לישון עם האויב

 מתוך קלפי points of you

צלצול הטלפון הפתיע אותי באמצע הישיבה. זה היה המספר לא היה מוכר והתלבטתי אם לענות. אחרי כמה צלצולים הטלפון השתתק וחזר לצלצל שוב. הקול מהצד השני וידא שזו אני והזכיר את תוצאות הבדיקה שקבלתי לפני כמה ימים. בהבלחה של רגע נזכרתי בתוצאות שהיה כתוב בהן "חשד קל". כשהסתכלתי על התדפיס ההוא חשבתי שחשד קל זה לא משהו שצריך להטריד את מנוחתי.

"צריף לבדוק את זה" אמרה לי זו שמצד השני. "בואי נקבע תור ואם תחליטי לא לבוא תמיד אפשר לבטל". קבענו תור. הרופאה שהתייעצתי איתה אמרה שאין ברירה ועושים את זה כדי לשלול ממצאים ובהרגשה הזו הלכתי לבדיקה.

בפעם הבאה שצלצל הטלפון כבר הכרתי את המספר. זו שוב הרופאה שבישרה לי שהחשד הקל הפך לעובדה. "עליך להיערך" אמרה. לא כל כך הבנתי את המשמעות של "להיערך". מהר מאד מצאתי עצמי נסחפת במשהו שאין לי שליטה עליו. באותם ימים הכתה בי ההכרה שמה שחשבתי שלעולם לא יקרה לי – קרה.

כשהתייצבתי אצל הכירורג למחרת הוא היה ממש נחמד והתאמץ מאד להסביר לי במה העניין ולמה צריך ניתוח. ההסברים הרפואיים שלו בלבלו אותי לגמרי: המון מושגים חדשים, אפשרויות טיפול שונות, לא ידעתי עם מי עלי להתייעץ ומה נכון לי לבחור. הייתי נתונה במערבולת רגשית שלא הבנתי מה יש בה ואת סופה לא ראיתי. אז במקום להתנגד לה פשוט התמסרתי לה. אחרי שבוע התייצבתי בחדר הניתוח. כשהגיעו תוצאות הבדיקות של הניתוח (ביופסיה בשפה הרשמית) התמונה שהיתה מטושטשת בהתחלה הלכה והתבהרה. הממצאים דברו בשפה יבשה על תאים ועל ממאירות והבנתי שזה משהו שאין לזלזל בו.

הניתוח היה נקודת מפנה בשבילי.

אחריו התחילה לחלחל בי ההבנה שלפני לא מעט אתגרים ושהחיים שלי לא יתקדמו במסלול שתכננתי לעצמי. החיים ימשיכו בשגרה אחרת של טיפולים ומעקבים ובדיקות, בתוכה יתקיימו מפגשים עם גורמים רפואיים שונים. המחשבות בתוכי מתרוצצות ביחד עם ההתמודדות הפיזית, הרגשית והנפשית ועם ההכרה במחלה ועם הפחדים.

לרשימה המוכרת של רופאים אצלם נהגתי לבקר מעת לעת, כמו רופאת משפחה, נשים, ואורתופד מפעם לפעם נוספה עכשיו האונקולוגית. יש לה שם מיוחד והיא מדברת רוסית. האישה הזרה הזו הופכת להיות עכשיו אחראית במידה רבה על מה שיקרה לחיים שלי. אני תוהה איזו מערכת יחסים תתפתח בינינו..

אני עוד לא כל כך יודעת למה לצפות. אני מקשיבה לספורים של אלה שהיו שם ומנסה ללמוד מהם ומרגישה שלמרות שלא הכל ברור לי, כבר מתגבשת אצלי תפיסה והכרה בכך שאני נמצאת בשלב חדש בחיי, שמחייב אותי להיות יותר ערנית, ממוקדת ומפוקסת ושעלי ללמוד. ללמוד הרבה. גם לגבי עצמי וגם לגבי הסביבה.

והציפיות.. הציפיות... יש בתוכי ציפיה שיום אחד הכל יהיה מאחורי ואשוב לשגרה המתוקה שלי. אבל אני יודעת שאף פעם הדברים לא יחזרו להיות כמו שהיו. אין לי מושג מה תהיה השפעת התהליך והטפולים שאעבור עלי. יקח זמן עד שאפנים את השינוי ואבין איך נכון לי להתקדם הלאה. אני יודעת מה אני לא רוצה אבל לא יודעת מה אני כן, מה נכון לי ומה לא. ולכן אני לוקחת נשימה, מרשה לעצמי להיות כאן ועכשיו ובמה שיבוא עלי ולשחרר את הציפיה לחזור למה שהיה פעם.

אני קשובה לגוף שלי ולמה שאני מסוגלת להתמודד איתו. אני רוצה להמשיך לעשות ספורט ולהתנהל במלוא המרץ והחיוניות המאפיינת אותי, כמו קודם, אבל מבינה שאני צריכה להרשות לעצמי להיות חלשה, כואבת ומטולטלת. לפני עוד סדרת הקרנות, תרופות ביולוגיות או טיפולים אחרים שודאי תהיה להם השפעה כל הגוף ועל מצב הרוח שלי.

וישנו גם הפחד. הפחד מפני הבלתי ידוע...משהו עבר עלי בתקופה הזו. אני יודעת שאני צריכה לתת לעצמי את הזמן לחוות את מה שעובר עלי וללמוד לרכוש מחדש את האמון בגופי וגם לתת מקום לפחד מהכישלון של הגוף, להתגבר על הקשיים וגם לפחד מחזרת המחלה.

השאלה "האם אחזור להיות כמו פעם?" לא מעסיקה אותי. אני מרגישה שאני כמו שהייתי כל הזמן ומתמקדת במה שקיים. יחד עם זה אני לא שוכחת להיות ערה לשינויים שיבואו עלי..

הסביבה שלי עוברת שינויים יחד איתי. אני חשה את החשש למה שנפל עליהם עכשו. יחד איתי הם ממתינים ליום שאחרי וגם הם בציפיה שאהיה בדיוק כמו שהייתי קודם. אבל אי אפשר להכחיש שכולנו במקום אחר. נפל דבר אצלנו.. הבלתי ידוע נכנס לחיים של כולנו. אני משתדלת לא להילחץ מהצורך לענות על הציפיות של בני משפחה וחברים. אני משתפת בכל מה שאפשר, מסבירה מה עובר עלי ומתייעצת. הכל פתוח אצלי.

יחד עם זה אני מבינה שיכולים לצוץ פערים בהתייחסות למה שקורה. אני מבינה את זה היטב. הם היו רוצים שהכל יחזור להיות כמו שהיה בעוד שאני צריכה להתמודד עם מה שקורה לי במציאות. אני יודעת שכולם יהיו שם בשבילי אבל יודעת שעלי למצוא לעצמי תמיכה גם במקומות אחרים.

אני מרגישה שגם סדרי העדיפויות שלי השתנו. עכשו כשהכל מזוקק יותר, ברור לי לאן אני רוצה לקחת את עצמי. תחושת הבהלה הראשונה התפוגגה וכעת הדברים נראים יותר ברורים ופחות מלחיצים. אני משתדלת לא לתת ליומיום להשפיע עלי ומתרכזת בעיקר במה שעושה לי טוב ויש לי הרבה מזה בחיי. אני לא חוששת לצאת מאזור הנוחות שלי, אני משתדלת להקשיב לתחושות הבטן שלי ולמה שעושה לי טוב והולכת עם זה..

והעתיד.. אוי העתיד.. מי יודע מה הוא יביא לי.. והאמת היא שממש לא איכפת לי. בעתיד הקרוב אהיה עסוקה בבדיקות וטיפולים ותרופות שונות אבל אני מסתכלת על העתיד הקצת יותר רחוק. יש לי המון תכניות, הרבה דברים מעניינים אותי ואני רוצה לחבק את כל ההזדמנויות שמגיעות אלי ולהנות מהן.. וחולמת על קורפו..

אני חוזרת ומסתכלת על הכותרת שבחרתי לקטע הזה "לישון עם האויב". לכאורה כל מה שקרה לי היה אמור להפחיד אבל בפועל קורה לי משהו הפוך לגמרי. אני חשה רגועה לגמרי.. אם קודם לא ידעתי מי האויב ומה אופיו ואיך יראו פניו, עכשו כשאני יודעת אני מודה שהידיעה הזו משחררת.. אפילו השינה שלי השתפרה אחרי תקופה ארוכה שלא היתה ככה ובזמן האחרון אני ישנה ממש ממש טוב..

גם אני בסטטיסטיקה

בגוף אני בסדר. הכאבים הולכים ונחלשים. הנפיחות עוד לא ירדה. מסביב הכל בגווני הורוד ותכף הצבעים יתחלפו בשלל צבעי הכחול-סגול-צהוב. אני מנסה קוקטיל של משככי כאבים, כמו שהאחות הציעה: אופטלגין עם אקמול ועם נורופן ואדוויל. זה עובד לא רע. חבל שאי אפשר לערבב את החגיגה הזו עם קצת יין .. קצת טשטוש חושים יכול היה להיות בדיוק במקום.

חושבת על האופן בו הגוף שלי הגיב. בקור רוח. סוג של נעילה. חשבתי שהכל בסדר, שאני ממשיכה בשגרה, כאילו כלום לא קרה. אבל משהו קרה. משהו גדול ממני שאני עוד לא תופסת אותו. אחרי ההבנה הגיע הבכי.

זה לא מה שקורה איתי בנפש. בנפש אני ממש עוד לא בסדר. אני מתחילה לעכל את מה שעבר עלי בשבועיים האחרונים. את המרתון שאליו נקלעתי בלי תכנון.. המהירות בה הכל התרחש. האבחנה, הבדיקות, המפגש עם הרופא שלא השאיר מקום לסימני שאלה, אורות חדר הניתוח וההתעוררות אחרי..

הנשימה שלי מתהדקת. הבטן מתהפכת. אני מוטרדת. אני רוצה לדעת לאן הספור הזה יקח אותי. יותר מכל אני רוצה לדעת למה זה קרה ומה כל זה בא ללמד אותי. הקשר גוף-נפש מתבהר לי היטב. אם קודם ראיתי את התוצאות החיוביות שלו עכשיו אני נחשפת להשלכות של מה שהיה. לכל מה שעברתי.. אני מבינה שקורה לי משהו. אני רוצה לדעת מה ...

אני אוהבת מחול

כשקראתי על המופע "כחולות" הרגשתי מיד שהוא מתחבר אלי מאד ואמרתי לעצמי שאת זה אני מאד מאד רוצה לראות.

בדרך כלל נשים מתחברות יותר למחול ולכן התחלתי לעניין ברעיון הזה את מי שחשבתי שהמחול הזה ידליק אותה. תחושת הבטן שלי אמרה שזה לא יהיה פשוט וזה באמת לא היה פשוט. אחרי הכל המופע הזה לא מייצג את מה שאנחנו מכירים או רגילים לתפוס כ"מחול". זו לא להקת מחול מוכרת וידועה. מדובר בעבודה אמנותית בסדנאות של נשים לא צעירות, בגילאי 65-80, שהן לא רקדניות מקצועיות, והן הכי רחוק ממה שאנחנו מכירים מדמות הרקדנית שיש לנו בדמיון: צעירה יפה וחטובה המחוללת בקלילות על הבמה ומניעה את גופה המדהים לצלילי מוסיקה מעוררת חושים... ולזה, כבר למדתי, צריך להתחבר מהבטן כפי שקרה לי..

לא נחלתי הצלחה. אחת אמרה שתל אביב רחוקה לה, אחרת אמרה שהיא לא מתחברת לזה, השלישית תפוסה ביום הזה והרביעית עוד לא נתנה לי תשובה. ואני... עוקבת כל יום אחר ההצגות שנסגרו וכל הכרטיסים שאזלו וסופרת כמה כרטיסים נשארו ועיני כלות..

בשלב כלשהו הבנתי שעלי לעשות מעשה ושאם אני רוצה שיגיע היום בו אהיה במופע, עלי לנתק עצמי מכל השיקולים האחרים ומהמחשבה שאמצא מישהי שהרעיון יתאים לה. בדקתי את התאריכים המתאימים לי, נכנסתי לאתר וקניתי כרטיס, סימנתי ביומן והתחלתי לתכנן. ביום ההופעה אסע בצהרים לאסוף את אור מהגן, נבלה ביחד את אחר הצהרים, בערב הוא ילך לישון ואני – להופעה.

אני אוהבת שדברים אקראיים נתפרים להם ביחד לשלמות אחת כאילו נועדו לכך מראש..

..והיום הזה הגיע. שמחה ומתלהבת ארגנתי עצמי לפי התכנון: את הכלב שבילה אצלי שבועיים על כל החפצים שלו, בשקית נפרדת ארזתי שמלה וסנדלים תואמים ואת כלי האיפור שלי והמניפה, קופסה עם עוגיות למתוק שאאסוף מהגן וגם שקית במבה, סנדוויצ'ים בשבילי, מים וקצת פירות ויצאתי לדרך.

באמצע כביש 6 עשיתי בראש ספירת מלאי של כל השקיות שהיו לי באוטו וגיליתי להפתעתי שהשקית עם הבגדים שתכננתי שאלבש להופעה - חסרה. לחזור הביתה זו לא היתה אופציה בגלל שעת האיסוף מהגן. בהחלט טוויסט לא צפוי בעלילה...

הגלגלים בראש התחילו לעבוד: יכולתי לוותר על ההופעה הערב ולנסות להזיז את הכרטיס למועד אחר. זו אפשרות שלא יכולתי להשלים עם איתה בגלל שכמעט כל הכרטיסים כבר אזלו וגם בגלל שרגשית בתוך תוכי כל כך ראיתי עצמי הערב במופע וממש ממש לא רציתי לוותר.

"את יכולה ללכת כפי לבושה כרגע", אמרתי לעצמי בלב "במכנסיים קצרים וגופיה אדומה"  ביני לבין עצמי הודיתי שזה רעיון גרוע וגם די פאדיחה להגיע ככה לארוע שכזה..

הפתרון היה להתארגן על לבוש חלופי אצל חברות/קרובי משפחה. סקירה מהירה של כל מי שאני מכירה באזור הבהירה לי שלא פה ימצא הפתרון. נזכרתי שבקרבת הבית של הילד יש המון חנויות של מעצבים. אוכל לעשות סבוב מהיר ולמצוא משהו שיהלום את מה שאני צריכה, אלא שאצטרך חלון זמן של חצי שעה בלי הילד לעשות סבוב ולא בטוח שזה יתאפשר...

אף אחד לא היה בבית כשהגענו לבית של הילד. התכנית של חצי שעה לבד הפכה לא מציאותית ובנוסף הוא התעקש להשאר בבית ולחכות לאבא שדווקא היום התעכב בעבודה. אחרי סדרת שכנועים הילד הסכים לצאת לטיול. הלכנו לאכול גלדיה וביקרנו את הטרקטורים ואת המנוף שעבד בסביבה והסתכלתי בעיניים כלות על חנויות המעצבים הקרובות שאליהן כנראה לא אצליח להגיע, כי מי נכנס עם ילד בן שנה ושמונה שנוגע בכל דבר, לקנות בגדים?

הזמן הלך והתקצר ולבוש הולם לא נראה באופק. נזכרתי שיש בסביבה חנות לבגדים יד שניה. הייתי צריכה לתמרן בין "קוקו" עם הוילון בתא ההלבשה ולשחק "איפה אור" כשהוא מסתתר בין מתקני תליית הבגדים בזמן שהעיניים שלי בולשות אחרי משהו מתאים ללבוש הערב. כשמדדתי את הטוניקה היפה שמצאתי, שיחקנו מחבואים עם וילון תא המדידה. הילד התגלגל מצחוק והיה מאושר וגם אני...

עכשו כבר הרהבתי עוז ללכת לחנות נוספת. הזבנית היתה עסוקה בשיחת טלפון ולא העירה הערות לילד שהתנהג ממש יפה.

חזרנו הביתה שמחים להמשך הערב. האבא הגיע, הילד התארגן לארוחת ערב ושעת סיפור, ואני – החלפתי בגדים ויצאתי למופע מאושרת שהחלום הקטן הזה כל כך קרוב להתגשם.

והמופע.. עלה על כל הציפיות שלי. הוא היה מדהים ומרגש, וכל מה שאספר לא יוכל לתאר את החוויה המיוחדת שהיתה לי שם..

וכמה מילים על המופע:

אנסמבל נשים בגילאי 80-65, יחד הן חושפות את הביוגרפיה הקבוצתית שחקוקה בגופן וקשורה ברעיונות חברתיים-לאומיים ובאתוס הציוני שלרגליו התחנכו, ובו בזמן פורמות אותה ומפנות מקום לארוס ולגוף האישי. מתוך התפרקות של רעיונות קולקטיביים עולות שאלות בנוגע לנאמנות, לזהות, לגוף, ולבית.

המופע עלה בבכורה בפסטיבל ישראל 2020.

"..גלית ליס (הכוריאוגרפית) מצליחה לזקק מן המופיעות פשטות נדירה ונכספת, מלאכה מרשימה עבור רקדניות, על אחת כמה וכמה כשמדובר בגוף שצבר עם השנים גם הרגלים רבים; הנשים ב"כחולות" נטולות מניירות, מציגות נוכחות בימתית בוטחת, מסורות לדימוי הבימתי שהן יוצרות… כל ניד וזיע בפניהן חרושות הקמטים מרתק, בעת שהן מפרשות את הכוריאוגרפיה המשותפת, המגלה באורח פלא את אישיותן" רן בראון, הארץ

לומדת לשחרר

חודשים לפני החתונה שלי, הייתי מעורבת בתאונה בה שברתי את עמוד השדרה. בהתחלה זה היה מאד מבהיל... פגיעה בעמוד שדרה טומנת בחובה סיכוי לשיתוק של הגוף. אושפזתי בבית חולים לתקופת הסתכלות כדי לראות שאין תגובה מאוחרת לפציעה ואחרי שהמצב התייצב נשלחתי עם גבס בחצי גוף הביתה. הרופאים אמרו שהיה לי מזל, גם בגלל הפציעה עצמה וגם בגלל הטיפול שקבלתי בשטח, שהיה רשלני מאד ולא מקצועי,  ושרק במקרה יצאתי מזה בלי חבלה רצינית ובלי כסא גלגלים.

היינו אז בתחילת הלימודים באוניברסיטה. לפני התאונה היו לנו המון תכניות מסודרות. התאונה שינתה הכל ואילצה אותנו לחשב הכל מההתחלה ולתכנן מחדש איך יראו החיים שלנו, כשאני קצת מוגבלת ולא יכולה לעשות את מה שעשיתי בעבר ובטח לא את מה שתוכנן. אבל היינו צעירים ויכולנו לזה ותוך כמה חודשים החיים די שבו למסלולם..  

אבל בהיבט האישי, התאונה הזו ערערה בתוכי משהו שלא הייתי מודעת אליו בכלל. לפגיעה בעמוד השדרה היו אמנם מעט השלכות פיזיות אבל היו גם השלכות אחרות. גם אם במרוץ של החיים נראה היה שחזרתי למי שהייתי קודם, משהו מן הבטחון שלי בעצמי התערער. התחלתי להימנע מכל מיני פעילויות שהערכתי שיסכנו אותי. במשך הזמן, הדפוס הזה של להימנע ממה שחשבתי שמסכן אותי ממש השתלט עלי. הפחד הזה שבפעם הבאה יקרה לי מה שלא קרה בפעם הראשונה – ניהל אותי במשך הרבה שנים.  בחרתי תמיד בפעילויות בהם הרגשתי שיש לי שליטה מלאה על מה שאני עושה. פחדתי ללמוד סקי, לא גלגליות חלילה, פחדתי משלג כי מחליקים. אני זוכרת שבשנים בהם  גרתי בחו"ל ובחורף הטמפ. ירדה מאד והכל הפך קרח.. פחדתי ללכת ברחוב פן  אחליק.. את הירידה בשביל לבית בחו"ל הייתי עושה בישיבה על הטוסיק.. אם במקרה הייתי לבד...

בקיצור, הפחד פן אחליק ממש ניהל אותי. שנים..  עד שיום אחד החלטתי שדי.

לא הפסקתי לפחד ממנו, אבל למדתי לרתום אותו לטובתי. גיליתי שאם אני לא נותנת לו להשתלט עלי אז אני יכולה ומסוגלת לחצות כל מכשול העומד בפני, בלי שום בעיה. למדתי להיעזר וכשיש מסלול שבו אני קצת חוששת, אני מבקשת עזרה וזה עובד נהדר. אנשים תמיד שמחים לעזור. גיליתי שכשאני משתפת במה שאני מרגישה, אז אני מרוויחה והתחושה של "עשיתי את זה" אחר כך היא ממלאת כל כך..

אני חושבת על כל השנים שעברו עלי ב"להגן" על עצמי. על ההגנה המזויפת הזו שכל כך התחברתי אליה ועל כל הדברים שנמנעתי מהם... מנסה להבין איזה צורך היא שרתה ולמה נאחזתי בה כל כך חזק ובעיקר בעיקר, אילו "רווחים" היו לי מלהחזיק את הפוזה הזו..

עכשיו אני בצומת דרכים דומה שמהדהד אצלי את הספור הזה.. אני מוצאת עצמי נאחזת במשהו שכבר אין לי צורך בו, כשכולם מסביב רומזים לי שהגיע הזמן לשחרר ואני ממשיכה להאחז במשהו הזה ששייך לעבר. "שחררי כבר.." אומרים כולם ואני? ממשיכה לספר לעצמי ספורים למה אני עוד צריכה את זה ולהצהיר שתכף תכף אני משחררת.. אבל זה לא באמת קורה.

אני מנסה לפצח את ה"לשחרר" הזה.. מה זה בדיוק? האם זו החלטה לקום איתה בבוקר אחד ולהחליט שצריך לשחרר משהו, כשאני לוחשת את מילת הקסם “לשחרר” והופכת להיות משוחררת?

ברור לי שזה קצת יותר מורכב וזה לא מעשה ניסים שיתחולל בלחיצה על כפתור או בהחלטה של בוקר. בשביל שה"לשחרר" יקרה באמת צריך קצת יותר מלקום בבוקר ולהחליט שזהו. צריך עוד משהו, שטיבו לא ברור לי עד הסוף, כדי שהפלא הזה יקרה.

המילה "לשחרר" מרמזת שיש בה עשיה. היא מסמנת שצריך לעשות משהו כדי להגיע למצב משוחרר. אבל מה זה הדבר הזה שאני צריכה לעשות כדי שיקרה מה שאני רוצה, וכדי שאגיע למצב של שחרור..? אני יודעת שאין הכוונה לקחת משהו הנמצא במצב אחד ולהעביר אותו למקום אחר, בסוג של תהליך פיזי, שהתוצאה שלו היא השחרור.

אז איזו עשיה היא זו?

אם אני מנסה ללמוד מספור התאונה שלי, אני מבינה שהתשובה נמצאת כנראה במחשבה. כדי להגיע למקום משוחרר, עלי ללמוד כיצד לאפשר למחשבה שלי לעבור מצורת הסתכלות אחת על הדברים לצורת הסתכלות אחרת, כשבאמצע אני צריכה לעבור דרך הפחד בו נגעתי רק קצת..

שחרור המחשבה הוא לא משהו שנפרד מהגוף שלי. בספור התאונה, היו דברים שנמנעתי מלעשות. גם כשרציתי להתחיל לעשות דברים שקודם נמנעתי מהם או אז הגוף שלי פחד וזכר ואותת לי, שכדי לא להפצע שוב – כדאי להימנע. וככה הדחקתי את הדברים במשך שנים ודחפתי אותם פנימה לתוך מגירות עמוקות וחשוכות, ועד שלא פתחתי את כל המגירות האלה והוצאתי הכל החוצה – אז לא באמת ניקיתי את כל מה שנדחס לשם במשך שנים.

כשאמרתי ששחררתי, נדמה היה לי ששחררתי, ולמעשה המשכתי לאחוז  בדבר הזה.  הגוף תיעד את מה שקורה לי בדיוק רב והפחד שימר את המצב הזה כי מפחיד לשחרר וזה גם יכול להיות כואב.

שחרר זה אומר לעבור מתחושה של שליטה לתחושה של אי שליטה.

לשחרר זה אומר שאני צריכה להפסיק לנסות לשנות את המציאות וללמוד לקבל אותה כמו שהיא, גם אם היא לא כל כך נעימה.

לשחרר זה לעזוב את המוכר והידוע וללכת אל הלא נודע,

לשחרר זה לאפשר לכל הרגשות לזרום. כן, גם לפחד ולכאב, ולהיות נוכחים בי במלא עוצמתם.

כל עוד אני לא עושה את זה , התוצאה היא שאני מונעת מעצמי דברים ואני לא חיה חיים מלאים ושלמים. אם אני רוצה לחיות חיים מלאים, עלי לקפוץ למים. אני מבינה שאין ברירה... עלי לאפשר לעצמי לעבור את תחושת האי-שליטה, ללכת אל הלא  נודע, לקבל את המציאות כמו שהיא גם אם זה כואב ולעבור דרך הפחד - כדי שהחיים יוכלו לזרום בי בחופשיות..

וגם להעמיק פנימה, אל המגירות הסגורות והמרתפים הנעולים ולפתוח את הכל לאוורר ולזרוק. לזרוק הכל. ולהפרד ממה שכבר לא שלי ושאני לא צריכה אותו יותר..

אין בתהליך הזה קיצורי דרך.יקח כמה שיקח. להגיע אל הרבדים העמוקים ביותר בתוכי – זה לוקח זמן. אין טעם להאיץ ולדרוש "שחרור – עכשיו!". עלי להיות בתהליך בו אני לומדת את עצמי, את הכוחות הפועלים עלי, לומדת מה מתאים לי ולומדת להתמודד עם הפחד והכאב. 

וגם אם הסביבה הקרובה אומרת לי שהגיע הזמן לשחרר והתמונה לגמרי ברורה לי והתחושה הפנימית שלי אומרת לי שצריך לשחרר ואני יודעת שכדאי לשחרר … אני צריכה להקשיב לעצמי ולהתעלם מאמירות כמו, נו? שחררת? מה, עוד לא....? 

מסכמת את 2020 - חלק א

נראה לי מתאים עכשיו לעשות סיכום של שנת 2020, שנה מדהימה מכל הבחינות בשבילי. שנה שבה הייתי ברכבת הרים מסוג אקסטרים פלוס פלוס מכל הבחינות, הייתי פסגות של אושר וגם בתחתית הבור. אבל הכל לטובה.

2020 היתה שנה "על הפנים" מכל הבחינות. אבל במקום להתבכיין אכלו לי שתו לי, אני רוצה להגיד תודה לכל מיני דברים שקרו לי ב-2020:

אז קודם כל הקורונה גרמה לי לעצור, להאט את הקצב, להתבונן מחדש על החיים שלי, לחשב מסלול מחדש, להיפרד מדברים שלא אהבתי ולחזק את הקשר עם מה שכן אהבתי.

הילדים שלי – זו היתה שנה של הידוק הקשר עם כל אחד מהם, לפי מה שמתאים לכל אחד. מצאתי עצמי ומגלה אנשים מדהימים ואני מתאהבת בהם כל פעם מחדש. 

הנכדים – המעבר לזכרון הידק את הקשר איתם והוכיח לי שוב ש"קרוב לעין קרוב ללב" ולהיפך. מאז שאני פה אנחנו נפגשים המון. את הסגר הראשון בילינו ביחד. כשאני מקבלת סמס בבוקר "סבתא, את מוכנה לקחת אותי מוקדם מבית הספר" אין מאושרת ממני. 
במקביל יש לי רומן גם עם נכדי החדש ואני מאוהבת בו לגמרי.

עבודה - הפסקתי לעבוד ב-15.3 בגלל הסגר הראשון ומאז לא חזרתי למה שהיה. להפתעתי אהבתי את זה ולמדתי להנות מזה שאני לא עובדת. מה שהכי מפתיע זה שיש אלי פניות עכשיו שאחזור ומקומות שקודם קבלו אותי בחינם (מישהו אחר שילם) היום מוכנים להעסיק אותי ישירות. מבחינתי זה התפתחות ממש מרגשת.  

גברים – הכרתי כמה וכמה. באמת אנשים מדהימים. הקשרים התפתחו במנעדים מגוונים. קבלתי הצעות שממש לא חשבתי שבגילי אני עוד יכולה לקבל כאלה. נחמד לדעת שבגילי יש אופציות והרבה. החיים מלאים הפתעות...החל  מידידות ועד חיזורים נחמדים ושאר ירקות.. לכי תדעי.. בדרך הבנתי שבשביל שיתפתח משהו טוב אני צריכה לעבוד על עצמי: להיות מוכנה להתמסר לקשר, להיפתח ולהיחשף, לא לפחד להביע רגשות, להיות מסוגלת לתת אמון, להיות אני עצמי ולא להתקפל או לרצות,. בקיצור, לדעת בדיוק מה מתאים לי ומה לא, ובעיקר לא לעגל פינות ולהיפרד ממה שלא מתאים.

ZOOM – עד הקורונה לא שמעתי שיש "זום", לא ידעתי להשתמש בו ולא הבנתי למה צריך את זה. הכרת הזום ודברים דומים וגם השימוש בהם, היתה ממש מהפכה בשבילי. ממש שובר שוויון. היום אני נפגשת בזום, מתייעצת בזום, מלמדת בזום, שומעת הרצאות, משתתפת בכנסים, רואה הופעות, עושה פילאטיס ועוד. עם הרופאה שלי אני קובעת "פגישה טלפונית" את המטפלת שלי אני פוגשת בסקייפ. את ענייני הבנק אני מנהלת באתר ועורכת קניות באינטרנט. פשוט מהפכה. חיי ממש השתנו ואני אוהבת את זה. אני כבר מחכה בסקרנות למהפכה הבאה.

זהו בינתיים... ההמשך יבוא

אין הר גבוה מדי

הנה נרקיסים. צילמה נגה

הבוקר התחיל בירידה מהר תבור. הירידה התלולה מאד הזו מספקת לנו חוויה מאתגרת והרפתקנית במיוחד ומפגישה אותנו עם חורש צפוף, הרבה בוץ, וקצב הליכה איטי שמתחייב מהשיפוע התלול. מקלות הליכה זה פריט חובה בירידה הזו מפני שבלעדיהן אין באמת במה להיאחז. אנחנו מאושרים מאד אחרי הירידה הזו. כל שאר המסלול כבר היה קלי קלות והתאפיין בכך שירדנו ועלינו (הר דבורה) ושוב ירדנו ועלינו (הר יונה), אבל הר תבור זה הר תבור.

סימון שנל, פסיכולוגית מאוניברסיטת קיימברידג', כתבה ש"אין הר גבוה מדי" "או אין ירידה תלולה מדי" כשחברים נמצאים לידנו. היא ערכה ניסוי ובו העמידה את המשתתפים מול הר ושאלה אותם: "כמה תלולה העלייה?" נבדקים שעמדו עם חבר קרוב העריכו את העלייה כתלולה הרבה פחות לעומת אלו שעמדו לבדם מול ההר. בניסוי נוסף הראתה שנל שמספיק אפילו רק לדמיין את אותו אדם קרוב לצידנו כדי לטעת בנו את התחושה שההר תלול פחות ושהאתגר הזה אפשרי.

וזה בדיוק מה שהיה לנו במסלול אתמול. הירידה מגובה של 562מ' ל-270מ' היתה מאתגרת מאד אבל אף אחד מהקבוצה לא חשב לוותר עליה או לחפש דרך אחרת. השבוע כתב לי מישהו שהולך בקבוצת מטיילים אחרת: "היה טיול מאתגר מאוד - עלייה קשוחה עד למצוק, וירידה חזקה במעלה. ראיתי בזה גם מעין מבחן לעצמי בתוך הקבוצה. המאמץ היה לא קל אבל הנה אני בקצה המעלה". מרגש

מישהי חמודה מהקבוצה שלנו אמרה ברגע של גילוי לב "אף פעם לא האמנתי שאוכל לעשות את זה". הניצחון האישי שלה ניכר בכל פעם שהיא מתמודדת עם משהו שנראה בלתי אפשרי, למשל מפל עם סולמות או סנפלינג.. כי כשיש אתגר אין כמו קבוצה טובה. "רוח הקבוצה" היא שדוחפת להתמודד ולהבין שזה אפשרי ושהירידה או העלייה ממש לא נוראים. זו גם התשובה לשאלה מי הייתי רוצה שיעמוד לצידי מול העלייה התלולה. למדתי את זה בשנים של הליכה משותפת.

********

בנהיגה בדרך הביתה מיום שישי של הליכה אני שוקעת לי בהגיגים. חוץ משביעות הרצון האישית על עוד יום של הליכה, אני נפעמת כל פעם מחדש מהמחשבה על "מה שמחזיק אותנו" ביחד כל כך הרבה שנים. אני מנסה לפרוט את זה למרכיבים קטנים.

ניכר לעין שהקבוצה הזו חשובה לנו וכדי שהטוב הזה ימשיך להתקיים צריך לחשוב על כל הפרטים ולא להשאיר שום דבר ליד המקרה. יש לנו לו"ז מפגשים קבוע לאורך השנה. הלו"ז נקבע בקיץ כך שכל אחד יכול לסגור את התאריכים ביומן שלו. במשפחה שלי וגם החברים יודעים שימי הליכה זה משהו יצוק בבטון ושאי אפשר לגעת בו.

המפגשים שלנו הם תמיד במתכונת זהה: התראה לפני היציאה, רישום ליציאה וחלוקת תפקידים לנרשמים. איש איש ותפקידו. יש אצלנו לא מעט תפקידים אבל התפקיד הכי נחשב זה "פייטן השביל". בתפקיד הזה, מי שנבחר/ת אמור לתת סקירה על השביל שלאורכו אנחנו מהלכים וגם לספר הגיגים שיבחר במהלך יום ההליכה.

וככה זכינו למגוון סקירות וספורים. השבוע שמענו על גלגוליו ההיסטוריים של הר תבור יחד עם החשיפה למשוררת ע. טור-מלכא (שהיתה אישתו של אצ"ג) שכתבה שיר על התבור, בפעם הקודמת היו אלה נתן זך ודוד אבידן, וגם מילות אבל על אמא של תמי שנפטרה וסיפורה של דורית איך התקבלה להדריך בבי"ס שדה עין-גדי, בהזדמנות אחרת שיתף אותנו עודד המוסק בחוויות מסיק הזיתים, כשהלכנו ב"סובב כנרת" נדב ספר לנו על חוויותיו כילד שגדל בקבוץ תחת הפגזות, סיפורי בית ספר "כדורי" עולים אצלנו בכל הזדמנות, וגם חוויות מהשירות הצבאי בצד חשיפה לספרים שכדאי לקרוא. הכל בהתאם לתוואי ולשביל ולמה שיתחשק למי שהוא המפייט התורן. מי יותר אישי ומי פחות. כל אחד לפי מה שמתאים לו.

אחת לתקופה יש גם מפגשים חברתיים: חגיגת יום עצמאות משותפת אצל חומי, אירוע סיום שנה – אצל מי שמתנדב, ולפעמים יש גם חגיגת שבועות וראש השנה – בשנים בהן אין קורונה.. בין המפגשים האלה נפגשים גם במעגלים יותר מצומצמים וזה עושה "אקסלרציה ליחסים". בקיצור אנשים נפגשים, כי הם רוצים באמת.

נוצרה פה מערכת יחסים שעבור רבים היא מקום שטוב להיות בו. זה ידוע שבמחיצת האנשים הנכונים אנחנו מרגישים הכי טוב שיש ואנחנו נהנים לבלות בחברתם. התחושה של כולנו היא שצמח לנו משהו יפה, משהו שטיפחנו לאורך הרבה קילומטרים של הליכה עם הרבה מים ושמש..

החברותא לא נגמרת במסלול ההליכה. "רוח הקבוצה" נמשכת גם אחרי שאנחנו נפרדים:  בשיחות הוואסטאפ, תמונות צלמי השביל שנשלחות בהמשך, והמפגשים האישיים. לשמור על זה לאורך זמן זו עבודה, אבל זו העבודה הכי מתגמלת שיש.

היום אני רוצה לכתוב על אומץ.

(אין לי מושג מאיפה התמונה הזו לקוחה)

אל עולם הבלוגים התוודעתי ממש ממש במקרה.
בחיפוש אקראי באינטרנט נפלתי על רשימה שעוררה את סקרנותי. התעכבתי עליה קצת יותר. החפירה לעומק גילתה לי עולם שלא הכרתי, עולם הבלוגים. עוד קצת גוגל בנושא ונחשף בפני עולם שלם חי ופעיל ובועט, שלא הכרתי קודם. התוודעתי למציאות בה אנשים כותבים רשימות שנקראים פוסטים ומפרסמים אותם בבלוגים אישיים. מאוחר יותר למדתי את השפה והמושגים של העולם הזה. לא רק בלוג ופוסטים אלא גם תגובות וכניסות וקהל קוראים, רשימת קוראים ועדכונים ומקומות שונים לפרסום ועוד.

באותם ימים כבר כתבתי בעיקר למגירה, כשביני לבין עצמי התחבטתי בשאלות של מה לעשות עם זה. האפשרות לפרסם את הדברים במקום כלשהו הדליקה אותי מאד. הסקרנות שלי היתה גדולה. עברתי מבלוג לבלוג כשאני קוראת וקוראת ולא שבעה מהשפע הזה. לאט לאט התחלתי להבין איך זה עובד, איך רוכשים קהל קוראים, מהן הדרכים להגדיל את התפוצה שלי ולהתפרסם יותר. הבנתי שהכל עובד על הדדיות: אני קוראת אצלך ומגיבה ואז את באה אלי לקרוא ולהגיב אצלי, או לפי דברי המקום: "בלוג מדליק. כנסי לשלי" ואם המקום מוצא חן בעיני אני נרשמת להיות קוראת קבועה ולקבל עדכונים במייל. וככה התחלתי להגיב ולהתיידד עם בלוגרים שונים. השפע היה גדול והמגוון כל כך מעניין. וככל שקראתי כך התפעלתי יותר ויותר מהמדיום הזה ומשפע האפשרויות. הקסימה אותי הידיעה שבאינטרנט יש לי אפשרות ליצור עולם קטן משלי.

ואני, שבאותה תקופה הרומן שלי עם הכתיבה כבר היה ממש רציני, הרגשתי שבשבילי המפגש עם העולם הזה היה לא מקרי בכלל ושיש פה יותר מאיתות שעלי לקפוץ למים, ושאני יכולה להמשיך לכתוב למגירה אבל עלי גם להתחיל לכתוב החוצה.

ואז עברתי לחלק הטכני. התעניינתי איפה כדאי לפתוח בלוג ואיך עושים את זה ובשעה מוקדמת מאד של בוקר אחד קפצתי למים. בחרתי בישראבלוג, יצרתי את המתווה שהתאים לי, מצאתי שם שהלם את תחושותיי (ברור שאנונימי אלא מה..), כתבתי את הקטע הראשון ושיגרתי אותו לאוויר העולם..

הכתיבה באנונימיות נמשכה שנים. כתבתי ופרסמתי עשרות פוסטים תחת מעטה של סודיות, כשאני נזהרת שלא לחשוף פרטים על עצמי, על חיי ועל הסובבים אותי. רק בודדים הכירו את כתובת הבלוג האנונימי הזה. החשש מפני מה יגידו ואיך יגיבו על מה שאני כותבת, העסיק אותי רבות. ולמרות שלא היה בבלוג הזה שום דבר מרעיש, בכל זאת לא היה לי האומץ לחשוף אותו ולהגיד שהבלוג הזה הוא אני. במשך השנים התאהבתי באלמוניות הזו ובאפשרות להסתתר מאחוריה. עברו עוד שנים עד שהייתי מוכנה להודות שהאלמונית הזו היא אני.

"אמזונה אחת" קראתי לבלוג שלי. מדהים שבחרתי שם שמבטא אומץ, והרבה אומץ, אבל באופן אישי לא היה בתוכי האומץ לקום ולהיחשף.

הרבה שנים הפחד הזה ניהל אותי. היו לו כל מיני צורות: חששתי להוציא את השדים הפנימיים שבתוכי ולחשוף אותם החוצה, חששתי שיבקרו אותי, פחדתי שהחלומות שלי מביכים, שאין לי את המשמעת הדרושה להגשים אותם, שהמשפחה תהיה מוטרדת ממה שיחשף, שעמיתים לעבודה יקראו ויביעו דעתם, חששתי להחשף בפני אנשים קרובים אלי.

הרגשתי בתוכי את המלחמה הפנימית בין הרצון להיות יצירתית ולפרוץ גבולות וללכת למקום שבו התוצאות לא ידועות מראש, לבין הפחד שזקוק לדעת מה יקרה והוא מכור לתוצאות צפויות. המאבק בין שני אלה הוא שהוביל אותי במשך תקופה ארוכה. הפחד הזה ששמר עלי ושהייתי זקוקה לו מסיבות ברורות של הישרדות בסיסית, יום אחד גיליתי שכבר אין לי צורך בו.

אז כבר גם הבשילה בתוכי הידיעה שההסתתרות הזו היא מגוחכת לגמרי ושאני צריכה לעבור פאזה. זה היה במקביל לתקופה שבה התחלתי ללכת בשביל ישראל. בכל פעם שחזרתי הביתה כתבתי על חוויותיי בשביל ושלחתי את הקישורים לחברי להליכה בשביל. חלק הגיבו בכתב וחלק בע"פ אבל כבר נוצרה אצלם ציפיה שאכתוב את חוויותיי אחרי כל קטע הליכה וזה היה ממש ממש נחמד.

ואז, כשראיתי כי טוב, התחלתי להיחשף ולספר גם במקומות אחרים שאני בלוגרית. זה תמיד עורר סקרנות ועניין וכל מיני שאלות על מה אני כותבת ומתישהו כבר ידעתי שתגיע השאלה האם אפשר לקבל את הכתובת ולקרוא את מה שאני כותבת. לפעמים אפילו הייתי יוזמת ושולחת את הכתובת למי שרציתי שיקרא מה שכתבתי.

במשך השנים כבלוגרית, בניתי לי קהל קוראים נאמן ורציני, קבלתי פידבק טוב על מה שכתבתי והרבה פרגון בצידו, אבל גם זה היה במסגרת אלמונית כי את קהל הקוראים שלי בבלוג כמעט ולא הכרתי. חלק מהפוסטים שכתבתי שימשו בעבודות מחקר כאלה ואחרות, בתחומים שונים, באוניברסיטה.

אבל עכשיו, כשעמדתי כותבת וחשופה מול אנשים שאני מכירה, אני חייבת לאמר שזה היה לגמרי משהו אחר. אין כמו פידבק ממישהו שמכיר אותך מקרוב ושקרא אותך. עכשיו הרגשתי מקרוב את עוצמתה של החשיפה ואת זה שהיא ממש מניעה את הכתיבה שלי וזה היה שווה ביותר.

ויום אחד, כשכבר לא היה לי צורך להסתתר .פתחתי בלוג חדש במקום הזה והפסקתי להיות אמזונה האלמונית.

"יש לך אומץ?", שאלה אותי סיגל, "יש לך אומץ לבטא את מה שחבוי בתוכך?"

אז הבנתי שאומץ זה לא לטפס על פסגות גבוהות או לעשות מסעות ליעדים קשים. אומץ הוא לחפש את מה שנמצא בתוכך, למצוא אותו וללכת איתו וגם ולחשוף אותו. אומץ זה אומר לחיות חיים יצירתיים, כי חיים יצירתיים הם חיים מעצימים, חיים רחבים יותר, חיים מאושרים יותר, עשירים יותר ומעניינים הרבה יותר..

ובתוכי בשלה ההכרה שאם אני רוצה יצירתיות בחיים שלי עלי לפנות מקום גם לפחד. הפחד והיצירתיות צריכים לגור אחד ליד השני, כמו תאומים סיאמיים. כשהאחד יצעד צעד קדימה גם השני יצעד לצידו. אומץ זה לעשות משהו מפחיד. אני יודעת את זה, מקרוב, כי כבר תקופה ארוכה לימדתי את עצמי לא לפחד מהפחד אלא להתיידד איתו ולהעז ביחד איתו.

היום, כשאני מסתכלת על הדרך שעשיתי מאז שפתחתי את הבלוג הראשון ועד היום, אני מבינה טוב יותר את מה שסיגל אומרת לי. הפחד קיים תמיד. אני זו שצריכה להחליט אם לראות בו מישהו ידידותי שמניע אותי או לתת לו לשתק אותי. היום זה ברור כשמש במה אני בוחרת.

כתבה על העולם של ישראבלוג

מה עשיתי בשביל המדינה?

כששואלים אותי מה עשית בשביל המדינה יש לי רשימה ארוכה: ילדתי 3 ילדים, כולנו שרתנו בצבא, אני משלמת מיסים, הלכתי להתיישב בגליל, הייתי חלק ממערכת החינוך, בתפקידים שונים, במשך שנים רבות. מי צריך יותר? ובכל זאת אני רוצה לספר על משהו קצת יותר ייחודי..

לפני לא מעט שנים נסענו לשליחות בשגרירות ישראל בבון, גרמניה, עם שלושה ילדים וכלבה. הגדולים כבר למדו בחינוך העל יסודי. האמצעית עלתה לכיתה ח' והבכור לכיתה י'. מיד עם נחיתתנו, רשמנו אותם לבית הספר האמריקאי בבון, שם למדו כל ילדי השגרירות. אני הייתי עסוקה בשאלות, מה עם הבגרות ועם איזו תעודה ילכו לאוניברסיטה, כי הרי ידוע לכל שבבית ספר תיכון אמריקאי לא עושים בגרות. בבירור לעומק התברר לי בבית הספר הזה קיימת תכנית בגרות חיצונית שנקראת IB. תעודת ה-IB מאפשרת להתקבל ללימודים גבוהים לאחר שעומדים בבחינות חיצוניות במספר מקצועות. בתכנית לומדים מקצועות חובה ובחירה. במסגרת הבחירה, אפשר להבחן גם בעברית. כשהבנתי את השיטה - נרגעתי.

בכיתה יא' רשמנו את הבכור לתכנית והכל נראה מבטיח. לאחר חופשת החורף נודע לנו שהמורה לעברית הלכה בעקבות האהבה ועברה באופן בלתי צפוי לעיר אחרת. בבית הספר הודיעו לילדים שאין אפשרות להמשיך בעברית כאחד ממקצועות הבחינה. הוצעו להם אופציות אחרות אבל אף אחת מהן לא היתה אטרקטיבית כמו העברית שנחשבה לבחינה קלה ובדרך כלל מקבלים בה ציונים גבוהים. כולם נכנסו ללחץ והתחילו לחפש מורה מחליפה. קבוצת תלמידי ה-יב' היתה בלחץ גדול. הם נמצאו שבועות ספורים לפני הבחינה ולא היה מי שילמד אותם. מישהו מהם שמע שבארץ הייתי מורה בתיכון ופנו אלי לבדוק אם אהיה מוכנה לקחת על עצמי את המשימה הזו. ואני, שכל מה שהיה איכפת לי באותו רגע זה שלילד שלי תהיה תעודת בגרות, וכבר ראיתי אותו נאבק בקשיים של ללמוד מקצועות לא מוכרים באנגלית, אמרתי שברור שכן.

כשהשבתי בחיוב, לא ידעתי מה אני לוקחת על עצמי. הכותרת "עברית" טמנה בחובה דרך פתלתלה של ללמוד מה זו תכנית ה-IB (International Baccalaureate) להבין את הדרישות, האפשרויות הקיימות, תכנית הלימודים, חומר הלימודים, מבנה הבחינה ובקיצור - מה צריך ללמד, כל זה בזמן ממש קצר בגלל תלמידי יב' שמועד הבחינה שלהם היה כבר ממש ממש קרוב.

הבעיה השניה היתה קבוצת כיתה יא' שהילד שלי היה חלק ממנה. אף פעם לא חשבתי שזה רעיון טוב ללמד את הילד הפרטי שלך והוא הוכיח לי שאני צודקת. הוא וחבריו עשו לי סדרת חינוך רצינית. ואני שהייתי מגיעה אליהם אחרי יום עבודה בשגרירות נאבקתי בחבורת שובבים לא קטנה, כשהבן שלך בראשם.

איכשהו בסוף הדברים הסתדרו. כיתה יב' סיימה את לימודיה בהצלחה וניגשה לבחינות, ומנהל בית הספר ביקש ממני לקחת על עצמי את הוראת העברית לילדי השליחים. וכך, עד לסיום השליחות הפכתי להיות המורה לעברית בבית הספר התיכון האמריקאי בבון, בנוסף על עבודתי בשגרירות.

אבל כאן לא נגמר הסיפור. גרמניה כידוע היא מדינה קטנה והשליחים המפוזרים ברחבי המדינה נפגשים מעת לעת ומחליפים ביניהם רשמים, כשהמכנה המשותף הוא מה עושים עם תעודת הבגרות של הילדים. וכך יצא שמי למרחקים כמורה לעברית המכינה לבגרות ב-IB והתחלתי לקבל בקשות מכל רחבי גרמניה ללמד ילדי שליחים לבגרות בעברית. זרמו אלי בקשות מהפרויקטים של חיל הים במספנות קיל, והמבורג, מהנספחות המסחרית במינכן, משליחי קק"ל ועוד. כל מי שהיו לו ילדים בגיל תיכון וידע על האופציה של היבחנות בעברית במסגרת זו, פנה אלי. ואחרי שאמרתי כן להורים של חברים שלנו ממינכן כבר לא יכולתי לסרב לאחרים. רק ששוב, כשאמרתי כן לא ידעתי בדיוק לאיזו הרפתקה אני נכנסת.

כשנכנסתי לעומק העניין התברר לי שכל שפה נלמדת ב-2 רמות: כשפה ראשונה (שפת אם) ושפה שניה (עולים חדשים). תכנית הלימודים בעברית כשפה ראשונה – דומה מאד בהיקפה למה שנדרש בבחינת הבגרות בספרות בישראל. שפה שניה לעומתה היא בשביל מי שרכש את יסודות השפה ויודע לקרוא ולכתוב ברמה בסיסית. בבון נלמדה עברית כשפה שניה ולכן הבחינה היתה קלה מאד. בשאר בתי הספר ברחבי גרמניה למדו ברמה של שפת אם.

ושוב הייתי צריכה לשבת וללמוד את הנחיות התכנית, הסילבוס, דרישות החובה והבחירה, מבנה הבחינה ועוד. זה היה הרבה יותר מורכב וקשה, הייתי צריכה ללמוד לא מעט ונזקקתי להרבה חומרי הוראה שלא היו בנמצא אצלי ושכבו עמוק בארגזים שסגרתי באחד מחדרי הבית. היתה הרבה התארגנות כולל נסיעה לארץ לחטט בארגזים..

התקופה היא לפני עידן המחשב והאינטרנט. רוב הזמן לא פגשתי את הילדים מרחבי גרמניה, בפועל. רק דיברנו בטלפון והכרנו, כשהסברתי להם את שיטת ההוראה ויצאנו לדרך. זו היתה הוראה מרחוק באמצעות הטלפון, הדואר והפקס. כל סוף שבוע שלחתי משימות עם לו"ז והם היו צריכים לשלוח אלי את השיעורים שהכינו. הייתי מתקנת ומחזירה וכו' וכו' ..

אחת לכמה חודשים הם היו באים אלי לסוף שבוע בון-מרתון. כולם היו מתקבצים בביתי לשישי-שבת-ראשון כדי ללמוד ספרות, חיבור, לשון וכו'. כל זה הצריך התארגנות מיוחדת. חוצמזה שהייתי צריכה ללמוד ולהכין את הכל מראש, היה צריך לדאוג לסידורי לינה (ההורים) והאכלה (אני) וגם להסיע מפה לשם. כל היום היינו לומדים ובערב החבר'ה היו יוצאים להכיר את ילדי השגרירות ולבלות איתם יחד עם הילדים הגדולים שלי. בנהזוג שהיה חוזר הביתה ממסעותיו ברחבי אירופה היה מוצא אצלו בבית מיני פנימייה. זה לא היה קל בכלל. הם קרעו את התחת וגם אני.. והיה גם הקטנצ'יק שהיה אז בן 3-4 והיה צריך לדאוג לו. סיפור..

אבל הסיפור הזה לא מסתיים כאן.

בעקבות עבודתי בבון פנו אלי מארגון ה-IB והציעו לי לשמש אחראית על תחום הדעת "עברית כשפה שניה". במשך שנים כתבתי להם בחינות בגרות ובדקתי בחינות של מי שלמד עברית ברמה זו. זה כלל בחינה בכתב ובחינה בע"פ. הבחינה בע"פ היתה מוקלטת על קלטת שמע (קסטה) ונשלחת אלי בדאר שליחים.

בכל חודש מאי הבית שלי היה מתמלא במעטפות של בחינות מרחבי העולם: מיפן, סין, הונג קונג, אוסטרליה ודרום אפריקה, מדרום אמריקה, מאנגליה, וממדינות שונות באירופה ואפילו ממזרח ירושלים, של תלמידים שלמדו עברית ברחבי העולם ונבחנו בכתב ובע"פ. במשך שבועות ארוכים הייתי מאזינה לתכנים המוקלטים שנשלחו אלי שבהם התלמידים ספרו לי על החיים שלהם, על התחביבים שלהם, מה הם שואפים להיות כשיהיו גדולים, ועל נושאים אחרים שעליהם בחרו לדבר, לפי הנחיות ה-IB (שאני הייתי שולחת...) וזה היה מרתק.

וככה מבלי שהתכוונתי, לקחתי חלק בהיבט אחד קטנטן של החייאת השפה העברית ברחבי העולם כיום ויכול להיות שבדרך כזו או אחרת יש לי חלק קטן בשימור השפה העברית והפצתה ברחבי העולם...

ספרו לי עוד על אזור הנוחות

אני מתארת לעצמי את אזור הנוחות כמו איזו שמיכת פוך טובה שאני מתעוררת בתוכה בבוקר. כמה כיף להתכרבל איתה. השמיכה עוטפת אותי סביב סביב ושומרת על תחושת החמימות. אחרי כמה דקות, אני מוציאה רגל אחת החוצה לבדוק מה המצב ותכף מחזירה פנימה לתוך חמימות השמיכה.. במשך דקות ארוכות, אני מתנהלת לי און אנד אוף במין משחק שכזה עם העולם שבחוץ כשאני מוגנת בחמימות של שמיכת הפוך ואף אחד לא יכול לי. וענייני היום? מפעם לפעם אני מהרהרת בהם, מתחשק לי לעשות אותם או לא? הבוקר לא מתחשק אז אני נשארת מתחת לשמיכה. אולי מחר.. איזה כיף שאפשר להשאר ככה בתוך החמימות הזו ומתי שמתאים לי אני אצא מפה החוצה, אעשה את הדברים בקצב שלי ובזמן שיתאים לי ואחזור מהר מהר לחמימות הזו שהיא כל כך נעימה..

אבל לפעמים, באופן בלתי צפוי, אני מקבלת בעיטה שדוחפת אותי החוצה מן השמיכה אל מרחבים שאותם בכלל לא ביקשתי לעצמי. רגעים ארוכים אני מוצפת בפחד ובמחשבות על מה יהיה ואיך עלי להתמודד עם הבלתי מוכר הזה, אז אני נוכחת לדעת שאזור הנוחות הזה שהיה אמור לשמור עלי - לא קיים באמת במציאות והוא כולו פרי דימיוני.

בבת אחת אני לומדת שהחיים מלאי אתגרים ואי אפשר להימנע מהתמודדות עם קושי, סבל או אכזבה. וכדי להתמודד עם מה שנפל עלי, עלי לפתח בתוכי כישורים אחרים, חוץ מלהתכרבל תחת השמיכה. עלי לפתח חוסן פנימי שילמד אותי לקום כאשר אני נופלת, ולהתמודד עוד פעם ועוד פעם עם החיים מחוץ לשמיכה, בנחישות מחודשת.

השבוע פגשתי את א., אשה באמצע החיים, שבעלה הודיע לה ביום בהיר אחר שנגמר לו הסוס מהחיים המשותפים שלהם, אחרי 40 שנות נישואין, שלושה ילדים וארבעה נכדים. זה לא שלא היו להם קשיים בזוגיות לאורך השנים, אבל בכל פעם שצץ משהו – הם ידעו להתמודד ולתקן ולהמשיך הלאה. כמו אצל כולם. לפני הרבה שנים היה להם משבר גדול שהעיב על יחסיהם וכבר עמדו להפרד אבל בכוחות משותפים צלחו אותו והמשיכו הלאה. השנים שאחר-כך נחשבו דווקא סיפור הצלחה. משברים יש לכולם, ואלה היה להם משבר – ויכלו לו. המשבר החדש היה מפתיע לגמרי. מפתיע בחד משמעיות שלו, בזמן שבחר לצוץ. הוא רוצה ללכת לדרך אחרת.

ובבוקר בהיר אחד א. מוצאת עצמה נבעטת החוצה מאזור הנוחות אל משהו שבכלל לא מוכר לה ולא ידוע, מבלי שתהיה לה אפשרות להתכונן. ובבת אחת היא מוצאת עצמה נאלצת להסתגל למציאות שהיא לא מכירה. איך משנים הרגלי חיים ודפוסי התנהגות של שנים? אחרי 40 שנה של חיים מסודרים ומאורגנים, משימות קבועות, זמני ארוחות, שעת חזרה הביתה מהעבודה.. ובוקר אחד, כל מה שמוכר וידוע – לא יהיה קיים יותר. החיים כבר לא יזרמו באותו נתיב, הקצב השתנה, וצריך למלא חיים בתכנים חדשים. הבלתי מוכר וידוע הגיע ועכשיו עליה להתמודד.

התגובה הראשונית שלה הייתה התכנסות לתוך אומללות, דכדוך וחוסר עשייה. הפחד מפני מה שיהיה הציף אותה ושיתק אותה לגמרי. היא בכלל לא הבינה מה המשמעות של החיים החדשים שלה, לא העזה לבדוק אפשרויות חדשות. בסתר ליבה קיוותה שזה חלום מסויט ושבבוקר תתעורר לגלות שזה רק חלום. אבל בבוקר שלמחרת וגם בזה שאחריו גילתה שהסיוט הזה הוא הוא החיים החדשים שלה מעכשיו ועם זה צריך להתמודד.

המציאות החדשה הולידה הרבה קשיים. הקושי הגדול היה לוותר על הרגלים ישנים, לאמץ חשיבה אחרת על המשפחה ועל היחסים בתוכה. הרגשות הציפו אותה בעוצמה שלא הכירה. היה עליה להתמודד עם פחדים שהציפו אותה, ועם מחשבות שתקעו אותה ומנעו ממנה לצאת לעולם הגדול. לאט לאט היא התחילה להפנים שאין לה באמת ממה לפחד ושאפשר להתחיל להעז.
זה לא היה קל. היא התחילה בקטן: רשימת מטלות, הסתייעות בחברים, החלטות על כיוונים חדשים, בהתחלה בקצב איטי וכשהרגישה שאפשר יותר – העלתה את רף.  הבעיטה החוצה מאזור הנוחות התבררה כדבר טוב ומצמיח כשהיא נהנית מהיצירתיות שבעשייה, מהעצמאות, מהשליטה המוחלטת שיש לה על חייה ועל הזמן שלה. הפחד נמוג ופינה מקום לאומץ לפרוץ לעצמה דרכי התנהלות  חדשות.

סוף שבוע במכתש רמון. צילם סאלח

ביציאה מאזור הנוחות אני מדמיינת עצמי למטפסת הרים. כל מכשול שאני מתמודדת איתו בהצלחה הופך אותי לחזקה יותר ומוכנה לאתגר גבוה יותר בהר. הטיפוס בהר מלמד אותי שהאתגר שאני ניצבת בפניו בחיי ברגע זה, ביחסים האישיים, בעבודה, או בבריאות, הוא בדיוק מה שאני זקוקה לו על מנת לגדול. 

עכשיו אני צריכה לבחור את דרך הגדילה האם מרצון או מכורח. הגדילה הזו משנה את נקודת המבט שלי ומה שתפסתי קודם כבעיה הופך לאתגר ובסופו של דבר - להישג. כאילו אני ניצבת על הר גבוה מצד אחד, רואה את חיי פרוסים למרגלותיי ומצד שני - שיא ההר הולך ומתקרב.