איך המלחמה הפכה אותי לאלופת הסדר (ולמה זה בעצם תירוץ)?

"תחשבי מחוץ לקופסה" - כמה פעמים שמעתי את המשפט הזה אהה? מאה.. אלף ואולי יותר.. התקופה האחרונה לימדה אותי משהו שלא ידעתי על 'לחשוב מחוץ לקופסה' ועל קופסאות בכלל.. יש לי בבית לא מעט בכל מיני גדלים וסוגים. תמיד נרתעתי מלזרוק אותן כי אמרתי לעצמי שאולי יום אחד יהיה להן שימוש...

תקופת המלחמה השביתה אותי כמעט לגמרי, אמנם אני הולכת בשבילי האזור אבל נמנעת מלנסוע למקומות מרוחקים וכל מה שעשיתי קודם – פשוט חדל מלפעול.. וככה מצאתי עצמי מפנה את רוב משאבי הזמן שהתפנו לי אל הבית, אל הסדר, אל המגירות, אל הניקיון ..

בתקופה רגילה אני לא מייחסת חשיבות רבה לענייני ניקיון אבל בתקופת המלחמה גיליתי שניקיון עושה לי את זה.. להסתובב עם המגב והסמרטוט ולהסתכל על הרצפה כל פעם מהצד ולהיות מרוצה מן התוצאה – זה משהו שממש מרים לי את מצב הרוח. בחיים לא חשבתי שסדר וניקיון יעשו לי את זה.. אבל מסתבר שיש לזה השפעה מרגיעה ואני מופתעת מזה מאד..

התחושה הזו שהמגב והסמרטוט הם אלו ש"מרימים את מצב הרוח" היא גילוי מדהים, לחשוב שאחרי שנים של עבודה ועשייה אינטנסיבית, לפעמים הסיפוק הכי גדול מגיע מפעולה פשוטה וברורה של "לפני" ו"אחרי".

וישנו גם החתול שנכנס ויוצא מבלי להתחשב בכלל.. יורד גשם והוא בחוץ ואחרי זה הוא נכנס ועושה סימנים של כפות רגליים בכל הבית. אני לוקחת אישית את כל סימני כף הרגל ופירורי החול שהאו מפזר אחרי שעשה את צרכיו. .. מכיוון שחתול אי אפשר לחנך אז אני מחנכת את עצמי לנקות אחריו כל פעם שהוא חוזר מטיול בחוץ..

מאז שהתחילה המלחמה אני מכניסה כל דבר שאפשר לקופסאות שלא נפטרתי מהן. כל קופסה שמתמלאת ותופסת את מקומה עושה לי נחת. הרבה נחת. בחיים לא חשבתי שבזמן משבר ועיתות מלחמה קופסאות וסדר זה מה שירגיע אותי..

התחלתי מסידור מגירות המטבח. הכל בקופסאות: התבלינים, המוצרים היבשים, הריבות... מעודדת מהתוצאות עברתי מגירה מגירה וארון ארון והכנסתי כל מה שאפשר לקופסאות: המטענים והכבלים של הטלפונים הניידים - שבחלק מהם כבר לא אשתמש לעולם, כלי הכתיבה, התחתונים, הגרביים, ציוד הטיולים שלי, הכובעים, ועוד כל מיני שרק הדימיון יכול לתאר ויכול להתכנס לקופסה..

ולסדר הזה היו גם תוצאות. חוצמזה שזרקתי המון, גם מצאתי דברים שחיפשתי הרבה זמן. בפינה נשכת מצאתי את מחברת המתכונים של אמא שלי, והמכתבים שאבא שלי השאיר ולא זכרתי איפה תקעתי אותם, ותמונות נשכחות ומכתבים שהלכו לאיבוד, ואני עוד זוכרת שיש דבר אחד שלא מצאתי ובגללו אני עוד בסדר..עד הסוף המר..או עד שאוותר..

הייתי אומרת לכם שאני לא נהנית אבל אני כן. תענוג לפתוח את הארונות ולראות את הכל מסודר, ולמצוא בקלות כל מה שאני רוצה, אבל זה לא כל הסיפור. בתוך כל ההתמסרות הזו לסדר אני מבינה שבגלל שאני עושה סדר אני לא מתעסקת בדברים אחרים חשובים – לסיים לכתוב את העבודות שלי..

אני מנסה לא לשפוט את עצמי בגלל המלחמה הזו אבל בתוך תוכי אני יודעת שיכולתי לראות במלחמה הזדמנות לסיים את המחויבויות שיש לי אבל לא עשיתי את זה.. וכל הסדר הזה הוא התחמקות אחת גדולה ממה שאני צריכה לעשות באמת, ממה שאני צריכה באמת ו מ מ ש   ל א   ב א   ל י . ועכשו כשכבר כתבתי את זה אולי כדאי שאזיז את עצמי למה שחשוב באמת, כי האמת היא שכבר לא נשאר לי מה לסדר והגיע הזמן להתאפס על עצמי ולהפסיק להגיד "מחר" כי המחר כבר מחכה לי מעבר לפינה.

מה אני בוחרת להיות?

צילמה: אידה בנחל גחר

יושבת במרפסת, כוס קפה ביד, מביטה על הנוף שנפרש מולי. השקט של הימים האחרונים יוצא דופן. אף אחד לא ממהר לענייניו. כולם ספונים בבתים ומחכים.. משהו בשקט של הבוקר, ברוח הקלה, גרם לי לעצור לרגע ולשאול את עצמי: במה אני עסוקה באמת בימים האלה? איפה אני תקועה? אני לא מתכוונת לרשימות המשימות, לא למה ש"צריך" -- אלא למה שמעסיק את הלב שלי.

בזמן שהתבוננתי, עלתה בי מחשבה על הדרך שבה אני מתמודדת עם אתגרים, עם שינויים, עם עצמי. שמתי לב מתי אני ממהרת לשפוט, כמה מהר אני מצפה מעצמי להיות "מושלמת", וכמה מעט מקום אני נותנת לעצמי פשוט… לגדול. המחשבות האלה מלוותה אותי כבר זמן, לא כעוד תיאוריה, אלא כבחירה יומיומית.

אני עושה רשימה של הדברים שמעסיקים אותי בדרך שאני עושה:

🌟 לקבל את חוסר השלמות

כשאני מביטה על הנוף בבוקר, אני מבינה שגם הטבע לא מושלם. ענף עקום, עלה יבש, אבן סדוקה - ובכל זאת הכול יפה. יש יופי בחוסר השלמות הזה. אולי הגיע הזמן שאקבל שגם אני ככה: לא מושלמת, אבל שלמה.

🔄  למסגר מחדש את האתגר

יש ימים שבהם אתגר מרגיש כמו קיר. אבל כשאני עוצרת ושואלת את עצמי "מה הוא בא ללמד אותי?", משהו נפתח. לפעמים זו הזדמנות ללמוד מיומנות חדשה, לפעמים זו הזמנה לצאת מאזור הנוחות.

🗣  לשים לב למילים

תפסתי את עצמי לא פעם אומרת: "אני לא טובה בזה", "זה גדול עליי". ואז הבנתי - המילים האלה סוגרות אותי. כשאני מחליפה אותן במילים רכות יותר, משהו בתוכי נרגע ומתרחב.

⏳ להוסיף את המילה "עדיין"

זה אולי הכלי הכי פשוט והכי משנה מציאות. "אני לא מצליחה -- עדיין". "אני לא מבינה -- עדיין". מילה אחת שמחזירה לי את התקווה.

💛 לסמוך על עצמי

כמה פעמים חיכיתי שמישהו יגיד לי שזה בסדר? שהבחירה שלי נכונה? אבל כשאני מפנה את המבט פנימה, אני מגלה שיש בי קול שיודע. הוא רק צריך שאקשיב לו. הקול הזה תמיד אמר לי מה שנכון לי. והוא תמיד צדק.

🎁 לראות ביקורת כמתנה

זה לא תמיד קל. לפעמים ביקורת מציקה, לפעמים היא פוגעת. אבל כשאני מצליחה לנשום רגע ולשמוע את מה שמסתתר מאחוריה - יש שם הזדמנות אמיתית לגדילה.

🚶‍♀️ ליהנות מהדרך

אני מזכירה לעצמי שהחיים הם לא "פרויקט". הם מסע. והמסע הזה מלא רגעים קטנים של למידה, של נפילה, של קימה. כשאני מפסיקה לרדוף אחרי היעד - אני מתחילה ליהנות.

🕰 לתת לזמן זמן

שינוי לא קורה ביום אחד. לפעמים אני רוצה "להיות שם כבר", אבל אז אני נזכרת שהבשלה היא תהליך. כמו עץ שצומח לאט - אבל צומח.

😌 להקליל

כמה רצינות אנחנו שמים על כל טעות קטנה. ואני שואלת את עצמי: מה יקרה אם פשוט אצחק? אם אקבל את זה כחלק מהדרך? זה משחרר. וכשאני מצליחה להשתמש בהומור - הכל נראה הרבה יותר פשוט וגם טוב.

🌱 לתת לפחד מקום

גיליתי שכשאני מפחדת - אז אני נרתעת מדברים. לפחד יש תפקיד. אני צריכה לתת לו מקום. הפחד שומר עלי אבל הוא לא בא כדי לעצור אותי. הוא כאן רק כדי להגיד לי "שימי לב".

🔥 למצוא סיבה לקום בבוקר

יש משהו מרגש בלשאול את עצמי: מה הייעוד שלי? מה מדליק אותי? לא תמיד התשובה ברורה לי, אבל עצם החיפוש כבר מניע אותי קדימה.

🌱 לסיום: לבחור להיות יצירה מתפתחת

כשקמתי מהמרפסת, הרגשתי שאני קצת אחרת. לא כי פתרתי הכול, אלא כי הזכרתי לעצמי שאני לא "גרסה סופית". אני בתהליך. כמו ויקיפדיה - תמיד מתעדכנת, תמיד משתנה.

ואם יש יום שבו אני מרגישה שאין לי תחושה של צמיחה? אני מזכירה לעצמי: "אין לי -- עדיין."

 

קפה שחור, נס וסיפורי מתושלח ...

החברה שלי הביאה לי פרחים. "לכבוד וולנטיינ'ס" אמרה. בכל הזוגיות הארוכה שלי אני לא זוכרת משהו הקשור ב"חג" הזה.. אף אחד לא הכיר את "החג הזה" עד שייבאנו אותו ארצה מתישהו מארצות הגולה ואני תוהה בשביל מה.. כאילו וולנטיינ'ס יעשה לאהבה משהו שלא ידענו לעשות לבד?

פעם חשבתי שאהבה היא רק פרפרים בבטן. זיקוקים. תחושה שמרעידה את כל הגוף, בדומה לרגע ההוא בסרטים שהשניים רצים האחד לעבר השני.. והמוזיקה מתגברת.

היום אני מבינה שהסערה הזו היא רק הניצוץ. זו התלהבות שבאה כמו גל צונאמי, סוחפת את הכל – אבל כשהגל חולף, לפעמים לא נשאר ממנו דבר.

אני מכירה את הבעירה הזו, את הרצון לעשות הכל "מהר-מהר" כי הלב מתפוצץ. אבל אני? אני כנראה "משביתת שמחות". ה"מהר" הזה לא מאפשר לי לנשום. האש הגדולה הזו מעוותת את החושים והקצב שלה מבלבל אותי.

אני כבר לא מחפשת סערות. 

אני מחפשת את מה שנשאר חם גם אחרי שהאש הגדולה נרגעה. אני מחפשת מרחב בטוח, כזה שמתפתח בקצב שאני יכולה להכיל. מישהו שיאסוף אותי אליו כשאני עייפה; שנשב יחד אל השולחן והוא ישמע את הסיפורים שלי ואני את שלו. הסיפורים אולי לא תמיד הכי מעניינים אבל הם הופכים אותי לשותפה לחיים שלו.

אני רוצה לשתות יחד קפה בבוקר – הוא את השחור שלו ואני את הנס שלי. ובפעם השלישית (חחח....מי סופר?) הוא יספר לי שוב את סיפורי הצבא שלו מלפני ארבעים שנה, ואני אצחק ואגיד: "צבא? זה לא היה בתקופת מתושלח?".

...וזה יהיה מישהו שאוכל לשתוק איתו. וכשהוא יהיה שקוע בעולמו ואני בשלי, זה ירגיש הכי נכון בעולם לשנינו, כי לא צריך להעמיד פנים. החלל בינינו יתמלא פשוט מהביטחון שאנחנו מעניקים זה לזו. ..מישהו שאפשר להרגיש איתו "בית". שנהיה חברים באמת והבחירה שלנו תהיה מודעת - כזו שבוחרים בכל בוקר מחדש. 

באהבה כזו אני יכולה להיות פשוט אני. בלי מסכות, בלי צורך להרשים, ובלי תחרות עם מי שהלכה או מי שתבוא ובלי להיות צודקת.

..והיום-יום שלנו יהיה אוסף של רגעים קטנים וטובים, והחיים יהיו אוסף של פעולות פשוטות: הוא ישטוף כלים ואני אנגב ואכניס לארון וכשהוא יחתוך ירקות לסלט, אגניב ליטוף לגב שלו.. היד שלי תטייל עד המותן והוא יחייך אלי בחזרה – בזמן שאני מוציאה צלחות ועורכת את השולחן.

העתיד שמחכה בחוץ הוא לא תמיד ורוד, אבל הרבה יותר קל לצעוד בדרך כשיש לידך כתף להשעין עליה את הראש, ולהרגיש שהגעת הביתה.

על פגישות מקריות וחופש אמיתי ✨

 לפעמים החיים מחליטים להזכיר לנו כמה הם פשוט... נהדרים.

זה התחיל בשיחת טלפון שגרתית. עיתונאית התקשרה לראיין אותי, וכמו שקורה בשיחות כאלה, התחלנו ב"סמול טוק" כדי להכיר קצת. היא שאלה מאיפה הגעתי, ועניתי "כפר ורדים".

"וואו," היא אמרה. "לאמא שלי הייתה שם חברה ממש טובה כשהייתי ילדה. אני זוכרת את הביקורים אצלה עד היום ". שאלתי בסקרנות: "מי זו הייתה?". "מישהי שהייתה מנהלת בית ספר שם," היא ענתה, "בשם יהודית לוי".

באותו רגע הנשימה שלי נעצרה. "את יודעת עם מי את מדברת?" שאלתי בחיוך, "את מדברת בדיוק עם יהודית לוי הזו".

.

מכאן, כל המחסומים נפלו. השיחה הרשמית הפכה למסע בזמן – חזרנו לשנים שבהן שתי המשפחות שלנו היו חלק מהמשלחת בבון, לילדים הקטנים שלנו שהלכו יחד לגן של מיסיס רוץ', ולחברות הקרובה שהייתה לי עם אמא שלה. קשר שהלך לאיבוד במרוצת השנים, כמו שקורה לפעמים כשלא משקיעים, פתאום נפרש לפנינו מחדש בשיחה שנמשכה כמעט עד חצות.

.

ואז בלילה... מצאתי את עצמי שוכבת ערה במיטה, נרגשת כמו נערה צעירה ולא יכולתי להרדם. ואני, "סוסת קרבות" ותיקה שכמוני, פשוט התבוננתי על עצמי מהצד והשתאיתי.

חשבתי על הדרך שעברתי. פעם, חייתי בתוך "צמצום". ניסיתי להתאים את עצמי למידות ולציפיות של אחרים, וזה פשוט חנק לי את האישיות. אבל הנס הגדול הוא שלא ויתרתי. בחרתי להפסיק לצמצם את עצמי, והחלטתי להופיע בעולם במלואי – זקופה, גלויה וחשופה, עם כל היתרונות והחסרונות שלי.

זה החופש האמיתי. זו החירות.. .כשמפסיקים להעמיד פנים ולייפות את המציאות כדי לרצות אחרים, הלב נפתח אל העולם – והעולם, כך נראה, מחזיר אהבה במפגשים הכי לא צפויים שיש.

.

בוקר של התחלות חדשות

בקושי הצלחתי להרדם וב-4 לפנות בוקר כבר הייתי ערה. מי יכול לישון כשהלב עולה על גדותיו? היום אני יוצאת לבקר חברה טובה אחרת מהעבר, ומרגישה שהחיים האלה הם פשוט מתנה אחת גדולה.

 

מהשתיקה של אבא – לשורשים שצומחים באיטליה

היום, 27 בינואר 2026, כשהעולם מציין את יום השואה הבינלאומי, אני מוצאת את עצמי מביטה לאחור בתדהמה על מסע שלא תכננתי לעבור.

בשנה הבאה ימלאו 40 שנה ללכתו של אבי. במשך עשרות שנים, הסיפור שלו היה עבורי מעין "חור שחור". ידעתי שהוא איבד את כל משפחתו בשואה ובנה חיים חדשים כאן, בישראל, אבל מעבר לכך – דממה. אבא היה איש צנוע, שתקן, כזה שמתכנס בשקט בפינה שלו ולא מרבה לדבר. הוא לא סיפר, ואני – אולי כי לא הייתי פנויה להקשיב – לא שאלתי.

כמו בשיר של דליה רביקוביץ: "גאווה" "אֲפִלּוּ סְלָעִים נִשְׁבָּרִים... וְלֹא מֵחֲמַת זִקְנָה". הסלע שלי נשבר יום אחד בגלל שאלה קטנה של הבן שלי. כשגיליתי שאין לי תשובות עבורו על השורשים שלנו, יצאתי למסע ששינה את חיי.

מה גיליתי בתוך השתיקה?

הלילות שלי הפכו למסע בלשי בארכיונים ומאגרי מידע. כל גילוי הרגיש כמו אוויר לנשימה:

• דפי העד: ב"יד ושם" מצאתי דפים שאבא מילא בכתב ידו. פתאום, ל"שמות" היו פנים וקשר משפחתי.
• המכתבים ביידיש: כשפירקנו את הבית של אמא, מצאתי מכתבים בכתב ידו המוכר של אבא. שם, בשפה שבה שתק כל השנים, סיפר על מה שקרה למשפחתו והשאיר לנו צוואה רוחנית.
• הדרכונים הישנים: בארכיון הציוני מצאתי את הדרכונים של הוריי, שהסגירו את הדרך הפתלתלה שעשו כדי להגיע לארץ.

המסע הזה לא נשאר רק במגירה. הוא שלח אותי חזרה לספסל הלימודים באוניברסיטה, ללמוד יידיש ולחקור את הקהילה שממנה אבא בא – מחקר שאפילו זכה בפרס.

מענף בודד – ליער של 4,000 איש

אבל הגילוי המדהים ביותר נבנה לאט לאט, שם אחר שם. מה שהתחיל כניסיון להבין מי היו הוריו של אבא, הפך למפעל חיים של שיקום זיכרון. היום, עץ המשפחה שבניתי מונה למעלה מ-4,000 אנשים. תחשבו על זה: מתוך השתיקה של אדם אחד, מתוך העפר של משפחה שחשבנו שנגדעה כליל, צמח יער עבות של אלפי שמות, סיפורים וקשרים. 4,000 עדים לכך שהרוח והמשפחה חזקים מכל ניסיון להכחיד אותם.

המעגל שנסגר באיטליה

והנה הדבר המדהים ביותר: השבוע, הבת שלי סיפרה לי שהיא עומדת לספר את הסיפור של אבא – של סבא שלה – בבית הספר הבינלאומי שבו לומדים ילדיה באיטליה.

תחשבו על זה: ילדים מכל העולם, ובתוכם הנכדה שלי בת ה-12, ישמעו על האיש השתקן ההוא, על הכאב שלו ועל הניצחון שלו. היא תספר להם איך משתיקה גדולה צמחה אימפריה של 4,000 איש.

אבא כבר לא איתנו 40 שנה, אבל השורשים שלו חזקים מתמיד. הם חוצים יבשות, שפות ודורות, וממשיכים לצמוח גם כשהוא כבר מזמן לא כאן.

המסע שלו עדיין לא הסתיים. הוא רק התחיל לדבר.

ואתם? האם גם בבית שלכם יש שתיקות שמחכות להישבר?  אל תחכו שיהיה מאוחר מדי. לכו לשאול, לחטט במגירות הישנות, לחפש במאגרים. כל שם שאתם מוצאים, כל ענף שאתם מוסיפים לעץ, הוא ניצחון קטן על השכחה.

יש לכם סיפור משפחתי שגיליתם או פיסת זיכרון שמרגשת אתכם במיוחד? אשמח מאוד לשמוע בתגובות.

 

המסע הפנימי שלי

שוב ושוב אני נשאלת – בשביל מה את צריכה את הלימודים האלה ואת המחויבות שהם דורשים? כשאני מספרת שאני לןמדת אז ברגע הראשון התגובה היא "כל הכבוד", אבל די מהר מתגנבת הציפייה שאגמיש, שאוותר, שאצמצם. כאילו ההתמסרות שלי ללימודים היא מותרות, משהו שאפשר לוותר עליו.

אבל ההתמסרות הזו היא בחירה מודעת – היא אומרת שעלי לוותר על דברים אחרים, והיא מצמצמת את היכולת שלי להתגמש. אני מוצאת את עצמי נאבקת לשמור עליה, כי היא חשובה לי באמת.

במאבק הזה אני מגלה שהיכולת לעמוד מול הציפיות של הסביבה מתחילה בתוכי. היא מתחילה בשאלה אחת פשוטה אך עמוקה: מה חשוב לי יותר – לשמור על מה שיקר לי, או להיענות לציפיות של אחרים?

השבוע פגשתי במקרה את השיר "המסע" של מרי אוליבר, (בתרגומה של מיה טבת-דיין). אוליבר לא כתבה על מסע לקמינו או לאיסלנד, אלא על המסע האישי שלה. כשקראתי אותו הרגשתי שזה בדיוק המסע שאני עושה עכשיו – המסע לשמיעת הקול הפנימי שלי.

בתוך ים הקולות, החדשות, האירועים והציפיות – כאישה, כאמא, כבת זוג וכעמיתה – אני שואלת את עצמי: איך אני מוצאת את הקול שלי? איך אני חושבת בבהירות ומדייקת אותו?

הקול הפנימי בעיניי הוא היכולת לעמוד זקופה בתוך כל הרעש, לספר את הסיפור שלי בלי להתפתל ובלי להצטדק. זה לזכור שלסביבה יש ציפיות שאקשיב קודם לאחרים, אבל לבחור לשאול קודם מה חשוב לי.

מרי אוליבר כתבה:
"וקול חדש נשמע,
שעם הזמן זיהית אותו כקולך שלך,
וליווה אותך כשהעמקת ללכת עוד ועוד אל תוך העולם,
נחושה לעשות את הדבר היחיד שביכולתך לעשות –
נחושה להציל את החיים היחידים שביכולתך להציל."

אני עשיתי את זה - הצלתי את החיים שיכולתי להציל. הקול הזה מזכיר לי שעלי לזהות את החופש שלי, לשמור עליו ולא למסור אותו לאיש. גם אם אחרים אוהבים אותי ורוצים בטובתי – הטוב שלהם אינו בהכרח הטוב שלי.

הקול הזה קורא לי לעמוד על שלי, לא רק במילים אלא בעיקר בעיקר - במעשים.

על המסלול הלא ממומש שהפעם עשינו אותו....

מסלול נחל עמוד תחתון היה בשבילנו המסלול הלא ממומש.. המסלול שתמיד מבוטל. בתכנית ההליכות שלנו שבה לא מבטלים כלום הוא המסלול האחד שלא יצא אל הפועל מכל מיני סיבות, בעיקר בשל ענייני מזג אוויר גשום מדי, חם מדי, או סתם משהו שלא מתחשק לעשות בסוף העונה.. שלוש פעמים ניסינו ולא יצא.. השנה חבורת המתכננים שילבה את המסלול הזה באמצע העונה ולא נותרה ברירה אלא ללכת אותו כי הרי אנחנו לא מהמבטלים...

אז לפי התכנית נפגשנו בבוקר שישי, בהרכב די מצומצם, ב"מקום הכי יפה לקפה" בכחל ואחרי שרשרת התארגנויות, נחושים וחדורי מטרה לעשות את זה הפעם, מצאנו עצמנו בתחילת המסלול מתחת לכביש 85.

קטע השביל הזה בנחל עמוד הוא הקטע הפחות מטוייל ויש לו דימוי של "קטע משעמם משהו". אנחנו פגשנו  מסלול פראי ומרשים, שעובר בערוץ נחל עמוק ומרהיב, לצד מצוקים גבוהים, מערות פרהיסטוריות, שרידים ארכיאולוגיים ומעיינות קטנים.

מיעוט הגשמים השנה, גרם לכך שהפריחה התאחרה אבל בכל זאת פגשנו לא מעט רקפות (ללא עלים), ופריחה נהדרת של העצים לאורך השביל שנהנים ממים בשכבות שמתחת לאדמה.

בהמשך הדרך פגשנו את מדרגות סיפון ואדי עמוד – מבנה הנדסי של המוביל הארצי, החוצה את ערוץ הנחל דרך צינור ענק. הסיפון עובד לפי חוק הכלים השלובים. המים צונחים מצד אחד של הואדי ומתרוממים בצד השני, בתוך צינור שקוטרו 3.5 צול. הפטנט הזה להעברת מים קיים גם בנחל צלמון. יש המספרים שבתוך הצינור הזה שוחים גם דגים ואלה נתקעים בחלק התחתון ומפעם לפעם צריך לפתוח ולשחרר את הדגים החוצה.. ועל הסרחון שמתפשט בסביבה לא כדאי לדבר. אנחנו לא נתקלנו בזה כי שאיבת המים כבר מזמן נעצרה בגלל המפלס הנמוך של הכנרת..

המסלול ממשיך דרומה ועובר לצד מערות טבעיות. בדרך ראינו אנשים שעשו טיפוס במצוקים וסנפלינג.  בסוף הדרך פגשנו את "העמוד" המפורסם והמרשים – עמוד סלע ענק בגובה 20 מטרים, שהעניק לנחל את שמו ומשם קצרה הדרך לחניון שמעל חוקוק, שם חיכו לנו המכוניות.

הציפייה למסלול שחשבתי שיהיה משעמם הפגישה אותנו עם מסלול מפתיע ומעניין.. וכשהולכים אותו עם חבורה נהדרת והדרך מתובלת בסיפורים ובקטעי הסבר ופייטנות, שמביאים איתם אנשים לשביל, אז החוויה היא טובה ממש.

וככה שמענו שיר לשבת שהביאה מירי, ואיתן סיפר על חוויותיו כאיש הגד"ש בקיבוץ ועל הביטוי "הזורעים בדמעה..." והמצפים לגשם וגדעון סיפר על מפעל המים בא"י ולמה אומרים ש"אין מספיק מים" (פוליטיקה.. פוליטיקה..) ואני קראתי להם את הקטע שכתבתי לספר לזכרה של דודתי שהלכה לעולמה לפני כמה חודשים. וכל המישמש הזה עשה את ההליכה ליותר טובה ומעניינת..

וכמנהגנו, סיימנו בארוחת צהרים משותפת וטעימה על שפת הכנרת, בה כל אחד מכבד במשהו טעים שהכין ונפרדנו לשלום עד לפעם הבאה.