שבט אחים ואחיות*

גירשתי את היונים מהמקום שהיה הבית שלהן במשך שנים, אבל הן ממשיכות להאחז במעקה של מרפסת. מי ינצח?

השבוע הסתיים הקורס שאני מלמדת. בקורס הזה אני מלווה במשך שנה קבוצה של מורים עולים, בשנת עבודתם הראשונה במערכת החינוך בישראל. המשתתפים כולם מורים ותיקים שהחליטו בשלב מסויים של חייהם לעלות לישראל ולהשתלב במערכת החינוך בארץ. אני מלווה אותם בתהליכי הקליטה בבתי הספר.

בשנה הזו אני מנסה לתווך להם עולם שבכלל לא מוכר להם. בקורס הזה אנחנו מדברים על השתלבות בבית הספר, השתלבות בצוות, קשר עם התלמידים וההורים, איך לנהל כיתה ולהתמודד עם בעיות משמעת. התהליך שאנחנו עושים, מאפשר להם להביא לכיתה את הקשיים הרבים שהם חווים וגם את ההצלחות. במהלך השנה אני גם מכינה אותם לתהליכי ההערכה שיעברו בתקופה זו על מנת לזכות בכרטיס הכניסה למערכת החינוך הישראלית.

תקצר היריעה מלפרט את התלאות שהם עוברים, חלק בגלל קשיי שפה, חלק בגלל ביורוקרטיה בלתי נגמרת וחלק בגלל קשיי הקליטה בבתי הספר. בחלק מבתי הספר, חדר המורים זה הדבר הכי רחוק מן הביטוי "שבט אחים ואחיות"

הניסיון להציג את הקליטה שלהם באור נוצץ ואופטימי של אחווה ושיתוף לא מצליח להסתיר את הקשיים, התסכולים, חריקות השיניים והכאבים המתלווים לתהליך הזה. בין המילים של "שבט אחים ואחיות" לבין הממשות עצמה מתקיים לפעמים פער בלתי נסבל, שקשה  לגשר עליו.

המילים "כאן זה בית, כאן זה לב" לא מצליחות להסוות את הצורך בהרבה דבק מגע כדי לחבר בכוח את התפרים הגסים של ההשתלבות הזו. המרחק מן המילים "אני מכאן, אני שייך / וְכָל חבר שלי כמו אח" הוא מתסכל מאד. תחושת השייכות הזו נקנית בעמל רב ובהרבה לילות ללא שינה. הפתרון הקל והזמין ביותר, הוא לשים פלסטר בצבעי הקשת, לעצום עיניים ולהתפלל לטוב. ממש כמו בשיר.

ולתוך המציאות הזו נפלה על מערכת החינוך ועל המורים העולים תקופת הקורונה. מי שהיה לבד קודם מצא עצמו כעת עוד יותר לבד, מתמודד עם מציאות שאף אחד לא הכיר. בשבועות האלה בכלל לא היה משנה אם אתה מורה ותיק או חדש, עולה חדש או ישראלי אסלי. כולם נדרשו להתנהל אחרת, לעשות הוראה מרחוק, הערכה מרחוק, לשמור על קשר עם התלמידים, לעקוב אחר מה שקורה להם. וההורים - אימת המורים החדשים - איך מתמודדים עם זה שלהורים בבית יש עכשיו אפשרות לראות מה קורה בשיעור ואיך הוא מתנהל? בקיצור, עכשיו צריך להתמודד.

אם אתם זוכרים, כמעט כולם מורים ותיקים שבשלב זה של חייהם החליטו לעלות לארץ. 

למרות קשיי הקורנה, הקורס שלנו נמשך. הקשר עם המורים נמשך, שוחחנו הרבה בטלפון, התכתבנו בווטסאפ והשיעורים עברו למפגשי זום. עקבתי מקרוב אחר ההתמודדות של כל אחד עם המצב החדש. בהתחלה היו אלה שיחות של הרבה קשיים ושל "אני לא יודע מה לעשות" עד שבשלב מסויים שמתי לב שקורה פה איזה סוויץ' לא ברור. מכאלה שלא יודעים ולא בטוחים ואין להם מושג מה קורה ואיך יסתדרו, צמחו לנגד עיני אנשים בעלי שיעור קומה וגודל שלא שיערתי, שהסתערו על המצב, בהתחלה בהיסוס רב, אבל מהר מאד העלו הילוך וחגגו. 

נחשפתי ליצירתיות פורצת גבולות, בהוראה בהערכה ובקשר עם התלמידים. מורים שספרו לי בהתרגשות שקרה להם נס. הם מצליחים להגיע לתלמידים שאף פעם לא שתפו פעולה בכיתה, היו תלמידים שהתחילו את תקופת הקורונה בשעורי זום כשהמצלמה סגורה ולאט לאט הסכימו לפתוח אותה ובהמשך גם להשתתף בשעורים. ההורים שחלקם עקבו מקרוב אחר הנעשה, לא פעם יצרו קשר עם המורה בעקבות השיעורים כדי לשתף אותה בקשיים ויחד גבשו תכנית מה לעשות עם ילדם.

מורה אחת כתבה לי: "בעקבות הקורונה, למדתי שיש כל מיני אפשרויות ללמד אונליין.  בבית הספר ביקשו שאבחן את התלמידים. חקרתי את"google forms", "quizizz",  וכו'.  ראיתי שאני יכולה ללמוד את הטכנולוגיה הזאת ואני לא צריכה לפחד ממנה. לאט אט בניתי את הביטחון בעצמי. בהתחלה פחדתי קצת אבל אחרי כמה זמן למדתי את הדברים, הייתי גאה בעצמי".    

אחת המורות שמלמדת עברית בכיתת תלמידים עולים, ספרה שאמא אחת הביעה רצון ללמוד עברית עם הילדים שלה, והמורה הסכימה ושלחה משימות לה ולילדים והם למדו ביחד גם בבית וגם בשעורי הזום

חלק כתבו לי שדרך הלמידה המקוונת גילו מחדש את התלמידים מופנמים והשקטים וזה אפשר להעמיק את הקשר ביניהם .

ההורים לא נשארו אדישים ושגרו מכתבי תודה למורה וגם למנהלי בתי ספר

מבחינתי, הלא יאומן קרה. הפערים שהיו כל כך גדולים בתחילת השנה, הלכו והצטמצמו. למנהלים היתה הזדמנות לראות את המורים האלה מזווית אחרת. לא עוד בעיות משמעת,  קושי לנהל כתה וקושי בקשר עם הורים אלא אנשים שנמצאים בתחילת דרכם המקצועית, וצריכים רק זמן והזדמנות לסגור את הפערים. ואת זה סיפקה חופשת הקורונה בגדול. התקופה הזו השטיחה בבת אחת את כל הפערים. 

ואין דרך טובה יותר מלסיים את הספור הזה ולספר שלמרות שהקורס כבר נגמר, אנחנו שומרים על קשר חם. חלקם כבר התקשרו לספר לי שהיתה להם שיחת סוף שנה עם המנהל/ת וביקשו מהם להמשיך ללמד בבית הספר וכבר קבלו הצעה למשרת הוראה בשנת הלימודים הבאה.

(*נכתב לרגל ארוע שבועות על הדשא אצל השבתאים בנושא "שבט אחים ואחיות)