8.10.2020

גם אני במפגינים

 "בהתחלה הם יתעלמו מכם,
בהמשך הם יצחקו עליכם,
אחר כך הם יילחמו בכם,
ואז תנצחו!" (מהטמה גנדי)

כל הזמן רציתי לנסוע לבלפור ובכל פעם מצאתי סיבות למה לא לנסוע. כשהתחילו הפגנות בקיסריה נסעתי כמה פעמים וגם הלכתי להפגין בגשר אחד או שניים. אבל זה תמיד היה רק אם היה לי זמן או חשק. בשבוע שעבר כשההפגנות כבר ממש התקרבו לככר הכי הקרובה לבית שלי, זו שאפשר להגיע אליה ברגל מהבית, אז ירדתי מהגדר והפכתי למפגינה מן המניין.

הככר הזו הנמצאת בדרך המובילה מזכרון יעקב לבנימינה, בחיבור שבין כביש 652 למרכז המושבה זכרון יעקב, היא המקום האחרון שחושבים עליו כשמדמיינים הפגנות מחאה. ובכל זאת, תוך כמה ימים התארגן פה משהו מדהים וההפגנות יצאו לדרך.

היה מפתיע לראות איך הקול המהוסס הזה, שהתחיל בקבוצת ווטסאפ שנקראית "פעילים למען דמוקרטיה"  יוצר פה משהו יש מאין. מהרגע שהקבוצה נולדה, תוך כמה שעות הצטרפו אליה עשרות אנשים שרק חיכו לדבר הזה שיקרה. בשבת הראשונה שבה נאסר לעלות לבלפור כדי להפגין ושההנחיה היתה להפגין רק במרחק של עד קילומטר מהבית, נולדו בזכרון לפחות שישה שבעה מוקדי הפגנות. ממש מרשים בשביל מושבה בסדר גודל כזה, ועוד היד נטויה.

המקומות שנבחרו להפגנה הם לא בדיוק המקומות שחושבים עליהם כשמדמיינים מאבק על הדמוקרטיה, אבל זה בדיוק העניין. כל צומת או ככר קטנה הפכו למקום בו אפשר לעמוד ולהפגין ולהגיד בקול מה אנחנו חושבים על המצב. וככה, בלי שמישהו תכנן את זה מראש, המחאה הקטנה הזו, בצל הסגר הכפוי, יצרה חיבור בלתי נראה בין מאות מחאות קטנות אחרות שהתפרשו בכל רחבי הארץ. על זה נהוג לאמר שהשלם (ההפגנות בבלפור) הוא קטן ביחס לסך חלקיו ­(ההפגנות המקומיות).

ביום ההפגנה הראשון, קצת לפני השעה 17:30 התחילו להתקבץ האנשים. אני מניחה שחלקם מעולם לא היו בבלפור. מישהו תפס פיקוד על השטח הזה. עוד לא ממש התארגנו על שלטים מתאימים, חלק כבר באו עם דגלי המדינה ועם דגלים שחורים ועם שלטים כמו "לך" "עוף" "אין מצב" וחלק רק עמדו בשביל המחאה. אמנם שלטים זה חשוב אבל האנשים שבאו חשובים עוד יותר.

בהפגנה הראשונה ביום חמישי היינו כ-30 אנשים. ביום שבת המספר גדל וכבר היינו יותר מ-60. מכוניות של תומכי ביבי עברו בככר וצעקו "רק ביבי יכול" ואנחנו בחזרה צעקנו "הון שלטון, עולם תחתון". מכל עברי הככר התקבצו עוד ועוד אנשים. הורים עם ילדים קטנים שבאו ללמד אותם פרק באזרחות נכונה, כמה חברה צעירים בפינה אחרת וגם כמה אנשים מבוגרים שאני בטוחה שרבים מהם לא היו מימיהם בהפגנה בבלפור ואפילו לא בגשרים. המגבלה החדשה של 1000מ' מהבית הפכה את ההפגנה ליותר נגישה עבור כולם, וכל מי שרצה לבטא את חוסר שביעות הרצון שלו מהמצב במדינה, עכשיו ניתנה ההזדמנות לו לעשות זאת. הכי קרוב לבית שאפשר.

אלה שחששו לנסוע להפגנות אחרות כדי לא להדבק, מצאו עצמם עכשיו במרכזה של הוויה חדשה. לקהילתיות יש כאן תפקיד רציני. באים זוגות של חברים, באות משפחות שלמות, יש מפגשים עם השכנים מהבניין ועם חברים מבית הספר. יש כאן ערבוב של שמחת המפגש עם כעס על הדרך שבה הממשלה מנהלת את הדברים.

אין פה אמצעים של הפגנות מקצועיות, יש רק זמבורה אחרת וקצת דגלים ושלטים שחוברו בבית. כל אחד לפי מה שחשוב לו. חלק משמעותי באפקט של ההפגנה מגיע מצפירת המכוניות החולפות. אלה צופרים לאות הזדהות, לפעמים שברים ולפעמים תרועה ואנחנו מנופפים בידיים לתודה.

עיקר השיחות כאן הן על הסגר הכפוי, על מה יהיה עם הילדים, מתי יחזרו לבתי הספר, שמועות על מי נדבק ומתי, האם אנחנו ישוב אדום/ירוק/כתום, המגבלות הרבות המקשות על ההתנהלות. אנשים מעידים על עצמם שהיה להם חשוב לצאת ולהפגין ולעשות משהו כדי להיות חלק מן המחאה ההולכת ותופסת תאוצה בכל ישובי הסביבה.

במהלך ההפגנה זורמות אלינו תמונות ממוקדי הפגנה נוספים בזכרון יעקב, בבנימינה וביישובי הסביבה. זה נותן לנו תחושה שאנחנו חלק משרשרת גדולה של מחאה שהולכת וגדלה.

בהפגנה הראשונה היינו לבד. ביום שבת כבר ליוותה אותנו ניידת משטרה. כל זמן ההפגנה השוטר לא יצא מן המכונית. הוא עזב כשאחרון המפגינים פינה את הככר. לאורך כל הזמן שעמדנו עברו מכוניות עם תומכי ביבי והפריחו לעברינו קריאות גנאי. אלה הסתובבו בככר שוב ושוב ושוב מנפנפים בידיהם וצורחים בקול. ילדים הסתובבו באופנים. חלק מהמבוגרים צעדו סביב הכיכר, כשהם מניפים שלטים ומנופים בדגל המדינה. לקראת השעה שבע וחצי, כשהחושך כבר השתלט על הכל, עוד נותרו כמה אחרונים במקום. בידם החזיקו שלט שעליו נכתב "לך". בקרוב ילכו הם בעצמם, אבל הם ישובו.

אנחנו מצלמים תמונות שיהפכו לסרטון אחד גדול. התמונות שאנחנו מקבלים מלמדות אותנו שגם במוקדים אחרים יש ההיענות רבה להפגנות. זה מאד משמח. בווטסאפ כתבו שבשבת הפגינו בזכרון 750 אנשים. לא רע בשביל התחלה. המספרים הולכים וגדלים מהפגנה להפגנה. בפעם הבאה ניפגש בחמישי וגם בשבת וגם בשבועות שאחרי זה. החץ כבר נורה. המחאה יצאה לדרך לא ניתן יהיה לעצור אותה. מי שרצה לעצור את בלפור קבל את המחאה הרבה יותר ממוקדת ונחושה בעשרות נקודות בכל רחבי הארץ.

בהחלט סיבה לרגע קטן של גאווה.









6 תגובות:

  1. זה נכון - באופן פרדוקסלי ההגבלות יצרו אפקט חזק יותר, כשלכל מי שרוצה קל יותר להגיע, להפגין ולהזדהות, וגם לשמור על הבריאות. אני יצאתי ערב אחד לסיבוב היומי שלי בטווח הקילומטר - והופ, נקלעתי להפגנה שאפילו לא ידעתי עליה מראש. עמדתי שם כמה דקות לאות הזדהות לפני שהמשכתי הלאה.

    השבמחק
    תשובות
    1. זה בדיוק כמו שתיארת.
      כיוון שהמחאה התקרבה אלינו הביתה, אז כבר אין באמת תרוץ למה לא להצטרף, למי שזה חשוב לו ורוצה למחות.
      ומבלי שמישהי כיוון את זה מראש, מצטרפים עוד ועוד אנשים שאף פעם לא היו שותפים
      וזה מה שיפה בכל המחאה הזו, שהיא מצמיחה מנהיגות מקומית חדשה ומתרחבת למחוזות ולקהלים חדשים.

      מחק
  2. זה בדיוק ככה. קודם הפגנו על הגשר במחלף הקרוב, ופעם אחת T נסע לבלפור. אבל עכשיו יש לנו מיקרו הפגנות בהמון צמתים וככרות ממש ליד הבית, וזה תופס תאוצה. וגם כאן יש המזדהים וצופרים ומרימים 👍 ויש שצועקים שנתבייש לנו. רק שזה לא יגלוש גם לאלימות. הכי חשוב זה לתת להם להבין שאי אפשר להשתיק את קול המחאה והמיאוס. כל הכבוד לכם.

    השבמחק
    תשובות
    1. ממש ככה. יש בזה קצת אופי פסטיבלי. מביאים רמקולים ומוזיקה נחמדה ואנחנו עומדים בככר וקצת שרים וקצת צועקים וקצת מרעישים ולזה מצטרפות הצפצפות של הנהגים שחולפים בדרך
      חגיגה שלמה

      מחק
  3. חיזקו ואימצו והמשיכו!!!!

    השבמחק
    תשובות
    1. משבוע לשבוע זה נעשה יותר משמעותי
      עוד ועוד אנשים מצטרפים והמחאה גדלה.
      מדהים להיות חלק מזה

      מחק

איך לעשות את זה טוב יותר

פגישה ראשונה בשנה הזו. הראשונים כבר מקדימים להגיע. אני תמיד מתרגשת כשמתחיל קורס חדש. גם הפעם. אני פורסת את העוגה ומכינה את הכיבוד שהבאתי. חל...