קצרה הדרך מרובנו לקוריץ. פחות משעה באוטובוס
הממוזג שלנו. אני תוהה כמה זמן לקח לאבא שלי לעשות את הדרך הזו.
אנחנו נוסעים בנופים כפריים ירוקי עד. לכל רוחב
העין משתרעים כאן מישורים רחבים, שטוחים, מתקמרים פה ושם בגלי גבעות רכות, משובצים
בנחלים ובמקווי מים ובגושי יערות גדולים. מרחבים עצומים של מיני גידולים חקלאיים שמרחוק קשה לזהות בדיוק. האדמה
כאן כל כך פורייה, עד שאנשים נוהגים לאמר שאתה אוכל בערב את מה שזרעו בבוקר.
מידי פעם האוטובוס עוצר לביקורת של המשטרה.
השוטרים שואלים כמה נוסעים יש באוטובוס ומבקשים לראות רישיונות. לי זה עושה דז'ה
וו לתקופות אחרות בהן הממשלה היתה מפקחת פה על הכל. אולי גם לנהג. הוא מראה
לשוטרים את הניירות ואחרי זמן חילופי דברים אנחנו רשאים להמשיך. תחנת המשטרה עומדת
במקום שפעם עבר בו הגבול.
קוריץ מסקרנת אותי מאד. יש בה כפל פנים שאני רוצה
לחשוף. מצד אחד זה מקום של מוות. המקום שבו הושמדה כל משפחתו של אבי וכל הקהילה
היהודית שחיה כאן במשך עשרות שנים ורק מעטים יצאו ממנה בקושי חיים. מצד שני, המקום
הזה הכי מקרב אותי לאבי ולסיפור האישי שלו. כאן התגוררה כל משפחתו המורחבת. כאן נולד
וגדל והלך לחדר ולמד חומש אלף, כאן הכיר את אשתו ונולדו לו שני ילדיו. מכאן יצא
למלא את חובת הגיוס לצבא. פעם אחת גויס לצבא הפולני ופעם שניה לצבא האדום. בשתי
הפעמים האלה היה בסכנת חיים וניצל. מהאסון שקוריץ המיטה עליו - לא הצליח להינצל. לכאן
חזר כדי לראות במו עיניו את החורבן ויותר לא שב לכאן.
את כפל הפנים הזה של קוריץ אני רוצה לגלות.
בגלל שאבי לא דיבר ולא סיפר, אני חוקרת את קוריץ
כמו בחפירות
ארכיאולוגיות. לעומק. הצורך לחפור היה שלי אבל הוא גרם גם לאחרים במשפחה להתעניין
ולרצות לדעת יותר. משמח אותי לדעת שבעקבות כך, ילדי רוצים לדעת יותר על קורות
משפחתם.
בקוריץ אני נחשפת עוד יותר לתחושת ההחמצה שלי על
אבי שלא סיפר לי על ילדותו. אולי הזכרונות היו עבורו כואבים מדי .את הפער זה אני מנסה להשלים ע"י
הקשבה לסיפורים ולזכרונות של אנשים שההורים שלהם היו בין פליטי קוריץ. בקבוצה שאני
נוסעת איתה כולם קשורים לקוריץ. יוכבד היא בת הדור הראשון לניצולי קוריץ. יהודה,
דב'לה, אלי ושאול ומיקי וגם אני, אנחנו בני הדור השני. הורינו באו משם. נוסעים
איתנו גם בני הדור השלישי. הילד שלי ביניהם. יוכבד שהיא היום בת 80+, באה משם. מפעם לפעם היא משתפת אותנו בזיכרונותיה.
בכניסה אנחנו נתקלים בשלט של אותיות הצבוע בצבעי
הדגל האוקראיני הצהוב כחול ועליו כתוב Korzec
באוקראינית. השלט זה מעורר בי התרגשות רבה. אנחנו כבר ממש בכניסה למקום שהוא חלק
מההיסטוריה המשפחתית שלי.
העיירה הקטנה הזו משתרעת על גדת הנהר קורצי'ק
ומכאן כנראה נגזר שמה הפולני קוריץ. הרחוב הראשי רח' קוסטיושקה הוא אותו רחוב ראשי
של פעם, עורק החיים הראשי של העיירה. פה נמצאים בניין העיריה, ככר השוק, וגם את תחנת
האוטובוס שתוציא אותך מכאן. רבים מן הרחובות הצדדיים אינם אלא דרכי עפר, מפעם לפעם
חוצה את הרחוב עגלה רתומה לסוס. בשיטוט ברחובות ובסמטאות התחושה היא שהזמן עמד
מלכת. בחלק הישן של העיירה אין בבתים מים זורמים. בכל בית יש באר שממנה שואבים את
המים, השירותים בחוץ, כמו פעם. לכל בית יש חצר קטנה שבה מגדלים את הירקות ואת
התוצרת הזו אוספות הנשים ומוכרות בשוק המקומי. ממש כמו פעם. במושגים של היום קוריץ
היא ממש "חור".
בניין בית הספר "תרבות" עומד על תלו עד
היום. חלק גדול מהבניין נעול בפנינו. אפשר להסתובב בחצר ולדמיין את הבניין, שבמשך כמה
שנים התרוצצו בו מאות תלמידים ותלמידות ולמדו לדבר בעברית כמעט 'צברית'. עד שפלשו הרוסים לעיירה בשנת 1939 ואסרו על לימודי העברית. בניין בית
הספר הפך לחנות לחומרי בניין, היום יש בו חנות יד שנייה.
קוריץ שקקה חיים
יהודים מגוונים: היו בה 18 בתי כנסת ובתי מדרש, והיא היתה מרכז חשוב של בתי דפוס
לספרי קודש. נחגגו בה החגים יהודיים (בפסח אפו מצות) בצד מפגשים חברתיים, פעלו בה מוסדות
לעזרה הדדית בצד פעילות ציונית. לא מעטים מבני קוריץ עלו לארץ בשנות השלושים
וביניהם דודתי טובה שהיתה חברה בגרעין חלוצי שהקים את קיבוץ גבעת השלושה (ליד פתח
תקווה).
אנחנו
משוטטים בעיירה. בית הקברות היהודי הישן עומד בחורבנו. רוב המצבות הרוסות. לעולם
לא נדע מי מבני משפחתו של אבי קבור שם. לא רחוק משם שרידי המקווה. מרחוב בתי הכנסת
לא נשאר זכר. גם השוק נשאר כפי שהיה. הנשים שמחפשות קצת פרנסה מוכרות בו את מה
שגדל אצלן בחצר.
בסמטאות
אנחנו פוגשים חבורות ילדים שעוקבים בסקרנות אחרי "האורחים". ילד אחד
מדגים לנו שאיבת מים מן הבאר. מפה לשם מסתבר לנו שאמא שלו נסעה לישראל לעבוד.. הוא
מטלפן אליה, אנחנו מדברים שיחה בעברית עם עובדת אוקראינית.. הזוי משהו...
פה
ושם מזהים אנשים את הבתים שהיו שייכים למשפחתם. התושבים האוקראינים לא יוצאים
החוצה. אולי כבר נמאס להם מהשיחות סביב "זה היה הבית של המשפחה שלי".
לפעמים מאפשרים המקומיים להיכנס לבית ולהציץ. אנחנו נכנסים לבית שהיה שייך למשפחתו
של יהודה.
מסיפוריה
של אמא שלו, יהודה מכיר לא רק את כתלי הבית ואת פרטי הריהוט, אלא גם את שיחי הגינה
ואת ריחות המרתף, וכמובן סיפורים שנכרכו בבית. אמא שלו הסתתרה במרתף הבית ולכאן
חזרה כדי שלגלות שהשכן גנב את ביתה. בעלת הבית הנוכחית, מקבלת אותנו בהתרגשות
ובלבביות, מודעת היטב ל'מחיר' שהיא משלמת כל שנה בעת שמגיעה הקבוצה לביקור. נראה שהיא
מקבלת את זה באהבה, 'לא נורא', היא מחייכת, אין בחייה הרבה התרגשויות. הביקור
הקבוצתי פעם בשנה מכניס קצת התרגשות לחייה. היא מכירה את יהודה ממש מקרוב. המפגש
הזה נוגע ללב..
חם
בתקופה זו של השנה. על גדת הנהר אנחנו פוגשים חבורת נערים שמשתכשכת במים. ויש גם
דייגים. הנהר הזה היווה מקום בילוי גם כשאבי גדל כאן.
אחרי כמה ימים של ביקור
בקוריץ אני כמעט הולכת שבי אחר העיירה הזו, שבימיה הטובים היתה, ככל הנראה, מקום
שטוב לחיות בו ולגדל בו משפחה וילדים...
.
מאוד מרגש. את מדברת על ביקור שנתי של צאצאים של, אבל אצלך אני מבינה זו פעם ראשונה. ודאי שהעובדה שהכל 'קפא בזמן' ולא ממש השתנה עוזרת לשחזור הימים ההם. עדיף אולי לזכור את החלק של החיים, ולא להתמקד במוות, למרות שהוא מטיל צל ענק על הכל.
השבמחקאני נסעתי פעם ראשונה. היה משהו מרתק בראיה הזו של המקום שנראה שהזמן עמד שם מלכת.. בהתחלה באמת התייחסתי לחלק הזה של לזכור את הטוב.. עד שהבנתי שכל עיירה יש לה עבר של רציחות ובורות מוות משלה.
מחקבפולין ובאוקרינה היתה תמיד אנטישמיות, היו מדי פעם פרעות ביהודים, אבל בסך הכל היהודים חיו שם כנראה יותר טוב מבמקומות אחרים באירופה, ולכן היישוב היהודי הגדול ביותר היה שם, במזרח אירופה.
השבמחקאבא שלי נולד בבלרוס ובילדותו הגר עם הוריו לארה"ב משם עלה בבגרותו לארץ. הוא לא היה בשואה, אבל בכל זאת לא סיפר על ילדותו בבלרוס. אף מילה. אני יודעת את שם העיירה בה נולד וגדל, אבל אני לא ממש סקרנית לנסוע לשם.. חבל שלא עשיתי זאת כשאבי היה בחיים.
מבחינתי נסיעה הזו היתה צורך שלא יכולתי למלא בדרכים אחרות. אני שמחה שעשיתי את זה. עכשיו אני רוצה לנסוע שוב
מחקעצוב כל כך
השבמחקזה היה באמת עצוב
מחק