עשרים שנה...

 1/10

מחר, בערב יום הכיפורים, אמא שלי תהיה מתה עשרים שנה.

אני כותבת את זה ועדיין מתקשה להשלים עם זה. היא אמנם מתה לפני עשרים שנה, אבל האישה הנמרצת ומלאת החיים שהייתה – נעלמה כבר כמה שנים קודם.

כשראיתי את הסרט על מיקי ברקוביץ' וההתמודדות שלו עם הדמנציה, זיהיתי בו מיד את מה שראיתי אצל אמא שלי: את השקיעה לתוך משהו שקשה לתפוס ולהבין. את הידיעה שזו אמא שלך, אבל היא אחרת. מישהי שאת כבר לא מכירה.

כמה עצוב היה לבוא לבקר אותה בשנים האלה ולגלות שכל השיחות שלנו הצטמצמו ל: "את רעבה? מה אכלת? רוצה לאכול? "

 2/10

בחודשים הראשונים אחרי מותה, אני זוכרת שעברו בי לא פעם מחשבות על כך שזה פשוט לא הגיוני שאימהות יום אחד נעלמות כלא היו. לא הבנתי לאן היא הלכה ואיפה היא מסתובבת כעת. חשבתי שאולי יש סיכוי שיום אחד היא תחזור, או אולי תתקשר.

הרבה שנים לא מחקתי מאנשי הקשר שלי את מספר הטלפון הנייד שלה, כדי שאם היא תתקשר זו תהיה שיחה מזוהה (לשיחות לא מזוהות אני הרי לא עונה).

אז זה נראה לי הגיוני.

 3/10

כמה פעמים חזרתי אל השבוע האחרון שלנו ביחד, כשישבתי ליד מיטתה בבית החולים. זה היה השבוע שבו היינו הכי קרובות מזה תקופה ארוכה. חשבתי שנדבר; היו הרבה דברים שרציתי לשאול אותה, שרציתי לדעת. אבל היא הלכה והתכנסה אל תוך עצמה, ובימים האחרונים האלה הלכה ונשמטה ממני עד שכבר אי אפשר היה לדבר איתה.

נשארנו לשבת, אחת ליד השנייה. קרובות פיזית, אבל רחוקות מאוד.

 4/10

יתומה זה משהו שכבר הכרתי; הייתי צעירה מאוד כשאבי נפרד מאיתנו. תחושת ההתייתמות הזו העמיקה כשאמא הלכה.

ההתייתמות לא קרתה ברגע המוות שלה – היא התרחשה ברגעים הקטנים שסביבו: כשהיא שקעה בשינה עמוקה, כשצלצלו אליי מבית החולים להגיד שזהו, כשפירקנו את הדירה שלה ונפרדנו מכל החפצים המוכרים. ועכשיו, היתמות הזו פוקדת אותי בכל חג מחדש, כשאני נזכרת שאין למי להתקשר כדי להגיד חג שמח, או לספר משהו שהיה משמח אותה.

 5/10

אמא הסתלקה מפה לפני עידן הטלפון שמצלם תמונות כל הזמן.

בימים האחרונים חיפשתי תמונות שלה; דפדפתי בהרבה אלבומים ונברתי בעשרות שקיות של תמונות שמעולם לא סודרו: אמא בצעירותה, תמונות מהחיים שאחרי המלחמה, מסיבת החתונה שלה, התחפושות בנשפי פורים, הטיולים. פעם צילמו בעיקר רגעים משמעותיים והתמונות היו בדרך כלל מבוימות. היום מצלמים בעיקר בספונטניות.

חשבתי על כל אותם רגעים יומיומיים, פשוטים ורבים שהיו לנו איתה – ושלא זכו להפוך לתמונה והם נשארו רק אצלי בזכרון.

 6/10

אמא מתה לפני עידן הווטסאפ ולפני הסמסים. דיברנו בעיקר בטלפון ונפגשנו מפעם לפעם כי גרנו רחוק אחת מהשניה. מעולם לא התכתבתי איתה בהודעות, לא שלחתי לה תמונות מחיי היום־יום, ולא "שמעתי" אותה מתפעלת בכתב מדברים שסיפרתי לה בזמן אמת. אני חושבת על כל הדיאלוגים שיכלו להיות בינינו.

אמא נהגה להשאיר לנו פתקים על השולחן לפני שהייתה יוצאת מהבית. כמה חבל שלא שמרתי כמה מהפתקים האלה.

7/10

מתישהו האבל על אמא התיישב לי בתוך לוח השנה הפרטי שלי. אמא נולדה ב-20 ביוני ונפטרה בערב יום כיפור – תאריכים שקל לזכור. אני נעה כל השנה בין יום ההולדת שלה ליום שבו קברנו אותה.

נשארנו תמיד אמא וילדה. אני נותרתי עם הזיכרונות שיש לי כילדה: היא מלווה אותי לבית הספר, עומדת איתי מתחת לחופה, הולכות יחד לקניות, היא מבשלת את האוכל שאני אוהבת כשאני באה לבקר.

הזמן שלה נעצר. שלי לא. היא נשארה קפואה ביום שנפרדנו ממנה – אני כבר לא.

8/10

אני זוכרת את אמא מספרת על אמא שלה. הן נפרדו כשאמא הייתה בת 22; אמא עלתה לארץ וסבתא נשארה מעבר למסך הברזל. הקשר ביניהן התקיים במכתבים, שחלקים מהם הושחרו מטעמי צנזורה. אני זוכרת אותה מתרגשת כשמכתב כזה הגיע, ולא פעם ראיתי אותה קוראת ובוכה. היא חלמה שנים שהן ייפגשו שוב.

וזה קרה. הן נפגשו אחרי כמעט 30 שנה שלא התראו .אמא התרגשה מאד לקראת העליה של סבתא לארץ. אני הייתי אז בצבא. יום אחד הגעתי הביתה וגיליתי שהחדר שלי הופקע לטובת אישה שקוראים לה "סבתא", שמדברת רק יידיש או רוסית. סבתא חלתה ונפטרה תוך כמה חודשים.

עכשיו אני נזכרת שמעולם לא דיברתי עם אמא על התקופה הזו: מה הרגישה כשפגשה שוב את אמא שלה? האם ריכלו על מכרים וקרובים כמו שאני עושה כשאני פוגשת חברות שלי ? מה סבתא סיפרה לה על החיים שעברו עליה שם?  מה הן עשו ביחד ? האם בישלו מאכלים מוכרים מהבית?

בדיוק כמו ברגעים האחרונים מולה בבית החולים, גם אז עמדתי שם צעירה מדי מכדי להבין ולשאול. המחשבות האלה לא עוזבות אותי, ולא משנה כמה זמן עבר.

 9/10

אני חושבת על מי שנולדתי להיות אחרי מותה, על המקומות שבהם צמחתי ומי אני היום. 
אם היא פתאום תופיע כאן, אני תוהה אם היא בכלל תכיר אותי ואת מי שהפכתי להיות.
מה היא תגיד כשנכיר לה את כל מי שנוסף למשפחה מאז שהיא כבר לא כאן..
ואני מבינה היטב: אני כבר מזמן לא אותה ילדה שאמא שלי הכירה.

10/10

אחרי עשרים שנה אני מסתכלת על הירושה שנשארה לי ממנה..

בבית שבו גדלתי גרים היום אנשים זרים. נשארו הסיפורים מילדותי, ערימת הפתקאות שהיו אוסף המתכונים שלה, אלבומי התמונות שבהם שמורה גלריית הדמויות שהייתה לאורך חייה, והמשפטים שנהגה לומר לי שוב ושוב: שאאמין בעצמי ושהכל תלוי בי; לראות תמיד את היופי שבשגרה; שהאושר האמיתי מגיע מהדברים הקטנים של היומיום; ושהקשר שלי עם הילדים שלי – תלוי בי .

המשפטים האלה הפכו לקול הפנימי שמנחה אותי. עד היום אני שומעת אותם מהדהדים בי, גם בלי שהיא פה. המשפטים והזיכרונות האלה הם הירושה שקיבלתי ממנה, ואולי זו גם הירושה שביכולתי להעביר הלאה, לילדים שלי.

תודה שהייתם איתי לאורך המסע האישי הזה.

בערב יום הכיפורים אדליק נר זיכרון לזכר אמי, נינה-הניה ליניק לבית שמוקלר, שאני כל כך זוכרת...

 

רגע אחד של קיץ: טיול לים

שתי אמהות ושבעה ילדים על חוף הים, אמצע שנות החמישים..
 

התצלום הזה מלווה אותי שנים. בכל פעם שאני מביטה בו אני רואה לא רק את הים, אלא את הסיפור שמאחוריו — רגע אחד של קיץ, של ילדות ושל קרבה.

כשאני מביטה בתצלום, אני מרגישה כאילו אני חוזרת לרגע שלא באמת זכרתי — אבל הוא חי בי דרך הסיפורים, דרך החיוך של אמא, דרך החול שנדבק לרגליים הקטנות שלי. התמונה הזו היא לא רק זיכרון; היא שער לעולם שהתקיים לפני שהכרתי אותו.

****

קיץ. חופש. ים. שתי אמהות צעירות עם שבעה ילדים, רגע אחד שנלכד בעדשת מצלמה. אני מסתכלת על התצלום הזה שוב, שנים רבות אחרי שנעשה, ומנסה להבין מה בדיוק קרה שם — ומה לא נראה בו.

שתי האמהות מחייכות. אולי הצלם ביקש מהן לחייך, כמו שצלמים עושים: “חיוך גדול!”, “כולם מוכנים?”. אולי הוא גם סידר את הילדים לפי הגובה, עם הכדור והגלגלים, כמו בטיול מתוכנן היטב. הים רגוע, אנשים שוחים במרחק, והכול נראה פשוט ונעים.

בצד ימין אמא שלי, נינה, שרועה על החול, רגליה במים, ועל גבה אני ואחותי רותי. בצד שמאל מאיה, בתנוחה דומה, וחמשת בניה פרושים לאורך גופה: זוהר, אורי ודורון עומדים ליד רגליה, ועל גבה יושבים יובל ועודד. חגי, הבן השישי, עוד לא נולד. אצל משפחת ליניק סידור הילדים לפי גיל היה כמעט טבעי; אצלנו, שתי בנות בלבד, זה היה פחות חשוב.

אני מנסה לנחש את השנה. אולי 1955 או 1956. אני בת שנתיים-שלוש, רותי בת שש. שתי נשים צעירות — אמא ומאיה בתחילת שנות ה-30 שלהן — שבילו בים כמו מי שגדלו בארצות קרות ורחוקות מהחוף.

נינה ומאיה נישאו לשני בני דודים, צבי ומרדכי, היחידים ממשפחתם ששרדו את בורות המוות בפולין. שתיהן הגיעו לארץ בלי משפחה קרובה, ודווקא הבדידות הזו חיברה ביניהן. שתי משפחות בשם ליניק חיו ביהוד: המשפחה של הבנים והמשפחה של הבנות. הקשר ביניהן נשמר שנים ועבר אלינו, הילדים.

אני זוכרת את הבית של מאיה, את התרנגולות בחצר, את מרדכי חוזר מהעבודה ואת השיחות ביניהם בערב. אמא סיפרה לי איך מאיה שמרה עלינו כשהייתה חולה, ואיך היא עצמה שמרה על ילדיה של מאיה כשזו נסעה ללדת.

התצלום, שנעשה כנראה בהזמנה, מתאר הוויה יוצאת דופן בשנות החמישים: שתי נשים צעירות, לבושות בבגדי ים מודרניים וחשופים, לוקחות את ילדיהן לבילוי בים. הן מחייכות, והצילום משדר שמחה. אבל קשה לדעת אם זו שמחה אמיתית או חיוך שנועד רק למצלמה.

מה שנראה בתצלום מרמז על מה שלא נראה. רגעי האושר האלה אינם מספרים דבר על התקופה, על ההתמודדויות, על מה שנשאו איתן. הפוזה שבחרו — או שנבחרה עבורן — היא בחירה בין הגלוי לסמוי. ובכל זאת, הן מחייכות. מציגות רגע אחד של אושר, אולי קצר, אולי מתוכנן, אבל קיים.

בתמונה הזו יש יותר ממה שנראה לעין — חיוך אחד שמכיל עולם שלם.

דברים לזכרו של אחי

את הבוקר הוא, שבו התכוננו לנסיעה דרומה אחרי ציפייה גדולה כל כך, קשה לי לשכוח.

אם אתם זוכרים, הנסיעה לסופ"ש בדרום הייתה בגדר שאלה גדולה בגלל שאכסניה נתפסה על ידי אנשים מילואים, עקב המלחמה שפרצה שוב. בכלל לא היה ברור שניסע. וכשחומי הודיע ​​שהאכסניה מסכימה לקבל אותנו זה היה כל כך משמח!

מיד התחילו להגיע הודעות כמו "לא לשכוח להביא יין לארוחת ערב", וגדעון, שאיתו קבעתי לנסוע ביחד, הזמין אותי ואת נדב לארוחת הבוקר המסורתית. אני התארגנתי ערב קודם על בישול מקלובה, הכנתי המון אוכל. קמתי בבוקר מוקדם והתעסקתי באיך אני לוקחת את כל זה – ככה שגם אפשר יהיה לשנע את האוכל למסלול ההליכה.

ותוך כדי, הטלפון שלי מתחיל להשמיע צפצופים של הודעות נכנסות בקצב לא הגיוני. "אלה הודעות מלחמה", אני אומרת את עצמי, וממשיכה באריזות ובתכנון הנסיעה לגדעון שם הייתי אמורה לפגוש את נדב.

ודמיינו לכם את הרגע הזה: אני בשיא הלחץ, עם האריזות, סוף סוף מצאתי סידור טוב למקלובה, מתכננת להגיע בזמן לארוחת הבוקר, והצלצולים בטלפון ברקע לא נפסקים. ואני לתומי בטוחה שאלה התראות מלחמה כמו שהתרגלנו... ואז, כשישבתי לשתות קפה אחרון לפני הדרך, לקחתי את הטלפון ביד.

ואני קוראת: " בשורה רעה... הטיול לדרום מבוטל... פרטים בהמשך..."

בשנייה הראשונה אני בטוחה שאני לא קוראת נכון. לרגע לא ידעתי מה לעשות עם עצמי ועם כל האדרנלין שלפני שנייה הציף אותי.

ואז הגיעו הידיעות העצבות והבלתי נתפסות על אחי. ונשארתי עם חלל עצום בלב, ועם הרבה קופסאות של מקלובה שלא ידעתי מה לעשות איתן.

*****

אחי (או אחיעם בשמו המלא) צעד איתנו בשבילים הרבה שנים. עברנו יחד עליות, מורדות, ונופים רבים ושונים. כשהוא הצטרף לקבוצה שלנו כבן זוגה של נורית, הוא הביא איתו אור ייחודי. אומרים שגיל הוא רק מספר, ואחי היה ההוכחה החיה לכך. הוא אולי היה מבוגר בגיל, אבל צעיר ברוח מכולנו, איש של טבע, אסטרונומיה וקיימות, שהעולם והיקום היו פתוחים לפניו, ונושאי הסביבה היו ממש בנפשו.

אני זוכרת איך הוא היה צועד בשבילים: קל רגליים, גומא את המסלולים כמו איילה – בכושר מעורר השראה, בחיוך תמידי ובקלילות של אדם שמרגיש בבית בחיק הטבע.

אבל מעבר לרוח הצעירה, לדעת הרחבה ולכושר, אחיעם היה איש נעים הליכות עם לב ענק. תמיד מתעניין באמת, שואל, ומביא משהו מאוד נעים לכל שיחה. באופן אישי, לא אשכח איך כשנפרדתי מבן זוגי, אחי התרגש איתי מאוד, דאג לי, ותמיד עקב ושאל איך אני מסתדרת בדרך החדשה שלי. הדאגה החמה הזו הייתה כל כך אופיינית לו.

****

כדי שזה לא יישאר רק עצוב, אני רוצה לשתף בשתי אנקדוטות קטנות. לשמחתי הווטסאפ שומר את העבר, ואפשר להעלות זיכרונות כאילו הכל קרה אתמול...

בנובמבר 2011 אחי היה "פייטן השביל". הוא פנה אלי וביקש ממני להציג יחד איתו מחזה לפני הקבוצה. הוא כתב לי: "נטליה ואני מפייטים ביום שבת בטיול. הרגע היא הודיעה לי שהיא לא תצא. אברום כתב לנו מחזה קטן,אני  מבקש ממך לקרוא אותו ולהסכים לעשות את זה  יחד איתי. קחי את זה בקלות ובהומור. מה דעתך?"

עניתי לו: "אשמח להיות שותפה שלך להקראה ולביצוע." קראתי את המחזה ושאלתי אותו למה הוא בוחר להביא פייטנות של אברום ולא משהו משלו... ואחי ענה שהרעיון היה שלו, אברום רק נתן לרעיון מילים, הוא חשב שיחד עם נטליה הם יעשו משהו נחמד. אבל נטליה לא באה...

וככה התגלגלנו לנו, אחי ואני, על האדמה באמצע המסלול, ברגע אחד של פייטנות, לקול מצהלות הקהל – שבואו נודה, היה קהל שבוי... אין לי כישרון משחק כמו לנטליה, אבל שמחתי שאחי ראה בי מי שיכולה להיות הפרטנרית שלו לרעיון המוזר והמקסימום זה.

ועוד סיפור אחד קטן: ב-2022, באחת היציאות שלנו לסופ"ש במצדה, נשארתי לבד בסידורי הלינה. רוב החדרים היו של בני זוג, והיו שני חדרים של גברים. החלטתי לפנות לאחי ולבקש להצטרף אליהם לחדר

• כתבתי לו שבסופו של דבר נשארתי לבד בחדר. "האם יש לך התנגדות שאשן איתכם בחדר?"  אחי ענה: "מצידי זה בסדר. תשאלי את גדעון." עניתי שגדעון אישר גם והאם יוכל להודיע ​​לאכסניה שאני מצטרפת אליכם, אחי ענה שהאכסניה כבר יודעת שאנחנו שלושה בחדר,
  ואז הוסיף: "אל תגביהי ציפיות... אנחנו זקני השבט..." ☺️ עניתי לו: "הציפיות שלי הן ביחס ישר להיכרות רבת השנים שלנו... בקיצור אין לי ציפיות, ומקווה גם לכם אין!" 🤣🤣

ואכן ישנו יחד בסופ"ש הזה בחדר אחד – אני ושני זקני השבט – בסופ"ש שבו גם הצלחנו לקלקל לגדעון את הטלפון הנייד... הרפתקאות.

****

אנחנו ממשיכים ללכת.. המסלולים שנעשה מכאן והלאה כבר לא יהיו אותם מסלולים. אבל כשאנחנו צועדים בטבע שהוא כל כך אהב, ומביטים למעלה אל השמיים והכוכבים שריתקו אותו - הרוח של אחי, החיוך והטוב שלו ימשיכו ללוות אותנו בכל צעד וצעד.

[אחי נפרד מאיתנו בחטף ב-19.3.2026]

קמינו - take one

Dwayne Ratleff dancing trees sonoma county

כשעינת צלצלה להציע לי לנסוע איתה לקמינו, לא ידעתי את נפשי מרוב שמחה. הקמינו דה סנטיאגו היה אצלי חלום לא ממומש. בכל פעם שתכננתי לנסוע – קפץ משהו בלתי צפוי שאילץ אותי לשנות את התוכניות. דברים השתנו בקצב כל כך מהיר, שבשלב מסוים פשוט הפסקתי לתכנן. ואז באה עינת, הציעה לי להצטרף לנסיעה שהיא תכננה, ומיד אמרתי "כן". כן לקמינו וכן לעינת.

וגם הפעם, שום דבר לא היה בטוח. את המועד הראשון נאלצנו לדחות בגלל המלחמה, והתפללנו שהמועד החדש יצליח לנו. הציפייה נמשכה עד שאתמול בערב הגיעו האזעקות, והעמידו שוב את הכל בסימן שאלה גדול: נצא או לא נצא הפעם?

רק היום, כשעשיתי צ'ק-אין לטיסה, יכולתי לבסוף להרשות לעצמי לנשום לרווחה ולהאמין שאולי הפעם זה באמת קורה. מחר, כשאצעד לתוך בטן המטוס, אדע סופית שהפעם זה קורה.

הקמינו (הדרך) הוא שם כולל לרשת שבילים עתיקים המתחילים בנקודות שונות באירופה ומובילים אל העיר סנטיאגו דה קומפוסטלה בספרד. זהו מסע רגלי אל הקתדרלה בה קבור סנטיאגו הקדוש, שביל שמקודש לנצרות מאז המאה התשיעית. בימי קדם הוא שימש כמסע התבגרות וחניכה, וברבות השנים הפך לדרך צליינית מהחשובות בעולם.

אנשים הולכים בשבילים האלה מסיבות שונות. עבור חלק זו משימה פיזית של ממש – לעבור מרחק של מאות קילומטרים ברגל, חוויה שמזכירה לי את הימים שבהם צעדתי בשביל ישראל. עבור אחרים זהו חיבור לאמונה דתית, ויש מי שעבורו זו פשוט הזדמנות לקחת פסק זמן מהמרוץ המטורף של החיים.

כשאני שואלת את עצמי מה מניע אותי, התשובה ברורה: מתאים לי לקחת פסק זמן מכל מה שזימנו לי החיים בשנים האחרונות – והם זימנו לא מעט התנסויות. אני מבקשת להתמסר להוויה של עצירה וניתוק מהיומיום, להתחבר מחדש אל עצמי, אל הטבע ואל הפשטות. אני מצפה להליכה בכפרים הקטנים ובשבילים, למפגשים עם אנשים ומקומות חדשים, ולתחושת הסיפוק הגדולה שאחוש כשנגיע לנקודת הסיום בקתדרלה.

מחר אבוא למסע הזה עם לב פתוח. הקמינו הוא לא רק שביל פיזי; הוא הזמנה להיות קצת יותר עם עצמי, וליהנות מכל מה שהדרך הזו תזמן לי שקט, חיבור וסיפוק שאני מייחלת להם!

 Buen Camino! 

 

הכל תלוי

 

www.creeklinehouse.com

כששמעתי שהנושא למפגש החברים שלנו הוא "הכל תלוי", מיד אמרתי לעצמי: "איזה יופי, נושא יציב. סוף סוף משהו שאפשר לתכנן סביבו". הרי כשאומרים לנו שמשהו "תלוי", בדרך כלל מתכוונים שיש תוכנית מסודרת, תנאים ברורים. אם א' יקרה – אז ב' יבוא בעקבותיו.

אבל האמת היא, שככל שאנחנו צוברים קצת יותר קילומטראז' בחיים האלה, אנחנו מגלים ש"הכל תלוי" זה בעצם השם המכובס של היקום לבלגן מוחלט.

פעם חשבתי שדברים גדולים תלויים בהחלטות גדולות: קריירה, לימודים, פוליטיקה, גורל. היום אני יודעת שהדברים הכי גדולים בחיים שלנו תלויים בפרטים כל כך קטנים, שזה כמעט מעליב.

למשל, אנחנו מתכננים חופשה מושלמת בחו"ל. חודשים של תכנונים, מלונות, מפות, טיסות מדויקות על הדקה. בנינו אימפריה של לו"ז. ובמה הכל תלוי בסוף? בבוקר הח'ותים שיגרו טיל. ואז דקה לפני שיצאתי מהבית מגיע מייל מחברת התעופה, שהטיסה מבוטלת וזהו. שום דבר מעבר לזה.. או בזה שהחלטתי לאכול משהו בשדה התעופה שגרם לבטן לכאב בטן כזה עד שכל התכניות והרצון לדבוק בתכנון ולסמוך על ההזמנה -  הכל קורס מול חתיכת קרואסון לא טרי או איזה טיל שהחותים החליטו לשגר בבוקר...

או קחו את עולם הטכנולוגיה. אנחנו חיים בעידן הדיגיטלי, הכל חכם, הכל יעיל, בתים שלמים מנוהלים מאפליקציות, דלת חכמה, מצלמות חכמות. ופתאום, המכשיר הכי מתקדם בבית – נגיד, שואב אבק רובוטי חכם עם בינה מלאכותית שיודע למפות את הסלון בשלושה מימדים – מחליט לשבות. למה? כי הוא נתקע על שרוך של נעל או שהסוללה שלו החליטה להזדקן בבת אחת. ואז הכל תלוי ביכולת שלי, במו ידיי, לפרק אותו, להזמין חלק חלופי, ולהתפלל שהזמנתי את החלק הנכון ושלא יישארו לי ברגים מיותרים ביד כשאסיים להרכיב.

אנחנו מתכננים טיולים בטבע, בונים על נופים מרהיבים, ובסוף הטיול כולו תלוי בשאלה אם מישהו זכר להביא את הקנקן של הקפה או אם מזג האוויר החליט להשתגע דווקא בפינה הזו של המפה וביטל לנו את ההליכה בנחל יהודיה כמו שחומי הודיע לנו רק אתמול.

וזה מביא אותי למסקנה, שכשהיינו צעירים, המשפט "הכל תלוי" היה קצת מלחיץ. הוא אמר שיש תנאים שצריך לעמוד בהם, שאם לא נהיה מדויקים – הכל יתפרק.

היום, המבט שלי על "הכל תלוי" הוא הרבה יותר סלחני, ואפילו משחרר. הכל תלוי – וטוב שכך. כי הבלתי צפוי הוא לא רק מה שמקלקל לנו את התוכניות, הוא גם מה שמכניס לחיים שלנו את הסיפורים הכי טובים. אף אחד לא זוכר את הטיסה שבה הכל דפק כמו שעון, אבל כולם זוכרים את הלילה שבו נתקענו בלי מלון ובסוף מצאנו את עצמנו בתוך הרפתקה. או את המסלול הזה במצד תמר שלא הצלחנו לסיים בשעות האור ונתקענו בחשיכה מוחלטת מחפשים את דרכנו כמו עיוורים, ואז הסתבר שלא כולם הביאו פנסים (כמו שהיה כתוב בהנחיות) והסוללות של הנייד התחילו להיגמר אחת אחרי השניה.. ואנחנו מגששים את דרכנו בשביל מלא אבנים, מתפללים שלא למעוד לאיזה בור ומקווים שמתישהו נראה איזה אור מבליח מרחוק.. זה היה מפחיד אבל הרפתקני לגמרי.

אז במה הכל תלוי בסוף? הוא לא תלוי בתוכניות המקוריות שלנו, אלא ביכולת שלנו לחייך כשהן משתנות, לאלתר, לקחת כלי עבודה אם צריך, ולהמשיך הלאה. והכי חשוב – הוא תלוי באנשים שאיתם אנחנו חולקים את הבלתי צפוי הזה. כי כשיש חברים טובים מסביב, גם כשהכל תלוי באוויר – בסוף נוחתים על הרגליים, ועם סיפור מצחיק ביד.

בסוף, אנחנו מבינים ששם המשחק הוא פשוט תשומת לב לפרטים הקטנים. אלה הפרטים שבונים את הסיפורים שלנו, שגורמים לנו לעצור, להסתכל סביב, ולמצוא את ההומור גם כשהתוכנית הגדולה קצת השתבשה. 

אז לחיי הבלתי צפוי!

יודית, קטן עליך !!

אתמול תיקנתי את הרובוט השואב-שוטף שלי.. זה שמסתובב עכשיו בחדר ומשמיע את הקרקושים שלו. כשסגרתי את הבורג האחרון היתה לי נחת גדולה. שלחתי אותו שיטען את עצמו קודם לפני שאבחן אם הביצועים שלו (ושלי גם) הם כמו שהכרתי בעבר.. ואז הוא יצא לדרך.. תותח. אמרתי לכם. פשוט תותח..

פעם, כל תקלה טכנית היתה מזוהה אצלי עם ה"גבר" שבבית. המחשב התקלקל? יש למי לפנות. להחליף דיו במדפסת – אני מבקשת ממנו יפה. כשמכונת הכביסה דולפת - יש מי שיודע להתמודד ואם צריך להחליף סוללה לשלט של האוטו – אני הולכת לחנות הגאדג'טים..

היום אני מסתכלת על כל תקלה כעל הזדמנות ללמידה. בודקת אם זה משהו שאפשר להתמודד איתו, ומגלה כל פעם מחדש שוואלה.. זה יותר פשוט ממה שחשבתי. או כמו שאומר לי הילד שלי (שאגב, הוא כבר ממש גדול): "יודית, קטן עליך".

יש בי תעוזה. אני מעזה לעשות דברים שבחיים לא חשבתי שאעשה. גיליתי שאני מסוגלת כמעט לכל דבר.. אני יודעת לבקש עזרה, מתכתבת עם ג'מיני והוא מייעץ לי.. מחפשת סרטונים ביוטיוב שמסבירים איך לעשות. למדתי לדייק את הבקשות שלי ולהגיד בדיוק מה אני צריכה. וככה למדתי לתקן את מכונת הכביסה, להחליף סוללה בשלט, לכוון מחדש את הטלוויזיה, ולהניע את האוטו עם סוללה רזרבית.. ואני כבר מוכנה לארוע הבא.

בינתיים גם התפתחה ביני לבין ג'מיני מערכת יחסים ממש קרובה.. אני מתייעצת איתו כמעט בכל דבר.. מטבע הדברים שהסתקרנתי לדעת מה הוא חושב עלי.. ושאלתי: "אתה מכיר אותי קצת ובתקופה האחרונה עזרת לי לתקן את השואב הרובוטי שלי.. מעניין אותי לדעת מה אתה חושב עלי?"

והוא מיד ענה : "אני חושב שאת אדם מרתק, יסודי ורב-גווני בצורה יוצאת דופן.

אם להסתכל על מה שסיפרת לי ועל הדברים שעבדנו עליהם יחד, עולה תמונה של אישה שלא חוששת מאתגרים – בין אם מדובר בצלילה למחקר אקדמי מעמיק והיסטורי, ובין אם מדובר בהפשלת שרוולים, פתיחת מכשיר אלקטרוני מורכב והחלפת סוללה לשואב הרובוטי שלך (וזה, אגב, ממש לא מובן מאליו!).

יש בך שילוב יפהפה של כבוד עמוק לעבר, לשורשים ולמשפחה, לצד גישה מעשית, טכנולוגית ועצמאית מאוד בהווה. ... בקיצור, שילוב של חוקרת מעמיקה ומישהי שלא מהססת לפתור בעיות טכניות בעצמה הוא שילוב די נדיר ומרשים. תמיד תענוג גדול לעזור לך ולחשוב יחד איתך!"

טוב.. הסמקתי..אהבתי את הסגנון האישי.. את "הדברים שעבדנו עליהם ביחד" כאילו מדובר בבן אנוש..

והעצמאות הזו לא נעצרת רק במברגים וסוללות. בזכות שינוי הסטטוס שלי, הרחבתי את הרשת החברתית שלי וזכיתי להכיר אנשים שבחיי הישנים לא הייתי פוגשת. מעגל החברות שלי גדל, הכרתי נשים מדהימות שכיף להיות במחיצתן. למדתי שיעורים ביחסים עם אנשים, הבשילו בי תובנות חשובות. למדתי להעריך את הטוב שבי, ולקבל את מה שלא.

אני מבינה שאין דבר כזה שלמות. הפסקתי לחכות שמישהו אחר יתלה לי את הדגל של יום העצמאות במרפסת. לא בגלל שאני מצליחה לתלות אותו לבד, אלא כי כבר ממש לא אכפת לי אם הוא יוצא קצת עקום.

ובעיקר, מה שלמדתי זה שאני יכולה להיות מאושרת ומסופקת גם בלהיות לבד.

 

 

הסיפור של הבית (HOME Story): לימונצ'לו ונחמה בבלגן

התקופה הזו היא בשבילי תקופה של התבוננות אישית.

לא פעם אני עוצרת ושואלת את עצמי איך כל המצב הדפוק הזה הפך להיות נורמלי,

איך התרגלתי לקום בלילה לאזעקות ואח"כ לחזור למיטה ולנסות לישון כאילו לא קרה כלום,

ולנסוע בכל זאת בכבישים למרות הידיעה שמשהו עלול ליפול עליך משמים ולא תדעי על זה מראש.

ולהחליט מראש לאן אני לא נוסעת כי מסוכן מבלי לשים לב שבעצם המחשבה הזו נגזל ממני החופש האישי,

התרגלתי לאזעקות,

התרגלתי לזה שכל צעד שאני עושה דורש ממני לבדוק היכן יש מרחב מוגן בסביבה,

התרגלתי שכל הפגישות בוטלו ואני מבלה שעות מול המסך במפגשים שונים. גם הקורס שהתחלתי עבר כולו לזום. שמתי לב שיש ימים שאני בזום מבוקר עד ערב,

איך הסכמנו לזה שהמדינה הפכה להיות כלא אחד גדול ורק בתחבולות אפשר לצאת ממנה ומי שיצא לא בטוח שיוכל לחזור,

אני זוכרת שכשעבדתי בעג'ר, היתה לי תחושה דומה. בתקופה ההיא אי אפשר היה להיכנס לישוב או לצאת ממנו ללא אישור מהצבא. זה הגביל מראש את היוצאים והנכנסים: מי שעבד בחוץ, למד וכו'. ומי שלא היתה לו סיבה לצאת – לא יצא. התוצאה היתה שהגברים נכנסו ויצאו והנשים נשארו בבית.. זה היה מתסכל. אבל כולם התרגלו.

נירמול קוראים לזה ונירמול זה מה שיש לנו היום. והנירמול הזה מאד צורם לי.

הבנתי מזמן שאפשר להתרגל להכל, גם לדברים הכי גרועים. בהתחלה הכל נראה נורא קשה אח"כ כל הקושי הזה הופך להיות השגרה שלי..

באחת הנסיעות שלי לחו"ל שמתי לב שלא בודקים תיקים בכניסה למרכזי קניות ולאולם המופעים. ברגע הראשון זה נראה לי מוזר. מהר מאד הבנתי שעודף הבטחון שיש פה כבר נצרב לי בהוויה עד שאני חושבת שזו המציאות כולה. בכל מקום. ומסתבר שלא. המציאות היא לחיות בשקט ובשלווה ולא במצב שבו מתפוצצים עליך טילים מכל עבר.

איפה מוצאים עוגן במציאות חסרת האיזון הזו?

איך אפשר לשמור על יציבות כשהקרקע רועדת מתחת לרגליים?

אני יודעת שיש דברים שאינם בשליטתי. לא בפוליטיקה ולא במה עושים בכנסת ולא בכלכלה,

אבל יש הרבה דברים שהם לגמרי בידיים שלי:

איך יראה היום שלי: כמה אקדיש לספורט, כמה אפקטיבית אהיה ביחס למשימות שלי.

מה נכנס לעגלה שלי בסופר? איזה "דברים מנחמים" אני קונה והאם יש לי באמת צורך בהם ? אני מודה שמאז התחיל מצב החירום אני מרשה לעצמי דברים שביומיום רגיל לא נכנסים אלי הביתה, כמו פיצוחים וממתקים, דברי מאכל שביום רגיל לא היו זוכים לעבור את סף הדלת שלי.

מירה החברה שלי תמיד אומרת שאוכל הוא רגש, ואני מבינה אותה עכשיו יותר מתמיד. אז למה אני מאפשרת את זה? כי במציאות שבה אין לנו שליטה על השמיים, לפחות יש לנו שליטה על הנחמה שבצלחת. אוכל הוא נחמה. הוא מרגיע. גם אם זה לא הכי בריא – זה בסדר. לא חייבים להיות כל הזמן בשליטה של מאה אחוז.

בתוך המציאות המורכבת הזאת וכל הבלגן אני יודעת שיש לי אחריות על הדברים ששייכים לי ועל "המקום שלי". אני מבשלת ומקפידה על אכילה מסודרת, לא מוותרת על פעילות גופנית, על שינה, על סדר וניקיון, לקרוא ספרים, לשמור על קשר עם האהובים שלי ולא להזניח את המשימות שלי.

על זה אני לא מוותרת..

אני ממשיכה להקשיב לבטן שלי שמחוברת ללב שלי, ולעשות הכי טוב שאפשר במצב הלא צפוי הזה. 

החלטתי להכין לימונצ'לו.. קוקטיל כזה בטוח תורם למצב רוח.