על השותקים

לפני שאני עוברת לפנים האחרות של קוריץ אני רוצה להגיד כמה דברים בעניין השותקים שאבא שלי היה אחד מהם. אבא שלי היה אחד מן השותקים. אף פעם לא שמעתי ממנו מילה אחת על כל מה שעבר עליו. בבית שבו אחותי ואני גדלנו, לא דברו על מה שהיה. לא היתה מציאות שבה אפשר לשאול.

אבא שלי לא היה בקוריץ בזמן שבוצעו כל האקציות. שלוש במספר. הוא לא היה לא באקציה הראשונה, ולא באקציה השנייה וגם לא באקציה השלישית הגדולה שבה כנראה נשלחה משפחתו לבורות המוות. בעת שמשפחתו היתה נתונה במצוקה כל כך גדולה, אבא לא היה שם כדי לעזור. הוא בכלל לא ידע מה עובר עליהם ועם מה התמודדו.

אבא גויס לצבא כחלק מן החובות שהוטלו על היהודים בפולין של אז. כשהתגייס, השאיר מאחור משפחה שלמה: אבא ואמא, אשה ושני ילדים, אחיות ואח, חלקם נשואים ובעלי משפחות וגיסים והוריהם ומשפחותיהם. לאבא זה היה כבר הגיוס השני לצבא. בפעם הראשונה גויס וחזר בשלום, הוא בטח חשב שגם הפעם יהיה ככה, המשפחה תסתדר איכשהו והוא יחזור מתי שהצבא יחליט לשחרר אותו. אף אחד לא ידע אם אחרי כמה חודשים או כמה שנים.

אף אחד מהם לא חשב שבעת שהם עסוקים במשימות צבאיות ונלחמים בשדות הקרב, פלישת הצבא הגרמני לפולין תיצור מציאות שקשה לתאר אותה עבור המשפחות שנותרו מאחור. השמועות על מה שארע למשפחות שנשארו בבית, הגיעו אל החיילים מאוחר מיד, כשכבר לא היה מה לעשות, ואבא כמו רבים מהם, נסע בחזרה כדי לראות במו עיניו את מה שסרב להאמין שקרה.

עכשיו אני מבקרת בקוריץ והדבר הזה, של השותקים, של הבדידות הנוראה הזו של מי שלא יכול היה להיות שם ולעזור לקרובים לו ונותר לבד בעולם, מתחזק אצלי מאד ונעשה חד עד מאד.

את המציאות של אי אפשר לשאול ואי אפשר לבקש ואי אפשר להזכיר, של שתיקות ודברים שלא מדברים עליהם, היה מפלח מפעם לפעם הבכי החרישי של אבא, כשהיה מוציא את הספר עם התמונות של אשתו ושני ילדיו. שעה ארוכה היה מתבונן בתמונות ובוכה. הבכי החרישי הזה מלווה אותי עד היום.

אבא ואמא, שעברו את שנות המלחמה בערבות סיביר בתנאים קשים של הישרדות ורעב וקור, שני אנשים בודדים, בנו להם חיים חדשים בארץ והשתדלו למלא אותם בתמונות של משהו יותר אופטימי. רק לא להיזכר.

לפני כמה שנים, כשפינינו את הבית של אמא שהלכה לעולמה, מצאתי בתוך אחד הספרים מכתב ביידיש שאבא כתב כמה שבועות לפני שהלך לעולמו. בכתב ידו המיוחד והמסולסל, בעט אדומה, סיפר בפעם הראשונה את מה שלא ידעתי במשך שנים:  

אני , צבי , הבן של אבי ר' שלמה ז"ל..... ושל אמי ריסה לאה ז"ל... אותי גייסו לצבא האדום, לא חשבתי שאחזור חי, אך אלוהים עזר לי. אז התחלתי לחפש, אבל לצערי לא מצאתי שום דבר.  הגיוס היכה אותי כרעם בראש בקשר לַכּל, איבדתי אבא, אמא, אישה ו- 2 ילדים קטנים, אחיות, אח אחד עם ילדים ואשתו, האחות עם  2 ילדים, והגיס עם ההורים, וגיסים עם נשותיהם והילדים, הכאב גדול , אולם אין ביכולתי לעשות דבר . 

זהו. רק האינפורמציה הזאת, היבשה.       

עכשיו אני מסתובבת בקוריץ, משוטטת ברחובותיה, מציצה מפעם לפעם אל הטיפוסים שעוברים ברחוב במיוחד הזקנים שביניהם. תוהה מה היה החלק שלהם בחיסולים שהתרחשו פה. הם בטח למדו עם השנים להגיד שזה לא הם. שהם לא זוכרים, שאלה שעשו את זה מתו כבר מזמן.

בערב אני חוזרת לרובנו, עייפה מתלאות הדרך, בככר שבדרך לבית המלון צועקת מוזיקה קולנית שירים באנגלית, זו המוזיקה של מוכר הגלידות. אני מציצה על העיר מחלון החדר במלון. מקשיבה לטלוויזיה בשפה שאני לא מכירה. גשם יורד בחוץ לפרקים. השלוליות של הגשם הקודם עוד לא התייבשו. למחרת בבוקר אני פותחת את החלון החוצה, לנשום לתוכי את ריח האוויר הנקי. באפלולית הבוקר אני רואה את ראשוני המשכימים ללכת לעבודה. אני חושבת על קוריץ ועולם כמנהגו נוהג.

הדרך מרובנו לקוריץ

קצרה הדרך מרובנו לקוריץ. פחות משעה באוטובוס הממוזג שלנו. אני תוהה כמה זמן לקח לאבא שלי לעשות את הדרך הזו.

אנחנו נוסעים בנופים כפריים ירוקי עד. לכל רוחב העין משתרעים כאן מישורים רחבים, שטוחים, מתקמרים פה ושם בגלי גבעות רכות, משובצים בנחלים ובמקווי מים ובגושי יערות גדולים. מרחבים עצומים של מיני גידולים חקלאיים שמרחוק קשה לזהות בדיוק. האדמה כאן כל כך פורייה, עד שאנשים נוהגים לאמר שאתה אוכל בערב את מה שזרעו בבוקר.

מידי פעם האוטובוס עוצר לביקורת של המשטרה. השוטרים שואלים כמה נוסעים יש באוטובוס ומבקשים לראות רישיונות. לי זה עושה דז'ה וו לתקופות אחרות בהן הממשלה היתה מפקחת פה על הכל. אולי גם לנהג. הוא מראה לשוטרים את הניירות ואחרי זמן חילופי דברים אנחנו רשאים להמשיך. תחנת המשטרה עומדת במקום שפעם עבר בו הגבול.

קוריץ מסקרנת אותי מאד. יש בה כפל פנים שאני רוצה לחשוף. מצד אחד זה מקום של מוות. המקום שבו הושמדה כל משפחתו של אבי וכל הקהילה היהודית שחיה כאן במשך עשרות שנים ורק מעטים יצאו ממנה בקושי חיים. מצד שני, המקום הזה הכי מקרב אותי לאבי ולסיפור האישי שלו. כאן התגוררה כל משפחתו המורחבת. כאן נולד וגדל והלך לחדר ולמד חומש אלף, כאן הכיר את אשתו ונולדו לו שני ילדיו. מכאן יצא למלא את חובת הגיוס לצבא. פעם אחת גויס לצבא הפולני ופעם שניה לצבא האדום. בשתי הפעמים האלה היה בסכנת חיים וניצל. מהאסון שקוריץ המיטה עליו - לא הצליח להינצל. לכאן חזר כדי לראות במו עיניו את החורבן ויותר לא שב לכאן.

את כפל הפנים הזה של קוריץ אני רוצה לגלות.

בגלל שאבי לא דיבר ולא סיפר, אני חוקרת את קוריץ כמו בחפירות ארכיאולוגיות. לעומק. הצורך לחפור היה שלי אבל הוא גרם גם לאחרים במשפחה להתעניין ולרצות לדעת יותר. משמח אותי לדעת שבעקבות כך, ילדי רוצים לדעת יותר על קורות משפחתם.  

בקוריץ אני נחשפת עוד יותר לתחושת ההחמצה שלי על אבי שלא סיפר לי על ילדותו. אולי הזכרונות היו עבורו כואבים מדי .את הפער זה אני מנסה להשלים ע"י הקשבה לסיפורים ולזכרונות של אנשים שההורים שלהם היו בין פליטי קוריץ. בקבוצה שאני נוסעת איתה כולם קשורים לקוריץ. יוכבד היא בת הדור הראשון לניצולי קוריץ. יהודה, דב'לה, אלי ושאול ומיקי וגם אני, אנחנו בני הדור השני. הורינו באו משם. נוסעים איתנו גם בני הדור השלישי. הילד שלי ביניהם. יוכבד שהיא היום בת 80+, באה משם.  מפעם לפעם היא משתפת אותנו בזיכרונותיה.

בכניסה אנחנו נתקלים בשלט של אותיות הצבוע בצבעי הדגל האוקראיני הצהוב כחול ועליו כתוב Korzec באוקראינית. השלט זה מעורר בי התרגשות רבה. אנחנו כבר ממש בכניסה למקום שהוא חלק מההיסטוריה המשפחתית שלי. 

העיירה הקטנה הזו משתרעת על גדת הנהר קורצי'ק ומכאן כנראה נגזר שמה הפולני קוריץ. הרחוב הראשי רח' קוסטיושקה הוא אותו רחוב ראשי של פעם, עורק החיים הראשי של העיירה. פה נמצאים בניין העיריה, ככר השוק, וגם את תחנת האוטובוס שתוציא אותך מכאן. רבים מן הרחובות הצדדיים אינם אלא דרכי עפר, מפעם לפעם חוצה את הרחוב עגלה רתומה לסוס. בשיטוט ברחובות ובסמטאות התחושה היא שהזמן עמד מלכת. בחלק הישן של העיירה אין בבתים מים זורמים. בכל בית יש באר שממנה שואבים את המים, השירותים בחוץ, כמו פעם. לכל בית יש חצר קטנה שבה מגדלים את הירקות ואת התוצרת הזו אוספות הנשים ומוכרות בשוק המקומי. ממש כמו פעם. במושגים של היום קוריץ היא ממש "חור".

בניין בית הספר "תרבות" עומד על תלו עד היום. חלק גדול מהבניין נעול בפנינו. אפשר להסתובב בחצר ולדמיין את הבניין, שבמשך כמה שנים התרוצצו בו מאות תלמידים ותלמידות ולמדו לדבר בעברית כמעט 'צברית'. עד שפלשו הרוסים לעיירה בשנת 1939 ואסרו על לימודי העברית. בניין בית הספר הפך לחנות לחומרי בניין, היום יש בו חנות יד שנייה.

קוריץ שקקה חיים יהודים מגוונים: היו בה 18 בתי כנסת ובתי מדרש, והיא היתה מרכז חשוב של בתי דפוס לספרי קודש. נחגגו בה החגים יהודיים (בפסח אפו מצות) בצד מפגשים חברתיים, פעלו בה מוסדות לעזרה הדדית בצד פעילות ציונית. לא מעטים מבני קוריץ עלו לארץ בשנות השלושים וביניהם דודתי טובה שהיתה חברה בגרעין חלוצי שהקים את קיבוץ גבעת השלושה (ליד פתח תקווה).

אנחנו משוטטים בעיירה. בית הקברות היהודי הישן עומד בחורבנו. רוב המצבות הרוסות. לעולם לא נדע מי מבני משפחתו של אבי קבור שם. לא רחוק משם שרידי המקווה. מרחוב בתי הכנסת לא נשאר זכר. גם השוק נשאר כפי שהיה. הנשים שמחפשות קצת פרנסה מוכרות בו את מה שגדל אצלן בחצר.

בסמטאות אנחנו פוגשים חבורות ילדים שעוקבים בסקרנות אחרי "האורחים". ילד אחד מדגים לנו שאיבת מים מן הבאר. מפה לשם מסתבר לנו שאמא שלו נסעה לישראל לעבוד.. הוא מטלפן אליה, אנחנו מדברים שיחה בעברית עם עובדת אוקראינית.. הזוי משהו...

פה ושם מזהים אנשים את הבתים שהיו שייכים למשפחתם. התושבים האוקראינים לא יוצאים החוצה. אולי כבר נמאס להם מהשיחות סביב "זה היה הבית של המשפחה שלי". לפעמים מאפשרים המקומיים להיכנס לבית ולהציץ. אנחנו נכנסים לבית שהיה שייך למשפחתו של יהודה.

מסיפוריה של אמא שלו, יהודה מכיר לא רק את כתלי הבית ואת פרטי הריהוט, אלא גם את שיחי הגינה ואת ריחות המרתף, וכמובן סיפורים שנכרכו בבית. אמא שלו הסתתרה במרתף הבית ולכאן חזרה כדי שלגלות שהשכן גנב את ביתה. בעלת הבית הנוכחית, מקבלת אותנו בהתרגשות ובלבביות, מודעת היטב ל'מחיר' שהיא משלמת כל שנה בעת שמגיעה הקבוצה לביקור. נראה שהיא מקבלת את זה באהבה, 'לא נורא', היא מחייכת, אין בחייה הרבה התרגשויות. הביקור הקבוצתי פעם בשנה מכניס קצת התרגשות לחייה. היא מכירה את יהודה ממש מקרוב. המפגש הזה נוגע ללב..

חם בתקופה זו של השנה. על גדת הנהר אנחנו פוגשים חבורת נערים שמשתכשכת במים. ויש גם דייגים. הנהר הזה היווה מקום בילוי גם כשאבי גדל כאן.

אחרי כמה ימים של ביקור בקוריץ אני כמעט הולכת שבי אחר העיירה הזו, שבימיה הטובים היתה, ככל הנראה, מקום שטוב לחיות בו ולגדל בו משפחה וילדים...

.

רובנו קיץ 2018

Aktia קוראים מכל עבר שלטי מכירת סוף העונה ברחובות העיר רובנו.

אקציה אומרת לי המוכרת בחנות יד שניה, כשאני מגישה לתשלום את מה שבחרתי. בתנועות ידיים  היא מראה לי שאני משלמת על אחד ומקבלת שלושה. אקציה היא מסבירה לי שוב במקרה שלא הבנתי.

יש לכם מפה של העיר אני שואלת את פקידת הקבלה במלון שבו התארחנו, מפה? היא בודקת איתי באנגלית לראות שהבינה. משתוממת מהשאלה אומרת לי שאין ומסבירה שזו עיר קטנה וקל מאד להתמצא בה.

רחובות העיר דלים ואפורים. שד' האופרה הן לב העיר. כאן מבלים בטלניה ושיכוריה של העיר כשמזג האוויר טוב. החום והלחות מבריחים את כולם למרכזי הקניות הממוזגים. מרכזי הקניות הן יציר הזמן החדש. החנויות ריקות מאדם. כניסה לחנות הופכת אותך לחשוד מיידי. תוך שניות נצמדת אליך נערה צעירה שעוקבת אחר פעולותיך..

אקציה אני שומעת שוב ושוב בבורות המוות ביער סוסנקי שבפאתי העיר רובנו. באקציה של נובמבר 1941 נרצחו למעלה מ-23,000 אלף יהודים ובאקציה של יולי 1942 – 5000 היהודים שנותרו.

אלה פניה של רובנו שבראשית המאה ה-20 הפכה להיות מרכז כלכלי לכל פלך ווהלין ושימשה כמרכז לתנועה הציונית. ראשוני היהודים הגיעו לרובנה ב-1566. לפי מסמכים בעיירה התגוררו בשנת 1847 -3,788 יהודים. בעקבות הפיכת העיירה למרכז רכבות, נהרו לעיר יהודים רבים כך שב-1897 התגוררו כ-14 אלף יהודים כשהם היו רוב תושבי העיר. בשנים שקדמו למלחמת העולם השנייה חיו בעיר כ-60 אלף תושבים, רובם יהודים ומיעוטם - אוקראינים, פולנים, רוסים, קומץ צ'כים וקומץ גרמנים. עוד כמה אלפי יהודים חיו בעירות הסמוכות ובכפרים הפזורים בסביבה...

וכך מתאר עמוס עוז את הרצח בספרו "ספור על אהבה וחושך:: "היה מי שסיפר איך גרמנים וליטאים ואוקראינים, באיומי תת-מקלעים, הצעידו את כל העיר, בנעריה ובזקניה, ליער סוסנקי. זה היער שאליו אהבו כולם לצאת תמיד לטיולי טבע בימים היפים, למשחקי צופים, למדורות-שיר, לינות לילה בתוך שקי שינה על גדות הפלג תחת שמי הכוכבים.

"ושם, ביער סוסנקי, בין עופאים וציפורים ופטריות ודמדמניות ופטריות-יער, ירו הגרמנים והרגו על שפת הבורות, בתוך יומיים כעשרים וחמישה אלף נפש (כמספר כל תושבי ערד ויותר ממספר כל היהודים שנהרגו במשך מאה שנות מלחמה עם הערבים). בהם היו כמעט כל בני כתתה של אמי. וגם הוריהם וכל השכנים וכל המכרים וכל המתחרים והשונאים. בהם היו הגבירים והפרולטרים, האדוקים והמתבוללים והמתנצרים, השתדלנים והגבאים והפרנסים והחזנים והשוחטים והרוכלים ושואבי המים, הקומוניסטים והציונים, הוגי הדעות והאמנים ושוטי הכפר, בהם היו כארבעת אלפים תינוקות. והיו גם מוריה של אמי מימי 'תרבות'"

זו רובנו עיר המחוז שאליה הגיע אבי ברכבת אחרי נסיעה ארוכה מערבות סביר, כדי לחפש את שרידי משפחתו.

בלילה ראיתי אותו עולה לרכבת, למסע שסופו בעיירה שלו. הנסיעה עתידה להמשך ימים ארוכים, כשהוא יורד בעיר אחת ומחכה לרכבת שתיקח אותו לעיר אחרת. עיר ועוד עיר. ביקורת של המשטרה. לאן אתה נוסע, יש לך אישור נסיעה, תעודות. אף אחד לא שואל למה אתה נוסע. הרכבת נוסעת. הרכבת עוצרת. יום ולילה ועוד יום ושוב לילה. ביקורת. ועוד ביקורת. לבד עם המחשבות שלו. אולי בלב יש קצת תקווה. אחרי נסיעת לילה ארוכה הרכבת עצרה בחריקת בלמים בתחנת הרכבת של רובנו. משם התגלגל בדרך לא דרך אל קוריץ, אל מה שהיה פעם הבית שלו. לאן הלך. עם מי דיבר. את מי פגש. מה סיפרו לו המקומיים. מי גר בבית שהיה שלו. בשקט הסתובב בין רחובות הגטו, כיכר השוק, חורבות רחוב בתי הכנסת. מישהו לקח אותו לאזור הקברים בקוזק. אפשר לראות את סימני האדמה שנחפרה ועכשיו כיסתה את הבורות. המקום שהיה פעם שוקק ומלא חיים היה עכשיו שקט עד כאב.

אחרי ימים של שיטוט עזב את המקום אליו לא ישוב עוד, חזר לתחנת הרכבת ברובנו שם עלה על הרכבת הראשונה שתקח אותו למקום רחוק מכאן. רק להתרחק משם. הנסיעה חזרה דומה. ימים ארוכים של שינה טרופה. מתעורר כל פעם בעיר אחרת. יורד מרכבת אחת ועולה לרכבת אחרת. הפעם הלב ריק. ריק לגמרי. קודם היה איש משפחה. עכשיו הוא יתום מהוריו ואלמן.

זו רובנו שאליה באתי היום כדי להתחבר לשורשים שלי. אין בה שום אזכור לחיים היהודיים שהיו כאן בעבר. הכל מאופק כאן. אין כאן היום שום דבר להתחבר אליו. אין כאן שום דבר בשבילי שיכול לפתוח את הלב.

אקציה זועקים השלטים מכל עבר. המילה הזו מעבירה בי רעד.

ואדי סלאמה, בקיצור נמרץ

כשהגעתי בחודש נובמבר לבי"ס השש-שנתי ודי סלמה, ידעתי שהמנהל אמר שהוא לא צריך ליווי ארגוני וגם המפקח תמך בעמדה זו. מכיוון שנשלחתי ע"י המשרד, כולם היו מנומסים מאד ושאלו אותי מה אני חושבת שאוכל לתרום להם. אמרתי שאני יכולה לעזור להם בלעשות סדר וגם ללמד אותם לכתוב תכניות עבודה. המנהל אמר שתכניות עבודה זה בסדר. סיכמנו שנתחיל ונראה לאן זה יתפתח.

תלמידי בי"ס עמדו להבחן בבחינות המיצ"ב החיצוני בשנה זו. לביה"ס יש עבר של ציונים נמוכים מאד בכל מבחני השנים הקודמות.

בפגישה הראשונה עם המנהל הוא פרגן מאד לצוות המורים הרציני והמחויב, שעובד קשה ומשקיע מאמץ ואמר שלדעתו הבעיה המרכזית בבחינות מיצ"ב היא התייחסות התלמידים. וזה מה שאמר: מכיוון שציוני המיצ"ב לא נכנסים לחישוב הציונים של כל תלמיד בתעודה, התלמידים לא לוקחים את המבחן ברצינות, הם אומרים שהמבחן של המורים, מזלזלים מאד בלימודים לקראת הבחינות, ובבחינות עצמן, לא משקיעים מאמץ בפתרון השאלות ורובם יוצאים מן המבחן אחרי חצי שעה.

הצעתי למנהל שנעבוד עם מורי המיצ"ב, אבל בגלל הכניסה המאוחרת להדרכה, המנהל אמר שלא ניתן לעשות שינויים רציניים במערכת השעות על מנת ליצור סדירויות חדשות לליווי, ולכן סוכם שהשנה נעשה כמיטב יכולתנו ונתמקד בהדרכת רכזי מקצועות המיצ"ב, מתי שיהיו פנויים, ובשנה הבאה נעמיק. סוכם גם שאין ציפיה שבזמן הקצר ההישגים במיצ"ב החיצוני השנה יעלו.

נכון לנקודת הזמן הזו אין לי מושג מה יהיו הציונים אבל בכל מה שקשור להתייחסות התלמידים והמורים למיצ"ב – בחודשים האחרונים קרתה מהפכה של ממש. 

בכל שלושת מבחני המיצ"ב שנערכו עד כה, נוכחות התלמידים היתה גבוהה ביותר, כל התלמידים נשארו במבחן עד תום הזמן המוקצב לבחינה ועבדו עד הרגע האחרון, אף אחד מהם לא אמר שהמבחן לא חשוב כי הציון שלו לא נכנס לתעודה וכל סימני ההתנהגות שהופיעו במבחנים הבאים – נעלמו לגמרי. כל המורים מדווחים על "משהו אחר" ואנחנו מעריכים שזו תהיה גם תמונת המצב במבחן האחרון, במדעים, שיתקיים ביום רביעי הקרוב.

בהערכה זהירה מאד אני מעזה לנחש שתהיה גם עליה בציוני המיצ"ב.

בישיבת צוות ניהול שהתקיימה השבוע (בנושא אחר) ושבה השתתפנו גם אני והמלווה הפדגוגית, מנהל ביה"ס ציין שאף פעם בעבר לא היה מה שהם פוגשים השנה במיצ"ב. הוא ביקש מרכז השכבה להסביר מה קרה. רכז השכבה אמר שהפעם יש יותר סדר וכולם עובדים ברצינות.

זה נכון. אבל היה יותר מזה. לימדנו את המורים לעבוד קצת אחרת. מיקדנו את עבודתם, ועקבנו אחרי מה שהם עושים מידי שבוע. פרגנו להם, ספקנו סביבת התייחסות תומכת ואוהדת. עזרו להם לפתור את הקשיים שהיו להם (מה שניתן היה לעשות) הפכנו את המיצ"ב לעניין המרכזי של כולם. לא עוד "הבעיה של רכז המקצוע" ועוד ועוד..

מה שברור זה שכשהמורים שינו את דרך עבודתם – השתנו גם הילדים.

אפילוג: בתוצאות המבחנים של אותה שנה, חל שיפור משמעותי בכל המקצועות בהם התלמידים נבחנו. במדעים הם קפצו ב-91 נקודות. בכל תחומי הדעת היה שיפור רציני בכל הנושאים שנבדקו. באקלים הבית ספרי - השיפור היה דרמטי במיוחד. המדדים שהיו קודם בקו התחתון, נמצאו במגמת שיפור ועליה משמעותית.

כמעט היתה לי סבתא

בכל שנות ילדותי אף פעם לא היתה לי סבתא ממש. רק סבתא של מכתבים ותמונות.

כל הימים חלמתי שתהיה לי סבתא, כמו הסבתות שראיתי בבתים של ילדים אחרים בשכונה. סבתא כזו שאוכל לדבר איתה ולצחוק איתה והיא תספר לי סיפורים על אמא שלי שהיתה ילדה קטנה. אבל לי היתה סבתא שנשארה סגורה מעבר למסך הברזל והקשר איתה היה אסור. רק לאנשים שהיו קרובים לה בקרבה ראשונה היה מותר, אחת לכמה חודשים,  לקיים קשר של מכתבים איתה ועם שאר עם בני המשפחה שנמצאו שם.

אמא שלי כתבה לה מכתבים וסבתא היתה עונה במכתבים עם הרבה שורות מושחרות על ידי הצנזורה. כשהיה מגיע מכתב מסבתא, אמא היתה מסתגרת בחדר השינה, נושמת לתוכה את ריח המילים שהגיעו מעבר למסך הברזל ומנסה להבין מבין השורות את מה שהושחר שם. אחר כך היתה מספרת לנו בתמצית את מה שסבתא כתבה.

יום אחד הודיעה לנו אמא בחגיגיות ובשמחה ש"בקרוב סבתא עולה לארץ".

סבתא "עשתה עליה" באמצע מלחמת יום הכיפורים. אני הייתי בצבא ולא ידעתי על כך. יום אחד כשהגעתי הביתה לחופשה קצרה גיליתי שאת החדר שלי תפסו עולים חדשים שלפני כמה ימים עשו עליה. אלו היו סבתא שלי בת ה-73 ובנזוגה.

כשסבתא הגיעה אלינו בכלל לא היו לי כישורים של 'להיות נכדה' ולא ידעתי איך נכדה אמורה להתנהג. כשהגעתי הביתה לחופשות של סוף השבוע חשבתי שעלי להיות מנומסת, לנשק אותה ולהתחבק. אבל היא לא הסתפקה בזה. היו לה הרבה שאלות. היא היתה שואלת ברוסית או ביידיש ואני עונה בעברית כשאמא באמצע מתרגמת. סבתא מאד התעניינה במה שאני עושה. מדי הצבא שלי מאד עניינו אותה.

4 חודשים בלבד היתה לי סבתא. יום אחד היא חלתה, וכמו שהגיעה ככה נעלמה.

אמא שלי נשארה אבלה וכואבת, מתנחמת באיחוד הקצר עם אמא שלה.

ליל הסדר שלי

אני אוהבת את המנהג של ליל הסדר שבו כל המשפחה כולה מתכנסת ביחד לארוחת חג. למרות השעמום העולה מדפי ההגדה ומהסיפורים שאף אחד לא באמת מתעניין בהם, אני מתפעלת כל פעם מחדש מזה שמעשייה דמיונית, על יציאת מצרים בדרך של נס, מצליחה לכנס כל שנה המוני משפחות אל שולחן הסדר כדי לשמוע, כל פעם מחדש בנוסח שאינו משתנה, את אותו סיפור מופרך שאנחנו קוראים בהגדה של פסח.

ההתכנסות הזו כוללת כל מיני מנהגים שאנחנו חוזרים עליהם שנה אחר שנה באותה מתכונת בדיוק. המנהגים שהיו נהוגים בבית הורי חוזרים על עצמם באותה המתכונת בדיוק, בבית שלי ועכשיו גם אצל ילדי בכל פסח מחדש. בשבילי פסח מדגיש יותר מכל את זה שאנחנו חלק ממשפחה, שיש לנו שורשים והשורשים האלה שילכו ויצמחו, תמיד ישארו באותה מתכונת של זכרונות בית אבא.

העיקר בחג הזה הוא הסיפור שסביבו אנחנו מתכנסים לליל הסדר. אצלנו בבית זה היה אבא שלי שהיה עורך את הסדרים של ילדותי. אבא שלי שאיבד את כל משפחתו ונותר לבדו בעולם, הקים משפחה מחדש וכינס אותה סביב שולחן הסדר לקיים את הסדר במתכונת שזכר מבית אבא שלו. אבא שביום יום היה אדם נחבא אל הכלים בליל הסדר הפך פתאום לאיש אחר. בערב ליל ההסדר היה מתלבש בבגדי חג ויושב הדור בראש השולחן לנהל את הסדר המשפחתי. לכולנו היה ברור שזו לא עוד ארוחה משפחתית ושמשהו חשוב קורה כעת. משהו שקורה רק פעם בשנה.

אמא היתה מוציאה את ערימת ההגדות ששמרה מתחת לערימת המגבות ומחלקת שיהיה לכל אחד. את ההגדה המהודרת היתה נותנת לאבא ואנחנו קבלנו הגדות שחולקו בחינם יחד עם העיתון שהיינו קונים בחנות של סטופניצקי לפני החג. גם אנחנו היינו מתלבשים בבגדי חג שקנו לנו במיוחד לפסח, ובשעת ערב היינו מתכנסים מסביב לצלחת הפסח לשמוע את אבא מספר את סיפור יציאת מצרים ולטעום מהמאכלים שמסמלים את מנהגי החג.   

אין לנו עניין אמיתי בסיפורים המצויים בהגדה והוויכוחים המתנהלים מסביב לשולחן לא עוסקים בשאלה אם המצרים צדקו או לא צדקו בכך שהכבידו את ידם על היהודים ולא נתנו להם לצאת ממצרים. אנחנו מגיעים לשולחן המשותף הזה בליל הסדר כי זה מה ששמענו מההורים שלנו בדור הקודם וזה מה שנרצה להעביר לילדים שלנו והם יעבירו זאת לילדים שלהם ויספרו כי הדור הקודם סיפר להם וכן הלאה. וכן הלאה. זאת המורשת הסיפורית והיא משפיעה לא פחות והיא משמעותית וחשובה.

ליל הסדר כולל הרבה רגעים של קריאה ושמחה ושירה וגם אוכל טוב שטרחו עליו מיטב המבשלים במשפחה בטרם החג, אבל הוא כולל גם רגעי תזכורת חשובים שאנחנו, צאצאי הצאצאים של מי שיצא פעם ממצרים, יושבים מסביב לשולחן החג כל שנה מחדש כדי לציין את האירוע הזה, במנהגים שעוברים מדור לדור ושלמרות כל פלאי הטכנולוגיה והתקדמות שום דבר לא השתנה בהם.

ליל הסדר מזכיר לי מחדש שסוד הקסם הוא בפשטות. במשפחה המתאספת לחגוג ולשמוע יחד סיפור ולמשפחה הזו יש שורשים שמהם יצמחו פירות. שורשים עם משמעות.

הסלט של יום שישי

בכל יום שישי כשהייתי חוזרת מבית הספר חיכתה לי המשימה הקבועה להכין לשבת סלט תפוחי אדמה שאצלנו בבית היה ידוע בשם סלט מיונז. אמא היתה מפנה את השולחן במרפסת הקטנה שליד המטבח ושם הייתה מכינה מראש את מה שצריך לסלט הזה שבלעדיו כנראה השבת לא הייתה נכנסת.

סלט תפוחי אדמה, או בשמו האקזוטי יותר, סלט רוסי, היה חלק בלתי נפרד מנוף ילדותי. אני לא יכולה להיזכר בשום הזדמנות חגיגית שבה נפקד מקומו ממערך הסלטים הקבוע. במקרר שלנו הוא היה חלק בלתי נפרד מארוחות השבת וגם מהארוחות שאחרי השבת.

אמא היתה עושה את כל ההכנות לפני שהייתי מגיעה הביתה וברגע שדמותי היתה מפציעה בסוף הרחוב עם הילקוט היתה מתחילה לסדר את הכל בחוץ, את קרש החיתוך והסכינים והקולפן של הירקות והקערות של לפני ואחרי ואחר כך את מרכיבי הסלט. ראשון היה מגיע הסיר הגדול עם תפוחי האדמה והגזר שלא מזמן סיימו להתבשל. בסיר אחר היו הביצים הקשות ובקערות אחרות המתינו המלפפונים החמוצים וגרגרי אפונה לרגע שיגיע תורם. הסלק מבושל לא היה חבר קבוע בסלט, תלוי בעונה, אבל תמיד עמד בנפרד כדי שלא יצבע את שאר הירקות.

כל התערוכה הזו של הירקות היתה מקבלת את פני כששבתי מבית הספר. הבקשה שלי שאולי אפשר לנוח קצת לפני שאני מתחילה עם כל זה היתה נתקלת בתגובה כמעט אוטומטית, שאפשר לנוח גם אחרי שהסלט יהיה מוכן.

בלית ברירה הייתי מתיישבת על השרפרף הקטן שבקושי נכנס ברווח הצר שבין הארון לשולחן ומתחילה במלאכה. קודם צריך לקלף את תפוחי האדמה. אם במקרה באתי קצת יותר מוקדם מבית הספר, הם היו כל כך חמים מהבישול שבקושי יכולתי להחזיק אותם. לא יכולת לקרר אותם קצת יותר, הייתי שואלת את אמא והיא היתה אומרת שיותר מדי זה פוגע בטעם שלהם. מה כבר יכול לפגוע בטעם שלהם אם מקררים עוד קצת, חשבתי ביני לבין עצמי, אבל ידעתי שאין טעם להתווכח. היא תמיד תמצא את ההסבר המתאים כי כבר רצתה שהסלט יהיה מוכן. אחרי זה בא תור הגזר. הטענה שלי שלא צריך לקלף אם רחצו אותו כמו שצריך לפני הבישול, היתה נדחית על הסף. אמא התעקשה שאין דבר כזה וצריך לקלף. הקיר הקטן שחצץ בינינו לא הפריע לה להעיף מבט לכיווני, מידי פעם, כדי לראות שאני עושה כדבריה. 

כשכל הירקות היו מוכנים והביצים כבר מקולפות הייתי מתחילה במלאכת החיתוך. את לא חושבת שהקוביות גדולות מדי, היתה אמא אומרת תוך שהיא עומדת מאחורי ומתבוננת. זה לא גדול הייתי עונה ומיד מזיזה את הסכין קצת יותר ימינה לחרוץ עוד כמה פסים לאורך. אחרי תפוחי האדמה בא תור הגזר, הביצים והמלפפונים החמוצים שהפכו קוביות קוביות. לפעמים היה נוסף גם הסלק.

כל זה נאסף בקערה הירוקה הגדולה שבה אפשר היה לערבב הכל בקלות. לקראת סיום אמא היתה שופכת חצי צנצנת של מיונז, מוסיפה מלח ופלפל ומערבבת הכל בכף גדולה ששמרה במיוחד למלאכה הזו. באמצע היתה טועמת קצת, מתקנת את התיבול ורק כשהיתה מרוצה הסלט היה עובר לשכון במקרר עד לזמן הארוחה.

עכשיו צריך היה לפנות את כל הכלים ולשטוף אותם, לנקות את המרפסת ולסיים את שטיפת הרצפה לקראת שבת. רק אז אמא היתה נותנת לי סוף סוף ללכת לעיסוקי.

בדרך כלל לא היינו מצליחים לסיים את הסלט הזה בארוחות סוף השבוע והוא היה נגרר אתנו עוד כמה ימים לתוך השבוע הבא עד שבסוף היה מוצא את מקומו בפח. אבל, לא חלפו ימים רבים וכבר החלו להישמע במטבח ההכנות לסלט של סוף השבוע הבא.