נסענו לאיקריה

נהנים בגשם

1.     מה מיוחד באיקריה?

איקריה הוא אי מקסים המנותק מהאיים הסובבים אותו, קרוב לתורכיה, מלא מפרצונים חבויים עם מים צלולים וללא המוני תיירים. יש בו כפרים קטנים עם טברנות מקומיות ואזור הררי מקסים וכבישים מפותלים ונקודות תצפית מרהיבות של הים ושל האיים מסביב.
האי התפרסם גם בזכות העובדה שתושביו זוכים לחיים ארוכים יותר מהממוצע, אחוז התושבים מעל גיל 100 גבוה יחסית מכל מקום אחר ביוון ובעולם. אומרים שזה בגלל המזון שהם אוכלים (תזונה ים תיכונית) והליכות רגליות ארוכות. למעוניינים להרחיב, התבצע מחקר בנושא בשם blue zone.
אנחנו באנו לפה כדי לצעוד עם המקל והתרמיל, לצאת להרים ולקנח ברחצה בים, ובדרך גם להסניף לתוכנו משהו מהמיוחדות של האי הזה.

 2.     איפה הולכים פה?

מבנה האי שאורכו 40 ק"מ ורוחבו 9 ק"מ, הוא כמו של סירה הפוכה. כדי להגיע מצד אל צד, אפשר לנסוע בצורה מעגלית או לטפס גבוה גבוה עד לשיא ואז להתגלגל לצד השני.. הכבישים פה צרים ומתפתלים זה אומר שלא פעם האוטובוס שבו נסענו לא יכול היה להמשיך לנסוע עד שיפנו את הכביש..
צד אחד של "הסירה" הוא ירוק ומלא פריחה ועצים בגלל הגשם הרב שיורד פה והצד השני יבש יותר אבל לא פחות יפה. יש פה המון מסלולים יפים. אנחנו הלכנו בכמה מהם. אפשר לסכם ולאמר שכל יום הליכה היה יפה יותר מהיום שקדם לו, או כמו שסיכמה אסנת "אנחנו עושים בילד-אפ ליופי של המקום".

 

3. קבוצה היא סוג של בית

יש משהו טוב בנסיעה לחו"ל עם אנשים שאני צועדת איתם תקופה ארוכה. את חלקם אני מכירה שנים. היכרות שלנו מתחילה מהשנים בהן בנינו יחד את הבית בישוב הקהילתי בו גרנו והיום זה מגיע עד לרמת הנכדים.. קבוצה כזו היא כמו בית. מרגישים בה נוח, הכל זורם טוב. איך אמרה לנו אסנת? "רואים שאתם קבוצה". וזה אומר הכל.  
קבוצה מאפשרת לבחון את הכל מקרוב, להתבונן על היחסים שלי עם החברים בקבוצה ועל האופן בו אני מקבלת החלטות ומובילה את עצמי. גיליתי לא מעט דברים שאהבתי. וזה היה מרתק.

4. הלך לנו האינטרנט

באמצע הטיול המדהים הזה נגמר האינטרנט. יום אחד הוא פשוט לא היה. היו הרבה סיפורים סביב לאן הוא נעלם, הגרסה הרשמית היתה שהכבל התת ימי ל-3 האיים הסמוכים: איקרה, סאמוס ופורני נחתך. במשך 3 ימים הכל היה מנותק: בנקים, כרטיסי אשראי, אינטרנט וכל מה שתרצו.
היה מעניין לראות מה הניתוק הזה גרם לנו. לכאורה נסענו לשם כדי להתנתק מהעולם אבל כולם יודעים שאנחנו לא באמת מתנתקים כשאנחנו נוסעים. כל אחד בא עם חבילת גלישה, יש אינטרנט במלון, זה מדבר בטלפון במהלך הליכה, אני סוגרת פגישות, ההוא מעלה פוסטים לפייסבוק תוך כדי הליכה, מסמסים למשפחה, לחברים, לפני, אחרי ותוך כדי...אנחנו מנותקים פיזית אבל מחוברים בוורידים.. ה-WI-FI זורם לנו בתוך הדם..
הניתוק הבלתי צפוי היה מעניין. בחלק מהזמן הוא הוליד חוסר שקט. הניתוק מהמשפחה בארץ היה לפעמים מדאיג, הזמן שהתפנה מכל הגלישות והשיטוטים במרחבי האינטרנט, הצריך לחשוב מה עושים איתו.. ואני חייבת להודות שאלה היו ימים די מאתגרים.
ביום אחרון, כשישבנו לצהרים במסעדה, התפשטה הידיעה שהאינטנרט חזר. כולם שלפו את הטלפונים.. ותוך שניה המולת השמחה סביב השולחן השתתקה..
אח... אין. אין שמחה כמו שמחת החיבור לאינטרנט מחדש... 

 5.  להתמסר

נסיעות כאלה מאפשרות לי, להתמסר לרגש, לתת לו מקום בגוף, בתודעה ולתת לו ביטוי חיצוני. 
היו בימים האלה הרבה רגעים מתמסרים. המון רגעי צחוק ושמחה ספונטנית שהתפרצה. רקדנו בשמחה בסדנת הריקוד, שיתפנו אחד את השני במחשבות וסיפורים שלא תמיד יש הזדמנות לשתף... זה היה מרגש מאד.
ההזדמנות לגעת ברגש, לצלול איתו פנימה ולהתמסר, יש בה הרבה אושר.

6. אינטימיות

נסיעה בקבוצה של חברים טובים יש בה פוטנציאל לאינטימיות רגשית אינטלקטואלית וחווייתית גם בהליכות בשבילים וגם בשיחות עם האנשים. מצאתי עצמי לא פעם משתפת מחשבות ורגשות שלי והרגשתי שזה היה ככה גם אצל האחרים. ולמרות שאנחנו מכירים, תמיד אפשר ללמוד דברים חדשים על אנשים, לחלוק חוויות טובות וגם כאבים וזה מאפשר לי התבוננות אחרת על עצמי.
זיכרונות משותפים וחוויות משותפות הם שיוצרים את הערך המוסף של היחסים שבינינו.
האינטימיות שנוצרה מהחוויות המשותפות התחברה לזכרונות שיש לנו ממפגשים קודמים ואלה העצימו את הקשר והחיבור עם האחרים.
חלקנו בינינו הרבה רגעים מרגשים ומשמעותיים.
אלה רגעים שאני מאד מוקירה ויודעת שזכיתי למשהו שהוא לא מובן מאליו..

7.  כל היופי הזה

זה היה מסע שהיה בו הכל: הליכות במרחבים פתוחים, עליות מאתגרות בסופן פגשנו נופים עוצרי נשימה וירידות תלולות שחייבו לרדת בזהירות, אינסוף ים מכל הכיוונים, גשם שוטף שתפס אותנו באמצע ההליכה והלך איתנו את כל הדרך ולא הרפה עד שנרטבנו עד לשד עצמותנו. התכלת שמסביב, עשרות חופי רחצה, אחד יותר יפה מהשני. כפרים נסתרים וכפרים שננטשו בחלקם וטברנות מקסימות שאוכלים שם את "מה יש במטבח היום?", וריח צמחי התבלין שנישא באוויר ושקיעות יפות ואור עד תשע וחצי בליל והרבה זיתים וצ'יפרו – האוזו המקומי שמיוצר מפרי עצים שדומים לקטלב שלנו ואוכל טוב, ופיקניק פה ושם בנקודות תצפית יפות. וחברים טובים למסע.

8. סוף הטיול

כל טיול מסתיים לו בסוף. גם שלנו הסתיים אחרי 6 ימי הליכה.
אני חושבת שלא אטעה אם אומר שעבור כולנו איקריה היפה והמעניינת היתה סוג רקע למסע הקבוצתי המיוחד שלנו ולחוויה שעברה עלינו שם.
כשחוזרים ממסע כזה ישר מתחשק עוד אחד כזה.
אנחנו חוזרים לתכנית ההליכות שלנו בארץ עם טעם אחר.
ואולי תהיה כאן התחלה של משהו חדש שטרם התחיל להתגבש...

 

המנורה של אלדין או ..איך מרגישים כשמתעוררים..

למפגש העצמאות האחרון הייתי צריכה לחלוק מחשבות והרהורים על המצב בו נתונה המדינה.

יכולתי לכתוב על השסעים ועל המחלוקות,

יכולתי לכתוב על ההסתה ועל הפלגנות ועל תעשיית השקרים, הפייק ניוז, גזלייטנינג או הנדסת התודעה,

יכולתי לכתוב על ההשתתפות בהפגנות ועל ההצטרפות לפעולות מחאה שונות ועל תחושת הגאווה המתעוררת בי לנוכח הסולידריות והתגייסות ועל עוד מילים שכבר חשבנו שאבד עליהם הכלח.

אבל אני רציתי לדבר על משהו אחר.

רציתי לדבר על המשמעות של "להתעורר" - מילה שנשמעת הרבה לאחרונה, ובהקשר הזה, לדבר קצת על עצמי וקצת על המדינה.

תארו לכם את הג'יני של אלדין שחי בתוך מנורה סגורה במשך תקופה ארוכה, במציאות נתונה ורק אלדין קובע מתי יצא מהמנורה ומתי יחזור לתוכה. הג'יני רגיל למציאות הזו וחי אותה. יש בחיים האלה משהו שמטשטש את החושים. כל עוד הג'יני נמצא בתוך המנורה הסגורה, אפשר לשלוט בו. ואז יום אחד, מבלי שתוכנן מראש, קורה משהו שאי אפשר למנוע אותו. הג'יני "התעורר" ומבקש להתפרץ מהמנורה בכוח. והוא מצליח.

ברגע שהוא השתחרר, כבר לא ניתן לשלוט בו יותר ואי אפשר להחזירו למנורה.

אני מרגישה כמו הג'יני הזה. טלטלה שפקדה אותי יום אחד, פקחה את עיני לראות את המציאות באור אחר מזה שהייתי רגילה אליו. הטלטול היה כה חזק שהוא העיר אותי והניע אותי לפעולה.

"להתעורר" בשבילי היה להבין שאני חיה במציאות שחשבתי שנראית טוב.. למרות שבעומק ליבי ידעתי שזה לא ככה, שאי אפשר לחיות ככה. ושלא מגיע לי לחיות ככה.. וקשה לחיות ככה.

ולמרות שידעתי, שום דבר לא גרם לי להתעורר וגם אם התעוררתי קצת מדי פעם, תמיד היה איזה קול פנימי שקם ואמר לי "עזבי, בשביל מה את צריכה את זה" ואז נרדמתי שוב..

להתעורר זה להבין ביום אחד שאי אפשר יותר.

להתעורר זה אומר שסיימתי להתכחש.

להתעורר זה להבין שמה שהיה הוא כבר לא מה שיהיה.

להתעורר זה להסתכל לאמת בעיניים ולהבין שצריך לחפש דרך אחרת.

להתעורר זה מחייב לוותר על החלומות, להתמודד עם מה שיבוא אחר כך ואף אחד לא יודע מה שיבוא..

להתעורר זה עצוב. עצוב מאד.  

ולהתעורר זה כואב. כואב מאד.

בשביל להתעורר הייתי צריכה משבר חריף מאוד, כזה שמאפשר לראות את הפצעים הפתוחים, ולהתמודד איתם כדי להגיע לפתרונות.

ואז התעוררתי

כשהתעוררתי, לא ידעתי מה יהיה.

הרבה לילות לא ישנתי מרוב דאגה.

כשהתעוררתי פחדתי מאד ולא פעם הרגשתי שהשמיים נופלים והאדמה רועדת.

לא פעם הבנתי שאין מי שיציל אותי ושנותרתי לבד, וקראתי את עצמי לדגל.

ואחרי שגמרתי לכאוב ולהתאבל על מה שהיה ולבכות בלילות, הבנתי שאין דרך חזרה, שאי אפשר להחזיר את הג'יני שכבר ברח חזרה למנורה. הבנתי שאני צריכה להסתכל קדימה.

כשהתעוררתי, הבנתי שלא תמיד צריך לפעול. לפעמים חשוב להאט, לעצור, להיות בשקט, בתוך הריקנות הפנימית. להיות נוכחת ולראות איך לאט לאט בתוך החושך והכאוס בוקע אור חדש. ויחד עם הכעס והעצב על האבדן של עצמי ושל החיים שלי, הבנתי שזה לא אבדן אלא שחרור..

הבנתי שלהתעורר זה מעורר.. יש בזה המון תקווה למשהו חדש.

וככה אני רואה את מה שקורה היום במדינה שלנו. אני מרגישה שבאופן סמלי יש הלימה בין המצב שלי למצבה של המדינה.

גם אנחנו היינו צריכים שיהיה משבר חריף מאוד כדי להתעורר ולהתחיל לראות את הפצעים הפתוחים שלנו ולהתחיל לטפל בהם.

המחאה העירה אותנו. התעוררנו מתרדמת "החיים הטובים" ומה שהיה מובן מאליו - אינו עוד.

בדיוק כפי שאני לא יכולה לחזור ולהיות מי שהייתי קודם, גם ישראל של אחרי הימים האלה לא תהיה כישראל שהייתה לפניהם. ה"רפורמה" העירה אותנו מתרדמת החיים הטובים להבין שאנחנו חיים בשקר, ולא שקר אחד. כמה שקרים. להבין שכל מה שהיה מובן מאליו עד היום, איננו מובן יותר ולא רק שאיננו מובן אלא אף נתון בסכנה.

כולם מבינים שמדובר כאן בהתמודדות על אופי המשטר בישראל ועל אופיה של החברה הישראלית.

"כבר ניצחנו" בעצם ההתעוררות המופלאה ונותנת ההשראה של הציבור - זה כשלעצמו ניצחון. אבל זה רק ניצחון אחד במערכה אחת מרבות שעוד צפויות לנו,

ההתמודדות העתידית תהיה הרבה יותר ארוכה ותדרוש מכל אחד מאתנו נחישות ותעצומות נפש, בדיוק כפי שהרגשתי שקרה לי אחרי שהתעוררתי.

ההתעוררות מחייבת להישיר מבט ולהתמודד עם כל מיני אמירות שהתקבעו בתודעה כאמיתות ושמסתברות כיום כשקרים, וצריך לעשות את זה באומץ.

רק משבר חריף יאפשר לנו לטפל בפצעים פתוחים, בנושאים כואבים, בטראומות, כדי להגיע לפתרונות.

מהמקום בו אני נמצאת היום, יש לי לא מעט סיבות רבות לשמוח, להתגאות ולהתמלא תקווה. אני עשיתי כברת דרך משמעותית אחרי שהתעוררתי ואני רוצה להאמין שזה מה שיקרה למדינה.

אנחנו אמנם רק בתחילת הדרך, אבל יצאנו מהפסיביות והרוב הדומם סוף סוף נעמד על רגליו ואמר עד כאן. קם פה מחנה שהתחיל ללכת והפך לנחשול אדיר שאי אפשר לעצור — דבר שלא היה כדוגמתו בישראל.

למחאה האדירה הזו יש לא מעט הישגים: היא בלמה לעת עתה את ניסיון ההפיכה המשטרית, והצליחה להציב את דגל המדינה כמייצג את ישראל החופשית, והמוני בני האדם שהסתייגו מהדגל, ושחשו ניכור הולך וגובר אליו לאורך השנים, מניפים אותו כעת בגאווה גדולה. וגם הבהרנו לכל מי שצריך שקיצוניים משיחים לא יקבעו את גורלנו.

אז לקח לנו זמן להתעורר ויחד עם הכעס והעצב על מה שהיה, אנחנו היום נוכחים ומה שאנחנו חווים היום זה לא אבדן אלא שחרור.. והאמינו לי, שזו תחושה מרוממת מאד

 

לא להרדם.. לא להרדם.. לא להרדם..

השבוע ביקרתי את רופאת המשפחה שלי כדי לקבל ממנה אישור שנזקקתי לו. הנייר שנתנה לי הכיל שתי שורות בלבד. התבוננתי עליו והתקשיתי להבין איך מצליחים להכניס לשתי השורות את הטלטלה שעברה עלי מאז התבשרתי שגם אני אחת מתשע? משמונה? לפני שנה וחצי. בלשון יבשה, היא פרטה את כל מה שעבר עלי בתקופה זו. ספרתי 27 מילים. זה הכל.

כשנחתה עלי הידיעה הזו לפני שנה וחצי אני זוכרת שלא בדיוק הבנתי מאיפה היא באה. הארוע משנה חיים הזה, היה מסוג הדברים שלא יכולתי להערך אליו מראש. 

באופן אישי לא התאמתי לשום קריטריון.

אין לי היסטוריה של מחלות רקע כאלה במשפחה, אישית אין לי מחלות רקע, גלויות או סמויות, התזונה שלי טובה ובריאה, אני עושה ספורט בקביעות, הולכת לבדיקות תקופתיות לפי השעון ולא סבלתי מתסמינים שיכולים לעורר מחלות כאלה...

ולכן כשהרופאה אמרה לי "דרגת חשד נמוך", חשבתי שזה לא משהו שצריך להדאיג אותי. "טעות של המפענח", הרהרתי ביני לבין עצמי. משהו שבטח יתברר כאזעקת שווא ולא מעבר לכך.

אבל זה לא היה ככה.

החשד התאמת ואני מצאתי עצמי הולכת במסע ארוך עם בן לוויה (סרטן זה זכר, נכון?) שהצטרף אלי מבלי שהזמנתי אותו. אחד כזה שנדבק אלי ואי אפשר להפטר ממנו..

הסרטן כבר הלך אבל הוא השאיר בי את חותמו, כנראה לתמיד.

כל כמה חודשים יש לי תזכורת קבועה למפגש איתו. 

בעקבותיו התחלתי פגישות קבועות, אחת לחצי שנה, עם האונקולוגית (היא ממש נחמדה) עם רופא נשים ועם עוד רופאים ומכונים שונים שקודם בכלל לא הכרתי.

היום, כשכל האפיזודה הזו מאחורי ואני בריאה, אני עוד יותר סקרנית לדעת למה. למה. למה הדבר הזה בא אלי ומה הוא בא ללמד אותי.

ולמדתי הרבה.

למדתי שסרטן מהסוג הזה בא כתגובה לטראומה או קונפליקט כלשהו הקשור לפרידה: פרידה כואבת, פחד מפרידה, או רצון עז להיפרד ממישהו. ושגידולים כאלה מופיעים רק בשלב הריפוי, כלומר אחרי שכבר פותרים, במודע או שלא במודע, את הקונפליקט שגרם למחלה, ונמצאים בתהליך ריפוי טבעי.

הסרטן שלי בא לי בימים שכבר הייתי אחרי הכל. הייתי במקום טוב, אחרי כל הפרידות ואחרי שכבר התגברתי על הטראומה הרגשית שבאה בעקבותיהן וכבר התקדמתי מאד גם בטיפול בקונפליקטים הרגשיים שאפיינו את התקופה הזו.

החשש שליווה אותי בהתחלה כבר נעלם. אבל הסיפור הזה יושב לי כל הזמן על הכתף. אחת לתקופה מגיעה תזכורת ממנו.. כמו שעון מעורר שמצלצל כל פעם ומזכיר לי לא להרדם.. לא להרדם.. לא להרדם..

אני מזכירה לעצמי כל פעם מחדש ללמוד כיצד לא לאפשר לאותם דברים שנחרתו בי קודם להפוך לטריגרים אשר יפעילו מחדש את מעגל המחלה.

מבינה שהמודעות לדברים היא המפתח והיא הדבר העיקרי בריפוי והיא מלווה בשינויים שאני צריכה לעשות בתוכי: שינוי גישה, שינוי התייחסות וחשיבה אחרת.  

חלק חשוב מהעבודה הפנימית שאני עושה קשור לסליחה (לאחרים ולעצמי), מחילה, הבנה, שקט פנימי, רוגע, בהירות לגבי דרכי בחיים, בטחון עצמי, אהבה, נתינה, סבלנות, סובלנות ואמונה.

ואני כל הזמן מזכירה לעצמי שאין זמן אחר.. יש רק עכשו ועלי לחיות את החיים שאני רוצה עכשו ולממש חלומות שנמצאים בתוכי ועד היום לא אפשרתי להם לצאת החוצה..

לא לוותר על מה שחשוב לי ולא לחיות חיים של ריצוי, של וויתור ושל פשרה.

אני מבינה ויודעת שניתנה לי ההזדמנות לחיות חיים אחרים ולהביא את עצמי לידי ביטוי מלא, בכל תחום ומימד בחיים שלי וככה אני רוצה לחיות אותם.

לילות סה"ר - טייק 2

 

Photo by Ganapathy Kumar on Unsplash

-        את איתי?..  את איתי?

-        רגע, תן לי שניה לפתוח את השיחה כמו שצריך, אני כותבת לו

ברגע שלחצתי על הכפתור לקבלת השיחה הרגשתי שהאיש שעלה מולי דרוך כמו קפיץ שעכשו השתחרר.

"אתך ל-40 דקות מקשיבה למה שתבחר לשתף אותי כאן" אני מקלידה ולוחצת על send

-        "אני יודע, אני יודע, כבר הייתי כאן כמה פעמים", הוא כותב לי בחזרה

הוא כותב הרבה ואז מפסיק. אני רואה את זה לפי הנקודות שרצות מעל שורת הכתיבה. הנקודות האלה מתרוצצות עכשו כמו ג'וקים בקופסה סגורה.

-        תרצה לשתף אותי למה עלית הערב... אני מקשיבה לך

-        אני כבר לא יכול יותר, אני גמור

-        שומעת בדבריך עד כמה אתה מותש וחסר כוחות

-        אין לי כוח לכלום, המחשבות האלה מציפות אותי כל הזמן

-        שומעת כמה מכבידות עליך.. המחשבות האלה שלא נותנות לך מנוחה עד שאין לאן לברוח מהן..

אני מרגישה שהוא כמו איזה משקה שניערו אותו וברגע אחד הפקק התפוצץ. קולטת שהוא לחוץ. אני נדרכת, שלא לאמר לחוצה, משתדלת שזה לא ישפיע עלי או על התגובות שלי אליו, אבל אני לא באמת מצליחה. הוא לא עונה לי. אני מרגישה את המתח זוחל לי מתחת לעור, עולה מהרגליים למעלה.. הוא לא עונה. אני משתהה לכמה שניות, לוקחת אוויר וחוזרת לכתוב.

-        אתה כאן איתי?

-        כן ... הוא עונה אחרי שניות ארוכות

-        תרצה לשתף אותי במחשבות שיש לך.. על מה המחשבות האלה..,

-        על זה שנמאס לי מהכל, מהעולם, מהחיים, מהכל, פשוט נמאס לי מהחיים.. חושב איך לגמור את זה..

-        יכולה לשאול אם קרה משהו מיוחד היום שגרם לך לחשוב על זה?

-        אני חושב על זה כל הזמן, הוא כותב בחזרה

אני נדרכת. מתלבטת לאן להמשיך מכאן ומזעיקה את הכוננית של הערב שתהיה איתי ברגעים האלה. הכוננית עולה ואנחנו מתלבטות ביחד על המשך השיחה.

היא יכולה לאסוף עליו קצת יותר מידע בזמן שאני ממשיכה את הצ'אט. הכתיבה שלו מקוטעת. הוא חוזר כל הזמן על המילים "נמאס לי", המשפטים שלו קטועים, אני מרגישה סערת רגשות גדולה שמתחוללת אצלו.

גם אצלי מתחוללת סערת רגשות לא קטנה אבל אני משתדלת לשמור על קור רוח ולהיות עניינית. מצד אחד שומרת איתו על דיאלוג ומנסה לקבל ממנו כמה שיתר מידע ומצד שני – הפופיק רועד לי. בעצה אחת עם הכוננית אני מחליטה לשאול אותו ישירות על המחשבות והכוונות שלו.

-        עלית לפה הערב וכתבת שאתה רוצה לעשות את זה,

הוא שותק. שום דבר במסך שמולי לא זז.. אני בציפיה דרוכה שיענה. אחרי שניות ארוכות הנקודות של ההקלדה מתחילות לרוץ על המסך. אני נושמת לרווחה..

-        אני חושב על זה כל הזמן

-        גם הערב אתה חושב על זה?

שקט בשורת התשובה שלו. אף נקודה לא זזה. דממה מצידו. אני לא מרפה.

-        אתה איתי?

הוא לא מגיב.. אני מרגישה שאפשר לחתוך את המתח שבאוויר בסכין, גם אצלי וגם אצל הכוננית. "אני מדווחת על זה הלאה" היא כותבת לי. לרגע אני מרגישה שאין לי אוויר. .. אין אוויר.. ופתאום הנקודות מתחילות לרוץ

-        יש לי כמה רעיונות, הוא כותב לי

-        תרצה לשתף אותי ברעיונות האלה?

הוא שוב שותק דקה ארוכה ואחר כך מפרט רשימת רעיונות. הכתיבה שלו מהוססת. הכוננית מאחורי "תשאלי אותו אם זה בשביל הערב" אני כותבת לו.

-        הרעיונות האלה הם בשביל הערב?

-        לא יודע

התשובה שלו מרגיעה אותי במידת מה. המתח של קודם קצת נרגע בתוכי. השיחה שלנו תכף תסתיים ואני רוצה לבדוק איתו שוב את מה שאמר.

-        יש אתך מישהו בבית

-        ההורים שלי, הם בחדר השני,

-        יכולה לבקש ממך שתבטיח שהערב לא תעשה שום דבר מהרעיונות שספרת לי עליהם למעלה..

-        כן.. אני מבטיח

אני נושמת לרווחה. עכשו אני יכולה לסגור את השיחה. אני מודה לו על האומץ לעלות ולשתף אותי, מזמינה אותו לעלות אלינו שוב, מחר מחרתיים, בכל ערב שיצטרך. לפני שאנחנו נפרדים הוא שולח "תודה שהקשבת לי". לחלוחית מציפה את זוית העין שלי.

"איך את?" שואלת אותי הכוננית
"אני כמו בלון שהתנפח והתנפח ועכשו תקעו בו סיכה. מותשת. מרגישה שזה היה משהו משמעותי.

עמותת סה"ר -סיוע והקשבה ברשת

כשהירח זורח - לילות סה"ר

אין תענוג גדול יותר מזה..

 

כבר ביקרתי בלא מעט מקומות בעולם, הייתי ביפן ובסין וגם בארצות הברית וגם בצפון קוריאה ובהמון מדינות באירופה, ובעוד מקומות שתקצר היריעה מלפרט, גם בארץ וגם בעולם

אבל שום דבר, שום דבר לא יכול להשתוות לביקור האחרון שלי באיטליה. בבוקר בטרם התעוררתי מטיסת הלילה גילה אותי הקטנצ'יק ישנה ורץ בהתלהבות במסדרון צועק בקול: "מצאתי את סבתא, מצאתי את סבתא".

ושניהם באו אלי למיטה, לראות את ה"פלא" הזה, סבתא בגודל טבעי, ולשאול אותי כל מיני שאלות ובעיקר מה הבאתי להם.

ומוקדם בבוקר כבר התחיל ויכוח באיזה חדר סבתא תישן, ועשינו תורנות איפה אני ישנה בכל לילה, בשבוע הזה שבאתי לבקר

ואין תענוג גדול יותר מאשר לישון על מיטה שנקראת מיטת החברות, שלידך קרוב ישנה הילדה שאת אוהבת ובחדר הסמוך ישן אח שלה. שנת הלילה במקום הזה היא ממש ממש טובה.

וכשאת מתעוררת מוקדם בבוקר הוא מתעורר יחד אתך ויש לכם שיחות בנושאים שרק בבוקר מדברים עליהם, כשאף אחד לא שומע..

 

צילמתי המון נופים מהממים בכל מקום, מפלים ונהרות ואגמים ושדות קרח ואוקינוסים ושבילים ופריחות,

אבל אין תענוג גדול יותר מאשר לצלם את בית הספר החדש בו הם לומדים ואת הציורים שלו התלויים על הקיר, שמלמדים אותי כמה הוא הספיק ללמוד בשלושת החודשים שהוא נטוע במקום החדש.. ולצלם אותו מקשקש עם החברים החדשים שלו באנגלית שבורה מעורבבת באיטלקית, וזה בא לו כל כך טבעי.. ולצלם אותם בטיול אופניים ולזכור שבקיץ לפני שהם עזבו לא הם בכלל לא ידעו לרכב..

לראות אותם בסביבה החדשה שלהם, זה ריגש אותי מאד.

כל אחד מהם לקח אותי לסיור בחדר שלו, וביחד ראינו את אלבום הפרידה שאמא שלהם הכינה להם לקראת הנסיעה, קראנו את מכתבי הפרידה והסתכלנו על התמונות של חברים וביחד התגעגענו.. 

וראיתי המון חיות טבע, דובים שהלכו להם לא רחוק ממני ואריות ונמרים באפריקה ולוויתנים בים וגם חיות יותר שגרתיות,

אבל מאד התרגשתי כשראיתי את הסנאי מתקרב אל ידה וחוטף את האגוז שהיא הציעה לו, ובעקבותיו באו עוד אחרים, כנראה מבינים שההסתכנות שווה.. פה יש סיכוי להשיג אוכל בקלות ולכמה דקות לא צריך להתאמץ לחפש בלוטים. נראה שגם הם מבינים שיש הבדל בין בלוט שצריך למצוא ולפצח לבין אגוז נקי מקליפתו.

ותוך כמה דקות התקבצה מסביבה כמה סנאים ורק האופניים שעברו בשביל במהירות הבריחו אותם.

 

כבר הייתי בהרבה מקומות בארץ ובעולם אבל אין מראה יותר מרגש ויפה מזה של ארוחת הערב של יום שישי וצהרים של שבת וטיול של אופניים עם המשפחה המתוקה שלי, אחרי שהתגעגעתי אליהם כמעט ארבעה חודשים.

ונכון שנפגשנו הרבה בעבר

אבל מה זה קשור

אני מתרגשת כל פעם מחדש כשאנחנו נפגשים

אז נכון שהפעם זה היה קצת יותר  מורכב

הייתי צריכה לפנות זמן לנסיעה, לפחות שבוע, ולחפש כרטיס טיסה ולקנות ולעשות ביטוח וחבילת תקשורת לטלפון ולדאוג איך אגיע לנתב"ג ומי יאסוף אותי בשדה התעופה שם.

ואלה דברים שאני לא רגילה אליהם ביומיום שלי

אז רק הייתי צריכה להחליט שאני הולכת על זה,

אבל ברגע שהחלטתי - שום דבר כבר לא עצר אותי.

וזה היה מרגש מאד.

וזה לא שמזמן לא ראיתי את כל הילדה שלי ואת בנזוגה ואת הנכדים.

ראיתי אותם בקיץ,

אבל מה זה קשור.

לפגוש אותם שוב אחרי כמה חודשים ולראות איזה חתיכת דרך הם עשו - זה מרגש.

אבל גם הכי מדהים זה להסתכל על כל זה, להרגיש את הלב מתרחב, את הריאות מתמלאות אוויר, את העיניים מתמלאות רטיבות, ולהגיד לעצמי שהדבר הזה הוא פשוט אושר.

התבוננתי במה שהיה שם..

 

ואז הגענו למפגש בו התעסקנו בכוחות ובעוצמות שיש בתוכנו, או כמו שהן קראו לזה "תחנת הדלק של עצמי". השיחה התפתחה סביב מקורות האנרגיה הפנימיים שלנו. שאלות כמו מה מתדלק אותי, עם מה אני יוצאת לדרך כשאני עומדת לפני שינוי, מאיפה אני שואבת את העוצמות שלי, אלה היו השאלות שהסתובבו אצלי בבטן כל השבוע.

חשבתי שאני מכירה את עצמי, והתשובות היו לי ברורות ולכן אין צורך לשאול אבל בשיחה הזו מצאתי עצמי לא פעם ללא תשובות.

המנחות לא עשו לנו עבודה קלה והקשו איפה שרק אפשר. בשבילי זה היה חשוב. בסיום המפגש אמרו שעלינו לפנות לאנשים שמכירים אותי, בני הבית למשל, חברות או אנשים שאני עובדת איתם ולשאול אותם מה הם חושבים עלי.

דמיינתי את הסיטוציה הזו שאני באה ככה, באמצע ארוחת הצהרים, או ארוחת ערב או כשאני נפגשת לקפה עם חברה ושואלת בטבעיות "את יכולה להגיד לי מהן התכונות החיוביות שלי? במה אני חזקה?", רק לחשוב על זה – ישר קבלתי פריחה. מי שואל כאלה שאלות ישירות..

נכון שלא פעם אנשים אומרים לך מה הם חושבים עליך, אבל זה נאמר על הדרך או כי הם רצו להגיד. פה מדובר במשהו שאת יוזמת. רק המחשבה על השאלה גרמה לאוכל שאכלתי להיתקע באמצע הגרון, שלא לדבר על לבטא את השאלה הזו בקול רם. זה משהו שעושה פיק ברכיים.

אבל אני משימתית ולא מתחמקת גם כשלא פשוט לי וכשיש משימה אני מתגייסת. חשבתי שעם הילדים בבית זה יהיה הכי קל. אחרי הכל, זה קהל שבוי. סביבה תומכת, הם בעדך, מקבלים כל שגעון שלך בטבעיות והם כבר רגילים שאת עושה עליהם כל מיני תרגילים ואחר כך צוחקים עליך שעות. אבל מיד אחרי ששאלתי את השאלה בקול, השניות הארוכות של הדממה שהיתה בשולחן האוכל הבהירו לי שגם פה לא ממש פשוט. אפשר היה לחתוך את השקט שהיה באוויר במספריים. למרות משפטי הכנה שעשיתי להם הם לא ציפו לשאלה כזו ישירה. כולנו מורגלים בדיבור עקיף. דיבור ישיר זה משהו אחר. כדי להקל אמרתי שניתן להסתפק שניים-שלושה דברים. ואחרי שכל אחד מהם אסף קצת אוויר לריאות, הם אמרו דברים שממש עשו לי חם בלב.

עם החברה שפגשתי זה היה יותר קל. אנחנו רגילות בשפה של פרגונים אחת לשניה ובגלל שאמרתי לה שזו משימה בסדנא שאני משתתפת בה, היא מיד שלפה את רשימה משלה.

מכל השיחות שערכתי עשיתי רשימה. אני מודה שהיה מאד נעים לראות את הרשימה הזו.

בשלב הבא, הייתי צריכה למלא שאלון שכולו התעסקות ביכולות, כישרונות וכוחות, אמונות המכוונות את חיי, ברכות שבהן בורכתי, מה יש בכוס המלאה שלי. על מה אני מוקירה את עצמי. לסמן דימויים וצבעים למילים כמו עוצמה, שפע, הצלחה, בטחון עצמי.

גם פה לא היה לי קל אבל אחרי שהתגברתי על המבוכה הפנימית זה היה מאד מספק. מצאתי עצמי עומדת בפני ספירת מלאי שהיא דברים שכתבתי על עצמי. מדהים כמה תהליך כזה ממלא אותך.

אחר כך עברנו לעסוק ב"משאבי התמודדות" - האופן בו אנחנו מגייסים את עצמנו, פנימית וחיצונית, להתמודד עם החיים עצמם, עם שינויים, להתמודד עם קונפליקטים ועם התביעות של הסביבה. בקיצור, מה יש לנו שמאפשר להמשיך לחיות ולא להתרסק כל פעם מחדש.

יש הרבה מודלים ותיאוריות אבל הכי מעניינות הן התובנות האישיות, ההבנה שחלק מהדברים האלה באים לנו באופן טבעי. שאוכל לזהות את הצדדים החזקים שבי, ועוד יותר לזהות במה אני פחות חזקה. מכל החומר שאני קוראת לאחרונה, אני מבינה שגם כאן שיש סולם גנטי ייחודי לכל אחד. DNA אישיותי. מן טייס אוטומטי שמוביל לכך שבמצבי התמודדות כל אחד מגיב אחרת. הבשורה הטובה היא שאת החלקים הפחות חזקים אפשר לפתח – הכל שאלה של מודעות.

הסוף היה הכי מעניין. אחרי שמיקדתי את הכוחות והחוזקות שלי ואת משאבי ההתמודדות שלי, הייתי צריכה לנסח מילולית משאלה שאני רוצה שתתממש בחיי.

אני כבר יודעת שניסוח זה לא דבר פשוט. בדרך כלל מנסחים משהו עמום כמו להיות מאושרת או להצליח אבל הן ביקשו ניסוח שאפשר "לראות אותו בעיניים" שכולם יבינו לאן אני רוצה להגיע.  כשהגיע תורי שיתפתי את המשתתפות במשאלה שלי. הן מצידן, התייחסו למשאלה ששיתפתי באמצעות שאלות שהתעוררו אצלם. אני הקשבתי מבלי להגיב. רק רשמתי.

השאלות המעניינות והמבהירות חשפו גם כיוונים שונים ונקודות מבט שלא 'ראיתי' קודם לכן, דברים שלא חשבתי עליהם קודם. וכמו אחרי הגשם הראשון היתה לי פתאום התבהרות. המשאלה נעשתה לי יותר ברורה. יכולתי לראות את הדרך שעלי לעשות כדי לממש אותה. זה היה מרתק.

כל השבוע הסתובבתי עם מה שהתעורר בי בעקבות השאלות האלה פתאום הראש שלי התמלא תכניות ורעיונות. ההרגשתי איך הכל מתבשל בתוכי ואיך לאט לאט הולך ומתגבש הכיוון שעלי ללכת,

ועם זה באתי למפגש הבא.