שבט אחים ואחיות*

גירשתי את היונים מהמקום שהיה הבית שלהן במשך שנים, אבל הן ממשיכות להאחז במעקה של מרפסת. מי ינצח?

השבוע הסתיים הקורס שאני מלמדת. בקורס הזה אני מלווה במשך שנה קבוצה של מורים עולים, בשנת עבודתם הראשונה במערכת החינוך בישראל. המשתתפים כולם מורים ותיקים שהחליטו בשלב מסויים של חייהם לעלות לישראל ולהשתלב במערכת החינוך בארץ. אני מלווה אותם בתהליכי הקליטה בבתי הספר.

בשנה הזו אני מנסה לתווך להם עולם שבכלל לא מוכר להם. בקורס הזה אנחנו מדברים על השתלבות בבית הספר, השתלבות בצוות, קשר עם התלמידים וההורים, איך לנהל כיתה ולהתמודד עם בעיות משמעת. התהליך שאנחנו עושים, מאפשר להם להביא לכיתה את הקשיים הרבים שהם חווים וגם את ההצלחות. במהלך השנה אני גם מכינה אותם לתהליכי ההערכה שיעברו בתקופה זו על מנת לזכות בכרטיס הכניסה למערכת החינוך הישראלית.

תקצר היריעה מלפרט את התלאות שהם עוברים, חלק בגלל קשיי שפה, חלק בגלל ביורוקרטיה בלתי נגמרת וחלק בגלל קשיי הקליטה בבתי הספר. בחלק מבתי הספר, חדר המורים זה הדבר הכי רחוק מן הביטוי "שבט אחים ואחיות"

הניסיון להציג את הקליטה שלהם באור נוצץ ואופטימי של אחווה ושיתוף לא מצליח להסתיר את הקשיים, התסכולים, חריקות השיניים והכאבים המתלווים לתהליך הזה. בין המילים של "שבט אחים ואחיות" לבין הממשות עצמה מתקיים לפעמים פער בלתי נסבל, שקשה  לגשר עליו.

המילים "כאן זה בית, כאן זה לב" לא מצליחות להסוות את הצורך בהרבה דבק מגע כדי לחבר בכוח את התפרים הגסים של ההשתלבות הזו. המרחק מן המילים "אני מכאן, אני שייך / וְכָל חבר שלי כמו אח" הוא מתסכל מאד. תחושת השייכות הזו נקנית בעמל רב ובהרבה לילות ללא שינה. הפתרון הקל והזמין ביותר, הוא לשים פלסטר בצבעי הקשת, לעצום עיניים ולהתפלל לטוב. ממש כמו בשיר.

ולתוך המציאות הזו נפלה על מערכת החינוך ועל המורים העולים תקופת הקורונה. מי שהיה לבד קודם מצא עצמו כעת עוד יותר לבד, מתמודד עם מציאות שאף אחד לא הכיר. בשבועות האלה בכלל לא היה משנה אם אתה מורה ותיק או חדש, עולה חדש או ישראלי אסלי. כולם נדרשו להתנהל אחרת, לעשות הוראה מרחוק, הערכה מרחוק, לשמור על קשר עם התלמידים, לעקוב אחר מה שקורה להם. וההורים - אימת המורים החדשים - איך מתמודדים עם זה שלהורים בבית יש עכשיו אפשרות לראות מה קורה בשיעור ואיך הוא מתנהל? בקיצור, עכשיו צריך להתמודד.

אם אתם זוכרים, כמעט כולם מורים ותיקים שבשלב זה של חייהם החליטו לעלות לארץ. 

למרות קשיי הקורנה, הקורס שלנו נמשך. הקשר עם המורים נמשך, שוחחנו הרבה בטלפון, התכתבנו בווטסאפ והשיעורים עברו למפגשי זום. עקבתי מקרוב אחר ההתמודדות של כל אחד עם המצב החדש. בהתחלה היו אלה שיחות של הרבה קשיים ושל "אני לא יודע מה לעשות" עד שבשלב מסויים שמתי לב שקורה פה איזה סוויץ' לא ברור. מכאלה שלא יודעים ולא בטוחים ואין להם מושג מה קורה ואיך יסתדרו, צמחו לנגד עיני אנשים בעלי שיעור קומה וגודל שלא שיערתי, שהסתערו על המצב, בהתחלה בהיסוס רב, אבל מהר מאד העלו הילוך וחגגו. 

נחשפתי ליצירתיות פורצת גבולות, בהוראה בהערכה ובקשר עם התלמידים. מורים שספרו לי בהתרגשות שקרה להם נס. הם מצליחים להגיע לתלמידים שאף פעם לא שתפו פעולה בכיתה, היו תלמידים שהתחילו את תקופת הקורונה בשעורי זום כשהמצלמה סגורה ולאט לאט הסכימו לפתוח אותה ובהמשך גם להשתתף בשעורים. ההורים שחלקם עקבו מקרוב אחר הנעשה, לא פעם יצרו קשר עם המורה בעקבות השיעורים כדי לשתף אותה בקשיים ויחד גבשו תכנית מה לעשות עם ילדם.

מורה אחת כתבה לי: "בעקבות הקורונה, למדתי שיש כל מיני אפשרויות ללמד אונליין.  בבית הספר ביקשו שאבחן את התלמידים. חקרתי את"google forms", "quizizz",  וכו'.  ראיתי שאני יכולה ללמוד את הטכנולוגיה הזאת ואני לא צריכה לפחד ממנה. לאט אט בניתי את הביטחון בעצמי. בהתחלה פחדתי קצת אבל אחרי כמה זמן למדתי את הדברים, הייתי גאה בעצמי".    

אחת המורות שמלמדת עברית בכיתת תלמידים עולים, ספרה שאמא אחת הביעה רצון ללמוד עברית עם הילדים שלה, והמורה הסכימה ושלחה משימות לה ולילדים והם למדו ביחד גם בבית וגם בשעורי הזום

חלק כתבו לי שדרך הלמידה המקוונת גילו מחדש את התלמידים מופנמים והשקטים וזה אפשר להעמיק את הקשר ביניהם .

ההורים לא נשארו אדישים ושגרו מכתבי תודה למורה וגם למנהלי בתי ספר

מבחינתי, הלא יאומן קרה. הפערים שהיו כל כך גדולים בתחילת השנה, הלכו והצטמצמו. למנהלים היתה הזדמנות לראות את המורים האלה מזווית אחרת. לא עוד בעיות משמעת,  קושי לנהל כתה וקושי בקשר עם הורים אלא אנשים שנמצאים בתחילת דרכם המקצועית, וצריכים רק זמן והזדמנות לסגור את הפערים. ואת זה סיפקה חופשת הקורונה בגדול. התקופה הזו השטיחה בבת אחת את כל הפערים. 

ואין דרך טובה יותר מלסיים את הספור הזה ולספר שלמרות שהקורס כבר נגמר, אנחנו שומרים על קשר חם. חלקם כבר התקשרו לספר לי שהיתה להם שיחת סוף שנה עם המנהל/ת וביקשו מהם להמשיך ללמד בבית הספר וכבר קבלו הצעה למשרת הוראה בשנת הלימודים הבאה.

(*נכתב לרגל ארוע שבועות על הדשא אצל השבתאים בנושא "שבט אחים ואחיות)

החיים על פי ה-ZOOM

הקרדיט לגוגל תמונות

זה שחיזר אחרי השבוע בטלפון היה מאד נחמד. אחרי כמה שיחות נחמדות ופלירטוטי וואטסאפ לאורך הימים, הוא הציע שניפגש. התחלנו לבדוק איפה. הקורונה השפיעה גם על זה. בתקופה זו הכל סגור, בתי קפה והמסעדות ואין יודע מתי יפתחו שוב. נותרו המרחבים הפתוחים. אם רוצים להיות יצירתיים אז יש פה הרבה אפשרויות כמו חוף הים והפארקים שכבר יש נפתחו ומן הסתם אפשר למצוא מרחבים נוספים.

לפי הכללים שפורסמו, דמיינתי עצמי באה לפגישה עם מסכת פנים וכפפות, כשאנחנו שומרים על מרחק של 2 מ', ואני תוהה באיזה שלב, אם בכלל, מורידים את הכפפות ומסירים את המסכה, תרתי משמע... זה נראה לי מגוחך לגמרי בשביל פגישה ראשונה.

בהבזק של רגע הוא הציע שנעשה דייט ב-ZOOM. ב-ZOOM? המחשבה על מישהו שיש לי איתו אינטראקציה ממש התחלתית של שיחות והתכתבויות וואטסאפ, מזמין עצמו באמצעות המצלמה אל סלון ביתי ומתבונן בי כל כך מקרוב, גרמה לי לתחושת אי נוחות.

התנסיתי בתקופה האחרונה בהרבה ארועי ZOOM. השתתפתי בישיבות רבות, למדתי ולימדתי, עשינו מסיבות פרידה, מסיבות יומולדת, סדר פסח מסיבת יום עצמאות. אלה היו ברוב הפעמים אירועים רבי משתתפים. החבר שלי הפסיכולוג סיפר לי שחלק מהטיפולים הפסיכולוגיים שלו עברו בימי הקורונה לזום ושזה ממש מוצלח, כמובן למי שהפורמט הזה התאים לו. היו כאלה שהתחברו מיד וכאלה שאיתם זה לא עבד בכלל. אישית לא התחברתי להצעה לדייט זומי עם מישהו שאני מכירה רק קצת אפילו אם חושבת שהוא נחמד. מבחינתי שאפשר היה להמשיך במה שהיה עד כה ולקוות שבקרוב יחזירו לנו את החיים הנורמליים. אבל אני מרגישה שהגברים של היום, אצה להם הדרך, אין להם זמן לחכות ולתת לדברים להבשיל. הכל צריך להיות מהר ו- ZOOM זה בדיוק בשביל זה..

כל צלם מקצועי, יכול לספר על האתגר של להיות במעמד צילומי, ועל הנוכחות שאנחנו מייצרים בעל כורחנו נוכח מצלמה. וכמי שיצא לה להיות במעמדים צילומיים כאלה לאחרונה, אני יכולה להגיד שזה לא מקום שקל להיות בו. מעמד צילומי של 'אחד על אחד' זה משהו מאד חושפני וב-ZOOM על אחת כמה וכמה. ZOOM זו לא תמונה שתופסים בה רגע כזה או אחר, ZOOM זה מעמד צילומי מתמשך שבו השיחה המתנהלת היא רק תפאורה לבניית קשר ותוך כדי האינטראקציה שנינו עסוקים בלבחון אחד את השני, הוא אותי ואני אותו.

מנסיוני ב-ZOOM, שמתי לב שאני מקדישה לא מעט זמן להכנה לפני הפגישה. אני עסוקה לא פעם בשאלות כמו איך אני נראית ואיך אני נשמעת. אני חושבת מה אלבש. איזה בגד מחמיא לי, איך השיער שלי נראה ואיזו תסרוקת מתאימה לפגישה שתכף אצטרף אליה, להתאפר או לא, איזו זווית ישיבה מביאה אותי הכי טוב לפגישה שבה אני משתתפת, האם לשבת במקום שבו יש הרבה חשיפה לאור או לצמצם את מקורות האור. כל אלה משתנים מפגישה לפגישה. אני צריכה להזכיר לעצמי  מדי פעם שמדובר במקום חדש – ואני בתהליכי הסתגלות..

במהלך הישיבה אני גם עסוקה לא מעט באלה שנמצאים מולי, במראה, בקשב, במה אנשים מתעסקים, מה מגלה לי סביבת הצילום. לוקח זמן עד שאני עוברת מהתעסקות בפרטים האלה למצב של קשב מלא והתרכזות בנושא שלשמו התכנסנו.

זה תהליך שיש בו הרבה אנרגיה גלויה וסמויה.

הצלמים אומרים שכשהם מצלמים בני אדם, הם מנסים להפיק את האמת ולמוגג את הפוזה, ואת הפסאדה שמביא מי שמצטלם ברגעים האלה. ורק אחרי שכל זה קורה אפשר להגיע למקום אמיתי שמיד יוצא החוצה. בתמונות.

בשיחות הווידיאו שלנו אנחנו לא ערים עד כמה אנחנו עסוקים במראה שלנו, האישי. אמנם ב-ZOOM קיימת אפשרות טכנית להסתיר את נוכחות הפורטרט שלי, ואפילו להתעקש לשוחח בטלפון, אבל גם אלה מעידים על הקושי להמצא בסיטוציה של צילום מתמשך כשהמצלמה מתבוננת בי כל הזמן. אי אפשר שלא לחבר בין זה לבין רגשות אחרים שעולים בי ושמעידים על סימני שאלה ומן הסתם נוגעים גם בשאלות של הערכה עצמית.

מה שברור לי שלא עם כל אחד בא לי לחשוף את החולשות שלי, ובטח שלא כשמדובר בדייט שהוא תחילתו של קשר ועל אחת כמה וכמה ב-ZOOM כשהמצלמה כל הזמן מתעדת אותך ומנציחה את כל הרגעים.

את אחותי אני זוכרת

שרה אחותי 8.4.1935

אחותי חיה שרה 
עַל אֲחוֹתִי שֶׁעָלְתָה בֶּעָשָׁן

הַשָׁמַיְמָה

אֲנִי יוֹדַעַת רַק שְׁנֵי דְּבָרִים:

אֶת שְׁמָהּ

וְאֶת חַיַּי תַּחְתֶּיהָ

אגי משעול
מתוך: "ביקור בית"

בסוף הכי טוב בבית

אני מתבוננת על עצמי במשבר הקורונה מפרספקטיבה קצת אחרת.

השלב הראשון שהתחיל מתישהו בפברואר התאפיין בהכחשה, התעלמות וחוסר התייחסות. הקורונה נראתה רחוקה ממני, משהו שקורה לאחרים ואין לה שום קשר אלי. החיים שלי אז התנהלו במסלול השגרתי והרגיל. מבחינתי הקורונה, מדאיגה ככל שתהיה, היתה עוד נושא שמדברים עליו בחדשות ולא מעבר מכך.

השלב השני הגיע באמצע מרץ כשהודיעו לי שעלי להפסיק לעבוד. בהתחלה זה היה רק במקום אחד, אחר כך גם בשני ואחרי כמה ימים הכל פשוט נעצר. התחושה הראשונית היתה של בהלה, רצון נואש להשיג שליטה ולדעת מה קורה. היו לי המון שאלות אבל לא מצאתי תשובות. המצב החדש לווה בתנודות רגשיות, הרגשה של חוסר ודאות כאילו הקרקע נשמטת מתחת לרגלי, בצד תחושה של הישרדות, שהתבטאה גם פה ושם בקניות מופרזות כדי "שלא יהיה חסר". זה הזכיר לי את אבא שלי שבכל פעם שפרצה מלחמה הוא אגר במחסן מצרכים יבשים "כי מי  יודע מה יהיה" הוא אמר.

יש התבהרות בתוך הטשטוש. אני צילמתי

בתחילת אפריל הגיע השלב השלישי. אחרי תקופת אבל קצרה, התחלתי להסתגל ולהבין שאולי הדברים כבר לא יחזרו להיות מה שהיו קודם, ובעיקר להכיר בכך שאני חלק מתהליך שמחייב התארגנות לשינוי.

החדשות ממשיכות להיות מבהילות, אבל אני כבר לא נבהלת. אני מקבלת בהכנעה ובמידה רבה של סולידריות את ההנחיות היומיות,. אפילו את זו המחייבת אותי לצאת החוצה עם מסכת פנים. בשלב זה גם התחלתי ליהנות מהמציאות החדשה של חיי ולמצוא את החיובי בקצב החיים שהואט בבת אחת.

אני כבר לא עסוקה במחשבות על מה שהיה. מפעם לפעם אני מהרהרת בשאלות לגבי המציאות המתהווה לנגד עיני ולגבי מה צופן לי העתיד. אפילו התחלתי לחשוב ברצינות שאולי הגיע הזמן להיפרד מדברים שכל כך אהבתי. המשאלה שיחזירו לי את "מה ששייך לי" כבר נראית לי קצת נאיבית..

זהו שלב מתאבל, עצוב, אבל אין בו התלהמות. יש בו תחושה של השלמה יחד עם הסתכלות אל מה שצופן לי העתיד. העתיד הזה כבר לא נראה כל כך רחוק. הוא פה ממש מעבר לפינה. 

הרחובות הריקים, גינת המשחקים שאין בה ילדים משתובבים, בית הקפה שרק נפתח וכבר סגר האופציה לקפה שכונתי, העמידה בסופר במרחק של 2 מטר מהאיש הקרוב אלי, המפגש עם ההוויה שבה אני לומדת להיות לבד, כל אלה הם ההוויה החדשה שלי ואני מתמודדת איתה בשמחה.

זו לי הפעם הראשונה שאני נאלצת להיות בבית לתקופה לא ידועה. כרגע האופק של העבודה שלי הוא לא ברור. פעם זה היה מאד מלחיץ אותי ועושה לי חוסר שקט פנימי. היום, אני לא מרגישה שום דבר מהתחושות האלה. משהו השתנה בתוכי. הרבה מהחוויות שלי בימים אלה הן חוויות שלא חוויתי בעבר. אני נהנית מהקימה הרגועה בבוקר, שלא צריך לתקתק דברים, שאפשר לסגל קצב אחר, אין לחץ להתכונן לפגישות ולהגיע בזמן, אימת הפקקים כבר לא רובצת עלי.

ולא שאין בכל זה גם קושי. אבל כרגע, מכיוון שהדברים הם לא בשליטתי, אני בוחרת ליהנות ממה שיש. הכתיבה עוזרת לי להתמודד עם זה. לקום בבוקר ולהתחיל את היום בכתיבה של המחשבות שלי ושל מה שאני מרגישה ולהתמסר לזה באמת – בשבילי זה היה מרפא ממש. תחושת מועקה שקמתי איתה בשבוע הראשון הולכת ומתפוגגת. בשבוע השני הייתי כבר יותר רגועה ובשבוע השלישי כבר התחלתי ליהנות מהמצב הקיים ולהודות שזה בכלל לא רע. עכשיו יש בי ציפיה למה שהתקופה הקרובה תזמן לי.

מאה מטר

ככה נראה גן שעשועים נטוש

בהנחיות החדשות למאבק בקורונה כתוב ש"מותרת יציאה 100 מטר מהבית לזמן קצר". אני מחשבת כמה צעדים יש ב-100 מטר. לפי הגוגל זה קצת יותר מ-140 צעדים. זה הטווח שבו מותר, לפי ההנחיות, להסתובב, להתאוורר ולנשום אוויר מהסגר שכפה עלינו המצב. בבוקר יצאתי החוצה לבדוק לאן יביאו אותי 140 הצעדים.

מזג האוויר מצויין, האביב התפרץ במלוא יופיו. הכל פורח. אחרי הגשם שירד השבוע הירוק נראה יותר ירוק. החוץ כל כך מפתה לא להסתפק ב-140 צעדים ולהמשיך ללכת. אני תוהה מה עדיף להיות שומרת חוק או פורצת גבולות. הנפש שלי כמהה למרחבים אבל אני מחליטה להיות צייתנית ולהתייחס למגבלות ברצינות ולבחון לאן לוקחים אותי 140 הצעדים שהממשלה מרשה. בשבילי זו הזדמנות להכיר קצת יותר מקרוב את השכונה שעברתי אליה לא מזמן.

בימים כתיקונם, כשהכל שוקק חיים, השכונה הזו היא מקום ממש מקום נחמד. עכשיו כשהכל קפא וכולם ספונים בבתים השכונה שינתה את פניה. האביב התפרץ פה מכל עבר והכל פורח, אבל כמה אפשר להתפעל מפריחת כליל החורש, השיטה המכחילה או מן הבוגנוויליה. ההתרחשות הכי גדולה היא סביב פחי הזבל. אלה כל הזמן עולים על גדותיהם. נראה שכולם מנצלים את ההזדמנות לעשות סדר. אנחנו לפני פסח. התקופה מתאימה לעשות ניקיון של פסח. רק שזה יגמר וגם פסח יתחיל ויגמר והקורונה?  מי ידע.. בינתיים אין סימנים שהיא הולכת מכאן.

ליד הפחים יש הרבה קופסאות קרטון ריקות של המשלוחים שהזמינו האנשים המבלים שעות בבית. ברחוב הראשי של השכונה המספרה סגורה, הפיצריה סגורה. המאפיה שהתחילה את ימיה בתחילת חודש מרץ בהבטחה גדולה להיות בית הקפה השכונתי החדש - צמצמה את פעילותה למכירה בלבד. כל הכסאות של בית הקפה נאספו ונקשרו בחבלים לפינת הגן.

הרחובות שבדרך כלל פוגשים בהם הרבה אנשים עכשיו שוממים. מרחוק אני מזהה איש שיצא לטייל עם כלבו ועוד זוג שעושה ספורט. גינת המשחקים ריקה לגמרי ורק החתולים ממשיכים להסתובב סביב הברזיה. בימים כתיקונם יש תמיד מישהו דואג לכלים עם מים. עכשיו הכלים ריקים והחתולים מסתובבים.

אפשר לראות בשקט הזה משהו מרגיע אבל אצלי הוא מעורר חוסר נוחות. זה לא כמו שקט היורד על בתי השכונה כשנכנסת השבת. זה שקט כפוי שהמציאות כפתה עלינו ושקט כזה אני ממש לא מחבבת.

הקפאון הזה גורם לי להסתכל על דברים שבדרך כלל אני מתעלמת מהם: אני שמה לב לשלטים המציעים דירות למכירה, המרפסות המוזנחות, הבורות שנפערו בכביש אחרי הגשם האחרון, המדרכות שצריך לתקן בגלל שורשי העצים שהרימו את האבנים המשתלבות, השיחים שצריך לקצץ כי תכף הם משתלטים על השביל, וניקיון הרחוב... אני לא זוכרת מתי בפעם האחרונה ביקר פה האוטו עם המטאטא..

לפי השקט אפשר לחשוב ששבת היום אבל האוטובוס שנוסע בשכונה מחזיר אותי למציאות. הוא ריק מנוסעים. התחנה שליד בית הספר התיכון ריקה, גם זו שאחריה וגם שאר התחנות. הנהג מנפנף לי לשלום. אני מנפנפת בחזרה. לרחוב שליד נכנסה משאית, עצרה בפתחו של אחד הבתים ופתחה את דלתותיה לרווחה. היום עוברים היום דירה. תוך דקות התמלא הרחוב בארגזים של תכולת הבית שנבלעו בפתח הגדול של המשאית.

עמדתי שם דקות ארוכות מתבוננת בפלא הזה שהפר את השקט. האנשים העמיסו את תכולת הבית, סגרו את הדלתות ונסעו. אחריהם יצאו בני הבית נבלעו במכונית שלהם ונסעו גם הם. ואז הבנתי שעם כל הכבוד לקורונה שעצרה לנו את החיים אבל החיים לא נעצרו באמת. זו רק עצירה זמנית כדי שניקח אוויר לריאות וננשום עמוק. מתחת לפני השטח מבעבעים החיים של כולנו ומחכים לרגע שינתן האות והכל יפרוץ החוצה. בדיוק כמו האביב שפרץ עכשיו בחוץ.

אני צועדת בחזרה הביתה. ביני לבין עצמי אני תוהה כמה שבועות אצטרך להסתפק בסיבוב הזה של מאה מטר ולהתמיד בגישה הצייתנית הזו מבלי לחפש פתחי מילוט. 

"אל תבזבז משבר טוב" Never Waste a Good Crisis - אמר צ'רציל

באדיבות אורגד 

אני בגיל הסיכון. אני? מעולם לא חשבתי שאני שייכת לקבוצה הזו עד שבאה הקורונה. אני לא מצליחה להבין איך צורפתי לקבוצה הזו, דבר שמכניס אותי  מחוסר ברירה לבידוד, מרצון או שלא מרצון. הסטיגמה המודבקת אלי בימים אלה היא בכלל לא נעימה. אני שומעת כל היום נזיפות על כך שאני לא נזהרת ולא שומרת על עצמי. אני שואלת את עצמי ממה אני צריכה להיזהר.

אני תוהה איך מתוך כוונה טובה מבודדים אותי. זה לא בידוד הרמטי. זה "בידוד לטובתי"  זו מעין המלצה שיותר טוב לא להפגש איתי כי זה רק לטובתי. ובלי להרגיש שמתי לב שאני יוצאת פחות, מבלה פחות, נפגשת פחות. הכל פחות. קצב החיים המהיר שאפיין את חיי עד לפני שבועיים השתנה לגמרי. העבודה נפסקה, בתי הקפה נסגרו. אין מפגשי עבודה אין מפגשים חברתיים. הכל נעלם.

נכון שאי אפשר לבטל את עניין הגיל אבל אני מסתכלת על עצמי במבט מפוקח: אני עובדת במשרה מלאה, עוסקת בספורט, שוחה בבריכה, מתעניינת בעולם שמסביבי, לומדת שלוש שפות במקביל, הולכת ברגל במסלולים למיטיבי לכת. אני לא מכירה הרבה צעירים ממני שיש להם אורח חיים כזה אינטנסיבי. אני לא סובלת משום מחלות רקע ובכל זאת אני נחשבת לקבוצת סיכון.

רציתי להזמין אלי את הילדים לארוחת שבת אבל הם אומרים לי שלא כדאי. ביטלתי מפגש חברתי שהיה מתוכנן בביתי, כי החברים שלי כולם גם הם קבוצת סיכון והראש הרי לא מפסיק לחשב סיכונים והסתברויות. התלבטתי מאד ובסוף החלטתי לבטל. את עצמי לא איכפת לי לסכן אבל למה לעשות זאת לאחרים?. חשבתי גם שאולי מישהו מהשכנים לא יאהב את זה שיש בביתי התכנסות וילשין עלי.. לאן הגענו..

התקופה הזו מאופיינת בהרבה אי ודאות שיוצרת בלבול עוד יותר גדול. אי ודאות מולידה מיד חוסר ביטחון. אני קוראת כל מה שרק ניתן ועוקבת אחרי פרשנים ומומחים, אבל בינינו, גם לרציניים ביניהם אין באמת מושג. אלה הרגעים  שבהם את מבינה שמה שהיה לא יהיה, אבל לאף אחד אין באמת מושג מה כן יהיה וכולם מנחשים.

אני בטוחה שמגיפת הקורונה, שהיא דבר רע, תביא עמה, כמו כל דבר רע, גם כמה התפתחויות חיוביות. עבודה מהבית, הוראה מרחוק, ביצוע כל הרכישות אונליין, צמצום השימוש באמצעי תחבורה מזהמים. על אלה מדברים כולם. אני נזכרת עכשיו בתושבי ונציה שזעקו שהתיירות הורסת להם את החיים. אבל אולי יהיו לזה גם השלכות נוספות. מה שבטוח הוא ששטח ששוחרר לא יוחזר.

ואני? במצבים של חוסר ודאות, כשהחרדה אורבת לפתחי, אני מעדיפה לבחור במה שיש לי יכולת אמיתית להשפיע עליו. אני לא חסינה לחוסר האונים שמייצר המשבר, אבל אני בוחרת להתמקד במה שאני יכולה להחליט לגביו ובמה שיסב לי ביטחון, יציבות ושמחה. אני עושה דברים שמשמחים אותי ושיש לי שליטה עליהם, לפחות מסוימת: עד כמה אני צופה בחדשות, מה אני אוכלת, מה אני עושה עבור הגוף והנפש שלי. אין לי כוונה לצאת מהמשבר הזה בצורה של חבית מתגלגלת..

אני יוצאת כל יום לשמש, הולכת למרחקים כמעט בכל יום, בכפוף ובהתאם למה שמותר ואפילו הגדלתי את המרחקים. אם כבר יש היסטריה באוויר, למה שלא אביס אותה בקילומטרים. אני מתרחקת מדברים שאין לי שליטה עליהם. אני מפנה את תשומת ליבי לעשייה במקום לשקיעה במחשבות שלא מובילות לשום דבר חיובי.

משבר הוא תקופה קשה. חוויתי אחד כזה לא מזמן. השאלה היא איך אני יוצאת ממנו. בסוף המשבר הזה יחלוף ונחזור לשגרה. אם אפשר לחזור אליה פחות מתוחה ויותר בכושר, לא עדיף? אני מנסה לייצר שגרה קבועה שבתוכה יש גם ספורט, גם קריאה, גם כתיבה, גם ללמוד קצת, גם שיחות עם חברים ובני משפחה ומחזקת את הקשר עם מי שנותן לי רוח גבית - על בסיס יומי. יש לי מטרה: כשנצא מהמשבר הזה אני רוצה לצאת ממנו מחוזקת פעמיים: גם נפשית וגם פיזית.

אני מגלה את אתרי ההיכרויות

מציאות חיי הקודמת התרחשה במעגלים פחות או יותר קבועים, עם אנשים שאני מכירה שנים בקשרי עבודה או ידידות. במקום חדש התעורר בי הצורך להתחבר למעגלים חדשים. הצטרפתי לכל מיני מסגרות אני לומדת גרמנית, רצה במכון כושר, שוחה בבריכה המקומית, אני מוצאת עצמי במקומות חדשים וחלקם גם מפתיעים..

גיליתי שלשנים הרבות במערכת יחסים קבועה, יש השפעה על הכישורים הבינאישיים שלי ושעלי להוציא מן המגירות כישורים שלא השתמשתי בהם שנים וגם לפתח חדשים שמתאימים למציאות החדשה, אם אני רוצה שתצמח מזה מערכת יחסים כלשהי.

בשלב כלשהו החלטתי לבחון את הדבר הזה שנקרא "אתרי היכרויות". היו כאלה שהזהירו אותי מהם. התעניינתי אצל חברותי הגרושות הוותיקות וכל אחת יעצה לי משהו אחר. to make the long story short, גיליתי שזה עולם גדול ומגוון. התקבעתי על אחד שהגדיר עצמו אתר לאקדמאים ונרשמתי..

המפגש עם המציאות הוירטואלית היה מפתיע. למדתי את שפת המקום ואת ההתנהלות בו, יצרתי פרופיל, שמתי תמונה נחמדה וחשפתי עצמי לעולם.

התגובות לא אחרו לבוא וכך גם הפונים. תוך זמן קצר הגעתי למסקנה שאפשר לחלק את הפוניםאלי ל-3 קבוצות:

הצעירים – גברים בגילאים שבין 35 ל-45 ואף צעירים מזה, הנשואים, ואלה שבגילי – פחות או יותר.

הצעירים – אלה פונים בעיקר לקראת סוף שבוע.. כנראה גילו שהם הולכים לבלות את השבת לבד אז הם מחפשים בילוי. נוסח הפניה הוא בדרך כלל זהה "אני לא מסתדר עם בנות בגילי, מתאימות לי בנות יותר מבוגרות" בנות? נו טוב.. ה"דיבור" הוא תמיד סביב היתרונות המשמעותיים שמביא איתו הגברבר הצעיר, שהם בדרך כלל מסתכמים סקס עם גבר צעיר. וואו...  זה מוצג כסוג של מתנה ליקום וההנחה היא שאשה בגילי (המתקדם) תעוט על ההצעה השווה הזו כי הם הרי יודעים שזה מה שאני מחפשת...

אני, מצד שני, הייתי סקרנית לדעת מה מביא גברבר צעיר להציע יחסים למישהי שיכולה להיות אמא שלו.. כולם כאחד התחייבו שזה רציני ולא רק למטרות חפוזות. ממש לא השתכנעתי. אולי אני סתם  מקובעת..

הנשואים – את אלה קל לזהות. הם בדרך כלל לא מציגים עצמם בתמונה, הפניה קצרה ומנוסחת בלקוניןת ותכף מבקשים לעבור מהתכתבות בתוך האתר לוואטסאפ. באתר נמחקות מיד כל העדויות בכתב... בווטסאפ תקבלי תמונה של המועמד שמחפש בדרך כלל חברת נפש, מישהי לשוחח איתה, לא סקס חלילה. רק חברות נפש.. כשהשיחה מתפתחת קצת יותר, ימהר הגבר הנשוי להציע להפגש.. ולהצהיר שמדובר פה ב-'win – win הוא יקבל חברת נפש לבילוי של רבע שעה בדרך לעבודה או בדרך הביתה מהעבודה, ואת? סקס שבטח מזמן לא היה לך ...

הקבוצה השלישית – הגרושים/האלמנים וגם הרווקים – יש ביניהם שמחפשים נשים צעירות ואז אני מבוגרת מדי עבורם ויש גם כאלה ש..נו.. הם חיפשו מישהי יותר צעירה אבל בינתיים עו לא מצאו מה שחפשו.. אז הם מוכנים להפגש אתך.

הגברים בקבוצה זו מרביתם גימלאים, חלקם עובדים וחלק לא. יש שנמצאים הרבה שנים בסצינת הדייטים ועדיין לא מצאו זוגיות קבועה.

ואת, שרק הגעת חדשה למקום הזה, ומבקשת קצת זמן ללמוד ולא למהר – להם אין סבלנות בשבילך, כל אחד ילמד אותך מה הכי טוב בשבילך, שאת צריכה לחטוף את הגבר הראשון שפונה אליך כי יותר טוב ממנו לא תמצאי.. וכי נשים כמוך שלא ממהרות להחליט וחושבות שכדאי להמשיך לחפש – הן בסוף נשארות לבד. המסקנה? אם כבר עשיתי לך טובה ופניתי אליך – את אמורה להעריך את זה וליפול ישר לזרועותי. אהה.. את גם עובדת? אז מתי יהיה לנו זמן להפגש?

דרך האתר נפגשתי עם כמה גברים. לאחר יותר מ-40 שנות נישואין לגבר אחד זו הייתה חוויה מרתקת, מהרבה בחינות.
ראשית, זכיתי לראות עולם. הדייטים שלי היו במנעד גילאים ומקצועות ועיסוקים. נפגשתי עם אנשים נדיבים וגם כאלה שלא. הוזמנתי לכל מיני חופשות שקודם רק יכולתי לחלום עליהן, אם אסכים ליחסים..
שנית, למדתי להעריך את עצמי כאישה "שווה" על אף היותי באה בשנים… שמעתי שאני סקסית,  מדהימה, לא מעט אמרו לי שאני "שווה" וכמעט כל מי שפגשתי רצה שמה שהתחיל בינינו גם ימשך.. לא פעם צרמה לי התחושה שמדובר פה בסוג של שוק אבל בחרתי להתרכז ב"טוב".
שלישית, יצאתי, התפרקתי קצת, התפנקתי, נהניתי וחשבתי רק על הרגע ועל מה שטוב לי
רביעית, נחשפתי לעולם ההיכרויות על חוקיו המוזרים, שרוב הזמן קרע אותי מצחוק. אבל הדבר החשוב והמשמעותי ביותר היה העובדה שיכולתי להגדיר ולדייק לעצמי, מדייט לדייט, מה חשוב לי עכשיו במערכת יחסים. ואחרי שהגדרתי לעצמי את זה – לא ויתרתי ולא התגמשתי.
בהתאם לכך שבתי ועידכנתי מידי פעם את הפרופיל שלי באתר ההכרויות.
כתבתי במפורש שאני בסטטוס החדש רק חודשים ספורים, ולכן כל מי שבחרתי שלא להמשיך איתו טען כמובן, שאני פשוט לא פנוייה רגשית וזה מוקדם מידי עבורי.
כל עניין הדייטינג היווה חלק מתהליך ההבראה שלי מהקשר הקודם והתבשלות שלי לקראת הקשר הבא, לכשיבוא.
הייתי צריכה לבחון, איך מפתחים קשר לצד הכאב על אובדן, איך נראה פרק ב, ועוד. הרגשתי שאני רוכשת ידע משמעותי ומעשי, בגישה סקרנית ופתוחה, ובלי דעות קדומות.

אחרי תקופה קצרה התעייפתי מהמהירות שבה יחסים אינטרנטיים מתחילים ונגמרים והחלטתי לקחת הפסקה מהעיסוק הזה. דקה לפני שעצרתי מצאתי מישהו ממש נחמד ועכשיו אנחנו מבררים בינינו את טיב הקשר שלנו

אני כל הזמן מזכירה לעצמי לא לשכוח את מה שחשוב לי: להרגיש בטוחה ולהיות מי שאני ולבסס את היחסים על תקשורת פתוחה, הכלה, קבלה
אולי בסוף יצא מזה משהו  נחמד