בכל שנות ילדותי אף
פעם לא היתה לי סבתא ממש. רק סבתא של מכתבים ותמונות.
כל הימים חלמתי שתהיה
לי סבתא, כמו הסבתות שראיתי בבתים של ילדים אחרים בשכונה. סבתא כזו שאוכל לדבר
איתה ולצחוק איתה והיא תספר לי סיפורים על אמא שלי שהיתה ילדה קטנה. אבל לי היתה סבתא
שנשארה סגורה מעבר למסך הברזל והקשר איתה היה אסור. רק לאנשים שהיו קרובים לה
בקרבה ראשונה היה מותר, אחת לכמה חודשים,
לקיים קשר של מכתבים איתה ועם שאר עם בני המשפחה שנמצאו שם.
אמא שלי כתבה לה מכתבים
וסבתא היתה עונה במכתבים עם הרבה שורות מושחרות על ידי הצנזורה. כשהיה מגיע מכתב
מסבתא, אמא היתה מסתגרת בחדר השינה, נושמת לתוכה את ריח המילים שהגיעו מעבר למסך
הברזל ומנסה להבין מבין השורות את מה שהושחר שם. אחר כך היתה מספרת לנו בתמצית את
מה שסבתא כתבה.
יום אחד הודיעה לנו אמא
בחגיגיות ובשמחה ש"בקרוב סבתא עולה לארץ".
סבתא "עשתה עליה" באמצע מלחמת יום הכיפורים. אני הייתי בצבא
ולא ידעתי על כך. יום אחד כשהגעתי הביתה לחופשה קצרה גיליתי שאת החדר שלי תפסו
עולים חדשים שלפני כמה ימים עשו עליה. אלו היו סבתא שלי בת ה-73 ובנזוגה.
כשסבתא
הגיעה אלינו בכלל לא היו לי כישורים של 'להיות נכדה' ולא ידעתי איך נכדה אמורה
להתנהג. כשהגעתי הביתה לחופשות של סוף השבוע חשבתי שעלי להיות מנומסת, לנשק אותה ולהתחבק.
אבל היא לא הסתפקה בזה. היו לה הרבה שאלות. היא היתה שואלת ברוסית או ביידיש ואני
עונה בעברית כשאמא באמצע מתרגמת. סבתא מאד התעניינה במה שאני עושה. מדי הצבא שלי
מאד עניינו אותה.
4 חודשים בלבד היתה לי סבתא. יום אחד היא חלתה, וכמו שהגיעה ככה נעלמה.
אמא
שלי נשארה אבלה וכואבת, מתנחמת באיחוד הקצר עם אמא שלה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה