אחרי עשרים שנה...

 1/10

מחר, בערב יום הכיפורים, אמא שלי תהיה מתה עשרים שנה.

אני כותבת את זה ועדיין מתקשה להשלים עם זה. היא אמנם מתה לפני עשרים שנה, אבל האישה הנמרצת ומלאת החיים שהייתה – נעלמה כבר כמה שנים קודם.

כשראיתי את הסרט על מיקי ברקוביץ' וההתמודדות שלו עם הדמנציה, זיהיתי בו מיד את מה שראיתי אצל אמא שלי: את השקיעה לתוך משהו שקשה לתפוס ולהבין. את הידיעה שזו אמא שלך, אבל היא אחרת. מישהי שאת כבר לא מכירה.

כמה עצוב היה לבוא לבקר אותה בשנים האלה ולגלות שכל השיחות שלנו הצטמצמו ל: "את רעבה? מה אכלת? רוצה לאכול? "

 2/10

בחודשים הראשונים אחרי מותה, אני זוכרת שעברו בי לא פעם מחשבות על כך שזה פשוט לא הגיוני שאימהות יום אחד נעלמות כלא היו. לא הבנתי לאן היא הלכה ואיפה היא מסתובבת כעת. חשבתי שאולי יש סיכוי שיום אחד היא תחזור, או אולי תתקשר.

הרבה שנים לא מחקתי מאנשי הקשר שלי את מספר הטלפון הנייד שלה, כדי שאם היא תתקשר זו תהיה שיחה מזוהה (לשיחות לא מזוהות אני הרי לא עונה).

אז זה נראה לי הגיוני.

 3/10

כמה פעמים חזרתי אל השבוע האחרון שלנו ביחד, כשישבתי ליד מיטתה בבית החולים. זה היה השבוע שבו היינו הכי קרובות מזה תקופה ארוכה. חשבתי שנדבר; היו הרבה דברים שרציתי לשאול אותה, שרציתי לדעת. אבל היא הלכה והתכנסה אל תוך עצמה, ובימים האחרונים האלה הלכה ונשמטה ממני עד שכבר אי אפשר היה לדבר איתה.

נשארנו לשבת, אחת ליד השנייה. קרובות פיזית, אבל רחוקות מאוד.

 4/10

יתומה זה משהו שכבר הכרתי; הייתי צעירה מאוד כשאבי נפרד מאיתנו. תחושת ההתייתמות הזו העמיקה כשאמא הלכה.

ההתייתמות לא קרתה ברגע המוות שלה – היא התרחשה ברגעים הקטנים שסביבו: כשהיא שקעה בשינה עמוקה, כשצלצלו אליי מבית החולים להגיד שזהו, כשפירקנו את הדירה שלה ונפרדנו מכל החפצים המוכרים. ועכשיו, היתמות הזו פוקדת אותי בכל חג מחדש, כשאני נזכרת שאין למי להתקשר כדי להגיד חג שמח, או לספר משהו שהיה משמח אותה.

 5/10

אמא הסתלקה מפה לפני עידן הטלפון שמצלם תמונות כל הזמן.

בימים האחרונים חיפשתי תמונות שלה; דפדפתי בהרבה אלבומים ונברתי בעשרות שקיות של תמונות שמעולם לא סודרו: אמא בצעירותה, תמונות מהחיים שאחרי המלחמה, מסיבת החתונה שלה, התחפושות בנשפי פורים, הטיולים. פעם צילמו בעיקר רגעים משמעותיים והתמונות היו בדרך כלל מבוימות. היום מצלמים בעיקר בספונטניות.

חשבתי על כל אותם רגעים יומיומיים, פשוטים ורבים שהיו לנו איתה – ושלא זכו להפוך לתמונה והם נשארו רק אצלי בזכרון.

 6/10

אמא מתה לפני עידן הווטסאפ ולפני הסמסים. דיברנו בעיקר בטלפון ונפגשנו מפעם לפעם כי גרנו רחוק אחת מהשניה. מעולם לא התכתבתי איתה בהודעות, לא שלחתי לה תמונות מחיי היום־יום, ולא "שמעתי" אותה מתפעלת בכתב מדברים שסיפרתי לה בזמן אמת. אני חושבת על כל הדיאלוגים שיכלו להיות בינינו.

אמא נהגה להשאיר לנו פתקים על השולחן לפני שהייתה יוצאת מהבית. כמה חבל שלא שמרתי כמה מהפתקים האלה.

7/10

מתישהו האבל על אמא התיישב לי בתוך לוח השנה הפרטי שלי. אמא נולדה ב-20 ביוני ונפטרה בערב יום כיפור – תאריכים שקל לזכור. אני נעה כל השנה בין יום ההולדת שלה ליום שבו קברנו אותה.

נשארנו תמיד אמא וילדה. אני נותרתי עם הזיכרונות שיש לי כילדה: היא מלווה אותי לבית הספר, עומדת איתי מתחת לחופה, הולכות יחד לקניות, היא מבשלת את האוכל שאני אוהבת כשאני באה לבקר.

הזמן שלה נעצר. שלי לא. היא נשארה קפואה ביום שנפרדנו ממנה – אני כבר לא.

8/10

אני זוכרת את אמא מספרת על אמא שלה. הן נפרדו כשאמא הייתה בת 22; אמא עלתה לארץ וסבתא נשארה מעבר למסך הברזל. הקשר ביניהן התקיים במכתבים, שחלקים מהם הושחרו מטעמי צנזורה. אני זוכרת אותה מתרגשת כשמכתב כזה הגיע, ולא פעם ראיתי אותה קוראת ובוכה. היא חלמה שנים שהן ייפגשו שוב.

וזה קרה. הן נפגשו אחרי כמעט 30 שנה שלא התראו .אמא התרגשה מאד לקראת העליה של סבתא לארץ. אני הייתי אז בצבא. יום אחד הגעתי הביתה וגיליתי שהחדר שלי הופקע לטובת אישה שקוראים לה "סבתא", שמדברת רק יידיש או רוסית. סבתא חלתה ונפטרה תוך כמה חודשים.

עכשיו אני נזכרת שמעולם לא דיברתי עם אמא על התקופה הזו: מה הרגישה כשפגשה שוב את אמא שלה? האם ריכלו על מכרים וקרובים כמו שאני עושה כשאני פוגשת חברות שלי ? מה סבתא סיפרה לה על החיים שעברו עליה שם?  מה הן עשו ביחד ? האם בישלו מאכלים מוכרים מהבית?

בדיוק כמו ברגעים האחרונים מולה בבית החולים, גם אז עמדתי שם צעירה מדי מכדי להבין ולשאול. המחשבות האלה לא עוזבות אותי, ולא משנה כמה זמן עבר.

 9/10

אני חושבת על מי שנולדתי להיות אחרי מותה, על המקומות שבהם צמחתי ומי אני היום. 
אם היא פתאום תופיע כאן, אני תוהה אם היא בכלל תכיר אותי ואת מי שהפכתי להיות.
מה היא תגיד כשנכיר לה את כל מי שנוסף למשפחה מאז שהיא כבר לא כאן..
ואני מבינה היטב: אני כבר מזמן לא אותה ילדה שאמא שלי הכירה.

10/10

אחרי עשרים שנה אני מסתכלת על הירושה שנשארה לי ממנה..

בבית שבו גדלתי גרים היום אנשים זרים. נשארו הסיפורים מילדותי, ערימת הפתקאות שהיו אוסף המתכונים שלה, אלבומי התמונות שבהם שמורה גלריית הדמויות שהייתה לאורך חייה, והמשפטים שנהגה לומר לי שוב ושוב: שאאמין בעצמי ושהכל תלוי בי; לראות תמיד את היופי שבשגרה; שהאושר האמיתי מגיע מהדברים הקטנים של היומיום; ושהקשר שלי עם הילדים שלי – תלוי בי .

המשפטים האלה הפכו לקול הפנימי שמנחה אותי. עד היום אני שומעת אותם מהדהדים בי, גם בלי שהיא פה. המשפטים והזיכרונות האלה הם הירושה שקיבלתי ממנה, ואולי זו גם הירושה שביכולתי להעביר הלאה, לילדים שלי.

תודה שהייתם איתי לאורך המסע האישי הזה.

בערב יום הכיפורים אדליק נר זיכרון לזכר אמי, נינה-הניה ליניק לבית שמוקלר, שאני כל כך זוכרת...