכן היא מסתירה וזה קשה שבעתיים. אנחנו משוחחות על פתרונות אפשריים עבורה. מבינה שאין לה הרבה אפשרויות בחירה. כשאנחנו נפרדות היא כותבת לי שהרגשתה השתפרה. מקווה בשבילה שהמעט שאני יכולה לעשות בשבילה הוא אכן משמעותי לה.

מסתבר שקשר אמא-בת, לא משנה אם את בת 15, 25 או 40, הוא לא תמיד פשוט וזורם וטבעי כמו שנהוג לחשוב ולפעמים היחסים מאד מתסכלים.

בשיחה הבאה אני פוגשת בחור צעיר שמספר שהתאהב בחיילת שפגש בשרות הצבאי לפני כ-3 שנים. דרכם הצטלבה באקראי במקום של קורסים, הם שוחחו פעם או פעמיים ונפרדו. מאז לא הפסיק לחלום עליה. הוא לא יודע שום דבר עליה ואין לו שום דרך ליצור עמה קשר, אבל הוא חולם עליה מאז, שקוע בפנטזיה של קשר שהוחמץ ולא מצליח להשתחרר מהמחשבה של "מה היה קורה אילו..". התוצאה היא שהוא בדכאון, מקלקל כל מערכת יחסים שמתחילה ומחשבות שליליות מציפות אותו כל הזמן..

לקראת סיום שיחתנו ספר שיש לו קשר חדש עם בחורה שאוהבת אותו ורוצה לסיים את הקשר. עודדתי אותו לתת צ'אנס והוא אמר שינסה. הלב שלי יצא אליו. חשבתי שהפנטזיה שהוא תקוע בה דומה לשיר של אריק איינשטיין " הוא לא ידע את שמה/ אבל אותה צמה / הלכה עמו לאורך כל הדרך,." אין לי מושג איך עוזרים למישהו לנטוש חלום חסר סיכוי לטובת החיים עצמם. אולי עצם זה שיכול היה לשתף במה שמרגיש ולקבל לגיטימציה לחלום, יחד עם ההבנה שלא כל חלום אפשר לממש – אולי מכאן תצמח התחלה של שינוי אצלו...

הפונה הבא שהגדיר עצמו כפגוע נפש החי בישוב קהילתי, התלונן על היחס אותו מקבל מהחברה בכלל ומאנשי הקהילה שלו בפרט, אלה חבר'ה שבימים כתיקונם היינו אומרים שהם מלח הארץ...

וזה שאחריו היה בחור צעיר שיצא לאחרונה מהארון ושיתף אותי בהקלה שהוא מרגיש בעקבות כך. השבוע, ספר, יש לו פגישה עם גורם מקצועי, הוא רוצה לשתף אותו שיצא מהארון ולא יודע איך. הצעתי שנחשוב ביחד על כמה אפשרויות והוא יחליט מה הכי מתאים לסיטואציה. הוא הפגין בטחון עצמי, בטחון בעצמו, הרגשה טובה לגבי הדרך בה בחר ובעיקר – הרגשה שהוא שלם עם עצמו

בשעה 2400 נפרדתי מאחרון הפונים. צלחת הפירות נשארה היתה חצי מלאה...עשיתי סבוב לפח אשפה כדי ללחץ את העצמות ועוד קצת בשכונה. בחוץ היה שקט מאד. בתוכי התרוצצו המון מחשבות. חשבתי לעצמי שהעולם מלא בדידות.. לחלק ניכר מהפונים אין מי שיקשיב להם. אנחנו מזמנים להם מקום לברוח אליו ל-40 דקות, פעם בכמה זמן, מקום בו יהיו אמפטיים אליך ואף אחד לא יגיד להם משפטים כמו "אמרתי לך" או "זה מגיע לך" או "אתה אשם ולכן.."

עוד שעה ארוכה התקשיתי להירדם.

שתים

לקוח מתוך האתר של amigo surfski

היום זה יום השנה השני של החיים החדשים שלי. מוקדם בבוקר הגעתי לחוף מכמורת לחתירה בקיאק. סתו מקדם את פני בשמחה. אנחנו יוצאים לים בקיאק הזוגי. הוא חותר מקדימה ואני מאחור.

הים היום סוער מאד והגלים גבוהים זה מבטיח קצב מהיר במיוחד. אנחנו מתיישבים בקיאק ומתאמים בינינו את העבודה המשותפת. בהתחלה הים קצת רגוע בגלל סלעי העומק. כשנגמרים הסלעים מתחילים הגלים. הקיאק חותך אותם במהירות גבוהה, גולש במורד הרוח ותופס את גלי העומק.

אנחנו חותרים בהתאמה כשאני עוקבת אחר התנועות שלו. ההתאמה בינינו יוצרת אפקט חתירה שיש לו עוצמה. קצב החתירה מהיר, הגוף שלי עובד בטרוף. שרירי הידיים, הגב, שרירי הבטן והרגליים, הכל נע לקצב החתירה. העבודה שלנו סימולטנית ומהירה. אין זמן לנוח אין זמן למחשבות. אנחנו חותרים בסיבובים, כשאנחנו יוצאים לים אנחנו חותרים נגד הגלים, מתישהו בעומק המים מסתובבים, תופסים גל, מגבירים את המהירות ומגיעים איתו לחוף... התחושה היא משכרת..

קצב החתירה מול הגלים הוא מהיר וטוב. קצב החתירה בחזרה, עם הגלים, הוא מהיר מאד. כשאני מאבדת את הקצב אני מרימה את המשוט ונותנת לסתו לעשות את העבודה לבד. במיומנות רבה הוא מוביל את הקיאק לפי תנועת הגל, בסבוב חד הוא תופס עוד גל ועוד גל עד שאנחנו נוחתים על החוף. האדרנלין שלי בשמים.

עוד סבוב הוא שואל אותי? עוד סבוב אני אומרת ועוד סבוב ...

אחרי שאני מתרגלת לתנועות, הידיים והגוף עובדים כמו טייס אוטומטי המחשבות מתחילות להציף אותי...

בדיוק שנתיים מאז שכל החפצים שלי נדחסו למשאית בתוך קופסאות קרטון ועזבתי את המקום שהיה לי בית במשך 35 שנה. יממה ארוכה של טעינה בצד אחד ופריקה בצד השני כשאני מתחילה מנקודה לא ידועה ומסתכלת לעבר עתיד לא נודע. זה היה סוריאליסטי לחלוטין.

זה לא פשוט לעשות משהו כל כך גדול שלא ציפית לו, שלא התכוננת לו כלל. אז ביולי 2019 כשעקרתי את חיי שם, זה היה כמו להתנגש בקיר במהירות של 200 קמ״ש. החיים שלי ניסו להמשיך לנוע, ולא תמיד הצליחו. את גלי ההדף הזה אני מרגישה עד היום. זה אישי מדי.

אלה היו שנתיים קשות במיוחד עבורי. הבידוד שכפתה הקורונה, החיים שלי שנדחסו לקופסאות, הרצון להתאקלם במציאות שאני לא מכירה ובבית שאני לא מכירה, מנסה להבין איפה אני ואיך אני ממשיכה מכאן.

המון אנשים טובים עזרו. המון. באמת, המון אנשים שאני אסירת תודה לכל אחד ואחת מהם ומהן. אבל בסוף הספור הזה הוא הספור של המסע האישי שלי שמעלה שאלות מה זה בית. פעם חשבתי שהתשובה לשאלה הזו היא כל כך ברורה עד שיום אחד גיליתי שזה לא כך. איפה נמצא הבית? אין לי שמץ של מושג ואין לי שמץ של מושג איך יודעים.

חזרתי כמה פעמים למקום שהיה הבית שלי כדי להגיד שלום כמו שצריך, להפרד מהשכנים, מהגינה, מהספריה. ממכון הכושר. לומר שלום אחרון לבית הקפה שאהבתי לשבת בו, לשבילים שהלכתי ברגל, לעץ התאנה שכל שנה המתיק לי את הקיץ, לנוף המרהיב שביום טוב רואים מראש הנקרה ועד חיפה..

אחרי שנתיים אני מבינה שהבית הוא בכל מקום ובשום מקום בעת ובעונה אחת. כמי שעשתה כמה מסעות, אני יכולה להגיד שכל מקום שהרגשתי שהוא ביתי, איבד מההרגשה הזו אחרי פרידה ארוכה.

כמו שאמר הרקליטוס – אדם לא נכנס לאותו נהר פעמיים… וצדק.

ככה גם עם הים. בפעם הבאה שאבוא לים זה יהיה ים אחר וגם התמודדות תהיה אחרת.

אני אוהבת מחול

כשקראתי על המופע "כחולות" הרגשתי מיד שהוא מתחבר אלי מאד ואמרתי לעצמי שאת זה אני מאד מאד רוצה לראות.

בדרך כלל נשים מתחברות יותר למחול ולכן התחלתי לעניין ברעיון הזה את מי שחשבתי שהמחול הזה ידליק אותה. תחושת הבטן שלי אמרה שזה לא יהיה פשוט וזה באמת לא היה פשוט. אחרי הכל המופע הזה לא מייצג את מה שאנחנו מכירים או רגילים לתפוס כ"מחול". זו לא להקת מחול מוכרת וידועה. מדובר בעבודה אמנותית בסדנאות של נשים לא צעירות, בגילאי 65-80, שהן לא רקדניות מקצועיות, והן הכי רחוק ממה שאנחנו מכירים מדמות הרקדנית שיש לנו בדמיון: צעירה יפה וחטובה המחוללת בקלילות על הבמה ומניעה את גופה המדהים לצלילי מוסיקה מעוררת חושים... ולזה, כבר למדתי, צריך להתחבר מהבטן כפי שקרה לי..

לא נחלתי הצלחה. אחת אמרה שתל אביב רחוקה לה, אחרת אמרה שהיא לא מתחברת לזה, השלישית תפוסה ביום הזה והרביעית עוד לא נתנה לי תשובה. ואני... עוקבת כל יום אחר ההצגות שנסגרו וכל הכרטיסים שאזלו וסופרת כמה כרטיסים נשארו ועיני כלות..

בשלב כלשהו הבנתי שעלי לעשות מעשה ושאם אני רוצה שיגיע היום בו אהיה במופע, עלי לנתק עצמי מכל השיקולים האחרים ומהמחשבה שאמצא מישהי שהרעיון יתאים לה. בדקתי את התאריכים המתאימים לי, נכנסתי לאתר וקניתי כרטיס, סימנתי ביומן והתחלתי לתכנן. ביום ההופעה אסע בצהרים לאסוף את אור מהגן, נבלה ביחד את אחר הצהרים, בערב הוא ילך לישון ואני – להופעה.

אני אוהבת שדברים אקראיים נתפרים להם ביחד לשלמות אחת כאילו נועדו לכך מראש..

..והיום הזה הגיע. שמחה ומתלהבת ארגנתי עצמי לפי התכנון: את הכלב שבילה אצלי שבועיים על כל החפצים שלו, בשקית נפרדת ארזתי שמלה וסנדלים תואמים ואת כלי האיפור שלי והמניפה, קופסה עם עוגיות למתוק שאאסוף מהגן וגם שקית במבה, סנדוויצ'ים בשבילי, מים וקצת פירות ויצאתי לדרך.

באמצע כביש 6 עשיתי בראש ספירת מלאי של כל השקיות שהיו לי באוטו וגיליתי להפתעתי שהשקית עם הבגדים שתכננתי שאלבש להופעה - חסרה. לחזור הביתה זו לא היתה אופציה בגלל שעת האיסוף מהגן. בהחלט טוויסט לא צפוי בעלילה...

הגלגלים בראש התחילו לעבוד: יכולתי לוותר על ההופעה הערב ולנסות להזיז את הכרטיס למועד אחר. זו אפשרות שלא יכולתי להשלים עם איתה בגלל שכמעט כל הכרטיסים כבר אזלו וגם בגלל שרגשית בתוך תוכי כל כך ראיתי עצמי הערב במופע וממש ממש לא רציתי לוותר.

"את יכולה ללכת כפי לבושה כרגע", אמרתי לעצמי בלב "במכנסיים קצרים וגופיה אדומה"  ביני לבין עצמי הודיתי שזה רעיון גרוע וגם די פאדיחה להגיע ככה לארוע שכזה..

הפתרון היה להתארגן על לבוש חלופי אצל חברות/קרובי משפחה. סקירה מהירה של כל מי שאני מכירה באזור הבהירה לי שלא פה ימצא הפתרון. נזכרתי שבקרבת הבית של הילד יש המון חנויות של מעצבים. אוכל לעשות סבוב מהיר ולמצוא משהו שיהלום את מה שאני צריכה, אלא שאצטרך חלון זמן של חצי שעה בלי הילד לעשות סבוב ולא בטוח שזה יתאפשר...

אף אחד לא היה בבית כשהגענו לבית של הילד. התכנית של חצי שעה לבד הפכה לא מציאותית ובנוסף הוא התעקש להשאר בבית ולחכות לאבא שדווקא היום התעכב בעבודה. אחרי סדרת שכנועים הילד הסכים לצאת לטיול. הלכנו לאכול גלדיה וביקרנו את הטרקטורים ואת המנוף שעבד בסביבה והסתכלתי בעיניים כלות על חנויות המעצבים הקרובות שאליהן כנראה לא אצליח להגיע, כי מי נכנס עם ילד בן שנה ושמונה שנוגע בכל דבר, לקנות בגדים?

הזמן הלך והתקצר ולבוש הולם לא נראה באופק. נזכרתי שיש בסביבה חנות לבגדים יד שניה. הייתי צריכה לתמרן בין "קוקו" עם הוילון בתא ההלבשה ולשחק "איפה אור" כשהוא מסתתר בין מתקני תליית הבגדים בזמן שהעיניים שלי בולשות אחרי משהו מתאים ללבוש הערב. כשמדדתי את הטוניקה היפה שמצאתי, שיחקנו מחבואים עם וילון תא המדידה. הילד התגלגל מצחוק והיה מאושר וגם אני...

עכשו כבר הרהבתי עוז ללכת לחנות נוספת. הזבנית היתה עסוקה בשיחת טלפון ולא העירה הערות לילד שהתנהג ממש יפה.

חזרנו הביתה שמחים להמשך הערב. האבא הגיע, הילד התארגן לארוחת ערב ושעת סיפור, ואני – החלפתי בגדים ויצאתי למופע מאושרת שהחלום הקטן הזה כל כך קרוב להתגשם.

והמופע.. עלה על כל הציפיות שלי. הוא היה מדהים ומרגש, וכל מה שאספר לא יוכל לתאר את החוויה המיוחדת שהיתה לי שם..

וכמה מילים על המופע:

אנסמבל נשים בגילאי 80-65, יחד הן חושפות את הביוגרפיה הקבוצתית שחקוקה בגופן וקשורה ברעיונות חברתיים-לאומיים ובאתוס הציוני שלרגליו התחנכו, ובו בזמן פורמות אותה ומפנות מקום לארוס ולגוף האישי. מתוך התפרקות של רעיונות קולקטיביים עולות שאלות בנוגע לנאמנות, לזהות, לגוף, ולבית.

המופע עלה בבכורה בפסטיבל ישראל 2020.

"..גלית ליס (הכוריאוגרפית) מצליחה לזקק מן המופיעות פשטות נדירה ונכספת, מלאכה מרשימה עבור רקדניות, על אחת כמה וכמה כשמדובר בגוף שצבר עם השנים גם הרגלים רבים; הנשים ב"כחולות" נטולות מניירות, מציגות נוכחות בימתית בוטחת, מסורות לדימוי הבימתי שהן יוצרות… כל ניד וזיע בפניהן חרושות הקמטים מרתק, בעת שהן מפרשות את הכוריאוגרפיה המשותפת, המגלה באורח פלא את אישיותן" רן בראון, הארץ

לומדת לשחרר

חודשים לפני החתונה שלי, הייתי מעורבת בתאונה בה שברתי את עמוד השדרה. בהתחלה זה היה מאד מבהיל... פגיעה בעמוד שדרה טומנת בחובה סיכוי לשיתוק של הגוף. אושפזתי בבית חולים לתקופת הסתכלות כדי לראות שאין תגובה מאוחרת לפציעה ואחרי שהמצב התייצב נשלחתי עם גבס בחצי גוף הביתה. הרופאים אמרו שהיה לי מזל, גם בגלל הפציעה עצמה וגם בגלל הטיפול שקבלתי בשטח, שהיה רשלני מאד ולא מקצועי,  ושרק במקרה יצאתי מזה בלי חבלה רצינית ובלי כסא גלגלים.

היינו אז בתחילת הלימודים באוניברסיטה. לפני התאונה היו לנו המון תכניות מסודרות. התאונה שינתה הכל ואילצה אותנו לחשב הכל מההתחלה ולתכנן מחדש איך יראו החיים שלנו, כשאני קצת מוגבלת ולא יכולה לעשות את מה שעשיתי בעבר ובטח לא את מה שתוכנן. אבל היינו צעירים ויכולנו לזה ותוך כמה חודשים החיים די שבו למסלולם..  

אבל בהיבט האישי, התאונה הזו ערערה בתוכי משהו שלא הייתי מודעת אליו בכלל. לפגיעה בעמוד השדרה היו אמנם מעט השלכות פיזיות אבל היו גם השלכות אחרות. גם אם במרוץ של החיים נראה היה שחזרתי למי שהייתי קודם, משהו מן הבטחון שלי בעצמי התערער. התחלתי להימנע מכל מיני פעילויות שהערכתי שיסכנו אותי. במשך הזמן, הדפוס הזה של להימנע ממה שחשבתי שמסכן אותי ממש השתלט עלי. הפחד הזה שבפעם הבאה יקרה לי מה שלא קרה בפעם הראשונה – ניהל אותי במשך הרבה שנים.  בחרתי תמיד בפעילויות בהם הרגשתי שיש לי שליטה מלאה על מה שאני עושה. פחדתי ללמוד סקי, לא גלגליות חלילה, פחדתי משלג כי מחליקים. אני זוכרת שבשנים בהם  גרתי בחו"ל ובחורף הטמפ. ירדה מאד והכל הפך קרח.. פחדתי ללכת ברחוב פן  אחליק.. את הירידה בשביל לבית בחו"ל הייתי עושה בישיבה על הטוסיק.. אם במקרה הייתי לבד...

בקיצור, הפחד פן אחליק ממש ניהל אותי. שנים..  עד שיום אחד החלטתי שדי.

לא הפסקתי לפחד ממנו, אבל למדתי לרתום אותו לטובתי. גיליתי שאם אני לא נותנת לו להשתלט עלי אז אני יכולה ומסוגלת לחצות כל מכשול העומד בפני, בלי שום בעיה. למדתי להיעזר וכשיש מסלול שבו אני קצת חוששת, אני מבקשת עזרה וזה עובד נהדר. אנשים תמיד שמחים לעזור. גיליתי שכשאני משתפת במה שאני מרגישה, אז אני מרוויחה והתחושה של "עשיתי את זה" אחר כך היא ממלאת כל כך..

אני חושבת על כל השנים שעברו עלי ב"להגן" על עצמי. על ההגנה המזויפת הזו שכל כך התחברתי אליה ועל כל הדברים שנמנעתי מהם... מנסה להבין איזה צורך היא שרתה ולמה נאחזתי בה כל כך חזק ובעיקר בעיקר, אילו "רווחים" היו לי מלהחזיק את הפוזה הזו..

עכשיו אני בצומת דרכים דומה שמהדהד אצלי את הספור הזה.. אני מוצאת עצמי נאחזת במשהו שכבר אין לי צורך בו, כשכולם מסביב רומזים לי שהגיע הזמן לשחרר ואני ממשיכה להאחז במשהו הזה ששייך לעבר. "שחררי כבר.." אומרים כולם ואני? ממשיכה לספר לעצמי ספורים למה אני עוד צריכה את זה ולהצהיר שתכף תכף אני משחררת.. אבל זה לא באמת קורה.

אני מנסה לפצח את ה"לשחרר" הזה.. מה זה בדיוק? האם זו החלטה לקום איתה בבוקר אחד ולהחליט שצריך לשחרר משהו, כשאני לוחשת את מילת הקסם “לשחרר” והופכת להיות משוחררת?

ברור לי שזה קצת יותר מורכב וזה לא מעשה ניסים שיתחולל בלחיצה על כפתור או בהחלטה של בוקר. בשביל שה"לשחרר" יקרה באמת צריך קצת יותר מלקום בבוקר ולהחליט שזהו. צריך עוד משהו, שטיבו לא ברור לי עד הסוף, כדי שהפלא הזה יקרה.

המילה "לשחרר" מרמזת שיש בה עשיה. היא מסמנת שצריך לעשות משהו כדי להגיע למצב משוחרר. אבל מה זה הדבר הזה שאני צריכה לעשות כדי שיקרה מה שאני רוצה, וכדי שאגיע למצב של שחרור..? אני יודעת שאין הכוונה לקחת משהו הנמצא במצב אחד ולהעביר אותו למקום אחר, בסוג של תהליך פיזי, שהתוצאה שלו היא השחרור.

אז איזו עשיה היא זו?

אם אני מנסה ללמוד מספור התאונה שלי, אני מבינה שהתשובה נמצאת כנראה במחשבה. כדי להגיע למקום משוחרר, עלי ללמוד כיצד לאפשר למחשבה שלי לעבור מצורת הסתכלות אחת על הדברים לצורת הסתכלות אחרת, כשבאמצע אני צריכה לעבור דרך הפחד בו נגעתי רק קצת..

שחרור המחשבה הוא לא משהו שנפרד מהגוף שלי. בספור התאונה, היו דברים שנמנעתי מלעשות. גם כשרציתי להתחיל לעשות דברים שקודם נמנעתי מהם או אז הגוף שלי פחד וזכר ואותת לי, שכדי לא להפצע שוב – כדאי להימנע. וככה הדחקתי את הדברים במשך שנים ודחפתי אותם פנימה לתוך מגירות עמוקות וחשוכות, ועד שלא פתחתי את כל המגירות האלה והוצאתי הכל החוצה – אז לא באמת ניקיתי את כל מה שנדחס לשם במשך שנים.

כשאמרתי ששחררתי, נדמה היה לי ששחררתי, ולמעשה המשכתי לאחוז  בדבר הזה.  הגוף תיעד את מה שקורה לי בדיוק רב והפחד שימר את המצב הזה כי מפחיד לשחרר וזה גם יכול להיות כואב.

שחרר זה אומר לעבור מתחושה של שליטה לתחושה של אי שליטה.

לשחרר זה אומר שאני צריכה להפסיק לנסות לשנות את המציאות וללמוד לקבל אותה כמו שהיא, גם אם היא לא כל כך נעימה.

לשחרר זה לעזוב את המוכר והידוע וללכת אל הלא נודע,

לשחרר זה לאפשר לכל הרגשות לזרום. כן, גם לפחד ולכאב, ולהיות נוכחים בי במלא עוצמתם.

כל עוד אני לא עושה את זה , התוצאה היא שאני מונעת מעצמי דברים ואני לא חיה חיים מלאים ושלמים. אם אני רוצה לחיות חיים מלאים, עלי לקפוץ למים. אני מבינה שאין ברירה... עלי לאפשר לעצמי לעבור את תחושת האי-שליטה, ללכת אל הלא  נודע, לקבל את המציאות כמו שהיא גם אם זה כואב ולעבור דרך הפחד - כדי שהחיים יוכלו לזרום בי בחופשיות..

וגם להעמיק פנימה, אל המגירות הסגורות והמרתפים הנעולים ולפתוח את הכל לאוורר ולזרוק. לזרוק הכל. ולהפרד ממה שכבר לא שלי ושאני לא צריכה אותו יותר..

אין בתהליך הזה קיצורי דרך.יקח כמה שיקח. להגיע אל הרבדים העמוקים ביותר בתוכי – זה לוקח זמן. אין טעם להאיץ ולדרוש "שחרור – עכשיו!". עלי להיות בתהליך בו אני לומדת את עצמי, את הכוחות הפועלים עלי, לומדת מה מתאים לי ולומדת להתמודד עם הפחד והכאב. 

וגם אם הסביבה הקרובה אומרת לי שהגיע הזמן לשחרר והתמונה לגמרי ברורה לי והתחושה הפנימית שלי אומרת לי שצריך לשחרר ואני יודעת שכדאי לשחרר … אני צריכה להקשיב לעצמי ולהתעלם מאמירות כמו, נו? שחררת? מה, עוד לא....? 

איפה מתחיל הסוף?

Photo by Daan Huttinga on Unsplash

לפני כמה ימים חגגנו את סיומה של עונת ההליכות המי יודע כמה שלנו.. בסוף כל עונה, תחושת הגאווה על ש"עשינו את זה" היא גדולה אבל אני גם לא יכולה להימנע מהמחשבות המתגנבות לתודעה שלי, שכל עונה מבגרת אותנו קצת יותר ומקרבת אותנו אל קצה היכולת שלנו ואל מי יודע עוד לאן. ושמחת המפגש הזו, יחד עם המטעמים הנהדרים וסיפורי החוויות שעברנו היא גם נקודת ציון של סוף. סוף העונה..

ואז שאלתי את עצמי איפה בעצם מתחיל הסוף? הסוף מתחיל בהתחלה כמובן. כל דבר שמתחיל נמצא בדרכו אל הסוף.. הסוף לא באמת קיים באופן ממשי, הוא רק משהו שאנחנו חושבים עליו כי אנחנו רגילים שכל דבר שמתחיל בשלב כלשהו הוא גם נגמר אבל אין לנו מושג של ממש על הסוף הזה, איך הוא נראה, מתי הוא יבוא ומה יהיה טיבו. אנחנו פשוט יודעים שהוא יגיע.

וכל זה בגלל שאנחנו רגילים לראות את החיים שלנו כאוסף של התחלות או סיפורים שמתישהו כל אחד מהם נגמר ויתחיל ספור חדש שגם הוא יגמר מתישהו. ובתוך המחשבה הזו יש ספורים עם סוף טוב וספורים עם סוף נורא או גרוע, כמו שאומר השיר: "סוף הוא תמיד התחלה של משהו אחר /טוב יותר, רע יותר / לא יודעת מה יותר / משהו אחר..."

הסוף הוא המצאה שלנו. משהו שאנחנו ממציאים לדברים עצמם. לזמן אין סוף וגם התחלה אין לו. יש רק שינויים שנוצרים עם הזמן. התודעה שלנו היא זו שרוקמת את הדברים בתוך עלילות, והיא רואה בכל דבר סיפור. זה הצורך הפנימי שלנו, לסדר את כל הדברים בסיפורים הוא שעושה להם התחלה אמצע וסוף.

וזה מתחיל בסיפור הראשון של החיים; סיפור הלידה והמוות, וממנו נגזר הסיפור על הבוקר, היום והערב והלילה, ומהם צומח הסיפור על האביב והסתיו. וכך - לכל דבר כמעט מודבק "סיפור": לארוחות יש מנה "ראשונה" ומנה "אחרונה", לשבתות יש "מוצאי שבת" ולהיסטוריה יש את סוף העולם.. וגם לנו יש התחלת העונה וסוף העונה, כמו בכל סיפור טוב..

אנחנו מכירים סופים של סיפורים ושל סרטים: הנה האוהבים הנפגשים סוף סוף אחרי ההרפתקאות שעברו, או הסוף (הזמני אמנם) שבו הטוב מנצח כמו שקרה לנו השנה עם הממשלה החדשה.. בסרטים הגיבור בסוף מציל את העולם וזוכה בפרס בדמות האשה היפה. אבל כל מי שנשאר עוד כמה דקות כשמדליקים את האורות בסוף הסרט יכול לראות את רשימות הקרדיטים של המפיקים, הצלמים והמאפרות, ושל המסעדות והחברות שנתנו את חסותן לסיפור, תמורת כמה שניות של פרסומת סמויה, יכול להבין שהסוף הטוב הוא בסך הכל משהו שתסריטאי טוב המציא...וכל קשר בינו לבין המציאות הוא מקרי בלבד..

ויש גם סופים גרועים שנותנים לנו תחושה שלא ידענו שהסוף ידוע מראש: למשל הבניין שהתמוטט במיאמי הרחוקה שיום אחד פשוט קרס... כולם יודעים שקדמו לו שנים של הזנחה ושל חוסר תשומת לב ושהדברים היו שם קודם אבל אף אחד לא ראה..

גם אנחנו יודעים שהבשורה הרעה היא לא באמת הסוף. לסוף הזה קדם משהו שצמח וכירסם, וההתחלה שלו היתה סמויה וסודית משהו, והוא זחל אט אט ולא העיר אף אחד, ופתאום יום אחד זה קרה. אבל ראשיתו של הסוף הזה היתה רשומה כבר בדברים שקרו בעבר וגם הדברים שקרו בעבר אינם ההתחלה כי ההתחלה הזו ראשיתה בדברים שקדמו קודם: בעבר, בהשקעות בתשתית, בילדות, בחינוך, בסביבה..

ככה זה גם בדברים הטובים שקורים לנו. בהסתכלות עלינו, על ההולכים בשביל, ששנה אחר שנה אנחנו נאספים מחדש בחודש אוקטובר, לשביל אחר ולמסלולים חדשים וממשיכים ללכת.. הזרעים של החבירה המוצלחת הזו תחילתם בכך שהשכלנו לבנות קבוצה שיש לה מנהיגות משלה והיא לא תלויה במפעיל חיצוני כזה או אחר, שהצלחנו ליצור שותפות, עשינו חלוקת תפקידים דבר הנותן לכל אחד תחושה טובה שרואים אותו, היו לנו משברים שידענו לפרק והם הצמיחו אותנו, הפכנו פתוחים יותר ומכילים ולמדנו להקשיב ולקבל. כל זה מביא אותנו כל שנה מחדש לחודש אוקטובר בתחושה של שמחה.

אנחנו גם יודעים שהעונה שמתחילה באוקטובר תגמר מתישהו בחודש מאי. ההתחלה ספוגה בידיעה שהסוף מתקרב בצעדי ענק ולא ניתן למנוע אותו ושאי אפשר לשנות משהו ממהלך הדברים. ולמרות כל ההתכוננות לקראת הסוף והידיעה הברורה שהוא יבוא – כולנו חשים אכזבה שהכל נגמר.. בדיוק כמו המים המסתובבים סביב החור בכיור, בהתחלה הם מסתובבים לאט ואז הם נשאבים לתוכו בבת אחת. וכמה מפתיע שהרגע הזה שבו אנחנו נפגשים למסלול האחרון וזה הסוף - הוא מפתיע. הוא כאילו לא מכאן ולא שייך. וזה למרות שהסוף היה ידוע לנו מראש.. השנה אגב, לא היה לנו סוף כי מסלול סובב כנרת בוטל וזה אומר שנשארנו לרגע תקועים.. אבל אנחנו עושים את התיקון הזה הערב

אז עונה באה ועונה הולכת והטבע יפה כל הזמן. ומה שעושה את העונות ראויות שנזכור אותן זה הניצחון האישי של כל אחד מאיתנו על הגוף ועל הרוח, כי גם אם לא נעים להודות, הגיל של אף אחד מאיתנו לא עומד במקום ואנחנו משתנים, וגם הספורים שקרו לנו בדרך.

ואם אנחנו בענייני ספורים, נדמה לי שספור העונה, המקום הראשון, הפעם, מגיע לתרמיל שלי שהתגלגל לוואדי במעלה אלעזר הצופה למצדה ולכל משלחות החיפוש שחרפו נפשם בתקווה להצילו. ולמרות הביצועים המרהיבים של משלחת ההצלה וחירוף הנפש ההירואי, בסוף נאלצנו להודות שיש מגבלות ולפעמים צריך להגיד "עד כאן" ולקוות שהחיות נהנו מסלט הפירות שהיה בתוכו.. 

אושר קטן

שש וחצי בבוקר. אני באמצע הליכת הבוקר, שקועה במוזיקה הבוקעת מהטלפון הנייד הישר לאוזניים שלי כשמכונית לבנה עצרה לידי בחריקת בלמים. הנהג הוריד את החלון ושאל אם אני יודעת איך מגיעים לרחוב תמר. לרגע הייתי מופתעת. בעידן הווייז שאלות כאלה של "את יודעת איך מגיעים ל.." הפכו קצת נדירות. עצרתי וחשבתי לרגע. "אחרי הככר תפנה ימינה ברחוב השני ושם.." אמרתי כשאני מלווה את ההסבר בתנועות ידיים. הוא הודה לי ונסע. נשארתי במקומי דקות ארוכות חושבת על משמעות השיחה הקטנה הזו בשבילי.

אני חדשה בזיכרון. הכרתי אותה מהביקורים אצל הנכדים, הכרתי את הגן ממנו הייתי אוספת אותם ואת גני השעשועים בהם בילינו את שעות אחר הצהרים. לפעמים הייתי מסיעה לחוג בלט או אוספת מחוגי התעמלות. היכרות של אורחת לא תמיד רואה את המקום בשלל גווניו, את הערבוב של עבר והווה, של מקומות מפגש, מקומות בילוי ואנשים.

בסוף הקיץ של שנת 2019 באתי לזכרון יעקב כדי לגור בה.

עוד בטרם הספקתי לפרוק את כל הארגזים ולסדר את הבית הגיעה הבקשה "אם זה בסדר שתשמרי על נופי במשך שבוע". באותו רגע עוד לא יכולתי להעריך כמה מוצלח השבוע הזה יהיה. הביקור שהתארך לשבועיים ויותר יצר עבורי הזדמנות להכיר את השכונה אליה עברתי. נופי ואני למדנו לזהות את הכלבים שמחפשים להתיידד ואת אלה שצריך להיזהר מהם. עלינו על עקבות חזירי הבר שבאים לבקר בלילות, הכרנו חלק מן השכנים, טיילנו בסמטאות הקטנות שבין הבתים, למדתי את שמות הרחובות. גילינו שהיציאה אל הטבע היא ממש כאן, מעבר לפינת הרחוב ושם אפשר לשחרר אותו לחופשי לרוץ במרחבים. כשהתרחקנו יותר, פגשנו את המסלול של שביל ישראל, את עץ הקטלב האדום הזקן ואת ערוץ נחל גיבור, התוודענו לשכונה החדשה הנבנית ממש מעבר לאף שלנו, ולמטעים של עצי הפרי המסתתרים בערוצי הנחלים.

******

להיקלט במקום חדש, להשתלב בקהילה קיימת ולהרגיש חלק ממנה זה תהליך שלוקח זמן. בתקופה הראשונה חשתי בקושי של להיות "זרה", המקום החדש היה בשבילי כמו כתב חידה בו רב הנסתר על הגלוי: לאיזו מספרה ללכת, איפה מסדרים את הצפורנים, איפה התופרת הקרובה, לבחור רופאת משפחה חדשה, לאיזה בתי הקפה כדאי ללכת ואיפה מבלים פה. מה שזרם אצלי באופן כל כך טבעי בסביבה הקודמת התפוגג בבת אחת.

לא פעם הרגשתי כמו עולה חדשה שעוד לא מדברת את שפת המקום ועליה ללמוד הכל מחדש. לפעמים השוויתי עצמי למורים העולים שאני מלווה בעבודתי. הם נמצאים בתהליכי קליטה במערכת החינוך ואני בתהליכי קליטה ביישוב חדש. בכל פעם שפגשתי אותם גיליתי שחלק מקשיי ההתחלה נעלמו והתמונה שלהם וגם שלי הולכת ומתבהרת.

חשתי בתוכי את הנחישות המצטברת להרגיש חלק מן המקום. למדתי לשאול, נרשמתי לכל דפי הפייסבוק מקומיים ולקבוצת הווטסאפ שכונתית, התחלתי לעקוב אחר הפרסומים ולאסוף מידע שהיה חסר לי. למדתי שלהיות אחת מכולם זה יכול בקלות להצר אופקים אבל להיות חדשה בשטח, זו שמקרוב באה, זה נותן נקודת ראות מפתיעה. זו מתנה שקבלתי מאותו עבר שממנו נפרדתי.

בהתחלה חייתי בשני עולמות. מצד אחד – זיכרונות וגעגועים לעבר שלי ומצד שני – רצון להתאקלם ולהרגיש שייכת במקום החדש. גיליתי שהחיים הם הרבה יותר מאשר הזיכרונות שלי. הזיכרונות האלה שנשארו עימי הם גם אלה שדחפו אותי קדימה.

אני שחובבת תהליכים קצרים עם תוצאות מהירות, למדתי יום יום את כוחה של הדרך הארוכה. השתדלתי לא להתעסק בעבר וגם לא בעתיד. העדפתי ללוש את ההווה וליהנות מההישגים הקטנים. חשתי כמו הטווס שפרש את כנפיו בזהירות ולאט לאט כשהוא חושף קשת מרהיבה של צבעים. גיליתי את יכולת ההשתנות שלי, את היכולת לעשות צעד לכיוון המקום בו אני רוצה להיות, לקפוץ משוכות, לפרוץ עוד גבול, לכבוש עוד פסגת הר. נהניתי מהאושר הנמצא בניצחונות קטנים.

בחודשי הקורונה הארוכים הייתי כמו תיירת במקום חדש. למדתי להכיר את השכונות, את הרחובות הראשיים, את פינות החמד ואת מסלולי ההליכה.

***********

הפגישה הראשונה אחרי הקורונה בחוג הברידג' של אפי נפתחה בהיכרות קצרה. כל אחד מן המשתתפים האחרים ציין את שמו וכמה זמן הוא גר פה. המספרים נעו משלוש שנים, עשרים וחמש או שש דרך שלושים וחמש שנים ועד "משפחתי היא ממייסדי זכרון. מהקבוצה התימנית שהתיישבה כאן". מרבית האנשים ציינו שהם עדיין נחשבים לחדשים כאן. אני ספרתי שהגעתי לזכרון לא מזמן. "כמה זמן את פה?" נשאלתי "שנה וחצי" עניתי.

בשיחה שהתפתחה עלתה הבחנה בין אלה שהם חלק ממעגל משפחות המייסדים ונקראים "זיכרונאים" לבין מי שבאו לגור כאן בשנים האחרונות, הנקראים "החדשים", ולא משנה כמה שנים הם גרים כאן.  

"כמה זמן אני צריכה לגור כאן כדי להגיד שאני זכרונאית", שאלתי

"אוהו" ענו לי במקהלה, "זה אף פעם לא יקרה לך. לא משנה כמה שנים תגורי פה, תמיד יגידו לך שאת חדשה".

*********

תהליך קליטה מוצלח איננו מסתיים עם המעבר לדירה חדשה. אחרי שיכולתי להגיד לעצמי שאני מכירה את המקום ואני כבר לא נזקקת לווייז כדי להתמצא, נוצרה אצלי הציפייה לקליטה חברתית, ליחסים משמעותיים ולהרגשת שייכות לקהילה החדשה. שילוב בין תושבים ותיקים לבין חדשים שזה מקרוב באו, זה תהליך שלוקח זמן  שצריך לטפח כל הזמן.

תמיד הקפתי את עצמי בחברה ואני יודעת כמה כוח יש ברשת של חברים. במקום שממנו באתי זה היה ברור כי היתה מסורת של איך מקבלים משפחה חדשה ואיך מצטרפים למעגלים חברתיים. כשיש  ילדים בגיל בית ספר זה פשוט אבל כשאת באה לבד לקהילה חדשה זה כבר ספור אחר. אני מזכירה לעצמי שכדאי להימנע מהשוואות. "לעשות חברים במקום חדש זה לא קל" אני חוזרת ואומרת לעצמי. כל חברה חדשה שאני רוכשת וכל מעגל חברתי שאני נכנסת אליו – אלה הם הישגים קטנים בדרך שממלאים אותי בתחושה שהדבר אפשרי.

"זוכרת שלא מזמן לא הכרתי פה אף אחד?" אני אומרת לחברתי להליכות של הבוקר כשאני מספרת לה על ההישגים הקטנים שלי. "תני לדברים את הזמן שלהם, ותראי שהכל בזמנו" היא עונה ועוברת לסיפור הבא.

"נו, איך במקום החדש?" שואלים אותי כולם ואני אומרת שזה לפעמים מתסכל ולפעמים אכזבות אבל גם הרבה הנאה והתרגשות כשאני נחשפת לתחושת הראשוניות שמתקיימת בי עם כל גילוי של משהו חדש. וכשאני מספרת את זה העיניים שלי נוצצות.

********

"זכרון יעקב שלי, זכרון יעקב / לא תמצא מקום כזה, כזה טוב" שר אושיק לוי

אז אני כבר יודעת שאני אף פעם לא אחשב לזכרונאית של ממש כי השורשים שלי הם לא מכאן, ושגם אחרי עשרים וחמש שנים יגידו לי שאני חדשה פה ולזה אולי תתלווה תנועת ביטול קטנה, אבל בבוקר ההוא כשהאוטו עצר לידי והנהג שאל איפה רחוב תמר וידעתי מיד איך לכוון אותו, באותם רגעים הרגשתי שאני כבר ממש נטועה במקום ותחושה של אושר קטן ליוותה אותי לאורך כל היום.