מה את יודעת על בית

הבית שגדלתי בו שצולם ע"י ZOOMAP 

אתמול הלכתי עם חברה ליום כיף באחד המלונות. עשינו לנו בוקר נחמד של רחצה בבריכה, מסאז' ארוחת צהרים טעימה ושוב בריכה והיה ממש כיף.. וכשכל זה בא יחד עם בילוי עם חברה טובה אז זה מכפיל את ההנאה ואפילו אפילו משלש או מרביע אותה.. מה שתרצו.

רבים מן המלונות מאכלסים היום משפחות של מפונים. במסדרונות אפשר לראות חבלי כביסה וכביסה תלויה עליהם, מכונות כביסה וייבוש, אופנים וקורקינטים ועגלות ילדים ועוד ציוד שאנשים הביאו איתם מהבית שפינו.. אם בכלל הספיקו לפנות. לא בדיוק המראה המסודר והמוקפד שרגילים לראות במלונות.

השיחה עם האנשים האלה תמיד מתגלגלת למקום שאותו עזבו, למצב הבית, לכל מה שנשאר מאחור, להתאקלמות במקום החדש, למחשבות על מה יהיה ולעתיד שהוא כולו לוט בערפל...

כמעט תשעה חודשים אל תוך המלחמה הזאת, כל פעם צפות אצלי המחשבות הבית, על המשמעות שלו ועל מה זה אומר שאתה נאלץ לעזוב את הבית שלך מבלי לשוב אליו.

נזכרתי באמא שלי שעזבה את הבית שלה ואת אמא שלה מאחורי מסך הברזל אחרי שהסתיימה המלחמה ולשתיהן היה ברור שלא ידוע אם אי פעם יפגשו שוב. אף פעם לא דברתי על זה עם אמא שלי, על הטראומה הזו של לעזוב הכל מאחוריך, על הקשיים של המעבר לארץ אחרת, ללמוד להסתדר בשפה שלא הכרת, להתחיל הכל מהתחלה. אני יודעת כל כך מעט על הבית שבו גדלה, על הצורך לנדוד כל פעם למקום אחד כדי להתפרנס, על הקשיים, על החברים, על השכנים.

מה זה אומר להיות שבט משפחתי שרגיל להיות ביחד ויום אחד זה נפסק, כולם מתפזרים למקומות שונים בלי שום צפי להתאחד. מה זה אומר שכל החיים שלך מתנהלים במקום אחד, הבנק, קופת החולים, הספרית שלך, זו שמסדרת לך את צפורניים והפכתן להיות חברות, הפגישות הקטנות ליד תיבות הדואר עם מי שלא ראית מזמן, כל מי שהם חלק מנוף החיים שלך, מהנוף של המציאות שלך ויום אחד הנוף הזה פשוט איננו עוד. בגלל שלא שאלתי זה תמיד נראה לי משהו פשוט. אבל היום אני כבר יודעת שזה בכלל לא ככה. לעזוב בית זה סוג של טראומה. יש כל מיני עזיבות וכל מיני טראומות.

נזכרתי שבמלחמת לבנון השניה (2006) הפגיזו את היישוב שבו גרתי והיו לנו אזעקות ונפילות ביישוב, כולל פגיעות ישירות. זה היה מאד מפחיד. רוב האנשים לא עזבו וגם האיש שלי לא רצה לעזוב. הצעירים שבדיוק התחילו את חופשת הקיץ עזבו ועברו לגור בחוף הים של תל אביב. צעיר ילדי שהיה אז בן 16 עבר גם הוא למרכז לכמה חודשים, בהתחלה לים, לשעות של שיטוטים עד אמצע הלילה אחר כך התנחל אצל אחיו. זו היתה חוויה של התפרקות כללית, לא היה שם אף מבוגר שיאסוף אותם ויכוון אותם. התקופה הזו השפיעה עליו מאד ואין לי ספק שהיא הטביעה את חותמה גם על מי שהוא היום.. אני הייתי נוסעת כל שבוע לפגוש אותו אבל פגישה של שעה שעתיים זה לא חיי היומיום שאת מנהלת עם הילד שלך בבית שלכם.

מלחמה מהדהדת מלחמה, וזיכרון מהדהד זיכרון. ובכל פעם אנשים נקרעים מהבתים שלהם ומה שהיה  לא יחזור להיות אף פעם מה שהיה. המלחמה גורמת לך לאבד את תמימות המחשבה..

בשביל לעזוב בית לא צריך מלחמות. בית אפשר לעזוב מכל מיני סיבות, את יכולה למצוא עצמך נעקרת מביתך יום אחד, מאבדת את הקהילה שלך, מאבדת את כל החיבורים שהיו לך במקום ונשארת בלי כלום. עכשו את כמו כדור הקוצים הזה שהרוח מגלגלת אותו לכיוון בלתי ידוע והוא צובר עוד תאוצה ועוד קוצים שאוסף בדרך עד שהוא נעצר באמצע שום מקום. ומן חורבן הזה את צריכה לשמור על הנפש שלך ולמצוא איך להרים את עצמך עוד קצת עוד קצת ועוד קצת מחדש.

וחשבתי על האנשים האלה שפגשתי בבריכה במלון שלרגע נדמה שהם "עושים חיים" אבל הם ממש לא, כי מאחורי הפינוי הכאילו מפרגן הזה מסתתרות להן דאגות גדולות ועתיד בלתי ידוע והרבה סימני שאלה והרבה שאלות שאין עליהן תשובות. תחושת הקרקע הנשמטת וחוסר הבטחון וחוסר היציבות זו כרגע ההוויה השולטת בחיים שלהם.

ונכון שאני נוהגת להגיד שבסוף החיים מסתדרים אבל אני גם יודעת שכל ה"מסתדרים" הזה כרוך במחירים לא פשוטים שכל אחד משלם אותם והם נחרטים בנו לתמיד.

 

סיפור על חתול

 לא תיארתי לעצמי לאן יתגלגל סיפור הבייביסיטר של יום כיפור..

הבייביסיטר התחיל מחופשה בגליל שכללה השגחה על החתול. בימי הבייביסיטר הוא נכנס ויצא מהבית והתנהל בלי קשר אלי. רוב הזמן פשוט התעלם מנוכחותי. גם כדי לאכול הוא לא היה צריך אותי. המתקן זורק לו אוכל החוצה פעמיים ביום בשעות קבועות. בלילה היה נכנס הביתה לישון ובבוקר מחכה ליד הדלת שאפתח כדי שיעלם שוב.

חכים הוא חתול חשדן. לא מתיידד בקלות, אם בכלל.. מי צריך בייביסטר לחתול כזה? אבל הילד ביקש אז הסכמתי בשביל השקט הנפשי שלו. של הילד. לא של החתול, הוא רצה שיהיה מישהו בסביבה להשגיח. שום דבר אישי. אמרתי שאסע לחופשה בגליל. בחצר הבית צומחת תאנה שהפירות שלה הם הדבר שהכי קרוב לגן עדן, וזו היתה העונה. את רוב הזמן ביליתי מסביב לעץ, ואצל חברים. העיקר שהחתול לא היה לבד.

החופשה הזו היתה מלאה בסיפורים: בלילה הראשון היה הגור שנכנס לבית ולא רצה לצאת וילל כל הלילה מתחת למיטה שלי. בלילה השני האוטו לא נדלק ואלמלא התושיה של החבר שלי מי יודע איך זה היה נגמר. אבל מי זוכר.. העיקר שנסעתי לחופש.

כשפרץ לחיינו ה-7 באוקטובר, הבית שלהם היה קרוב מאד לזירת ההפגזות בצפון. אחרי הרבה טלפונים ודאגות, יום אחד הוא והחתול הופיעו אצלי בבית ואמר שבאו להשאר עד שהמצב ירגע. שמחתי שבימים אלה אני לא צריכה להיות עסוקה בדאגה לשלומם ויהיה נחמד להעביר את התקופה הזו ביחד.

החתול לא התרגש מזה שבא למקום חדש. חשדנות זה אופי. זו אישיות. הוא לא חייב לאף אחד כלום. כשהגיע מיד חיפש היכן יוכל להסתתר ורצוי שיהיה כמה שיותר עמוק. הוא בדק את כל הארונות, המגירות שנפתחו לרגע, המדפים הכי נמוכים, מתחת למיטה, במחסן מאחורי הכסאות, המדרגה הכי גבוהה.. שתהיה לו תצפית טובה על הסביבה ושלא יראו אותו.

מפעם לפעם היה מגיח החוצה, עושה את צרכיו, אוכל וחוזר להסתתר. כשהילד היה בסביבה הוא היה נדבק אליו. ממני התעלם לגמרי. מבחינתו זו לא הבעיה שלו שהם באו להתארח אצלי..

הימים עברו עלינו ביחסים שקשה לדייק אותם. בינו לבין הילד זה היה סיפור של אהבה ללא גבולות. איתי - התעלמות מוחלטת. למדתי שיש לו כמה פנים.. שהוא יודע לאהוב ולאהוב מאד, הוא אוהב לשחק, הוא סקרן, הוא מתעניין בכל דבר אבל לא ממהר להתיידד ומיד בורח ומסתתר אם אני עושה משהו שלא מוכר לו.

ככל שחלפו הימים מעטה החשדנות קצת התפוגג. הוא התחיל להסתובב במקומות בהם הייתי, אבל לא נתן לגעת בו. רק נוכחות.. היה סקרן מאד לדעת מה אני עושה.

עם הזמן למדתי להבין כיצד הוא מבטא את הרצונות שלו. היה מתיישב ליד הארון ומחכה שאפתח את הדלת שיוכל לקפוץ לתוך המדף, יושב ליד קערת האוכל ומחכה שאתן לו לאכול, מחכה ליד הדלת של המרפסת שאפתח אותה.. דיבורים ברמזים.. למדתי שתנועות מהירות מפחידות אותו אז למדתי להאט את הקצב.

ויום אחד החלטנו לנסוע לחו"ל לביקור משפחתי. מהנסיעה הזו חזרתי לבד ואחרי שהחתול התאושש מזה שעזבנו אותו הוא הבין שמשהו השתנה.

עכשו זה הוא ואני והוא צריך להתמודד עם זה. הגוש הפרוותי המתוק הזה הבין מיד שהמשפחה שלו השתנתה. לאט לאט התחיל לגלות כלפי סימני חיבה שהלכו וצמחו למשהו שלא הכרתי. ליחסים שלא היו בינינו אף פעם. אי אפשר להגזים במה שקרה בינינו.

היצור החשדן הזה נפתח אלי לאט לאט. התחיל להתחכך בי כשהוא עובר בדרך, כאילו במקרה, נתן לי ללטף אותו, ישב לידי כשאני קוראת או צופה בטלוויזיה, מארח לי חברה כשאני אוכלת. כשאני שמה את הצלחת על השולחן הוא בודק מה יש בה. כשספרתי לילד שהוא נותן לי ללטף את הבטן שלו הוא אמר לי "זהו. החתול התאהב בך"

ובלי ששמתי לב הוא אילף אותי באופן מובנה ומדוייק אני קמה בבוקר לסדרת פעולות מאורגנת הקשורה אליו, מנקה את הארגז בו עושה את צרכיו, מכינה לו את קערת המים, מטאטאת את הבית מכל השיער שהוא משאיר לי והוא הולך אחרי לכל מקום.

הוא מצידו התחיל להפגין נוכחות בכל הזדמנות. הולך איתי לשירותים ולמקלחת, עולה על שולחן העבודה שלי ומתיישב על המחשב אם שקעתי בעבודה ושכחתי ללטף אותו. הוא עבר לישון במיטה שלי. באופן מפתיע, חרף ההתעסקות הבלתי פוסקת בו, הוא עושה לי ממש טוב.

לפעמים מתגנבת אלי המחשבה שהילד שמבלה בינתיים בשיטוטים בניכר סידר לי מישהו שיעזור לי להעביר את הזמן אבל לא כל כך איכפת לי. ההתעסקות איתו ממלאת לי את הזמן, הבית מלא בחתול ובשערות שהוא משיר בכל מקום ואני התאהבתי כל כולי.

כן התאהבתי.

התאהבתי בגוש פרוותי של מתיקות חתולית שנותן מלא אהבה,  מצחיק כשהוא משחק עם עלה שמצא על הרצפה, עוקב בסקרנות אחר צפצוף הציפורים על מעקה המרפסת ומתכנן איך הוא תכף קופץ עליהן ואז הן פורחות..

אי אפשר להיות קשוחה איתו כי הוא עושה מה שהוא רוצה, הוא דוחף לי את יד כדי שאלטף אותו, הוא גורם לי לצחוק, ואני מרגישה שהוא אוהב אותי ממש. אהבה מיצור שעיר ומתוק כזה זה דבר ממש כייפי. בערב כשאני חוזרת מעיסוקי בחוץ הוא מחכה לי ליד הדלת וזה ממש נחמד.

אני מרחיקה מעצמי את המחשבה על היום שבו הילד יחזור ויקח אליו את החתול כשבינתיים גם אני מתאהבת בו יותר ויותר.

"ילד", כתבתי לו, "אל תגיד לאף אחד, אבל נראה לי שהתאהבתי בחתולי". "כן", הוא ענה לי, "ראיתי את זה כבר לפני שנסעתי שהולך להיות לכם טוב ביחד ואני שמח על זה".

ואז יום אחד הילד חזר הביתה ממסעותיו.

החתול לא הבין מה קרה.

יום שלם הוא הסתתר, מבולבל,

למי יתן את אהבתו עכשו.

"אלה החיים", אמר לי הילד "אלה החיים, שיתמודד".

ובזאת הושלם לבינתיים הסיפור על החתול שמצא עצמו בין יותר מדי אהבות.

וגם אנחנו עוד לא החלטנו לאן החתול שייך ועם מי ישאר.

ואני חושבת על אבא שלי שבטח היה אומר שהוא מכיר כמה אנשים שהיו מקנאים בחתול הזה…

אוספת בדרך....

 

הרבה מילים כתבתי ובכל פעם היתה לי הרגשה שאני לא מצליחה באמת להקיף את כל מה שקרה לי. אני שואלת את עצמי לא פעם למשל מה הכי עזר לי להצליח בחיים החדשים שלי, מהו הדבר-תכונה שאפשרו לי לצאת משבר גדול ולהיקלט טוב ב"ארץ זרה".

גיליתי שמה שעזר לי נקרא חוסן נפשי ובאנגלית Resilience. חוסן הוא תהליך ותוצאה של הסתגלות מוצלחת לחוויות חיים קשות או מאתגרות במיוחד, באמצעות גמישות מחשבתית, רגשית והתנהגותית והתאמה לדרישות חיצוניות ופנימיות.

הנה עשר התובנות הקטנות שאספתי בדרך שעשיתי:

א. שום דבר הוא לא מובן מאליו

הדבר שהייתי הכי בטוחה בו בחיים שלי, במאה אחוזים – הוא לא. גם אני כמו ב-7 באוקטובר, הרגשתי שהאדמה נשמטת לי מתחת לרגליים. הדברים שהייתי הכי בטוחה שהם הכי בטוחים ואפשר לסמוך עליהם בעיניים עצומות – התגלו כלא כאלה. ברגע אחד הבנתי שכל מה שסמכתי עליו התרסק והדבר היחיד שנשאר לי לסמוך עליו זו אני. אני עצמי.

ב. המצב החדש מחייב אותך לגייס את כולך ואפילו חלקים כאלה שלא הכרת

ברגיל אנחנו נוטים להגיד שאי אפשר ושאנחנו לא יכולים וזה לא יכול להיות וזה מפחיד.. אבל כשעומדים בפני מצב שאין ממנו דרך חזרה, פתאום מתעוררים בך כל מיני דברים שלא ידעת. פתאום גיליתי שאני יכולה ומסוגלת לקבל החלטות במקומות שלא העזתי, שאני מסוגלת לעשות דברים שלא עשיתי ודברים שהפחידו אותי התגלו דווקא כמהנים ומשמחים.

גיליתי שדברים שהפחידו אותי קודם פשוט נעלמו. האין ברירה מוליד בתוכך דברים שלא ידעת וזה כשלעצמו גם מפתיע וגם מפחיד. לא פעם הרגשתי שיצאה מתוכי מישהי אחרת שלא הכרתי.

ג. הצעד הראשון הוא תמיד לנסות לפתור את הבלגאן

הדבר הכי קשה במציאות החדשה שהתעוררתי אליה הוא חוסר הודאות. שאלות כמו מה יהיה איתי, לאן אני הולכת מכאן, מה יקרה מקרה ש.. לא פשוט לחיות לאורך זמן במצב של חוסר ודאות. הצורך להרגיש שקרקע בטוחה מתחת לרגלי ולהרגיש בטחון - הוא בסיסי. זה מקנה שקט, זה מרגיע.. אבל בואו נודה שחוסר הודאות זה הדבר שהכי ודאי בחיינו.. אנחנו פוגשים את זה כמעט בכל רגע, האוטו שלא נדלק בבוקר, הטלפון הלא צפוי מהילד שלך, מכונת הכביסה שהתקלקלה ברגע הלא מתאים, היציאה לפנסיה, הולדת נכד חדש, אפילו מות הסבתא יוצר חוסר ודאות במשפחה.

קצת למדנו להרגיע את עצמנו במצבים של חוסר ודאות ע"י נסיון שצברנו בכל מיני התנסויות. לפעמים זה לוקח קצת יותר אבל בסוף הכל מסתדר..

חוסר הודאות הוא הוויה בסיסית בחיים שלנו. אנחנו לא תמיד מוכנים להודות בזה ולכן כשקורה מה שלא ציפינו לו – אנחנו בשוק. בהלם. יש דברים שאפשר להחליק מהר ולחזור לשגרה, אבל יש כאלה שממש ממש מטלטלים אותנו..

ד. הצילו – הצפה

כשקורה משהו שלא נערכתי אליו הראש מתפוצץ מרוב הלקאה עצמית ואלף חרטות צצות בי על כל מיני דברים שאולי עשיתי לא בסדר.. אני מרגישה מוצפת והדבר הראשון שאני רוצה זה לפתור את זה, אולי לנסות להחזיר את הגלגל אחורנית, רק לצאת המצב הזה. להפטר מההצפה הזו.

אבל כולנו יודעים שזה בלתי אפשרי, הרכבת כבר יצאה מהתחנה וגם אם היא תחזור היא לא תחזור למה שהיה. הרצון לסדר הכל כדי לא להיות בהצפה לא באמת מקדם דברים...

הדרך להתמודד עם ההצפה היא להתחיל בפעולות קטנות, לא משנה מה, ולחזור עליהן שוב ושוב, הפעולות האלה יצרו רגיעה ויסיחו את הדעת מההצפה.

ה. יש אנשים שיאכזבו אותך ומצד שני, יש כאלה שיפתיעו אותך

במצב כזה מתגלים האנשים שסביבך. יש כאלה שחשבתי שהם חברים שלי ומהר מאד הבנתי שזה לא כך. מצד שני, הופיעו בדרך שלי כאלה שלא היו דמויות משמעותיות בחיי והפכו לחברים של אמת.

אין טעם להתעסק בלהבין למה, הדבר הכי נכון הוא לא להשקיע אנרגיה במי שכנראה לא היה חבר באמת ומצד שני להבין שאשכרה מי שהתגייס להיות לצידי בימים שהייתי כל כך זקוקה הוא כנראה חבר אמיתי. סדר העדיפויות הזה היה חשוב בשבילי והוא הוביל אותי למערכות יחסים טובות ושמחות עם אנשים שאני שמחה בקרבתם.

ו. מה שהכי חשוב במצב החדש זו ההתמדה

יציאה לדרך חדשה מחייבת הרבה מאד החלטות והרבה פעולות. חלק מהדברים קורים מיד ורואים אותם אבל שינוי אמיתי לוקח זמן, והוא פועל יוצא של פעולות שחוזרות על עצמן שבסוף הופכות להיות הרגלים חדשים.

זה חייב אותי להיפרד מלא מעט דברים שהייתי רגילה להם ולבחון כל דבר מחדש האם הוא מתאים למציאות החדשה שלי או לא. אני יכולה להעיד על עצמי שתחושת ההתחדשות הזו יש בה משהו מאד מאד מרענן.. ובשלב מסויים אפשר ממש להנות מזה שאני מצליחה להפתיע את עצמי כל פעם מחדש.

ז. לכתוב לכתוב לכתוב

כשאני שואלת את עצמי מה הכי עזר לי אני רואה בעיקר שני דברים
האחד זו הכתיבה – אלה היו ימים של כתיבה מטורפת. בלי סוף. פרקתי על הדף את כל מה שהרגשתי, בדפים אחרים עשיתי תכניות, כתבתי את הכוונות שלי, סימתי לי מטרות, עשיתי רשימות של פעולות לזמן הקרוב ולזמן הרחוק וכל הזמן בדקתי איפה אני עומדת, מה כבר עשיתי ומה עוד לא.

לכתיבה יש כוח עצום. היא דרך לאוורר את הרגשות ולהתמודד עם דברים. אבל החוויה של לעמוד מול משהו שהתחייבתי לעצמי ועשיתי – היא מרגשת. ויש לזה כוח עצום. זה דלק פנימי.

ח. לדעת לקבל עזרה

הדבר השני שעזר לי זה להגיד לעצמי שאני צריכה מישהי שתלווה אותי בדרך שיצאתי אליה. הצמדתי עצמי לדמות שליוותה אותי בתהליך שעברתי. פעם בשבוע היינו נפגשות. שם הייתי מדברת את עצמי, אומרת בקול רם את הדברים, בוחנת אותם שוב ושוב ומקבלת ממנה פידבק על מה שהיא שומעת. זה לא תמיד היה קל. לא תמיד אהבתי את מה שהיא משקפת לי אבל זה היה חשוב. תקופה ארוכה הלכנו ביחד וזה היה הדבר שהכי עזר לי לעמוד על הרגליים ולשמור על עצמי.

ט. לא כל הדברים מצליחים

יש דברים שעשיתי והצליחו ויש שלא. לפעמים הבטחתי לעצמי דברים ולא הצלחתי לעמוד בהם. לא את כל ההבטחות הצלחתי לממש. נו.. ולמרות שזה קורה כל הזמן, התחושה שלי היתה שזה סוף העולם.

אז זהו שזה לא. פרופורציות זה דבר חשוב. למדתי להעריך בצורה יותר מדויקת מה אני יכולה להשיג ומה לא – זה היה בשבילי שיעור חשוב בצניעות. וחשובה גם הידיעה שאם נכשלתי במשהו בעבר זה לא אומר שום דבר על העתיד. בטיימינג אחר ובתנאים אחרים מה שלא הלך קודם יכול ללכת מצוין כעת.

הכי חשוב זה לקחת אחריות ולבדוק את עצמי. גם אם דברים קרו בגלל משהו שלא בשליטתי - להאשים אחרים זו טעות. גישה קורבנית לא מביאה תועלת בשום מקום.

י. בסוף מתרגלים להכל

ובסוף מתרגלים להכל. אנשים עוברים הלאה על כל דבר. גם אם נדמה שזה סוף העולם והמצב הכי גרוע שיכול להיות - בסוף החיים מושכים אותנו קדימה וגם אם חשבנו שלעולם לא נתגבר ולא נתרגל אז המציאות היא שעוברים הלאה וממשיכים בחיים.

זה יכול להשמע כאילו לא התאבלתי מספיק או לא הצטערתי מספיק או לא עשיתי מספיק אבל זו פשוט המציאות. בשלב מסויים מתחילים להסתגל למצב החדש וממשיכים.

הדבר הכי חשוב הוא שהבטחתי לעצמי לא לוותר, לעשות מאמצים שהשלב הבא יהיה לא פחות טוב מזה שעבר ולא לשקוע בחשבון נפש ובצער על מה שהיה.

וחשבתי שאולי כדאי לעשות את זה כאקט רשמי:  לכתוב על הדף או לעמוד מול הראי ולהגיד בקול רם, שאני מתחייבת לעשות את החיים יותר טובים ממה שהיה ולהנות מזה.

זהו להפעם

זכרון בסלון

פרומה קליינמן ליניק, ניספתה בשנת 1942

כבר כמה חודשים שאני יושבת בסלון הבית שלי, שכבר לא קיים יותר, עם אבא שלי צבי, האיש השתקן הזה שכמעט ולא מדבר והוא מספר לי את הסיפור של חייו. מספר לי את הסיפור שלא הכרתי. "תספר לי שוב אבא, על המקום שבו גדלת, על העיירה בה נולדת, אני רוצה לשמוע על הילדות שלך, על הנהר שליד הבית, על מה שאהבתם לעשות, תספר לי על החדר בו למדת, על המשפחה שלך, על החברים שלך, על השכנים שלך"

אני מתבוננת בו ושותה בצמא את מה שהוא מספר. הפרטים חשובים. במשך השנים אני מרגישה איך הזכרון שלו הולך ונשמט ממני, אני זוכרת פחות ופחות ממנו ולכן אני רוצה לשמוע הכל שוב. כדי שלא אשכח. כדי שלא אפסיק לזכור.

"תספר לי על הגיוס שלך לצבא, אותו כמעט ולא שרדת. הרבה מאלה שהתגייסו לצבא לא הצליחו לחזור הביתה ואתה הצלחת, כנגד כל הסיכויים. היתה לך היכולת בכל מצב למצוא מישהו שיציל אותך. פעם זה מי שאמר לך להסתתר כשחיפשו מתנדבים לצאת לחזית ובפעם אחרת שלחו אותך למשימה שהצילה אותך. וכשחזרת הביתה בשלום הגיעה הודעה חדשה, שאתה צריך להתגייס שוב. אני חושבת לעצמי שבטח חשבת אז שהגורל משחק בך.. פעם אחת חזרת בשלום ומי יודע אם גם הפעם תשוב בשלום. כמה שהגורל מתעתע.. אתה שהיית הכי קרוב למות – ניצלת והם שהחזית היתה רחוקה מהם – חוסלו בידי אנשים שהכירו.. אולי אפילו השכנים שלכם.." בפעם הזו היה לך מקום לחזור אליו אבל לא אל מי לחזור.

אני מבקשת מאבא שלי השתקן שיספר לי על האקציות שהיו בעיירה שלו. שלוש פעמים טבחו המקומיים בשכניהם היהודים. מי שלא מת בפעם הראשונה, חוסל בפעם השניה והנותרים חוסלו בערב שבועות באקציה השלישית. אבא לא יודע לספר לי על מה שקרה. "הכרת את האנשים שהשתתפו בחיסולים האלה, אולי חלק מהם היו שכנים שלכם ברחוב, בעיירה, בשוק.." אני שואלת אבל השאלות שלי נשארות ללא מענה.

 "והתמונות האלה שהיו במגירה בבית, איך הן הגיעו אליך?" אני מבקשת ממנו לספר לי על הילדים שלו שרה'לה ואברימל'ה. הדיבור קשה לו. הקול שלו נחנק מדמעות. בתמונות הם צעירים מאד. שרה בת 5 ואברימ'לה בן 3. "ספר לי מה אתה זוכר מהם, מה אהבתם לעשות ביחד.. בטח חשבת שתפגשו שוב כשישחררו אותך מהצבא..."  שרה היתה בת 12 ואברימלה בן 10 כשהם נשלחו לבורות המוות מהם לא שבו.

 

אני שואלת המון שאלות אבל אבא שלי השתקן לא מדבר. לא פעם נדמה לי אני מפריעה לו בשלווה של המוות אבל אין ברירה. הרצון שלי לדעת חזק יותר. אני רוצה לדעת איך נודע לו מה שקרה למשפחתו. מי הביא לו את הידיעה המרה. מה חשב כשנסע בדרך חזרה אל המקום שבו גילה שלא נותר לו אף קרוב אחר, מתי הבין שהוא נשאר לבד בעולם. איך מתאוששים מדבר כזה ומוציאים בתוכך את הכוח להתרומם ולהמשיך הלאה.

 אבא שלי עלה לארץ אחרי המלחמה וזכה לבנות פה חיים חדשים ולהקים משפחה חדשה. מתוך השבר הגדול הוא ובני הדור שלו בנו פה חיים חדשים.

השתיקה שלו היתה כוח מניע עבורי. ככל שלא דיבר ככה יותר רציתי לדעת. אם אני זוכרת היום זה בגלל שלא ויתרתי. ספרתי לעצמי את הפרטים שוב ושוב והזכרתי לעצמי שהכוח של השתיקה שהיא מסמנת את מה שאסור לשכוח, את מה שלא יחזור עוד לעולם. העיניים הירוקות שלו, המשיכו לספר לי שוב ושוב את מה שעבר. השתיקה שלו לימדה אותי שאסור לשתוק יותר, שחייבים להכיר ולזכור את מה שהיה.

אבא שלי השתקן הוציא אותי למסע אישי ארוך שנים. שתיקתו גרמה לי להעמיק בחקר המשפחה ולהכיר את השורשים שלי, מתוך מה שמצאתי בניתי את עץ המשפחה והתוודעתי לסבי ולסבתי, לאחיותיו ולאחיו שכולם כולם נספו. שתיקתו שלחה אותי לנבור בארכיונים שונים ולגלות את סיפור הצלתו ואת עלייתו לארץ.

משפחתו שנכחדה לא נשכחה מלב. היא מונצחת בספרי זכרון ובדפי עד ביד ושם ובכל שנה אני זוכרת אותם כאן וזוכרת איך אבא שלי הקים את עצמו מתוך השבר הגדול ובנה לעצמו חיים חדשים.

ואיך יותר מתאים מלסיים את הדברים האלה בשירו של טוביה ריבנר "תמהון" שמביע את התקווה להמשך החיים וההנאות הקטנות של היומיום ונצחון על הכאב שכל אחד נושא איתו ועל השכול. 

החיפוש אחר האושר ב-3 פרקים

 

פרק ראשון: "הדברים הגדולים"

אני מתבוננת על האנשים שסביבי, מזהה את המוקמות של חוסר השקט אצל אלה שמחפשים כל הזמן ריגושים, אלה שנמצאים בחיפוש אחרי משהו שיעשה להם וואו, שיהיה להם אחר כך סיפור על משהו מיוחד שקרה להם, שיוכלו "לרוץ ולספר לחבר'ה", שישבו במעגל ויספרו והאחרים ישתו את דבריהם בצמא, שתיווצר סביבם איזו הילה של "הוא עשה את זה".

ככל שהדברים הגדולים מהחיים מסתורים יותר ומעורפלים יותר.. ככה האנשים האלה נותנים להם יותר לכוון להם את החיים.. מאמינים בהם.. חושבים שהדבר הגדול הזה הוא שיעשה את השינוי שהם מחפשים בחיים שלהם..

כבר למדתי לזהות שמאחורי "הדברים הגדולים" מסתתרת איזו ריקנות שמחפשים איך למלא אותה, זו שדוחפת כל הזמן לחפש את הדבר הגדול הבא, את הטיול המיוחד הבא, את ההופעה החד פעמית הזו, והריוקנות הזו היא שמשאירה אותך חסר מנוחה וחסר יכולת להנות מהדברים הקטנים שהם בעצם רוב החיים..

ה"דברים הגדולים" האלה הם רכבת הרים רגשית. רגע אחד אתה עף לשמים מרוב התרגשות וברגע הבא אתה מתרסק לקרקע בלי לדעת מתי זה יפסק.

פרק שני: נביאי "הדברים הגדולים"

אלה השליחים של הקול הגדול או של הרעיון שטרם שמעתם עליו. השוק מוצף בהם, כל אחד מציע את הדבר הבא הכי טוב שיקרה לך אם רק תרשמי, תשלמי ותבואי ל-3 שעות להתגלגל על המזרון בחדר מלא אנשים.

יש כל כך הרבה מהם, ובמה הם שונים... הרי פתרון לשאלות שמעסיקות אותי לא מגיע רק מ-3 שעות של ריברסינג ושינויים הם לרב תהליכים בעיקר איפה שקשה וכואב לנו. עשיתי כמה פעמים ריברסינג הרגשתי מעולה כמו אחרי שכיבסו אותי במכונת כביסה, אבל ככה גם הרגשתי אחרי מדיטציית דינמיק של אושו ואחרי שטיפה אנרגטית, ואחרי כל דבר שבעצם מהווה שחרור רגשי שעוקף את המיינד. אבל כולם יודעים שזה לבד - זה לא מספיק, 

ובכל זאת בכל יום קם מישהו חדש שמציע משהו חדש שכזה עוד לא היה ומבטיח תוצאות מיידיות, אם רק נשלם עבור 10 מפגשים (בלי תחנת יציאה)..את רק נרשמת ותכף תיבת המייל שלך מוצפת בעשרות פרסומים שלעולם לא תקראי.. תגללי שעה עד שתגיעי לאותיות הקטנות ולמחיר והופס.. 50% הנחה ועוד הרבה הטבות אם רק תרשמי בחצי שעה הקרובה.. פיצוץ למהירי החלטה..

העובדה שכל הסדנאות האלה מלאות אומרת בעצם אנשים לא מתרגשים מדברים קטנים. קטנים זה טוב, אבל הם מחפשים אחר הפתרונות גדולים, משהו שיסדר להם מציאות חדשה מהר.. אולי כבר מחר. . וזה קצת עצוב.

פרק שלישי: "הדברים הקטנים"

אלה הם הדברים המובנים מאליהם שאנחנו בדרך כלל לא מתייחסים אליהם אבל הם אלה שעושים לנו את החיים. יש להם השפעה עצומה על הרווחה הנפשית שלנו, על האושר על הבריאות. בקיצור על הכל.

הנה אוסף מהדברים הקטנים שקרו לי בימים האחרונים

שני חבר'ה צעירים ביקשו שאסיע אותם מסוף מסלול ההליכה לאוטו שלהם. הם לא הפסיקו להודות לי שחסכתי להם זמן והגיעו הביתה לפני הפקקים של החג. מבחינתי הבקשה הזו אמרה לי משהו חשוב על היחסים שלי עם הבחור שצלצל ואותי זה ריגש.

חברה ביקשה שאסייע לה לאתר מישהו מעברה, ושיתפה אותי בשיחה הנחמדה שהיתה להם. שמחתי שיכולתי להיענות לצרכיה וגם על זה שהיא רואה בי כתובת לפנות אליה כשהיא צריכה עזרה.

נפגשתי בבית קפה עם חברה שמזמן לא התראנו. אין כמו שיחה עם חברה טובה. שיחות כאלה מייצבות את הבסיס הרגשי שלי.

מספר הפעמים שיכולתי השבוע לעזור למי שהיה צריך. זה עושה הרגשה ממש טובה.. חוץ מזה שזו גם הכרה בעוד כל מיני דברים הקשורים בי.

טיול אחה"צ עם הנכד שלי ברוטשילד, זה תמיד יד ביד. אני אוהבת את זה. בין מיליון השאלות שהיו לו, שאל למה אני לא גרה קרוב יותר אליו, אמר שהיה רוצה שאגור יותר קרוב כי אז היה יכול לבקר אותי יותר הרבה. יכולתי להבין איך הוא רואה מערכת היחסים שלנו ושנבנה בינינו קשר טוב.

החתול שבא לגור אצלי בלי שתכננתי והיחסים שהתפתחו בינינו.. האהבה שהוא מעריף עלי (ואני עליו... מודה) והחמידות האינסופית שיוצאת ממנו.. שמרחיבה לי את הלב.

בבוקר עלתה לקו הסיוע בחורה צעירה שלא הפסיקה להאשים את עצמה בפרידה מהחבר שלה ושהיא מצטערת שזה נגמר. תוך כדי השיחה בינינו הבינה שאולי אלה לא היו יחסים טובים בשבילה. אמרה שהפרידה מאד כואבת לה. אמרתי שאני מרגישה כמה קשה לה, שלהיפרד זה כואב אפילו אם זה מישהו שהוא לא טוב בשבילך.. בסוף השיחה אמרה לי שהיא מרגישה הרבה יותר טוב. שמחתי שיכולתי להיות איתה ברגעים הכואבים האלה.

מוקדם בבוקר כשאני הולכת יחפה על שפת הים בלי לדעת לאן, טובלת לרגע במים הקרירים כשחם וממשיכה הלאה..

הרגעים הפנויים שיש לי, כשאני יושבת על המרפסת, מתבוננת על ה'חוץ', נהנית מספר טוב, חושבת על כל מיני דברים, סורקת את המציאות של חיי, עושה לעצמי סדרי עדיפויות בחיים, ומחליטה מה טוב לי ומה לא..יומיום נעים כזה יש לו השפעה ממש טובה עלי.

אני מתרגשת מהדברים הקטנים שקורים לי, השפעתם עלי עצומה, והם בעיני הדבר הנכון להתרגש ממנו.. כדי לחזק את זה, סיגלתי לעצמי מנהג, בבוקר כשאני מתעוררת, כשהכל עוד חשוך ולפני שאצא מהמיטה אני נזכרת במה שקרה לי אתמול ועושה רשימה של הדברים הקטנים הטובים שעשו לי את היום.. זו הרגשה ממש טובה להתחיל ככה את היום

שוב פסח

חמש בבוקר אני ערה במיטה

פסח מתקרב.

צפים אצלי הימים של ההלם והבור השחור שאליו נפלתי. אז לא ידעתי כלום.

מהמקום ההוא החלטתי שנחגוג פסח אחרון של רק אנחנו בבית, לסגור ביחד את הפרק הזה ולהפרד. פעם אחרונה בהרכב הזה.

בבוקר שלמחרת פתחתי את כל הארונות ואמרתם להם שיקחו מה שהם רוצים.

לרגע הרגשתי צביטה בלב.. נזכרתי שככה עשינו כשפרקנו את הבית של אמא. הוצאנו החוצה את כל מה שהיה בארונות ואמרנו לכל הנכדים לבוא ולקחת מה שהם רוצים. אצל אמא זה היה אחרי שנפטרה. פה אנחנו מפרקים באמצע החיים. בהתחלה זה היה מהוסס משהו ועצוב אבל כשהכלים התחילו להציף כל מיני זכרונות האווירה הפכה לאט לאט לפחות כבדה ואפילו למשעשעת. כלים וקופסאות שלא פתחתי מימי הרילוקשיין קבלו הזדמנות לחיים חדשים בבתים של אחרים.

אז עוד לא ידעתי שאני עוברת מחיים של חוסר דאגה ורווחה לחיים של חישובים וסדרי עדיפויות ועם הידיעה שזה מה שיש ועם זה צריך לחיות.

זה לא קשור רק לכסף, זה קשור לידיעה שלא הבנתי אז את משמעות השינוי ואת זה שאני צריכה להמציא את עצמי מחדש ושכל מה שידעתי עד אז על משפחה, הכל ישתנה. הכל יהיה כאוס אחד גדול.

תמיד אהבתי את החגים ואת ההתכנסויות המשפחתיות ותמיד סרבתי לנסוע לחופשות בחגים. ההתכנסות המשפחתית בחגים היתה חשובה לי ודבקתי בה.

ויום אחד כל זה השתנה.
הפסחים והחגים הבאים יעברו עלי בבלבול אחד גדול.

כבר אין שנה שנה

כבר לא עושים שנה עם המשפחה שלי ושנה עם המשפחה שלו.

ועברו עלי תקופות.. עומס בלתי רגיל של אתגרים. התמודדויות עם מצבים שלא הכרתי. תקופות של עצב עמוק דווקא כשהרוב בעצם בסדר. דווקא כשהתמודדתי בצורה ממש נהדרת עם כל מה שנקרה בדרכי וגיליתי שאני אלופה בפתרון בעיות ושום דבר לא גדול עלי באמת, העצב המשיך לשכון בתוכי וזה כאב ממש..

בתקופות של חגים הייתי בקושי גדול.

כשאני קוראת את מה שכתבתי בתקופה הזו אני רואה את הדרך שעשיתי.

התמודדתי עם מצבים חדשים ועם כל הרגשות שצפו אצלי כשאני נוכחת בחיים שלי. הישרתי מבט אל כל מה שעבר עלי ולא התחמקתי מכלום. זה מה שבנה אותי מבפנים.

אני מודה שזה לא היה קל.

הייתי צריכה להבין שצריך לשחרר. להיות יצירתית. להגיד לעצמי שלא חייבים לעשות את הדברים כמו שעשינו כל השנים. ואפשר להמציא משהו חדש שיגרום אושר לא פחות ממה שהיה פעם.

הרשיתי לעצמי להיות האמא הזו שמרשה לעצמה, שמפרגנת לעצמה, שהיא נדיבה לעצמה ולהחליט שאיפה שלא מתאים לי – לשם אני לא הולכת.

שחררתי גם את עצמי וגם את הילדים שלי. שכל אחד יעשה מה שנוח לו ומתאים לו, בלי קשר אלי.

המזל שלי הוא שאני לא בנאדם של "חייבים" ואני לא עושה עניינים מכל מיני התחייבויות.

אני מזכירה לעצמי כל הזמן שאפשר להפרד ממה שהיה פעם, שאני צריכה להמציא את עצמי מחדש כי עכשו זה יהיה ככה שנה שנה. שאצטרך לבחור כל פעם לאן ללכת בשנה הזו. ואני צריכה לפרגן לעצמי וללכת רק לאן שאני רוצה. וגם אם זה אומר שלא אלך בכלל. לשום מקום.

אני מרשה לעצמי להיות האמא הזו שמרשה לעצמה, שנדיבה לעצמה שמפרגנת לעצמה.

זה מגיע לי. באמת.

 

כל אישה צריכה נשים חברות

פעם בשבוע אנחנו נפגשות לקפה ונשנושים, בכל פעם במקום אחר, לפי הצעת זו שמזמינה ושוקעות בשיחות על כל הבלי העולם. זה מעגל של חברות. לא פרלמנט. חבורה של נשים בלי פוזה. השבוע אספתי את כל התמונות שצילמנו עצמנו בהזדמנויות שונות כשנפגשנו. "לפי התמונות" כותבת אחת "נראה שאנחנו עושות חיים משוגעים" אחרת כתבה ש"אנחנו כל הזמן אוכלות". מה שנכון - נכון

לחברה שדברתי איתה הבוקר בטלפון אמרתי שלכל אישה צריכות להיות חברות נשים, בנוסף לכל המעגלים החברתיים, חברות כאלה שהיא חשה כלפיהן אהבה והערכה, והן כלפיה כמובן. זה פשוט עושה את החיים איכותיים יותר, עמוקים יותר ומוגנים יותר וגם בריאים יותר. ידידים.ות זה טוב וחשוב אבל זו לא חברות של נשים.

על מה אנחנו מדברות? אנחנו מדברות על הילדים והנכדים, על מחלות ומוגבלויות, על אהבות וגעגועים, על התנדבויות ועל עשיה לקהילה. אנחנו לא מתכחשות לכלום ובטח לא לגיל, וגם הטיפוח פנים רבות לו. מתעניינות בהזרקות "חבל על הכסף", אחת צובעת שער ואחרת עם רעמה לבנה, אחת עושה פילאטיס ואחת מטיילת בין הילדים והנכדים, רובן נשואות בפעם הראשונה או השניה, ואני שומעת מתפעלת ולומדת.

לפעמים מישהי זורקת איזה הערה מקרית, בלי שום כוונה מיוחדת, וההערה הזו נופלת על קרקע נכונה ונובטת וצומחת.

רוב מערכות היחסים שאני מכירה הן אינסטרומנטליות: אני נותנת משהו ותמורת זה מקבלת בחזרה. ביחסים כאלה אני לא יכולה להביא את כולי. אני לא יכולה לדבר על מה שמשמח אותי או לחילופין מטריד אותי, הילדות שלי לא מעניינת את מי שאני נפגשת איתו, וגם לא מה היו היחסים שלי עם הורי או עם ילדי. רק החלקים שרלוונטיים למה קשור לשיחה עכשיו הם המעניינים והם שבאים לידי ביטוי. רק חלק קטן ממי שאני נמצא ביחסים האלה, בד"כ זה הראש.. לפעמים גם הבטן משתתפת.

במפגש עם חברות נשים זה אחרת. לא פעם אני מרגישה ששם אני יכולה להביא את כולי, להגיע במלואי ולהתקבל בברכה. אני יכולה לבוא לשם שמחה ועליזה וגם עייפה ומוטרדת ותמיד תהיה מי שתשאל ומי שתטה אוזן ורק תקשיב ומי שתתן חיבוק ותחושה שאני לא לבד. תמיד ישנה ההתעניינות שמעבר לקונקרטי וזה מה שמרחיב ומגדיל את מה שיש בינינו. אנחנו שותפות גם לשמחות וגם לכאבים.

בתקופות שקשה לי לנשום בגלל דברים שעוברים עלי, יש לחבורה הזו הכוח לעזור לי לאסוף את עצמי שוב ולעזור לי לחזור ולנשום מחדש. חנה קוראת לנו "פיקוד העורף שלי". היא אומרת שאנחנו עוזרות לה לעבור את התקופה הלא פשוטה שהיא עוברת עכשיו. אני יודעת שזה ככה. חברות כזו היא חברות שווה כי היא לא רק מקום של בילויים היא מקום של חיבוק ושל תמיכה וזה משהו שנותן הרבה כוח.

כשעזבתי את הבית השארתי מאחורי גם את מעגלי החברות שהיו לי במקום שבו גרתי הרבה שנים. עם חלק מהחברות אני שומרת על קשרים כל הזמן אבל המעגלים האלה של המפגשים הקטנים, הקפיצה לקפה, המפגשים במרכז המסחרי, החוגים שהלכנו אליהם ביחד – כל זה נשאר מאחורי. הפגישות הפכו להיות שיחות טלפון או כאלה שקובעים ביומן להפגש. זה טוב אבל זה משהו אחר.

היכולת להתערות במקום החדש ולהרגיש שייכת – קשורה למעגלים החברים החדשים שיצרתי לי. בחלק הזה אני מרגישה שקרו לי דברים נהדרים. ובכל יום אני מתעוררת בתחושה של הכרת תודה גדולה.. שכל מה שקרה לי זה ממש לא מובן מאליו.