31.7.2020

אחת


צילום מתוך: איתן טמיר תמונה: Omri Liviatan תמיכה

נדמה לי שהסיפרה אחת היא מקום טוב להתחיל בו,

לפני שבועיים אירחתי בבית את מה שנשאר מהמשפחה לארוחת שבת. אני נהנית לארח, נהנית מהמפגשים האלה ורוצה שיאהבו ויבואו לכאן שוב. לא כולם באו. למרות שהיה ממש נחמד לא יכולתי להפסיק לחשוב על מי שחסרים ליד השולחן. אמרתי לעצמי שאני צריכה להתרגל לכך שהמציאות השתנתה ושלארוחה המשפחתית יהיו  וריאציות שונות. כל פעם הרכב אחר.

אני אינני קטועת איברים, אבל כמי שחייה הקודמים נקטעו אני חווה מידי פעם סוג של כאב פנטום רגשי. הכאב הזה שהופיע אצלי לסירוגין בשנה הזו הוא אורח לא קרוא. אורח שמגיע מתי שמתאים לו. כמו שקטוע רגל מרגיש לפעמים כאילו החלק הקטוע הוא הרגל השלמה, ככה גם אצלי. הזיכרונות של מה שהיה הציפו אותי כל פעם מחדש. זו תחושה מוזרה להרגיש את האין. להרגיש פתאום את מה שנעלם. החלק המשמח הוא שהתחושה הזו הולכת ומתעמעמת ואולי יום אחד היא תעלם לגמרי.

שנה חלפה מאז הרמתי עוגן, סגרתי מאחורי את חיי הקודמים ויצאתי לשוטט במקומות חדשים עד שנחתתי בחוף אחד, חוף מבטחים, בשביל להתחיל לכתוב את הפרק החדש שלי.

בשנה הזו למדתי להתנהל בשפת המקום החדש שהגעתי אליו. הכרתי את שמות הרחובות ואיך מגיעים לכל מקום. בשנה הזו למדתי להתמצא בנבכי הנפש, למדתי לגעת במקומות שלא הכרתי, צפיתי בחיי שטים מחוף מבטחים אחד בכפר ורדים אל מקום חדש ובלתי ידוע שבו אבנה לי חיים חדשים אולי הפעם לתמיד. הירגזי, העורבים והדרורים של החצר בכפר ורדים התחלפו בשחרור ובלהקות של יונים. למדתי להנות מקולות הציפורים, להבחין בין הקבועות לאורחות לרגע. אני משוטטת במרחבים החדשים הפתוחים ומגלה את הקסם שלהם. פעם התחברתי לקטע אחד משביל ישראל, ומצאתי עצמי נסחפת ללכת איתו עוד ועוד

גם הכיוונים שלי התחלפו. קודם נסעתי מצפון לדרום עכשיו אני נוסעת מדרום לצפון. גם מזג האוויר השתנה ולראשונה מזה הרבה שנים נפרדתי משמיכת הפוך ועברתי לשמיכת מעבר.

לפני שנה, אני זוכרת שחשבתי לעצמי שזה מאמץ לא קל לאישה אחת. לבד. אבל מהר מאד ראיתי שאני יכולה לזה. עמדתי בפני אתגרים חדשים ונהניתי להתמודד איתם. בניתי לי שגרה חדשה וטובה. הקורונה שבאה במפתיע גרמה לי להאט את הקצב ולהוריד הילוך וממש נהניתי מהעצירה הזו. עכשיו אני שוב חוזרת לשגרה ומהרהרת איזה קצב נכון לי.

"את תראי שתסתדרי" אמרה לי חברתי הטובה והאהובה, האחת היחידה. תמיד יש לה משפטים מדוייקים כאלה שנוגעים בול בפואנטה וכמה שאני לא משתדלת קשה לי מאוד, כדבריה, לסתור אותה. "את תראי שאחרי אחד יבוא שתים ואחרי זה כל השאר"

"מה אחד?", צימצמתי אליה את מבטי,

"אחד זה אומר שנה אחת ואחרי זה יבוא שתיים ומתישהו נפסיק לספור" היא ענתה כשהיא מסתכלת אל האופק. ממרפסת הבית שלי האופק נראה כל כך ירוק. "יש משהו כל כך שלם ב"אחד" שהוא עושה לי חשק להמשיך לספור הלאה".

"כבר שנה אחת שאני פה". חזרתי אחריה

עכשיו אני מרגישה שהסיפרה אחת היא מקום טוב להתחיל בו מחדש, היא גם מקום טוב מאוד שבו אפשר פשוט להיות. בקרוב יתווספו אל השנה הזאת עוד אחת, ושתיים, ושלוש… שלוש זה מספר יפה, עדיין לא ניסיתי.

16 תגובות:

  1. כמה אומץ, כנות ועוצמה יש בך!
    בטוחה שהשינוי יביא איתו רק טוב.

    השבמחק
    תשובות
    1. תודה, זהבה
      השינוי הביא עימו הרבה דברים טובים,
      יחד עם הגעגוע למה שהיה

      מחק
  2. הי יהודית, מי כמוני בעלת ניסיון ב"מעברים" יכולה להבין את הכאב עליו את מדברת. זוכרת איך לפני שנים רבות מאד, עמדנו יחדיו ליד רכב תקוע, את אמרת "יאללה, תוציאי את הכבלים, נתניע אותו" ואני בחיל ורעדה, חושבת, "איך היא תצליח, אנחנו נשים". את הממת אותי. ידעתי בתיאוריה שאדום עם אדום וכחול או שחור על הפלאג השני. ואת כאילו, את עושה את זה יום יום במוסך. לקחתי את האירוע "הקטן" הזה אל חיי. כעומד בפני אתגר, אני זוכרת אותך. ידעתי שמכשול הופך לאתגר שאת תצלחי אותו באופן מושלם. בטוחה שבשנה "האחת" הזאת עברת את כל ארבע המדרגות של "מעברים" והצלחת בגדול.

    השבמחק
    תשובות
    1. וואו דיצה, הזכרת לי נשכחות. להתניע אוטו זה קל. אחרי שאת רואה אחרים עושים - את פועלת כמותם.
      מה שאפיין את חיי לפני ואחרי הוא שבעבר, התמודדתי עם אתגרים כשמאחורי רוח גבית.
      השנה הזו לימדה אותי להתמודד לבד ולעשות דברים שלא עשיתי אף פעם בעבר.
      אני מאד שמחה במקום שבו אני נמצאת היום.
      תודה דיצה

      מחק
  3. כמה אומץ, כמה אורך רוח וכמה אנרגיה הצלחת לאזור ולהשקיע בשנה הזאת (והזמן שלקראתה - לקראת השינוי המאסיבי) - ואיזו יופי עשית את זה. נכון - זה תמיד קל יותר עם גב, אבל זה לגמרי אפשרי בעצמך. והוכחת זאת לעצמך ולכל מי שסביבך. וברגע שאת יכולה לסמוך על עצמך - השמיים הם הגבול.
    ונכון שלפעמים עדיין מגיע הכאב הזה שאומר: היה ככה, ועכשיו כבר לא.
    אבל זה געגוע למשהו שלא היה טוב מספיק כדי להיאחז בו, כדי להישאר בו - עובדה שעשית את הצעד הזה (וגם אם במקור הוא לא היה לגמרי ביוזמתך, אני לא יודעת וזה לא חשוב). מה שהיה כבר לא קיים. ומה שיהיה עדיין לא קיים. ומה שקיים ומה שחשוב זה העכשיו - ועכשיו את סיימת שנה של חיים חדשים. ומאחלת לך בכל יום לגלות את ההנאה ואת היופי, את הרוגע ואת ההגשמה.

    השבמחק
    תשובות
    1. אמפי יקרה, כתבת דברים כל כך נכונים.
      הגעגוע הוא למשהו שהיה סוג של טבע שני אבל לא מעבר לכך, לכן אמרתי שזה כמו כאב פנטום.
      את מתגעגעת להרגל, לשגרה, למסגרת, למוכר והידוע. לא מעבר לכך.
      המציאות שלי כעת טובה עשרת מונים מהקודמת ואני מגלה את זה כל יום מחדש.
      תודה לך על המילים המעודדות. זה מרגש אותי מאד

      מחק
  4. לבנות לבד! איזה הישג. להסתכל לכל צד ולדעת שזה לא רק עם רוח גבית - הרבה פעמים זה מול הרוח...
    שימשיך הטוב ותמשך הספירה לעוד הרבה טובות.

    השבמחק
    תשובות
    1. תודה שיק.
      אני מאד גאה בהישגים אליהם הגעתי בשנה הזו, שחלקם ממש לא היו מובנים מאליהם.
      למדתי הרבה דברים על עצמי ועל העוצמות שלי
      פשוט שנה מרגשת

      מחק
  5. נשמעת כמו חברה שכדאי לשמור קרוב :)

    השבמחק
    תשובות
    1. היא אכן כזו ואני שומרת על החברות הזו הרבה שנים

      מחק

זכרונת משביל ישראל

סיום העונה הראשונה 13.6.2009 אתמול חגגנו את סיום העונה הראשונה של שביל ישראל. ואיך מציינים אירוע כזה? בהליכה כמובן. על הבוקר שמנו פעמינו לנק...