סדקים - פרק שני

אם את הפרק הראשון אפשר לתאר במונחים של קטסטרופה הפרק השני מתאר מציאות לגמרי אחרת.

הפרק הראשון מתחיל בשיחת טלפון לא צפויה שמעלה אותך על רכבת הרים מהסוג האקסטרימי ביותר. את נוסעת במהירות שלא מאפשרת לך להבין איפה את נמצאת ולאן את בכלל נוסעת והיעד הסופי כלל לא ברור. את מנסה לברר אבל כל אחד אומר לך משהו אחר, תלוי את מי שאלת. לזה צריך להוסיף שהכל מתרחש בתקופה של קורונה. מסכות בכל מקום, תו ירוק, תו סגול, אפשר להיכנס, אי אפשר להכנס.. את כל הבלגאן הזה את צריכה לנהל לבד כי אסור לבוא עם מלווים ורק לפעמים מותר מלווה אחד...

קצב הגידול של התאים הסרטניים הוא מהיר וחייבים לקדם הכל מהר ואת מרגישה נסחפת במנהרת רוח במהירות עצומה. אין לך באמת מושג מה נפל עליך ומה צריך לעשות. אין זמן לעצור. אין זמן לעכל מה קורה. הכל בהול ומהיר: בדיקות, צילומים, צריך לבטל כל מה שתכננת לזמן הקרוב. את פועלת על אוטומט ותוך שבוע את כבר בניתוח, בהתאוששות ובשיקום..

ואז מגיע הפרק השני

לפרק הזה יש קצב אחר. הוא כבר יותר נינוח. שום דבר לא בוער. מתישהו יתקשרו אליך לקבוע תור, התורים נקבעים לעוד חודשיים-שלושה. את כל הזמן במוד של המתנה. המתנה לבדיקה, המתנה לפגישה עם הרופא, המתנה לסימולציה, המתנה שזמנו אותך להתחיל את ההקרנות...

מפעם לפעם מגיע אליך טלפון. קופת חולים על הקו. הם לא ידעו שאת בסטטיסטיקה. מבקשים שתשלחי את המסמכים כדי שיכניסו את שמך למאגר.

"הרי כל המסמכים שלי אצלכם" את אומרת בפליאה. "הבאתי לכם אותם לפני שבוע. אישית"

"כן.. נכון.. הם היו אצלנו אבל הועברו למחלקה אחרת ולא נשאר לנו העתק"

"אנחנו בעידן האינטרנט ומה שהועבר פעם אחת נשאר אצלכם לתמיד, לא?" אני מקשה

היא נתקעת קצת עם התשובה ולא יודעת מה להגיד בסוף מבקשת שאשלח שוב במייל. בירוקרטיה תמיד נשארת בירוקרטיה.

במקביל להתמודדות הרפואית ולשיקום צריך להקדיש זמן ואנרגיה לטפסים, טלפונים וזמני המתנה. התחושה שאת בעצם לא יודעת מה לעשות מלווה אתך כל הזמן. אף אחד לא מכין אותך לזה שבזמן כלשהו יתברר שיש לך סרטן ותיאלצי להתמודד עם רשויות שונות שלכל אחת חוקיות משלה.

מתישהו את מבינה שאת מנהלת מלחמה בשתי מערכות בו זמנית אחת על הבריאות שלך או בהגזמה על החיים עצמם והשנייה על הטפסים, על לדעת מה הזכויות שמגיעות לך ועם מי צריך לדבר. את כל הזמן מנסה להבין איך זה מתנהל. הבלבול גדול. את עסוקה בלרכז את המידע שאת צריכה שיהיה לך, לנהל הכל לבד, להיות קצינת המבצעים של עצמך.. וזו חתיכת בדידות גדולה.

הפער הזה ברגשות שאת חווה מלווה אותך כל הזמן. גם אם באופן קונקרטי הדברים בסוף מסתדרים, רגשית את חווה משהו אחר. יש לך שאלות. את רוצה להתייעץ כל אחד אומר משהו אחר. בסוף את צריכה להחליט בעצמך ולא בטוח שזו ההחלטה הנכונה. העיקר זה להיות שלמה עם מה שהחלטת, את חוזרת ואומרת לעצמך.

אף פעם לא היית אישה שמפחדת.
תמיד היית שקולה,
לא פחדת לנסות או להעז
לא פחדת לשנות או לגוון
כל עוד הדרך הייתה ברורה, כל עוד הייתה לך תוכנית ביד 
ועכשיו כשהעתיד לא בדיוק ברור את מרגישה קצת מפחדת...

את מרגישה שנפערו בך סדקים שהם בלתי ניתנים למילוי.
וכל הזמן הזה את אופטימית אבל קצת יותר זהירה... קצת יותר זהירה...

לישון עם האויב

 מתוך קלפי points of you

צלצול הטלפון הפתיע אותי באמצע הישיבה. זה היה המספר לא היה מוכר והתלבטתי אם לענות. אחרי כמה צלצולים הטלפון השתתק וחזר לצלצל שוב. הקול מהצד השני וידא שזו אני והזכיר את תוצאות הבדיקה שקבלתי לפני כמה ימים. בהבלחה של רגע נזכרתי בתוצאות שהיה כתוב בהן "חשד קל". כשהסתכלתי על התדפיס ההוא חשבתי שחשד קל זה לא משהו שצריך להטריד את מנוחתי.

"צריף לבדוק את זה" אמרה לי זו שמצד השני. "בואי נקבע תור ואם תחליטי לא לבוא תמיד אפשר לבטל". קבענו תור. הרופאה שהתייעצתי איתה אמרה שאין ברירה ועושים את זה כדי לשלול ממצאים ובהרגשה הזו הלכתי לבדיקה.

בפעם הבאה שצלצל הטלפון כבר הכרתי את המספר. זו שוב הרופאה שבישרה לי שהחשד הקל הפך לעובדה. "עליך להיערך" אמרה. לא כל כך הבנתי את המשמעות של "להיערך". מהר מאד מצאתי עצמי נסחפת במשהו שאין לי שליטה עליו. באותם ימים הכתה בי ההכרה שמה שחשבתי שלעולם לא יקרה לי – קרה.

כשהתייצבתי אצל הכירורג למחרת הוא היה ממש נחמד והתאמץ מאד להסביר לי במה העניין ולמה צריך ניתוח. ההסברים הרפואיים שלו בלבלו אותי לגמרי: המון מושגים חדשים, אפשרויות טיפול שונות, לא ידעתי עם מי עלי להתייעץ ומה נכון לי לבחור. הייתי נתונה במערבולת רגשית שלא הבנתי מה יש בה ואת סופה לא ראיתי. אז במקום להתנגד לה פשוט התמסרתי לה. אחרי שבוע התייצבתי בחדר הניתוח. כשהגיעו תוצאות הבדיקות של הניתוח (ביופסיה בשפה הרשמית) התמונה שהיתה מטושטשת בהתחלה הלכה והתבהרה. הממצאים דברו בשפה יבשה על תאים ועל ממאירות והבנתי שזה משהו שאין לזלזל בו.

הניתוח היה נקודת מפנה בשבילי.

אחריו התחילה לחלחל בי ההבנה שלפני לא מעט אתגרים ושהחיים שלי לא יתקדמו במסלול שתכננתי לעצמי. החיים ימשיכו בשגרה אחרת של טיפולים ומעקבים ובדיקות, בתוכה יתקיימו מפגשים עם גורמים רפואיים שונים. המחשבות בתוכי מתרוצצות ביחד עם ההתמודדות הפיזית, הרגשית והנפשית ועם ההכרה במחלה ועם הפחדים.

לרשימה המוכרת של רופאים אצלם נהגתי לבקר מעת לעת, כמו רופאת משפחה, נשים, ואורתופד מפעם לפעם נוספה עכשיו האונקולוגית. יש לה שם מיוחד והיא מדברת רוסית. האישה הזרה הזו הופכת להיות עכשיו אחראית במידה רבה על מה שיקרה לחיים שלי. אני תוהה איזו מערכת יחסים תתפתח בינינו..

אני עוד לא כל כך יודעת למה לצפות. אני מקשיבה לספורים של אלה שהיו שם ומנסה ללמוד מהם ומרגישה שלמרות שלא הכל ברור לי, כבר מתגבשת אצלי תפיסה והכרה בכך שאני נמצאת בשלב חדש בחיי, שמחייב אותי להיות יותר ערנית, ממוקדת ומפוקסת ושעלי ללמוד. ללמוד הרבה. גם לגבי עצמי וגם לגבי הסביבה.

והציפיות.. הציפיות... יש בתוכי ציפיה שיום אחד הכל יהיה מאחורי ואשוב לשגרה המתוקה שלי. אבל אני יודעת שאף פעם הדברים לא יחזרו להיות כמו שהיו. אין לי מושג מה תהיה השפעת התהליך והטפולים שאעבור עלי. יקח זמן עד שאפנים את השינוי ואבין איך נכון לי להתקדם הלאה. אני יודעת מה אני לא רוצה אבל לא יודעת מה אני כן, מה נכון לי ומה לא. ולכן אני לוקחת נשימה, מרשה לעצמי להיות כאן ועכשיו ובמה שיבוא עלי ולשחרר את הציפיה לחזור למה שהיה פעם.

אני קשובה לגוף שלי ולמה שאני מסוגלת להתמודד איתו. אני רוצה להמשיך לעשות ספורט ולהתנהל במלוא המרץ והחיוניות המאפיינת אותי, כמו קודם, אבל מבינה שאני צריכה להרשות לעצמי להיות חלשה, כואבת ומטולטלת. לפני עוד סדרת הקרנות, תרופות ביולוגיות או טיפולים אחרים שודאי תהיה להם השפעה כל הגוף ועל מצב הרוח שלי.

וישנו גם הפחד. הפחד מפני הבלתי ידוע...משהו עבר עלי בתקופה הזו. אני יודעת שאני צריכה לתת לעצמי את הזמן לחוות את מה שעובר עלי וללמוד לרכוש מחדש את האמון בגופי וגם לתת מקום לפחד מהכישלון של הגוף, להתגבר על הקשיים וגם לפחד מחזרת המחלה.

השאלה "האם אחזור להיות כמו פעם?" לא מעסיקה אותי. אני מרגישה שאני כמו שהייתי כל הזמן ומתמקדת במה שקיים. יחד עם זה אני לא שוכחת להיות ערה לשינויים שיבואו עלי..

הסביבה שלי עוברת שינויים יחד איתי. אני חשה את החשש למה שנפל עליהם עכשו. יחד איתי הם ממתינים ליום שאחרי וגם הם בציפיה שאהיה בדיוק כמו שהייתי קודם. אבל אי אפשר להכחיש שכולנו במקום אחר. נפל דבר אצלנו.. הבלתי ידוע נכנס לחיים של כולנו. אני משתדלת לא להילחץ מהצורך לענות על הציפיות של בני משפחה וחברים. אני משתפת בכל מה שאפשר, מסבירה מה עובר עלי ומתייעצת. הכל פתוח אצלי.

יחד עם זה אני מבינה שיכולים לצוץ פערים בהתייחסות למה שקורה. אני מבינה את זה היטב. הם היו רוצים שהכל יחזור להיות כמו שהיה בעוד שאני צריכה להתמודד עם מה שקורה לי במציאות. אני יודעת שכולם יהיו שם בשבילי אבל יודעת שעלי למצוא לעצמי תמיכה גם במקומות אחרים.

אני מרגישה שגם סדרי העדיפויות שלי השתנו. עכשו כשהכל מזוקק יותר, ברור לי לאן אני רוצה לקחת את עצמי. תחושת הבהלה הראשונה התפוגגה וכעת הדברים נראים יותר ברורים ופחות מלחיצים. אני משתדלת לא לתת ליומיום להשפיע עלי ומתרכזת בעיקר במה שעושה לי טוב ויש לי הרבה מזה בחיי. אני לא חוששת לצאת מאזור הנוחות שלי, אני משתדלת להקשיב לתחושות הבטן שלי ולמה שעושה לי טוב והולכת עם זה..

והעתיד.. אוי העתיד.. מי יודע מה הוא יביא לי.. והאמת היא שממש לא איכפת לי. בעתיד הקרוב אהיה עסוקה בבדיקות וטיפולים ותרופות שונות אבל אני מסתכלת על העתיד הקצת יותר רחוק. יש לי המון תכניות, הרבה דברים מעניינים אותי ואני רוצה לחבק את כל ההזדמנויות שמגיעות אלי ולהנות מהן.. וחולמת על קורפו..

אני חוזרת ומסתכלת על הכותרת שבחרתי לקטע הזה "לישון עם האויב". לכאורה כל מה שקרה לי היה אמור להפחיד אבל בפועל קורה לי משהו הפוך לגמרי. אני חשה רגועה לגמרי.. אם קודם לא ידעתי מי האויב ומה אופיו ואיך יראו פניו, עכשו כשאני יודעת אני מודה שהידיעה הזו משחררת.. אפילו השינה שלי השתפרה אחרי תקופה ארוכה שלא היתה ככה ובזמן האחרון אני ישנה ממש ממש טוב..

גם אני בסטטיסטיקה

בגוף אני בסדר. הכאבים הולכים ונחלשים. הנפיחות עוד לא ירדה. מסביב הכל בגווני הורוד ותכף הצבעים יתחלפו בשלל צבעי הכחול-סגול-צהוב. אני מנסה קוקטיל של משככי כאבים, כמו שהאחות הציעה: אופטלגין עם אקמול ועם נורופן ואדוויל. זה עובד לא רע. חבל שאי אפשר לערבב את החגיגה הזו עם קצת יין .. קצת טשטוש חושים יכול היה להיות בדיוק במקום.

חושבת על האופן בו הגוף שלי הגיב. בקור רוח. סוג של נעילה. חשבתי שהכל בסדר, שאני ממשיכה בשגרה, כאילו כלום לא קרה. אבל משהו קרה. משהו גדול ממני שאני עוד לא תופסת אותו. אחרי ההבנה הגיע הבכי.

זה לא מה שקורה איתי בנפש. בנפש אני ממש עוד לא בסדר. אני מתחילה לעכל את מה שעבר עלי בשבועיים האחרונים. את המרתון שאליו נקלעתי בלי תכנון.. המהירות בה הכל התרחש. האבחנה, הבדיקות, המפגש עם הרופא שלא השאיר מקום לסימני שאלה, אורות חדר הניתוח וההתעוררות אחרי..

הנשימה שלי מתהדקת. הבטן מתהפכת. אני מוטרדת. אני רוצה לדעת לאן הספור הזה יקח אותי. יותר מכל אני רוצה לדעת למה זה קרה ומה כל זה בא ללמד אותי. הקשר גוף-נפש מתבהר לי היטב. אם קודם ראיתי את התוצאות החיוביות שלו עכשיו אני נחשפת להשלכות של מה שהיה. לכל מה שעברתי.. אני מבינה שקורה לי משהו. אני רוצה לדעת מה ...

מלכודת דבש

 https://images.app.goo.gl/g6t9qqBULMpjPDSq5

את באה למקום עבודה חדש, מתחילה להתמקם ולתפוס מקום. מהר מאד את רואה שאת מזן אחר. מרבית האנשים שם ותיקים, חלקם משדרים עייפות. את בשיא המרץ שלך, יודעת שאת מוכשרת רוצה מאד להראות מי את. תוך זמן קצר המנהל מזהה את זה ומתחיל לפרגן לך ולהחמיא לך במישרין וגם בעקיפין: "שמעתי ש.." הוא אומר לך "ראיתי אותך בסיטואציה ההיא ומאד התרשמתי". כשהוא רואה אותך במסדרון של הבניין הוא מחייך אליך. את מרגישה נהדר עם תשומת הלב הזו במיוחד כשאת משווה את היחס הזה למה שהיה במקום ממנו באת.

אחרי תקופה קצרה הוא מתחיל להציע לך לקחת על עצמך קצת יותר ממה שעשית עד כה. את מוחמאת. האגו שלך מתחיל להמריא. בטח שתיקחי את זה. הוא מצרף אותך לוועדה הזו וגם לוועדה ההיא. והוא לא מפסיק לפרגן לך  חבל על הזמן. את מתמלאת באנרגיה. מרגישה שאת בדרך הנכונה. בעיניים שלך את רואה את עצמך בעוד כמה שנים...

עכשיו את פוגשת אותו יותר. בחלק מן הועדות הוא יושב גם, לפעמים הוא רק קופץ לראות מה קורה. את נמצאת איתו בקשר יותר רציף. מתכתבים. את כותבת מסמכים. הוא מתייחס. במסדרון הוא אומר לך דברים הקשורים למה שקרא. את חושבת שהוא מנהל נהדר, יודע לזהות את הפוטנציאל של האנשים ולקדם אותם. את רואה את זה מסביב, מסתכלת על כל האנשים שמחזיקים בעמדות ניהול... זה מחמיא לך.

יום אחד הוא קורא לך לישיבה אצלו בחדר. משהו שגרתי. את נכנסת ומגלה שזה רק את והוא. 'שבי' הוא מצביע על הכסא שמעבר לשולחן. 'קראתי לך כדי לדבר אתך על מה שכתבת, הרעיון מעניין' הישיבה עניינית. תוך כדי הוא מתחיל לשאול אותך שאלות יותר מדי אישיות. מרגישה שזה קצת חטטני, שואל על הבעל על הילדים. את חושבת שזה בסדר שהוא מתעניין אבל יש לך הרגשה שלפעמים זה קצת אישי מדי ואת מתחמקת. מפעם לפעם הישיבה נעצרת על נושא כזה או אחר. הוא חוזר לעניין האישי. את מחזירה את הדיון לנושא הישיבה. הכל מתנהל בסמוי. הריטואל הזה חוזר על עצמו אחת לכמה ימים. לא פעם את מוצאת את עצמך איתו לבד. הוא מאד חביב. כשאת פוגשת בו באקראי הוא מזמין אותך לחדר שלו 'לשתות איתי קפה?' את מתחמקת. ההתעניינות שלו בך הופכת גלויה וגורמת לך לחוסר נוחות.  בכל פעם שאת יוצאת החוצה מהחדר שלו המבטים של האחרים מלווים אותך.

את מרגישה טוב בתפקיד שאת עושה. מקצועית את פורחת. את הקשר איתו את מנסה לנווט. מתחמקת בעדינות כשזה אפשרי ופוגשת אותו רק אם אין ברירה ובעיקר במפגשים מרובי משתתפים.

יום אחד הוא מציע לך לצאת לחו"ל במשלחת. לזה לא ציפית. את די חדשה שם. כולם ותיקים. את חושבת שאם הוא בחר בך ולא באחרים זה בטח אומר שאת טובה. ממש טובה. האגו שלך בשמים. בטח שתצאי, זו הזדמנות של פעם בחיים. זה לא כל כך מתאים לך מבחינת הבעל במילואים והתינוקת בבית ואיפה תמצאי בייביסיטר אבל את לא תחמיצי הזדמנות כזו. את רותמת את כל העולם לעזור לך ונוסעת. יש לך גם תפקיד במשלחת הזו, אז את מרגישה ממש חיונית. 

חו"ל מתחיל נחמד. כולם ביחד, עובדים, מבלים, את שמה לב שהוא נדבק אליך בארוחות. יושב לידך כל הזמן באוטובוס, זה לא כל כך נעים לך אבל האוטובוס מלא  ... בערבים הוא רומז לך בהומור שתבואי לבקר אותו בחדר כי יש לו חדר לבד. את מתחמקת בהומור גם.

ככה מתנהלת הנסיעה במשחק שבין ריחוק לקרבה עד לבית מלון ההוא שבו לכל אחד יש חדר בנפרד. גם לך. הוא רומז לך שהוא יבוא לבקר אותך בחדר. את חושבת שהוא מתבדח אבל הוא לא. בערב מאוחר הוא דופק על דלת החדר. בבוקר ישאל אותך למה לא פתחת לו. את תגידי שישנת ובכלל לא שמעת. בערב הבא הוא שוב אומר שתפגשו יותר מאוחר. את קובעת עם חברות לצאת לבלות. מאוחר בלילה את מתחמקת בשקט לחדר שלא ישמע שחזרת. וככה כל ערב. בערב השלישי את אומרת לו שאת לא בעניין. הוא מחייך. מאוחר בלילה הוא ינסה שוב. חצי לילה את לא ישנה. בלילה הבא את הולכת לישון על הרצפה בחדר של חברה שלך. מתי המשלחת הזו תיגמר? בנחיתה בשדה התעופה הוא אומר לך בטון חייכני וקצת נוזף, משהו על זה שהתחמקת.

כשחוזרים לעבודה, את כבר מבינה את הדברים אחרת. את מתחמקת מהישיבות לבד. יום אחד את מוצאת את עצמך במקרה איתו לבד. עכשיו כבר הכל ישיר. הוא אומר לך משפטים שלא חשבת שתשמעי. את גם מבינה את ההזמנה להשתתף במשלחת. את אומרת לו לא. הוא אומר לך שחבל, ומה איכפת לך לעשות איתו קצת חיים. אף אחד לא ידע. את חוזרת על מה שאמרת ויוצאת מהחדר. בפעם הבאה שהוא מציע ואת אומרת לא, הוא מבהיר לך את משמעות ה'לא'. פתאום את גם מבינה את פשר המבטים... בשבועות הבאים את מתרוקנת כמעט מכל תפקידיך. רענון בעלי תפקידים קוראים לזה.

יום אחד את עוברת ליד החדר שלו. מן החדר יוצאת החברה שלך. מהמבט המבוהל שעל פניה את מבינה מה היה שם בדיוק בשיחה. "קבלת ממנו הצעה שלא תוכלי לסרב לה?" את שואלת. "איך ידעת?" היא פונה אליך בבהלה. "הייתי בשיחה הזו בדיוק לפני חודש" את אומרת לה.

 *******

כל פעם זו מישהי אחרת שצצה עם זכרונות מהעבר. אלה שלא מניחים לה. הפעם זו קולט אביטל, מספרת על שמעון פרס שלא פעם הצהיר על אהבתו הגדולה לסוניה, אבל גם לא הסס לשלוח ידים ולכפות קרבה לא רצויה ולהטריד, בתקופה שעבדו ביחד. אולי קולט לא היתה היחידה. ממקרים אחרים אני לומדת שתמיד יש עוד נשים ברקע שהיחס כלפיהן היה דומה.. חלקן מקבלות אומץ ומספרות האחרות ממשיכות לשתוק. אז קראו לה "להתחיל איתה" היום קוראים לה הטרדה מינית. במיוחד כשמדובר על כאלה שהיו בעמדת כוח וחשבו שהכל מותר להם.

קשה לי להישאר שוות נפש כשאני נחשפת לספורים כאלה.. משהו בתוכי זע בחוסר נוחות.. כאילו מישהו לחץ אצלי על איזה כפתור פנימי שמשחרר את כל השדים החוצה.. ובבת אחת צפים ועולים כל הפעמים בהם עברתי חוויות דומות: כתלמידה בבית ספר, בצבא אין ספור פעמים, במקומות עבודה שונים..

בדרך כלל אני מדחיקה את הזכרונות האלה אבל כשמגיע ספור על ידוען ועל מה שהרשה לעצמו לעשות בכסות הטיעון שככה נהגו כולם, הכל צף ועולה.

ובאופן אוטומטי עולים גם הקולות של כל המצקצקים, ועולים הטיעונים שזה היה הסגנון, זה מה שהיה מקובל ואלה היו הנורמות, ומי שלא הוטרדה הרגישה לא שווה ועוד אמירות כאלה שבאות להצדיק את התנהגותו של המטרידן ומעט מהן מגלות חמלה והבנה לזו שהוטרדה..

והמוטרדת שהעזה להיחשף, לפעמים הניגוד לרצונה, נתקלת בדרך כלל בתגובות עויינות כמו "מה היא נזכרה עכשו". ציידי הרכילויות עטים עליה במטרה לחשוף את האינטרס שמאחורי הגילוי דווקא בתקופה זו: כתבה ספר ומחפשת דרך לפרסם אותו, מזמן לא היתה בכותרות אז מחפשת פרסום, מחפשת תשומת לב ועוד הערות נלעגות שכאלה..

מעטים מגלים הבנה ל"דבר הזה" שהיא סוחבת שנים ולא באמת מצליחה לשכוח אותו וכל פעם שעולה ספור מן העבר טייס האוטומטי מעלה מחדש את הספורים שכבר חשבה שהספיקה לשכוח.

טוב שאנחנו בעידן me too..
בחלוף השנים הזכרונות לא הופכים להיות קלים אבל עכשו יש יותר לגיטימציה לדבר עליהם..

זה רק אני והקיאק שלי

השבוע עברתי לקיאק יחיד. לעבור ליחיד זה לא סתם שינוי זו מהפכה. בזוגי היה לי מישהו לסמוך עליו, לקחת פסק זמן כשאני מתעייפת ולדעת שיש מי שתמיד יעשה את העבודה. עכשיו כל האחריות עלי, על מה שטוב וגם מה שלא טוב.

בהתחלה המחשבה על קיאק יחיד גרמה לי לחוסר שקט וגם קצת פחדתי אבל אין מצב שאתן לשדים הקטנים שבתוכי לצוץ וכשסתו שאל אותי זוגי או יחיד? ישר אמרתי יחיד.

ביחיד הכל נהיה ספור: איך עולים על הקיאק, איך מייצבים אותו, איך מנווטים ככה שאחתור ישר ולא בסבובים. אבל אחרי הרגע הראשון, כל החששות נמוגו והרגשתי טוב. חוץ מתחושת היציבות הרגשתי שאני גם שולטת בטכניקה. השעות על הזוגי עזרו לי לעבוד על הטכניקה והכל פשוט זרם. עכשיו הייתי צריכה ללמוד לעבוד נכון עם הרגליים ולשלב בין תנועת הידיים והרגליים. בהתחלה עשיתי סיבובים בבריכה הקרובה לחוף, כשאני מתרגלת את השילוב בין שניהם וכשזה התחיל לעבוד, אמר סתו "קדימה לים", ישרתי את החרטום ויצאנו לחתור למרחקים..

כבר מהפעם הראשונה הרגשתי בבית. הישיבה בקיאק כשהאגן קצת יותר גבוה מכפות רגליים גרמה לי להרגיש שעם כל נעיצת משוט במים אני כאילו מרימה את האף של הקיאק למעלה. הרגשתי שהכל יושב פשוט נכון. אני חותרת והגוף פשוט מבין את הרוטציה באופן טבעי... הרגלים והידיים מסונכרנים ביניהם והקיאק פשוט מחליק קדימה.

 מי שחותר יודע שהטכניקה הרבה יותר חשובה מכוח פיזי. ושהערה ממישהו חיצוני, על איך לחתור נכון יותר יכולה לעשות את ההבדל בתוצאה הסופית וההצלחה. וזה מה שסתו עושה. הוא מדייק את התנועות שלי. בשלב כלשהו הוא שותק.. עוקב אחר התנועות שלי ושותק.

 והים, במעמקים מתגלה במלוא יופיו, דגים קטנים קופצים החוצה, להקות של דגים חוצות את הקיאק מימין ומשמאל מי יודע בדרך לאן הן, הגלים קטנים עולים ונשברים בדרך אל החוף וסתו מלמד אותי עוד פרק ב"איך קוראים את הים" ואיך לנצל את האנרגיה שלו לטובת חתירה טובה יותר.

באמצע הים אנחנו עוצרים להפסקה וקופצים למים לשחיה. עכשו צריך לעלות בחרה לקיאק... סתו אומר שאם זה לא היה אפשרי הוא לא היה מציע לקפוץ למים. הגיוני, לא?

אנחנו חותרים בחזרה, החוף הרחוק הולך ומתקרב. כבר אפשר להבחין בשמשיות האדומות, בבית הקפה שהתמלא בנופשים, באוהלים הפרושים לאורך החוף יש שעוד לא התעוררו ויש כאלה שכבר מתארגנים לארוחת בוקר.

 כמעט שעה וחצי של חתירה, אני חוזרת לחוף קרועה אבל מאושרת..

אושר קטן

שש וחצי בבוקר. אני באמצע הליכת הבוקר, שקועה במוזיקה הבוקעת מהטלפון הנייד הישר לאוזניים שלי כשמכונית לבנה עצרה לידי בחריקת בלמים. הנהג הוריד את החלון ושאל אם אני יודעת איך מגיעים לרחוב תמר. לרגע הייתי מופתעת. בעידן הווייז שאלות כאלה של "את יודעת איך מגיעים ל.." הפכו קצת נדירות. עצרתי וחשבתי לרגע. "אחרי הככר תפנה ימינה ברחוב השני ושם.." אמרתי כשאני מלווה את ההסבר בתנועות ידיים. הוא הודה לי ונסע. נשארתי במקומי דקות ארוכות חושבת על משמעות השיחה הקטנה הזו בשבילי.

אני חדשה בזיכרון. הכרתי אותה מהביקורים אצל הנכדים, הכרתי את הגן ממנו הייתי אוספת אותם ואת גני השעשועים בהם בילינו את שעות אחר הצהרים. לפעמים הייתי מסיעה לחוג בלט או אוספת מחוגי התעמלות. היכרות של אורחת לא תמיד רואה את המקום בשלל גווניו, את הערבוב של עבר והווה, של מקומות מפגש, מקומות בילוי ואנשים.

בסוף הקיץ של שנת 2019 באתי לזכרון יעקב כדי לגור בה.

עוד בטרם הספקתי לפרוק את כל הארגזים ולסדר את הבית הגיעה הבקשה "אם זה בסדר שתשמרי על נופי במשך שבוע". באותו רגע עוד לא יכולתי להעריך כמה מוצלח השבוע הזה יהיה. הביקור שהתארך לשבועיים ויותר יצר עבורי הזדמנות להכיר את השכונה אליה עברתי. נופי ואני למדנו לזהות את הכלבים שמחפשים להתיידד ואת אלה שצריך להיזהר מהם. עלינו על עקבות חזירי הבר שבאים לבקר בלילות, הכרנו חלק מן השכנים, טיילנו בסמטאות הקטנות שבין הבתים, למדתי את שמות הרחובות. גילינו שהיציאה אל הטבע היא ממש כאן, מעבר לפינת הרחוב ושם אפשר לשחרר אותו לחופשי לרוץ במרחבים. כשהתרחקנו יותר, פגשנו את המסלול של שביל ישראל, את עץ הקטלב האדום הזקן ואת ערוץ נחל גיבור, התוודענו לשכונה החדשה הנבנית ממש מעבר לאף שלנו, ולמטעים של עצי הפרי המסתתרים בערוצי הנחלים.

******

להיקלט במקום חדש, להשתלב בקהילה קיימת ולהרגיש חלק ממנה זה תהליך שלוקח זמן. בתקופה הראשונה חשתי בקושי של להיות "זרה", המקום החדש היה בשבילי כמו כתב חידה בו רב הנסתר על הגלוי: לאיזו מספרה ללכת, איפה מסדרים את הצפורנים, איפה התופרת הקרובה, לבחור רופאת משפחה חדשה, לאיזה בתי הקפה כדאי ללכת ואיפה מבלים פה. מה שזרם אצלי באופן כל כך טבעי בסביבה הקודמת התפוגג בבת אחת.

לא פעם הרגשתי כמו עולה חדשה שעוד לא מדברת את שפת המקום ועליה ללמוד הכל מחדש. לפעמים השוויתי עצמי למורים העולים שאני מלווה בעבודתי. הם נמצאים בתהליכי קליטה במערכת החינוך ואני בתהליכי קליטה ביישוב חדש. בכל פעם שפגשתי אותם גיליתי שחלק מקשיי ההתחלה נעלמו והתמונה שלהם וגם שלי הולכת ומתבהרת.

חשתי בתוכי את הנחישות המצטברת להרגיש חלק מן המקום. למדתי לשאול, נרשמתי לכל דפי הפייסבוק מקומיים ולקבוצת הווטסאפ שכונתית, התחלתי לעקוב אחר הפרסומים ולאסוף מידע שהיה חסר לי. למדתי שלהיות אחת מכולם זה יכול בקלות להצר אופקים אבל להיות חדשה בשטח, זו שמקרוב באה, זה נותן נקודת ראות מפתיעה. זו מתנה שקבלתי מאותו עבר שממנו נפרדתי.

בהתחלה חייתי בשני עולמות. מצד אחד – זיכרונות וגעגועים לעבר שלי ומצד שני – רצון להתאקלם ולהרגיש שייכת במקום החדש. גיליתי שהחיים הם הרבה יותר מאשר הזיכרונות שלי. הזיכרונות האלה שנשארו עימי הם גם אלה שדחפו אותי קדימה.

אני שחובבת תהליכים קצרים עם תוצאות מהירות, למדתי יום יום את כוחה של הדרך הארוכה. השתדלתי לא להתעסק בעבר וגם לא בעתיד. העדפתי ללוש את ההווה וליהנות מההישגים הקטנים. חשתי כמו הטווס שפרש את כנפיו בזהירות ולאט לאט כשהוא חושף קשת מרהיבה של צבעים. גיליתי את יכולת ההשתנות שלי, את היכולת לעשות צעד לכיוון המקום בו אני רוצה להיות, לקפוץ משוכות, לפרוץ עוד גבול, לכבוש עוד פסגת הר. נהניתי מהאושר הנמצא בניצחונות קטנים.

בחודשי הקורונה הארוכים הייתי כמו תיירת במקום חדש. למדתי להכיר את השכונות, את הרחובות הראשיים, את פינות החמד ואת מסלולי ההליכה.

***********

הפגישה הראשונה אחרי הקורונה בחוג הברידג' של אפי נפתחה בהיכרות קצרה. כל אחד מן המשתתפים האחרים ציין את שמו וכמה זמן הוא גר פה. המספרים נעו משלוש שנים, עשרים וחמש או שש דרך שלושים וחמש שנים ועד "משפחתי היא ממייסדי זכרון. מהקבוצה התימנית שהתיישבה כאן". מרבית האנשים ציינו שהם עדיין נחשבים לחדשים כאן. אני ספרתי שהגעתי לזכרון לא מזמן. "כמה זמן את פה?" נשאלתי "שנה וחצי" עניתי.

בשיחה שהתפתחה עלתה הבחנה בין אלה שהם חלק ממעגל משפחות המייסדים ונקראים "זיכרונאים" לבין מי שבאו לגור כאן בשנים האחרונות, הנקראים "החדשים", ולא משנה כמה שנים הם גרים כאן.  

"כמה זמן אני צריכה לגור כאן כדי להגיד שאני זכרונאית", שאלתי

"אוהו" ענו לי במקהלה, "זה אף פעם לא יקרה לך. לא משנה כמה שנים תגורי פה, תמיד יגידו לך שאת חדשה".

*********

תהליך קליטה מוצלח איננו מסתיים עם המעבר לדירה חדשה. אחרי שיכולתי להגיד לעצמי שאני מכירה את המקום ואני כבר לא נזקקת לווייז כדי להתמצא, נוצרה אצלי הציפייה לקליטה חברתית, ליחסים משמעותיים ולהרגשת שייכות לקהילה החדשה. שילוב בין תושבים ותיקים לבין חדשים שזה מקרוב באו, זה תהליך שלוקח זמן  שצריך לטפח כל הזמן.

תמיד הקפתי את עצמי בחברה ואני יודעת כמה כוח יש ברשת של חברים. במקום שממנו באתי זה היה ברור כי היתה מסורת של איך מקבלים משפחה חדשה ואיך מצטרפים למעגלים חברתיים. כשיש  ילדים בגיל בית ספר זה פשוט אבל כשאת באה לבד לקהילה חדשה זה כבר ספור אחר. אני מזכירה לעצמי שכדאי להימנע מהשוואות. "לעשות חברים במקום חדש זה לא קל" אני חוזרת ואומרת לעצמי. כל חברה חדשה שאני רוכשת וכל מעגל חברתי שאני נכנסת אליו – אלה הם הישגים קטנים בדרך שממלאים אותי בתחושה שהדבר אפשרי.

"זוכרת שלא מזמן לא הכרתי פה אף אחד?" אני אומרת לחברתי להליכות של הבוקר כשאני מספרת לה על ההישגים הקטנים שלי. "תני לדברים את הזמן שלהם, ותראי שהכל בזמנו" היא עונה ועוברת לסיפור הבא.

"נו, איך במקום החדש?" שואלים אותי כולם ואני אומרת שזה לפעמים מתסכל ולפעמים אכזבות אבל גם הרבה הנאה והתרגשות כשאני נחשפת לתחושת הראשוניות שמתקיימת בי עם כל גילוי של משהו חדש. וכשאני מספרת את זה העיניים שלי נוצצות.

********

"זכרון יעקב שלי, זכרון יעקב / לא תמצא מקום כזה, כזה טוב" שר אושיק לוי

אז אני כבר יודעת שאני אף פעם לא אחשב לזכרונאית של ממש כי השורשים שלי הם לא מכאן, ושגם אחרי עשרים וחמש שנים יגידו לי שאני חדשה פה ולזה אולי תתלווה תנועת ביטול קטנה, אבל בבוקר ההוא כשהאוטו עצר לידי והנהג שאל איפה רחוב תמר וידעתי מיד איך לכוון אותו, באותם רגעים הרגשתי שאני כבר ממש נטועה במקום ותחושה של אושר קטן ליוותה אותי לאורך כל היום.

 

בין מטוש למטוש (לא שגיאת כתיב)

ניסיון ראשון לטוס לחו"ל
יום ראשון 01:30 בדלפק של לופטהנזה אני טסה לפורטוגל עם נחיתת ביניים בפרנקפורט, מושיטה את הדרכון לנציג החברה. כרטיס הטיסה שלי עולה מיד על המסך שלו. למה את נוסעת הוא שואל? אני מוציאה מסמכים והסברים לנסיעה, מקבלת V על הצטיינות בתירוצים, מבחינתו יש אישור לעלות לטיסה.

בדיקת קורונה? "יש לי" אני שולפת את הפתק בגאווה. "זה לא טוב, לא טוב" הוא מסתכל ואומר "זה יותר מ- 48 שעות" "מה זה 48 שעות?" אני שואלת "בשביל לנחות בפרנקפורט את צריכה בדיקה בתוקף 48 שעות" הוא מסביר "אבל אני עוברת שם בדרך לליסבון ובשביל הפורטוגזים הבדיקה שלי טובה". אני עונה "בשביל גרמניה זה לא טוב" הוא עונה לי. "מה זה לא טוב?" אני שואלת "את לא עולה לטיסה" הוא עונה " אין אישור"

אני מנסה להסביר לו כמה זה לא הגיוני, מתחייבת שאעשה בדיקת קורונה נוספת בפרנקפורט כי יש לנו המתנה ארוכה, שיש לי פגישות בפורטוגל, שאין לי איך לחזור הביתה. שום דבר לא מעניין אותו. בצר לי אני פונה למנהל התחנה. "תעשי בדיקה חדשה" הוא מציע. יש לנו 4 שעות עד לטיסה אני מעריכה שנוכל להספיק.

רצים לעשות בדיקה חדשה. הפקידה בדלפק אומרת לי שלא נספיק. אני מתעקשת שנספיק משוכנעת שהתוצאות יגיעו מהר כמו בפעם הקודמת. "איך שאת רוצה" היא אומרת ומנסה להיכנס למערכת... המערכת לא נותנת. היא מנסה אופציות שונות ונכנסת אבל המחשב מכיר אותי ולא מסכים לאשר לי בדיקה נוספת כי עברו רק 48 שעות מהבדיקה הקודמת ומשרד הבריאות מאשר בדיקה חדשה רק אחרי 72 שעות. אני  מתפוצצת אבל אין עם מי לדבר.. המערכת.. המערכת.. מבינה שבקרב הזה הפסדתי. חוזרת לדלפק הטיסות היוצאות מנהל התחנה מוציא לי כרטיס חדש "נתראה עוד יומיים" הוא אומר.

השעה 0130 אנחנו חוזרים הביתה להתארגן מחדש ליומיים הבלתי צפויים האלה. מעדכנת את מי שממתין לי שם שהוא יכול ללכת לישון, דוחה את הרכב השכור, מזמינה בדיקת קורונה חדשה, שיחות עם כל העולם אולי אפשר לטוס קודם.. חם מאד בארץ. 40 מעלות. העצבים שלי כבר חצו מזמן את רף 40 המעלות... לא הודעתי לשכנים שחזרנו כי הרי רק נפרדנו ותכף נסע שוב..

******

נסיעה בימים אלה היא תיק. הקורונה הופכת הכל למשהו שלא פשוט להתנהל מולו. יש מדינות שלא מאפשרות לזרים להיכנס אליהן ואם עליך לנסוע ליעד שכזה צריך לספק הסברים למה את נוסעת כדי שיתנו לך להיכנס. לחברה שלי שגרה בפורטוגל יש בת שגרה בספרד. הן לא התראו יותר משנה כי הגבול היבשתי בין 2 המדינות סגור עד למועד בלתי ידוע.

בדיקת הקורונה הופכת להיות הדבר הכי חשוב בנסיעה. סתם בדיקה בקופת חולים זה לא מספיק טוב. כי צריך מסמך באנגלית עם מספר הדרכון ואת זה קופ"ח לא מספקת.

בעיה 1 – איפה עושים בדיקת קורונה?
צריך לחפש מקום שמפיק מסמך שיכול לעבור בנתב"ג. בחיפוש אני מגלה לא מעט אפשרויות. בדיקה בבתי חולים עולה כ-300 ₪, בדיקה פרטית בבית (בין גדרה לחדרה בלבד) עולה 500 ₪, בדיקה לא דחופה בנתב"ג עולה כ-45 ₪ לתוצאות אחרי 12 שעות ובדיקה מהירה 135 ש"ח – ותוצאות תוך 4 שעות. בקיצור, הרבה רווחים בשביל 2 מטושים שמכניסים לך לנחיריים ולחלל הפה.

בעיה 2 – קביעת תור לבדיקה
לכל מדינה תקנות משלה. בבתי חולים לא בודקים בחגים ובסופי שבוע, בשביל בדיקה פרטית צריך לגור במרכז, ובשביל להיבדק בנתב"ג צריך לצאת לטיסה כמעט יום קודם. איפה נבדקים כשבאמצע יש גם יום עצמאות וגם שבת?

אז את קונה כרטיס טיסה, עושה ביטוח נסיעות, מזמינה רכב שכור, אורזת מזוודה, סוגרת את הבית, שמה את הכלב בפנסיון, מסדרת תורנות להשקות את העציצים ונוסעת לנתב"ג כשבעצם את עוד לא יודעת האם תטוסי או לא.

השאלה אם את טסה או לא נקבעת טרם הטיסה. Business אמרתי ושלפתי ערימת ניירות עם תאריכי פגישות. אם ההסברים טובים - יש אישור לטוס. אבל אם הם לא משכנעים – את לא עולה לטיסה.

בעיה 3 – אילו תקנות קובעות האם הבדיקה טובה?
התקנות קובעות שהבדיקה צריכה להיות בתוקף עד 72 שעות לפני ההמראה יש מדינות שדורשות 72 שעות בעת הנחיתה. בטיסה ישירה זה פשוט אבל אם יש חניית ביניים, צריך להציג בדיקת קורונה גם בארץ המעבר. לפעמים יש עיכוב בטיסה או בחניית הביניים ואז יתכן מצב בו הבדיקה כבר  לא תהיה בתוקף ברגע שכף רגלך דורכת על אדמת ארץ היעד.. מה עושים?

בעניין הזה יש מדינות סבירות וגמישות ויש גרמניה! בגרמניה דורשים בדיקה בטווח של 48 שעות שיהיו בתוקף כשכף רגלי תדרוך על אדמתה. אז אם את נוסעת למדינה שדורשת בדיקה בטווח של 72 שעות ויש נחיתת ביניים בגרמניה, עליך לעמוד במבחן 48 השעות אחרת לא מאפשרים לך לעלות לטיסה..

ניסיון שני לטוס לחו"ל
נרשמנו מחדש לבדיקת קורונה מהירה ("תשובה תוך 4 שעות") שמתבצעת 8 שעות לפני הטיסה. יצאנו מהבית 10 שעות לפני הטיסה, עשינו בדיקת קורונה מהירה, חיכינו 4 שעות לקבלת התשובה והתפוצצנו אחרי 7 שעות כשנמסר ש"יש עיכוב במעבדה". מיד אחרי שהפכתי שם את כל השולחנות הגיעו התשובות. טסנו במהירות לדלפק הטיסה היוצאת בתקווה שעוד לא סגרו את הטיסה.

שוב תשאול למה את נוסעת, שוב מסמכים והסברים בלי סוף, הבן שלי מאושר מיד אני לא. האיש בדלפק לא בטוח שזה עובר. לא מעניין אותו שלפני יומיים זה אושר.. הוא הולך למנהל התחנה. הם מסתכלים על הניירות שוב ושוב. מדברים ביניהם. בסוף הוא חוזר ואומר שיש אישור. הלב שלי שדפק בקצב כפול מתבלבל... קודם הקצב הכפול היה מדאגה עכשיו הוא דופק משמחה..

בסכום הסופי, אחרי 25 שעות הגענו ליעד הסופי שלנו בפורטוגל "door to door". יצאנו בשעה 19:00 מהבית והגענו ליעד שלנו בפורטוגל למחרת בשעה 18:00 (20:00 בשעון ישראל).

הכניסה לפורטוגל היתה ממש ידידותית. השוטר שאל אם יש לנו בדיקת קורונה. הראינו לו את הנייר מרחוק והוא סימן לנו לעבור..

אין הר גבוה מדי

הנה נרקיסים. צילמה נגה

הבוקר התחיל בירידה מהר תבור. הירידה התלולה מאד הזו מספקת לנו חוויה מאתגרת והרפתקנית במיוחד ומפגישה אותנו עם חורש צפוף, הרבה בוץ, וקצב הליכה איטי שמתחייב מהשיפוע התלול. מקלות הליכה זה פריט חובה בירידה הזו מפני שבלעדיהן אין באמת במה להיאחז. אנחנו מאושרים מאד אחרי הירידה הזו. כל שאר המסלול כבר היה קלי קלות והתאפיין בכך שירדנו ועלינו (הר דבורה) ושוב ירדנו ועלינו (הר יונה), אבל הר תבור זה הר תבור.

סימון שנל, פסיכולוגית מאוניברסיטת קיימברידג', כתבה ש"אין הר גבוה מדי" "או אין ירידה תלולה מדי" כשחברים נמצאים לידנו. היא ערכה ניסוי ובו העמידה את המשתתפים מול הר ושאלה אותם: "כמה תלולה העלייה?" נבדקים שעמדו עם חבר קרוב העריכו את העלייה כתלולה הרבה פחות לעומת אלו שעמדו לבדם מול ההר. בניסוי נוסף הראתה שנל שמספיק אפילו רק לדמיין את אותו אדם קרוב לצידנו כדי לטעת בנו את התחושה שההר תלול פחות ושהאתגר הזה אפשרי.

וזה בדיוק מה שהיה לנו במסלול אתמול. הירידה מגובה של 562מ' ל-270מ' היתה מאתגרת מאד אבל אף אחד מהקבוצה לא חשב לוותר עליה או לחפש דרך אחרת. השבוע כתב לי מישהו שהולך בקבוצת מטיילים אחרת: "היה טיול מאתגר מאוד - עלייה קשוחה עד למצוק, וירידה חזקה במעלה. ראיתי בזה גם מעין מבחן לעצמי בתוך הקבוצה. המאמץ היה לא קל אבל הנה אני בקצה המעלה". מרגש

מישהי חמודה מהקבוצה שלנו אמרה ברגע של גילוי לב "אף פעם לא האמנתי שאוכל לעשות את זה". הניצחון האישי שלה ניכר בכל פעם שהיא מתמודדת עם משהו שנראה בלתי אפשרי, למשל מפל עם סולמות או סנפלינג.. כי כשיש אתגר אין כמו קבוצה טובה. "רוח הקבוצה" היא שדוחפת להתמודד ולהבין שזה אפשרי ושהירידה או העלייה ממש לא נוראים. זו גם התשובה לשאלה מי הייתי רוצה שיעמוד לצידי מול העלייה התלולה. למדתי את זה בשנים של הליכה משותפת.

********

בנהיגה בדרך הביתה מיום שישי של הליכה אני שוקעת לי בהגיגים. חוץ משביעות הרצון האישית על עוד יום של הליכה, אני נפעמת כל פעם מחדש מהמחשבה על "מה שמחזיק אותנו" ביחד כל כך הרבה שנים. אני מנסה לפרוט את זה למרכיבים קטנים.

ניכר לעין שהקבוצה הזו חשובה לנו וכדי שהטוב הזה ימשיך להתקיים צריך לחשוב על כל הפרטים ולא להשאיר שום דבר ליד המקרה. יש לנו לו"ז מפגשים קבוע לאורך השנה. הלו"ז נקבע בקיץ כך שכל אחד יכול לסגור את התאריכים ביומן שלו. במשפחה שלי וגם החברים יודעים שימי הליכה זה משהו יצוק בבטון ושאי אפשר לגעת בו.

המפגשים שלנו הם תמיד במתכונת זהה: התראה לפני היציאה, רישום ליציאה וחלוקת תפקידים לנרשמים. איש איש ותפקידו. יש אצלנו לא מעט תפקידים אבל התפקיד הכי נחשב זה "פייטן השביל". בתפקיד הזה, מי שנבחר/ת אמור לתת סקירה על השביל שלאורכו אנחנו מהלכים וגם לספר הגיגים שיבחר במהלך יום ההליכה.

וככה זכינו למגוון סקירות וספורים. השבוע שמענו על גלגוליו ההיסטוריים של הר תבור יחד עם החשיפה למשוררת ע. טור-מלכא (שהיתה אישתו של אצ"ג) שכתבה שיר על התבור, בפעם הקודמת היו אלה נתן זך ודוד אבידן, וגם מילות אבל על אמא של תמי שנפטרה וסיפורה של דורית איך התקבלה להדריך בבי"ס שדה עין-גדי, בהזדמנות אחרת שיתף אותנו עודד המוסק בחוויות מסיק הזיתים, כשהלכנו ב"סובב כנרת" נדב ספר לנו על חוויותיו כילד שגדל בקבוץ תחת הפגזות, סיפורי בית ספר "כדורי" עולים אצלנו בכל הזדמנות, וגם חוויות מהשירות הצבאי בצד חשיפה לספרים שכדאי לקרוא. הכל בהתאם לתוואי ולשביל ולמה שיתחשק למי שהוא המפייט התורן. מי יותר אישי ומי פחות. כל אחד לפי מה שמתאים לו.

אחת לתקופה יש גם מפגשים חברתיים: חגיגת יום עצמאות משותפת אצל חומי, אירוע סיום שנה – אצל מי שמתנדב, ולפעמים יש גם חגיגת שבועות וראש השנה – בשנים בהן אין קורונה.. בין המפגשים האלה נפגשים גם במעגלים יותר מצומצמים וזה עושה "אקסלרציה ליחסים". בקיצור אנשים נפגשים, כי הם רוצים באמת.

נוצרה פה מערכת יחסים שעבור רבים היא מקום שטוב להיות בו. זה ידוע שבמחיצת האנשים הנכונים אנחנו מרגישים הכי טוב שיש ואנחנו נהנים לבלות בחברתם. התחושה של כולנו היא שצמח לנו משהו יפה, משהו שטיפחנו לאורך הרבה קילומטרים של הליכה עם הרבה מים ושמש..

החברותא לא נגמרת במסלול ההליכה. "רוח הקבוצה" נמשכת גם אחרי שאנחנו נפרדים:  בשיחות הוואסטאפ, תמונות צלמי השביל שנשלחות בהמשך, והמפגשים האישיים. לשמור על זה לאורך זמן זו עבודה, אבל זו העבודה הכי מתגמלת שיש.

אחת

צילום מתוך: איתן טמיר תמונה: Omri Liviatan תמיכה

נדמה לי שהסיפרה אחת היא מקום טוב להתחיל בו,

לפני שבועיים אירחתי בבית את מה שנשאר מהמשפחה לארוחת שבת. אני נהנית לארח, נהנית מהמפגשים האלה ורוצה שיאהבו ויבואו לכאן שוב. לא כולם באו. למרות שהיה ממש נחמד לא יכולתי להפסיק לחשוב על מי שחסרים ליד השולחן. אמרתי לעצמי שאני צריכה להתרגל לכך שהמציאות השתנתה ושלארוחה המשפחתית יהיו  וריאציות שונות. כל פעם הרכב אחר.

אני אינני קטועת איברים, אבל כמי שחייה הקודמים נקטעו אני חווה מידי פעם סוג של כאב פנטום רגשי. הכאב הזה שהופיע אצלי לסירוגין בשנה הזו הוא אורח לא קרוא. אורח שמגיע מתי שמתאים לו. כמו שקטוע רגל מרגיש לפעמים כאילו החלק הקטוע הוא הרגל השלמה, ככה גם אצלי. הזיכרונות של מה שהיה הציפו אותי כל פעם מחדש. זו תחושה מוזרה להרגיש את האין. להרגיש פתאום את מה שנעלם. החלק המשמח הוא שהתחושה הזו הולכת ומתעמעמת ואולי יום אחד היא תעלם לגמרי.

שנה חלפה מאז הרמתי עוגן, סגרתי מאחורי את חיי הקודמים ויצאתי לשוטט במקומות חדשים עד שנחתתי בחוף אחד, חוף מבטחים, בשביל להתחיל לכתוב את הפרק החדש שלי.

בשנה הזו למדתי להתנהל בשפת המקום החדש שהגעתי אליו. הכרתי את שמות הרחובות ואיך מגיעים לכל מקום. בשנה הזו למדתי להתמצא בנבכי הנפש, למדתי לגעת במקומות שלא הכרתי, צפיתי בחיי שטים מחוף מבטחים אחד בכפר ורדים אל מקום חדש ובלתי ידוע שבו אבנה לי חיים חדשים אולי הפעם לתמיד. הירגזי, העורבים והדרורים של החצר בכפר ורדים התחלפו בשחרור ובלהקות של יונים. למדתי להנות מקולות הציפורים, להבחין בין הקבועות לאורחות לרגע. אני משוטטת במרחבים החדשים הפתוחים ומגלה את הקסם שלהם. פעם התחברתי לקטע אחד משביל ישראל, ומצאתי עצמי נסחפת ללכת איתו עוד ועוד

גם הכיוונים שלי התחלפו. קודם נסעתי מצפון לדרום עכשיו אני נוסעת מדרום לצפון. גם מזג האוויר השתנה ולראשונה מזה הרבה שנים נפרדתי משמיכת הפוך ועברתי לשמיכת מעבר.

לפני שנה, אני זוכרת שחשבתי לעצמי שזה מאמץ לא קל לאישה אחת. לבד. אבל מהר מאד ראיתי שאני יכולה לזה. עמדתי בפני אתגרים חדשים ונהניתי להתמודד איתם. בניתי לי שגרה חדשה וטובה. הקורונה שבאה במפתיע גרמה לי להאט את הקצב ולהוריד הילוך וממש נהניתי מהעצירה הזו. עכשיו אני שוב חוזרת לשגרה ומהרהרת איזה קצב נכון לי.

"את תראי שתסתדרי" אמרה לי חברתי הטובה והאהובה, האחת היחידה. תמיד יש לה משפטים מדוייקים כאלה שנוגעים בול בפואנטה וכמה שאני לא משתדלת קשה לי מאוד, כדבריה, לסתור אותה. "את תראי שאחרי אחד יבוא שתים ואחרי זה כל השאר"

"מה אחד?", צימצמתי אליה את מבטי,

"אחד זה אומר שנה אחת ואחרי זה יבוא שתיים ומתישהו נפסיק לספור" היא ענתה כשהיא מסתכלת אל האופק. ממרפסת הבית שלי האופק נראה כל כך ירוק. "יש משהו כל כך שלם ב"אחד" שהוא עושה לי חשק להמשיך לספור הלאה".

"כבר שנה אחת שאני פה". חזרתי אחריה

עכשיו אני מרגישה שהסיפרה אחת היא מקום טוב להתחיל בו מחדש, היא גם מקום טוב מאוד שבו אפשר פשוט להיות. בקרוב יתווספו אל השנה הזאת עוד אחת, ושתיים, ושלוש… שלוש זה מספר יפה, עדיין לא ניסיתי.

אני מגלה את אתרי ההיכרויות

מציאות חיי הקודמת התרחשה במעגלים פחות או יותר קבועים, עם אנשים שאני מכירה שנים בקשרי עבודה או ידידות. במקום חדש התעורר בי הצורך להתחבר למעגלים חדשים. הצטרפתי לכל מיני מסגרות אני לומדת גרמנית, רצה במכון כושר, שוחה בבריכה המקומית, אני מוצאת עצמי במקומות חדשים וחלקם גם מפתיעים..

גיליתי שלשנים הרבות במערכת יחסים קבועה, יש השפעה על הכישורים הבינאישיים שלי ושעלי להוציא מן המגירות כישורים שלא השתמשתי בהם שנים וגם לפתח חדשים שמתאימים למציאות החדשה, אם אני רוצה שתצמח מזה מערכת יחסים כלשהי.

בשלב כלשהו החלטתי לבחון את הדבר הזה שנקרא "אתרי היכרויות". היו כאלה שהזהירו אותי מהם. התעניינתי אצל חברותי הגרושות הוותיקות וכל אחת יעצה לי משהו אחר. to make the long story short, גיליתי שזה עולם גדול ומגוון. התקבעתי על אחד שהגדיר עצמו אתר לאקדמאים ונרשמתי..

המפגש עם המציאות הוירטואלית היה מפתיע. למדתי את שפת המקום ואת ההתנהלות בו, יצרתי פרופיל, שמתי תמונה נחמדה וחשפתי עצמי לעולם.

התגובות לא אחרו לבוא וכך גם הפונים. תוך זמן קצר הגעתי למסקנה שאפשר לחלק את הפוניםאלי ל-3 קבוצות:

הצעירים – גברים בגילאים שבין 35 ל-45 ואף צעירים מזה, הנשואים, ואלה שבגילי – פחות או יותר.

הצעירים – אלה פונים בעיקר לקראת סוף שבוע.. כנראה גילו שהם הולכים לבלות את השבת לבד אז הם מחפשים בילוי. נוסח הפניה הוא בדרך כלל זהה "אני לא מסתדר עם בנות בגילי, מתאימות לי בנות יותר מבוגרות" בנות? נו טוב.. ה"דיבור" הוא תמיד סביב היתרונות המשמעותיים שמביא איתו הגברבר הצעיר, שהם בדרך כלל מסתכמים סקס עם גבר צעיר. וואו...  זה מוצג כסוג של מתנה ליקום וההנחה היא שאשה בגילי (המתקדם) תעוט על ההצעה השווה הזו כי הם הרי יודעים שזה מה שאני מחפשת...

אני, מצד שני, הייתי סקרנית לדעת מה מביא גברבר צעיר להציע יחסים למישהי שיכולה להיות אמא שלו.. כולם כאחד התחייבו שזה רציני ולא רק למטרות חפוזות. ממש לא השתכנעתי. אולי אני סתם  מקובעת..

הנשואים – את אלה קל לזהות. הם בדרך כלל לא מציגים עצמם בתמונה, הפניה קצרה ומנוסחת בלקוניןת ותכף מבקשים לעבור מהתכתבות בתוך האתר לוואטסאפ. באתר נמחקות מיד כל העדויות בכתב... בווטסאפ תקבלי תמונה של המועמד שמחפש בדרך כלל חברת נפש, מישהי לשוחח איתה, לא סקס חלילה. רק חברות נפש.. כשהשיחה מתפתחת קצת יותר, ימהר הגבר הנשוי להציע להפגש.. ולהצהיר שמדובר פה ב-'win – win הוא יקבל חברת נפש לבילוי של רבע שעה בדרך לעבודה או בדרך הביתה מהעבודה, ואת? סקס שבטח מזמן לא היה לך ...

הקבוצה השלישית – הגרושים/האלמנים וגם הרווקים – יש ביניהם שמחפשים נשים צעירות ואז אני מבוגרת מדי עבורם ויש גם כאלה ש..נו.. הם חיפשו מישהי יותר צעירה אבל בינתיים עו לא מצאו מה שחפשו.. אז הם מוכנים להפגש אתך.

הגברים בקבוצה זו מרביתם גימלאים, חלקם עובדים וחלק לא. יש שנמצאים הרבה שנים בסצינת הדייטים ועדיין לא מצאו זוגיות קבועה.

ואת, שרק הגעת חדשה למקום הזה, ומבקשת קצת זמן ללמוד ולא למהר – להם אין סבלנות בשבילך, כל אחד ילמד אותך מה הכי טוב בשבילך, שאת צריכה לחטוף את הגבר הראשון שפונה אליך כי יותר טוב ממנו לא תמצאי.. וכי נשים כמוך שלא ממהרות להחליט וחושבות שכדאי להמשיך לחפש – הן בסוף נשארות לבד. המסקנה? אם כבר עשיתי לך טובה ופניתי אליך – את אמורה להעריך את זה וליפול ישר לזרועותי. אהה.. את גם עובדת? אז מתי יהיה לנו זמן להפגש?

דרך האתר נפגשתי עם כמה גברים. לאחר יותר מ-40 שנות נישואין לגבר אחד זו הייתה חוויה מרתקת, מהרבה בחינות.
ראשית, זכיתי לראות עולם. הדייטים שלי היו במנעד גילאים ומקצועות ועיסוקים. נפגשתי עם אנשים נדיבים וגם כאלה שלא. הוזמנתי לכל מיני חופשות שקודם רק יכולתי לחלום עליהן, אם אסכים ליחסים..
שנית, למדתי להעריך את עצמי כאישה "שווה" על אף היותי באה בשנים… שמעתי שאני סקסית,  מדהימה, לא מעט אמרו לי שאני "שווה" וכמעט כל מי שפגשתי רצה שמה שהתחיל בינינו גם ימשך.. לא פעם צרמה לי התחושה שמדובר פה בסוג של שוק אבל בחרתי להתרכז ב"טוב".
שלישית, יצאתי, התפרקתי קצת, התפנקתי, נהניתי וחשבתי רק על הרגע ועל מה שטוב לי
רביעית, נחשפתי לעולם ההיכרויות על חוקיו המוזרים, שרוב הזמן קרע אותי מצחוק. אבל הדבר החשוב והמשמעותי ביותר היה העובדה שיכולתי להגדיר ולדייק לעצמי, מדייט לדייט, מה חשוב לי עכשיו במערכת יחסים. ואחרי שהגדרתי לעצמי את זה – לא ויתרתי ולא התגמשתי.
בהתאם לכך שבתי ועידכנתי מידי פעם את הפרופיל שלי באתר ההכרויות.
כתבתי במפורש שאני בסטטוס החדש רק חודשים ספורים, ולכן כל מי שבחרתי שלא להמשיך איתו טען כמובן, שאני פשוט לא פנוייה רגשית וזה מוקדם מידי עבורי.
כל עניין הדייטינג היווה חלק מתהליך ההבראה שלי מהקשר הקודם והתבשלות שלי לקראת הקשר הבא, לכשיבוא.
הייתי צריכה לבחון, איך מפתחים קשר לצד הכאב על אובדן, איך נראה פרק ב, ועוד. הרגשתי שאני רוכשת ידע משמעותי ומעשי, בגישה סקרנית ופתוחה, ובלי דעות קדומות.

אחרי תקופה קצרה התעייפתי מהמהירות שבה יחסים אינטרנטיים מתחילים ונגמרים והחלטתי לקחת הפסקה מהעיסוק הזה. דקה לפני שעצרתי מצאתי מישהו ממש נחמד ועכשיו אנחנו מבררים בינינו את טיב הקשר שלנו

אני כל הזמן מזכירה לעצמי לא לשכוח את מה שחשוב לי: להרגיש בטוחה ולהיות מי שאני ולבסס את היחסים על תקשורת פתוחה, הכלה, קבלה
אולי בסוף יצא מזה משהו  נחמד