לא רואים עליך

אני מדפדפת באלבומי התמונות. דפדוף באלבום זה מסע אל עצמך ואל תחנות בחייך. האלבום מגלה לי ימים שאני לא תמיד זוכרת. הנה אני תינוקת. ההורים שלי נראים מאושרים, אני מופיעה בגן, וכבר  הולכת עם הילקוט על הגב לבית הספר, המון תמונות מהטיול השנתי, מהגיוס לצבא. יש משהו נעים בדפדוף באלבום, להיזכר בכל מיני אירועים קטנים, בבית בו גדלתי, התרנגולות. עץ התות שהיה לנו בחצר ושעליו ביליתי שעות, ןגם בהורים שלי שכבר מזמן אינם.

לפני כמה שבועות סרקתי את תמונות של חמותי. שעות הסריקה הפגישו אותי עם סיפור חייה של מי שאני הכרתי הרבה שנים כאמא של הבנזוג. משונה לראות את מי שאת מכירה שנים כאמא וסבתא כילדה צעירה בבית הספר, מתאבלת על אביה שמת כשהיתה בת שלוש, בפעילות בצופים במצרים... תוך כדי הסריקה את מבינה שמאחורי הבנאדם שאני מכירה שנים מסתתרת איזו ילדה שבטח מתגעגעת לאמא שלה..

עכשיו אני בדפדוף באלבום שלי. החיים שלי נפרשים לנגד עיני בתמונות. אני צריכה לבחור תמונה אחת. זה לא פשוט בכלל. אני רוצה את זו וגם את זו, אולי את זו...

הנה אני כלה. זה אמור להיות היום המאושר בחיי. אני מסתכלת ומנסה לפענח את המבט שבעיני. מה התמונה הזו מספרת ומה היא לא. 
לחתונה שלי הגעתי אחרי תאונה. חודשיים הייתי נתונה בגבס מהחזה ועד אגן הירכיים. לא רואים בתמונה את המתח שהיייתי שרויה בו עד ימים ספורים לפני החתונה. האם אתחתן עם גבס או בלעדיו? עד שבוע לפני החתונה עוד לא היתה לי שמלה. שבוע לפני החתונה היתה לי ביקורת בבית החולים והתופרת הסכימה לחכות עד אז כדי לראות אם ישאירו לי את הגבס או שאולי יורידו אותו. היא הבטיחה שתוך שבוע היא תספיק לתפור. נסעתי לביקורת והרופא החליט להוריד לי את הגבס ולשים אותי בתוך מחוך. ואז אפשר היה לתפור את השמלה.

לא רואים בתמונה הזו את תוצאות הביקור ברבנות, ואת מה שעלה בשיחה עם הרב כשהסתבר לו שבגלל הגבס, לא אוכל ללכת למקווה. הוא אמר לי שזו מצווה שכל מי שנכנסת לחופה חייבת לקיים ובלי זה אי אפשר לכנס לחופה. שאלנו מה עושים והרב שהיה קצת שיכור לא כל כך הצליח להתרכז ואמר לי לבוא למחרת כי הוא צריך לחשוב מה עושים. למחרת, כשבאתי אליו, הוא הוציא דף מודפס. בתחתית הדף הופיעה השורה "חתימת הכלה" ותאריך. במסמך התחייבתי שלא אקיים יחסי אישות עם האיש שאני נישאת לו עד שלא יורידו לי את הגבס ואטבול במקווה...

אחרי החתונה הייתי אמורה לעזוב את הבית שבו גדלתי ולעבור לגור בעיר רחוקה אחרת. לא רואים פה את כל מה שעובר לי בראש: הכאבים. הגבס. ההכנות לחתונה. השמלה. הפרידה מהבית, מאמא שלי, מאבא, מאחותי. לאן אני הולכת? ידעתי רק בכללי לאיזה בית אני עוברת. לא יודעת איזה חיים אני הולכת לחיות כשאני די מוגבלת. איך אסתדר? התאונה הזו טרפה לי את כל הקלפים. ברגע אחד נותרתי ללא עבודה שעליה בנינו את העתיד שלנו כסטודנטים. אני מתבוננת היטב בתמונות. שום דבר מזה לא רואים על הפנים שלי ובטח לא את חוסר הידיעה של מה שיקרה איתי מחר.

לא רואים בתמונה שאני לא מרגישה כל כך טוב ויכולה לעמוד רק לפרקי זמן קצרים, שאני כואבת ושמאד משתדלת להיות שמחה ביום שאמור להיות אחד השמחים בחיי. אפילו היום אני זוכרת שבקושי החזקתי מעמד באותו ערב וממש רציתי שהכל כבר יסתיים ואוכל לחזור למיטה

אני בוחנת את התמונה. שום דבר מהסערה שמלווה את חיי לא ניכר בה. אני נראית טוב, כמו כלה בחופתה. השמלה בסדר. גם הפן. החיים שלי לא כל כך. לא רואים את זה. מבחוץ הכל נראה טוב. גם האושר.