Aktia קוראים מכל עבר שלטי מכירת סוף העונה ברחובות העיר רובנו.
אקציה
אומרת לי המוכרת בחנות יד שניה, כשאני מגישה לתשלום את מה שבחרתי. בתנועות ידיים היא מראה לי שאני משלמת על אחד ומקבלת שלושה. אקציה
היא מסבירה לי שוב במקרה שלא הבנתי.
יש לכם
מפה של העיר אני שואלת את פקידת הקבלה במלון שבו התארחנו, מפה? היא בודקת איתי באנגלית
לראות שהבינה. משתוממת מהשאלה אומרת לי שאין ומסבירה שזו עיר קטנה וקל מאד להתמצא בה.
רחובות
העיר דלים ואפורים. שד' האופרה הן לב העיר. כאן מבלים בטלניה ושיכוריה של העיר כשמזג
האוויר טוב. החום והלחות מבריחים את כולם למרכזי הקניות הממוזגים. מרכזי הקניות הן
יציר הזמן החדש. החנויות ריקות מאדם. כניסה לחנות הופכת אותך לחשוד מיידי. תוך
שניות נצמדת אליך נערה צעירה שעוקבת אחר פעולותיך..
אקציה
אני שומעת שוב ושוב בבורות המוות ביער סוסנקי שבפאתי העיר רובנו. באקציה של נובמבר
1941 נרצחו למעלה מ-23,000 אלף יהודים ובאקציה של יולי 1942 – 5000 היהודים שנותרו.
אלה
פניה של רובנו שבראשית המאה ה-20 הפכה להיות מרכז כלכלי לכל פלך ווהלין ושימשה
כמרכז לתנועה הציונית. ראשוני היהודים הגיעו לרובנה
ב-1566. לפי מסמכים בעיירה התגוררו בשנת 1847 -3,788 יהודים. בעקבות הפיכת
העיירה למרכז רכבות, נהרו לעיר יהודים רבים כך שב-1897 התגוררו כ-14 אלף
יהודים כשהם היו רוב תושבי העיר. בשנים שקדמו למלחמת העולם השנייה חיו בעיר כ-60 אלף תושבים, רובם
יהודים ומיעוטם - אוקראינים, פולנים, רוסים, קומץ צ'כים וקומץ גרמנים. עוד כמה
אלפי יהודים חיו בעירות הסמוכות ובכפרים הפזורים בסביבה...
וכך מתאר עמוס עוז את הרצח בספרו "ספור
על אהבה וחושך:: "היה מי שסיפר איך גרמנים וליטאים ואוקראינים, באיומי
תת-מקלעים, הצעידו את כל העיר, בנעריה ובזקניה, ליער סוסנקי. זה היער שאליו אהבו
כולם לצאת תמיד לטיולי טבע בימים היפים, למשחקי צופים, למדורות-שיר, לינות לילה
בתוך שקי שינה על גדות הפלג תחת שמי הכוכבים.
"ושם, ביער
סוסנקי, בין עופאים וציפורים ופטריות ודמדמניות ופטריות-יער, ירו הגרמנים והרגו על
שפת הבורות, בתוך יומיים כעשרים וחמישה אלף נפש (כמספר כל תושבי ערד ויותר ממספר
כל היהודים שנהרגו במשך מאה שנות מלחמה עם הערבים). בהם היו כמעט כל בני כתתה של
אמי. וגם הוריהם וכל השכנים וכל המכרים וכל המתחרים והשונאים. בהם היו הגבירים
והפרולטרים, האדוקים והמתבוללים והמתנצרים, השתדלנים והגבאים והפרנסים והחזנים
והשוחטים והרוכלים ושואבי המים, הקומוניסטים והציונים, הוגי הדעות והאמנים ושוטי
הכפר, בהם היו כארבעת אלפים תינוקות. והיו גם מוריה של אמי מימי 'תרבות'"
זו רובנו עיר המחוז שאליה
הגיע אבי ברכבת אחרי נסיעה ארוכה מערבות סביר, כדי לחפש את שרידי משפחתו.
בלילה ראיתי אותו עולה לרכבת, למסע שסופו בעיירה
שלו. הנסיעה עתידה להמשך ימים ארוכים, כשהוא יורד בעיר אחת ומחכה לרכבת שתיקח אותו
לעיר אחרת. עיר ועוד עיר. ביקורת של המשטרה. לאן אתה נוסע, יש לך אישור נסיעה,
תעודות. אף אחד לא שואל למה אתה נוסע. הרכבת נוסעת. הרכבת עוצרת. יום ולילה ועוד
יום ושוב לילה. ביקורת. ועוד ביקורת. לבד עם המחשבות שלו. אולי בלב יש קצת תקווה. אחרי
נסיעת לילה ארוכה הרכבת עצרה בחריקת בלמים בתחנת הרכבת של רובנו. משם התגלגל בדרך
לא דרך אל קוריץ, אל מה שהיה פעם הבית שלו. לאן הלך. עם מי דיבר. את מי פגש. מה
סיפרו לו המקומיים. מי גר בבית שהיה שלו. בשקט הסתובב בין רחובות הגטו, כיכר השוק,
חורבות רחוב בתי הכנסת. מישהו לקח אותו לאזור הקברים בקוזק. אפשר לראות את סימני
האדמה שנחפרה ועכשיו כיסתה את הבורות. המקום שהיה פעם שוקק ומלא חיים היה עכשיו
שקט עד כאב.
אחרי ימים של שיטוט עזב את המקום אליו לא ישוב
עוד, חזר לתחנת הרכבת ברובנו שם עלה על הרכבת הראשונה שתקח אותו למקום רחוק מכאן. רק
להתרחק משם. הנסיעה חזרה דומה. ימים ארוכים של שינה טרופה. מתעורר כל פעם בעיר
אחרת. יורד מרכבת אחת ועולה לרכבת אחרת. הפעם הלב ריק. ריק לגמרי. קודם היה איש
משפחה. עכשיו הוא יתום מהוריו ואלמן.
זו רובנו שאליה באתי היום כדי להתחבר לשורשים שלי.
אין בה שום אזכור לחיים היהודיים שהיו כאן בעבר. הכל מאופק כאן. אין כאן היום שום
דבר להתחבר אליו. אין כאן שום דבר בשבילי שיכול לפתוח את הלב.
אקציה זועקים השלטים מכל עבר. המילה הזו מעבירה
בי רעד.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה