כל אישה צריכה נשים חברות

פעם בשבוע אנחנו נפגשות לקפה ונשנושים, בכל פעם במקום אחר, לפי הצעת זו שמזמינה ושוקעות בשיחות על כל הבלי העולם. זה מעגל של חברות. לא פרלמנט. חבורה של נשים בלי פוזה. השבוע אספתי את כל התמונות שצילמנו עצמנו בהזדמנויות שונות כשנפגשנו. "לפי התמונות" כותבת אחת "נראה שאנחנו עושות חיים משוגעים" אחרת כתבה ש"אנחנו כל הזמן אוכלות". מה שנכון - נכון

לחברה שדברתי איתה הבוקר בטלפון אמרתי שלכל אישה צריכות להיות חברות נשים, בנוסף לכל המעגלים החברתיים, חברות כאלה שהיא חשה כלפיהן אהבה והערכה, והן כלפיה כמובן. זה פשוט עושה את החיים איכותיים יותר, עמוקים יותר ומוגנים יותר וגם בריאים יותר. ידידים.ות זה טוב וחשוב אבל זו לא חברות של נשים.

על מה אנחנו מדברות? אנחנו מדברות על הילדים והנכדים, על מחלות ומוגבלויות, על אהבות וגעגועים, על התנדבויות ועל עשיה לקהילה. אנחנו לא מתכחשות לכלום ובטח לא לגיל, וגם הטיפוח פנים רבות לו. מתעניינות בהזרקות "חבל על הכסף", אחת צובעת שער ואחרת עם רעמה לבנה, אחת עושה פילאטיס ואחת מטיילת בין הילדים והנכדים, רובן נשואות בפעם הראשונה או השניה, ואני שומעת מתפעלת ולומדת.

לפעמים מישהי זורקת איזה הערה מקרית, בלי שום כוונה מיוחדת, וההערה הזו נופלת על קרקע נכונה ונובטת וצומחת.

רוב מערכות היחסים שאני מכירה הן אינסטרומנטליות: אני נותנת משהו ותמורת זה מקבלת בחזרה. ביחסים כאלה אני לא יכולה להביא את כולי. אני לא יכולה לדבר על מה שמשמח אותי או לחילופין מטריד אותי, הילדות שלי לא מעניינת את מי שאני נפגשת איתו, וגם לא מה היו היחסים שלי עם הורי או עם ילדי. רק החלקים שרלוונטיים למה קשור לשיחה עכשיו הם המעניינים והם שבאים לידי ביטוי. רק חלק קטן ממי שאני נמצא ביחסים האלה, בד"כ זה הראש.. לפעמים גם הבטן משתתפת.

במפגש עם חברות נשים זה אחרת. לא פעם אני מרגישה ששם אני יכולה להביא את כולי, להגיע במלואי ולהתקבל בברכה. אני יכולה לבוא לשם שמחה ועליזה וגם עייפה ומוטרדת ותמיד תהיה מי שתשאל ומי שתטה אוזן ורק תקשיב ומי שתתן חיבוק ותחושה שאני לא לבד. תמיד ישנה ההתעניינות שמעבר לקונקרטי וזה מה שמרחיב ומגדיל את מה שיש בינינו. אנחנו שותפות גם לשמחות וגם לכאבים.

בתקופות שקשה לי לנשום בגלל דברים שעוברים עלי, יש לחבורה הזו הכוח לעזור לי לאסוף את עצמי שוב ולעזור לי לחזור ולנשום מחדש. חנה קוראת לנו "פיקוד העורף שלי". היא אומרת שאנחנו עוזרות לה לעבור את התקופה הלא פשוטה שהיא עוברת עכשיו. אני יודעת שזה ככה. חברות כזו היא חברות שווה כי היא לא רק מקום של בילויים היא מקום של חיבוק ושל תמיכה וזה משהו שנותן הרבה כוח.

כשעזבתי את הבית השארתי מאחורי גם את מעגלי החברות שהיו לי במקום שבו גרתי הרבה שנים. עם חלק מהחברות אני שומרת על קשרים כל הזמן אבל המעגלים האלה של המפגשים הקטנים, הקפיצה לקפה, המפגשים במרכז המסחרי, החוגים שהלכנו אליהם ביחד – כל זה נשאר מאחורי. הפגישות הפכו להיות שיחות טלפון או כאלה שקובעים ביומן להפגש. זה טוב אבל זה משהו אחר.

היכולת להתערות במקום החדש ולהרגיש שייכת – קשורה למעגלים החברים החדשים שיצרתי לי. בחלק הזה אני מרגישה שקרו לי דברים נהדרים. ובכל יום אני מתעוררת בתחושה של הכרת תודה גדולה.. שכל מה שקרה לי זה ממש לא מובן מאליו.

גמישות מחשבתית

1.

השבוע אמר לי מישהו שהוא אף פעם לא יקנה רכב חשמלי. לי יש אוטו חשמלי כבר כמה שנים. כששאלתי למה אמר שהוא לא יודע מה יקרה אם תפרוץ מלחמה וינתקו את החשמל ולא יהיה איפה להטעין את המכוניות.
"אתה יודע" אמרתי לו "אני אף פעם לא חושבת על הדברים הרעים שיכולים לקרות. אני רואה את הדברים הטובים שקרו לי מאז שהחלפתי לרכב חשמלי"
החשיבה שלי אופטימית. אני רואה בכל מצב את הטוב שיכול לצמוח ממנו, אני רואה את ההזדמנות, את הסיכוי שטמון בו וגם אם יש קשיים – מבחינתי הם חלק מתהליך ההסתגלות. לאוטו חשמלי יש מן הסתם חסרונות אבל היתרונות עולים עליהם, לאין ערוך..
אני חושבת אופטימי ותמיד בוחרת לראות מה אני מרוויחה מהמצב ולא את הקשיים. אני לא מתעלמת עם הקשיים, אני פשוט לומדת אותם ואת השינוי שמתחולל אצלי ואיך להתנהל מולו. 

2.

הדבר היחיד הקבוע ביקום הוא השינוי. השינוי הוא הדבר הכי מהותי בחיים שלנו. אנחנו משתנים כל הזמן, גם בזמן שאנחנו אומרים ש"קשה להשתנות" ו"אי אפשר להשתנות". החיים שלנו מוצפים בשינויים, את חלקם אנחנו יוזמים, למשל לעבור לאוטו חשמלי או לעבור דירה או ללכת ללמוד בקורס כלשהו. החלק האחר – אלה שינויים שמגיעים אלינו מבלי שביקשנו. אנחנו נפרדים ממי שהולך לעולמו, תינוקת חדשה מצטרפת למשפחה או שפיטרו אותי ממקום העבודה והתחלתי עבודה חדשה במקום חדש. 

3.

ולכן התכונה הכי חשובה שצריכה להיות לנו היא היכולת להשתנות, היכולת להסתגל למציאות החדשה ולא רק כדי לשרוד אלא כדי למנף את המצב החדש וכדי ליצור יש מאין. המשפט הזה שיכול אולי להישמע כמו קלישאה מסתיר מאחוריו את ההבנה שהיכולת להשתנות היא בעצם המפתח לחיים טובים יותר. והיא בידיים שלי. 

4.

במבט לאחור אני רואה הבדלים ביני לבין חלק מאנשים שאני מכירה. יש בי אושר, שלוות נפש ושמחת חיים, אני יודעת ליהנות אני לומדת מכל רגע. אני לא מחכה שדברים יקרו לי ואם אני רוצה משהו – אני יוזמת אותו. יש לי כל מה שרציתי ואני שמחה בחלקי. זו האמת. 

5.

לא מעט מאלה שאני מכירה ושאפילו היתה להם התחלה יותר טובה משלי בחיים, נמצאים היום במקום שהם לא מרוצים, לא שלמים עם הבחירות שלהם בחיים, מתוסכלים.. וכשאני בוחנת ממה נובעים ההבדלים – אני חושבת שהמקור הוא בכך שאני קמתי ועשיתי והאחרים רק חלמו ולא תמיד העזו. 

6.

וכשיש שינוי צריך לדבר גם על הפחד מהלא נודע. על פחד משינוי. על הפחד להתמודד. גם לי יש פחדים וגם אני לא ישנה בלילות כשקורה לי משהו ואני צריכה לשנות/לעשות, ולא משנה אם זה שינוי טוב או רע.
אבל אני בוחרת להתמודד עם זה. אני מדברת על זה, אני חוקרת לעומק את העניין, אני מתייעצת ואם צריך אני גם רוצה להבין למה זה מצמית אותי. למה זה מפחיד אותי וממה הפחד הזה נובע.

חלק מהפחד מהשינוי נובע מהתמודדות איתו. תמיד יותר נוח להיצמד למוכר ולידוע אך לכל בחירה יש מחיר והבחירה במוכר ובטוח מביאה בסופו של דבר לשעמום, לחוסר מימוש ולריקנות. אז מבחינתי עדיף להתמודד.. כי מי יודע מה ההרפתקה הזו תביא לי 

7.

כשאני מסתכלת על החיים שלי לאחור, אני רואה רשימה שלמה של דברים שחוויתי, טיילתי, למדתי, התנסיתי, שיניתי מעגלי חברים, מקומות עבודה, החלפתי מקצועות, גרתי במדינות שונות. טיפלתי בעצמי כשהייתי צריכה  להחזיר לעצמי איזון נפשי ופיזי שאבד בגלל משברים. שיניתי בעצמי כשהמציאות דרשה והעזתי לקחת החלטות לא פשוטות. הפחד משינוי תוקף אותי לפעמים, אבל באותה מידה אני נרגשת לקראת השינויים שיבואו כי אני מודעת להזדמנויות שהמצב החדש יניח לפתחי. והן שם. 

8.

השינוי הוא הבסיס לקיום שלי. החיים והזמן מושכים אותי קדימה. היסטוריה ומסורת חשובים אך חשוב יותר ללמוד מהן הטעויות שעשיתי ולא לחזור עליהן שוב בעתיד. כדי לשרוד צריך להשתנות – זה חוק הטבע ומי שלא מוכן להשתנות גוזר על עצמו סוג של כליה ונדון לחיי שעמום וריקנות וחוסר טעם. סוג של גסיסה איטית. 

9.

להשתנות כל הזמן זה אומר להיות פתוחה ללמוד דברים חדשים ולהתפתח. כשחווים שינויים ולומדים דברים חדשים מתפתחת גמישות מחשבתית. מי שמתמיד בשינויים מתמיד בגילויים. כל גילוי מביא לשינוי נוסף ולהבנה יותר טובה של עצמי ושל העולם שמסביב.. הגמישות המחשבתית מרחיבה את יכולת הבחירה שלי.

10.
גמישות מחשבתית היא בחירה בין חיים עם משמעות לחיי ריקנות, בין אושר לדכדוך, בין שגשוג לדשדוש, בין התפתחות לדריכה במקום.
וברור במה אני בוחרת...

זכרונות משביל ישראל

סיום העונה הראשונה 13.6.2009

אתמול חגגנו את סיום העונה הראשונה של שביל ישראל. ואיך מציינים אירוע כזה? בהליכה כמובן. על הבוקר שמנו פעמינו לנקודת המפגש בתחילת קטע 15 (לפי הספר). אנחנו הולכים בסדר מסויים מצפון לדרום, בלי לדלג על קטעים ובלי קפיצות. הקטע של הפעם הוביל אותנו מ'מאיר שפיה' (זכרון יעקב) עד ג'סר א-זרקא. בדקתי וחישבנתי מה עשינו עד כה. השביל מונה 44 קטעים. אנחנו הלכנו 15 מתוכם. התחלה היתה בתל דן בצפון והיום אנחנו נמצאים בישוב ג'סר א-זרקא לחוף הים התיכון. יותר מ-250 ק"מ נהלכו ברגל, אני הלכתי יותר מחצי. בהחלט כברת דרך.

ומה אפשר להגיד על ההרפתקאה הזו שעוד לא נאמר?

קודם כל על חבורת האנשים שאיתה אני צועדת שמישהו מאיתנו כינה אותה "אוסף של אינדיבידואליסטים שלכל אחד יש אגו די גדול משלו" שזו חבורה פשוט מופלאה, שמתקבצת אחת לכמה זמן בשביל לצעוד. עושה רושם שזו מטרה מספיק טובה לקום בשבילה בשעה 4 לפנות בוקר, להיפרד מהחמימות של השמיכה להיקרע מאמצע החלום, ולצאת לדרך בחושך עוד לפני שהעיתון מגיע. זה כנראה עושה לכולנו טוב. כל אחד והטוב שלו.

סגרתי ביומן את התאריכים. מראש אני מודיעה שבתאריכים האלה אני לא פנויה לשום הצעה. הצעות מתקבלות רק אם זה משתלב בתכנית. בהתחלה זה היה מוזר. בהמשך ראיתי שהסביבה מגלה התחשבות. האורחים שבאים אלי הביתה ביום שישי שכזה, מבינים שאם הם רוצים לאכול - הארוחה עליהם. ומסתבר שזה עובד.

הפכנו קבוצה. יש לנו שפה וצחוקים קבועים ומנהגים ותרבות של התנהלות ומסורת ותפקידים.

לפני מועד היציאה מגיע מייל תזכורת. צריך לדווח מי בא ומי לא. יש חלוקת תפקידים: "פייטני הקטע"  יכינו את 'רגע של תרבות', יש קפה ותה שעל הדרך. האווירה מתחילה להתחמם. טלפונים. יומיים לפני הצעידה "סגירת קצוות" זה המייל שמפגיש בין המשתתפים לרכבים ואז גם מתברר מי בא ומי לא. יש התרגשות להיפגש על הבוקר. לא משנה כמה קר כי ישר נהיה חם.

המסלולים עוברים ברובם בנופים ובמקומות שאלמלא השביל מי בכלל היה מגיע אליהם. כל הזמן הנופים משתנים. וכמו שהארץ מתגלה לפנינו כל פעם מזווית אחרת, פעם מצד ההר ופעם מצד העמק ופעם מצד הים, ככה אנחנו נחשפים גם למגוון הצדדים של ההולכים שמביאים את עצמם, עם הרבה צבע וריח וזוויות מעניינות ומיוחדות, באווירה של חיוך ורצינות ורוח שטות. הכל מעורבב כזה.

וכמה שעות אחרי שחוזרים הביתה מגיע מייל עם התמונות מהדרך. בכל פעם שאני מתבוננת בהן אני רואה דברים אחרים. אני מסתכלת על עצמי ועל האחרים. תמונות זה לא דבר קל כמו שזה נראה.. בסוף נמצאת תמונת הסיום של הקטע שתמיד גוררת איתה תחושה של 'מה, עוד פעם'? אבל למרות שזו תמונה ולמרות שזה 'עוד פעם' אף אחד לא מוותר. לפני הפרידה אנחנו מנציחים את הרגע. דקה אחרי זה כל אחד יעלם לדרכו.

העונה של הפעם הסתיימה ברביצה וברחצה בשפת הים של ג'סר א-זרקא.  אני חייבת לאמר, לבושתי, שעל אף שהייתי בישוב הזה המון פעמים ולמרות שהים נורא קרוב, לא חשבתי על זה ש'יש להם ים'. זה נראה לי לא כל כך הולך ביחד ים וישוב ערבי ועוד ג'סר (תחשבו על זה, לאיזה ישוב ערבי אחר יש ים?). ובכן, לא רק שיש שם ים, החוף שם הוא אחד החופים הכי יפים שראיתי בארץ. יש שיגידו שהוא היפה שבהם. במקום הזה יש גם ים וגם נחל שנשפך לים. והמפגש בין שניהם יוצר מפרץ מקסים וחוף חולי נעים עם שוניות רחבות. הבעיה היא שהוא ממוקם בשולי ישוב ערבי עני, כזה שאף פעם לא נחשוב לעצור ולהיכנס לבקר בו ולכן ככה זה נראה. חבל. החוף הזה הוא פנינה אמיתית ואולי יותר טוב שעוד לא באמת גילו אותו.

חגגנו על מלון ואבטיחים וקפה עם עוגה ורגע של תרבות גם ולא שכחנו גם לטבול בים. כבר כמה שנים שלא התרחצתי בים וכל כך נהניתי. והבטחנו לעצמנו שנפגש שוב אחרי החגים. ונכון שאנחנו מתכוונים לעשות לזה המשך אבל פה בכל זאת היה איזה רגע של סיום. סיום השנה הראשונה של משהו מופלא, כמו שאמא שלי נהגה לאמר: "את יודעת איך זה מתחיל את אף פעם לא יודעת איך זה יגמר" ובאמת שלא ידענו ... וכשיגמר השרב הגדול והירוק שנהפך לצהוב ידהה ויהפך לחום וצבעי הקיץ יתחלפו בצבעי הסתיו, נחזור לעונה חדשה שתתחיל מהמקום שעצרנו ...וכשנחזור לים של ג'סר שוב לא אוכל להגיד שלא ידעתי שיש פה ים..

 

מין משהו כזה..ספוג במשהו הזה..

מסכמת את התקופה הראשונה לחזרתי לפני כמעט חודשיים ללימודים.

שמונה שבועות שהחיים שלי הופקעו לגמרי לטובת הלימודים. נוסעת פעמיים בשבוע לאוניברסיטה ולומדת הרבה בבית. בתקופה הזו קראתי אינספור מאמרים, בעברית ובאנגלית, קראתי כמה ספרים, ביקרתי בכמה ספריות, למדתי להכיר את המודל ( MOODLE ) והגשתי 4 עבודות מתוך 5 שאני אמורה להגיש. בקורס אחר אני מגישה עבודות באופן קבוע כל שבוע. אז למרות שחלפו רק כמה שבועות מאז התחלנו ללמוד ותכף יגמר הסמסטר שקצרו אותו בגלל המלחמה, אני מרגישה שחלפה לה תקופה ממש ארוכה... ואפשר רק לדמיין איך זה מרגיש אחרי שנה..

אני מנסה להתאפס קצת על מה שעבר עלי בתקופה האחרונה. כשנרשמתי, מראש לא חשבתי שהתהליך יהיה כל כך מזמין וכל כך ידידותי. להרשם לאוניברסיטה פעם היה סיפור.. היום הכל אינטרנטי.. "ויום אחר כשתבואי ללמוד תביאי אתך את המסמכים ונעשה להם אימות במקום". וכשקבלתי את מכתב הקבלה (במייל, אלא מה..) חשבתי שזו טעות. באוניברסיטה הקודמת הכל היה מסובך ופה הכל מזמין.. ידידותי.. בגישה של לעזור לקדם את הדברים.. רק תבואי.

וכשהבנתי שקבלו אותי לתואר ממש מתקדם, חשבתי שקצת התבלבלו.. אבל אז הגיע גם האישור למלגה והבנתי שהם רציניים. ואם כך, אמרתי לעצמי שגם אני צריכה להיות כזו..

החרדה הכי גדולה שלי לפני שהשנה התחילה (והיו לי מלא חרדות.. ) היתה שמה שחשבתי על עצמי כל השנים יתברר כלא נכון.. שאני לא חכמה מספיק ושאין לי את מה שנדרש כדי לעמוד בעומס הלימודים, שאני יכולה לשחק אותה כאילו זה אמיתי אבל זה לא אמיתי באמת וסתם היו לי חלומות על ללמוד ולהגיע למשהו.. ואולי בגלל זה שקלתי שלא להתחיל בכלל את ההרפתקאה הזו.. להגיד תודה ולקפל את הזנב בחזרה.. ולחזור למקומי בשקט.. ואז דברתי עם הילד שלי והכל נרגע..

התקופה האחרונה מלמדת אותי שמוקדם להסיק מסקנות. עד כה זה כל מה שחלמתי עליו. שיעורים מעניינים. מפגש עם נושאים מרתקים, מרצים טובים, סטודנטים מגניבים מכל הגילאים ואני לא הכי מבוגרת שם, להפתעתי. ואני מצליחה לדבר ולהשמיע את דעותי ולהיות בעניינים ולהכין שיעורים משבוע לשבוע ולראות שאני ממש מתקדמת.. אני מרגישה את התשוקה ללמוד שמתעוררת בי ואני אומרת לעצמי כל פעם מחדש - את עושה את זה! אפילו הקולות החרדתיים נעלמו וכל מה שאני צריכה זה לאפשר לעצמי להנות מהחוויה האדירה הזו !

אני לא כותבת את כל זה כדי להתרברב אלא כדי להגיד, שכל פעם אני לומדת את זה מחדש, שאם יש משהו שאני יודעת שהוא נכון בשבילי, שהוא האמת שלי, ואפילו אם הדבר הזה נראה לפעמים כל כך רחוק, בלתי אפשרי, ואולי גם לא מושג - מכל הסיבות שבעולם, אז שווה לא לוותר על זה.

ומהרגע שהחלטתי שאני לא מוותרת, אני מרגישה שזה כל כך שווה שבא לי לצעוק את זה.. 

 

צירי חיים

בכלל לא שמתי לב שהיום, אתמול מתישהו השבוע זה יום המשפחה.. כבר מזמן היום הזה איבד בעיני את משמעותו כשהפכו את "יום האם" ל"יום המשפחה", כאילו כדי לשדרג את היום...אבל זה זרק אותי לימים שהחלטנו לפרק את המשפחה.. אומרים שהמוות הוא לא מפתיע אבל הוא תמיד בא בהפתעה. ככה זה גם עם פרידות. פרידה זה לא דבר מפתיע אבל איכשהו היא תמיד באה בהפתעה..

.

הזכרון שלי מהימים האלה הוא כל כך חזק. יכולתי לראות את הבלבול הגדול שהייתי שרויה בו, את האנרגיה שזה גבה ממני בשלב שבו הייתי. את המאמץ להיות פשוט את. לא לאבד את עצמך. להמשיך לתפקד כאילו לא קרה כלום, שצריך לקום בבוקר וללכת לעבודה, ובאותה העת, להכניס עצמי למוד חדש של מחשבה שאומר שהכל משתנה ואני צריכה להיערך לזה. כי לוקח זמן להבין מה זה בדיוק אומר שהחלטנו להיפרד, איך פורטים את זה לפרוטות.. לתכניות... למעשים... להבנה של המשמעות של הצעד הזה.

.

נזכרתי כמה מבולבלת הייתי בימים שאחרי זה. מתפקדת ומבולבלת. שומרת על שגרה ומתרסקת. בחוץ מעמידה פנים שהכל טוב ובבית מתפרקת. אני זוכרת שלא ישנתי. לילות לא ישנתי. הרגשתי שאין לי מושג מאיפה אפשר להתחיל. כאילו איבדתי את כל המיומנויות הכי בסיסיות שלי.

.

זוכרת איך לאט לאט אספתי את עצמי. הכנתי תכנית. עשרות רשימות, מה לעשות קודם ומה אפשר לדחות. בחלק הפרקטי הייתי ממוקדת מטרה וממוקדת משימות. החלק הרגשי היה יותר קשה.. לוקח זמן לעבד את כל התהליכים האלה ברמה הרגשית ולהבין מה קורה לי.

.

לקח לי זמן להבין שגם אם הכל נעשה בהסכמה אני עוברת תהליך של אבל. פרידה היא סוג של מוות. את נפרדת מכל מה שהיה העולם שלך הרבה שנים, כדי להיוולד לעולם חדש. הבלבול הזה, המוות הזה, חוסר האונים הזה הם חלק מהתהליך שבו את כמו בתוך מנהרה, מנהרת הפרידה, עוברת את כל שלבי האבל ובסופה תיוולדי אל משהו חדש. אבל אז לא ידעתי את זה.

ואז פגשתי את שירו של גיורא פישר "צירי חיים"

צָרִיךְ לִהְיוֹת אִידְיוֹט גָּדוֹל כְּדֵי
לְנַסּוֹת וּלְנַחֵם אוֹתָךְ
כְּשֶׁגְּוִיַת הָאַהֲבָה עוֹד חַמָּה
וְאַתְּ נִשְׁאֶבֶת לְתוֹךְ הָרִיק
הַבּוֹלֵעַ כֹּחַ וָאוֹר
וּמַצְמִיד אוֹתָךְ לַמִּטָּה.

אֵין טַעַם לוֹמַר לָךְ עַכְשָׁיו:
קוּמִי, צְאִי
הֲלֹא מֵאָז שֶׁכִּלוּ אוֹתָךְ רְשָׁפֶיהָ
כָּל נִסָּיוֹן שֶׁלָּךְ לָזוּז
לְהִתְהַפֵּךְ
לָקוּם
שׂוֹרֵף

אֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁלֹּא תַּאֲמִינִי לִי
אַךְ לֹא לַשְּׁאוֹל אַתְּ יוֹרֶדֶת
וְלֹא יִסּוּרֵי מָוֶת הֵמָּה,
חַיִּים חָדָשִׁים
אַתְּ יוֹלֶדֶת
לָךְ
.

אני חושבת שלא במקרה השיר הזה הגיע אלי. קראתי בו הרבה פעמים. בהתחלה בספקנות ולאט לאט בהבנה שאולי יש פה משהו שאני עוד לא לגמרי מבינה. הדבר הכי חזק שעלה לי הוא שלתהליך יש דינמיקה משלו והדברים יקרו בזמן שיתאים להם לקרות. ושאני צריכה פשוט לקבל את זה שאני עכשו במנהרה שאין לי מושג מה אורכה. החושך המתיש הזה, ימשך כמה שימשך אבל הוא תנאי הכרחי בשביל השלב הבא של חיי. ואין בזה שום אפשרות בחירה. עלי רק להיות שם וזהו. זה לא משהו שאני יכולה לבחור.

.

אבל אני יכולה לבחור איך לעבור את השלב הזה. אני יכולה לכאוב לבד, לקבל סיוע מקצועי, להתחבר לקבוצת החברות שלי ולעבור את השלב הזה איתן ביחד. אני בחרתי את הכל. קבלתי סיוע מקצועי, נשענתי מאד על החברות המחבקות שלי, וגם כאבתי לבד.

.

היום כשאני מתבוננת לאחור על התקופה שעברתי ועל המסע שעשיתי, הרגשות מציפים אותי. המון רגשות. אני מתמלאת בפליאה כשאני נזכרת בדברים שעשיתי ובהחלטות שקיבלתי. ועכשו אני מבינה יותר טוב את העניין הזה של המסע במנהרה, כמה הוא היה חשוב וכמה הוא תרם למי שאני היום. ואני בהחלט מרוצה ממה שאני רואה ומתרגשת.

.

וכמו שזה כתוב בשיר של גיורא אני ממש רואה ש"לֹא יִסּוּרֵי מָוֶת הֵמָּה,/חַיִּים חָדָשִׁים/אַתְּ יוֹלֶדֶת/לָךְ..."
ברגעים ההם של אז, לא ידעתי מה תהיה המציאות החדשה שלי. דווקא בזמן שהיה לי הכי קשה והכי לא נוח והכי לא מתאים, דמיינתי לי מציאות אחרת וזה נתן לי כוח לא לוותר ולהמשיך הלאה. והיום כשהמציאות שלי היא יותר מכל מה שיכולתי לדמיין - אני מבינה שזה עובד. שאין דבר כזה "הזמן המתאים". הזמן הוא אף פעם לא נוח ולא מתאים אבל הוא מה שיש.. ועם זה אני יכולה להתמודד...

לאן אני הולכת - המסע אל עצמי

 יעקב מישורי - פרט מתוך עבודה

בבוקר לא היה ברור לי לאן אני נוסעת. ידעתי לאן מבחינת המקום אבל לא ידעתי לאן אני נוסעת בבפנים שלי.. לאיזו הרפתקה אני יוצאת עכשו.

היו לי שאלות אבל בחרתי לא לעסוק בהן. רציתי לבוא לשם סקרנית, מתעניינת, פתוחה, רציתי ללמוד, שכל החושים שלי יפתחו לגמרי וינועו כמו המחושים של העכביש. רציתי להחשף לדברים בקצב שנקבע, להתרגש מכל גילוי ראשוני, להרגיש את השפעת הגילוי הזה עלי, גם במובן התודעתי וגם הגופני. רציתי ששאלת שאלת המסע הכל כך חשובה תתברר לי לאט לאט ושהתשובה עליה תהיה גם התשובה לשאלה מי אני, ומה הן פני האמיתיות.

יש לי שתי פנים. ישנו הסיפור של רצף האירועים של חיי. של הסיפורים שאני אורזת ומספרת לעצמי ולסביבה, בהם אני מספרת מי אני,

ויש מה שלא מסופר, מה שקיים בתוכי, שעליו נערמו סיפורים, הדחקות, אמונות, נורמות ותובנות שנטמעו בי במשך השנים, התיוגים, הפחדים שלי, ההקשבה ללב, הפוטנציאל השלם שלי, כל מה שמאפשר לי להיות מאושרת, מסופקת וחופשיה, נטולת פחד, כעס ותחושת תחרות מול העולם.

עם כל אלה יצאתי למסע.

כשהגעתי לשם, הייתי מוכנה לשכוח את עצמי, לשתף פעולה ולהתמסר כדי לקבל הארה מכל מה שיקרה בשעות שאהיה שם. הייתי מוכנה לשכוח את כל מה שאני בחוץ, ולתת לתודעה שלי להוביל אותי בדרכים שתבחר לה. 

הייתי קשובה. רציתי להיות החוקרת והמדריכה של עצמי, לפי ההנחיות שאקבל. וכך עשיתי.

בטעימות הראשונות הרגשתי איך הגוף שלי שוקע לאט לאט למצב שבין הזיה לריחוף... בהתחלה הכל היה עמום ולא מובן.. הראש קצת כאב לי, תחושה קצת לא נעימה בבטן.. חשתי מסוחררת .. היה לי קצת קר. לאט לאט הקור התפוגג ושקעתי בחמימות נעימה של השמיכה ושל המסע שיצאתי אליו .. חשתי שאני מטלטלת בין תהומות שנפלתי אליהם לפסגות שרחפתי אליהן.

וראיתי דברים מדהימים. תמונות בצבעים עזים כמו בסרט התחלפו לנגד עיני. תמונות של דברים שעברו עלי.. היו שם אנשים שאני מכירה, אף אחד לא דיבר איתי. הם רק חלפו לנגד עיני והמשיכו הלאה. חלק מהם חייכו אלי אחרים רק התבוננו. באמצע הופיעה אמא שלי, ממש כמו שאני זוכרת אותה, קראה לי בשם שרק היא קראה לי ככה, ואמרה לי בקול נעים ורך שבאה לבקש ממני סליחה, שהיא מצטערת שלא היתה בשבילי כשהייתי צריכה אותה. אחר כך נעלמה וחזרה שוב כמה פעמים. לפעמים דברה וחזרה על מה שאמרה ולפעמים שתקה ולא אמרה דבר ורק התבוננה בי..

הייתי סוערת וחסרת שקט. התחושות שלי היו עזות וברורות, הרגשתי את הנשימה שלי נכנסת ויצאת מתוכי. נשמתי עמוק והנשימה הזו התערבבה במחשבות, בזיכרונות ובחלומות.

חוויתי זרם של חוויות שבאו אלי ללא הרף; כאבתי, וכעסתי ואהבתי ביחד. החווית הבליחו לרגע, יש שנשארו קצת יותר ונעלמו, ובמקומן הבליחה חוויה אחרת, וגם היא נעלמה, לא ידעתי מהן בדיוק החוויות הללו. רציתי לתפוס אותן שישארו אבל הן נעלמו ובמקומן באו אחרות ואני מתבוננת ולא שבעה ממה שאני רואה.

וכל הזמן הזה המוזיקה מנגנת בחלל ואני שרה בקול את המילים שאני מכירה, שיוצאות מתוכי החוצה..

וכשהשיר "את חרותי" התנגן בחלל החדר הרגשתי שהוא יוצא ממני, שהוא הוא הדרך שעשיתי..

את חירותי / שמרתי לי אותך /כמו כוכב בסער
את חירותי /עזרת לי לעמוד / בכל כאב וצער

ולצעוד בדרכי גורלי /עד תבוא גם עליי השלכת
ולרקום חלומות על קרני הלבנה /וללכת ללכת

סבלתי הרבה וכאבתי בלי די /רק למען אמון בי תתני
נטשתי ארצי וטובי ידידי/ ושלך רק הנני

את חירותי /הורית לי לוותר /על תפנוקים ונועם
את חירותי /לימדת את ליבי / גם בבדידות לשמוח

את שלימדת אותי לחייך /למראה הרפתקה שחלפה לה
ללקק את פצעי במיסתור ולקום וללכת לי הלאה

את חירותי /בלילה קר אחד /הפרתי את בריתנו
כך לבדי /ערקתי מהשביל /עליו פסענו שנינו

ואז התחלתי לרקוד ... היה לי כל כך נעים..רקדתי מתוך תחושת חירות וחופש עמוקה שהציפה אותי ורקדה ביחד איתי.. הריקוד יצא מתוכי והעצים בי את תחושת החופש שבערה בתוכי. וככה חוללתי לי וחוללתי... זורמת עם מה שבתוכי והרגשתי כל כך מאושרת וכל כך קלה וזו היתה תחושה מדהימה מדהימה ורציתי שהרגעים האלה לא יגמרו...

בבוקר התעוררתי בתחושה של אושר גדול... הרגשתי שעבר עלי משהו שקשה לבטא אותו במילים.. ושאלתי את עצמי האם אני אותה אחת שיצאה למסע, מה השתנה בי ומה עוד אני יכולה לגלות על עצמי..

 "איך יתכן" תמה ג'ונתן, "שהדבר הכי קשה בעולם הוא לשכנע ציפור שהיא חופשיה ושהיא יכולה להוכיח זאת לעצמה אם רק תקדיש זמן לתרגול? למה זה צריך להיות קשה כל כך?"

פלטשר עדיין מצמץ לנוכח השינוי בתפאורה. "מה עשית בדיוק בשביל להגיע הנה?"
"אמרת שאתה רוצה להיחלץ מההמון, לא?"
"כן אבל איך..."
" כמו כל דבר אחר פלטשר, תרגול.""

ג'ונתן ליווינגסטון השחף.

שנה חדשה - קלפים חדשים

 

השעון המעורר קטע את שנתי בבוקר, רוך הסדין עטף אותי בנעימות והיה לי נעים מתחת לשמיכה החמה. לא היה לי חשק לקום מהמיטה. חשבתי על המטלות שחיכו לי באותו יום והחשק לקום הלך ופחת. הרגשתי שלא בא לי להתחיל את כל מה שתכננתי ליום הזה ואז הגיע החתול להזכיר לי שעלי ללטף אותו. זה נוהג קבוע אצלו כל בוקר ברגע ששמע שהתעוררתי. אני מלטפת ומלטפת ובכל פעם שאני מפסיקה הוא דוחף את האף שלו להזכיר לי שאני לא קובעת. כשנמאס לי ללטף אני קמה מהמיטה.

נזכרת שוב ברשימת המשימות שלי להיום: להתקשר לחברת הסלולר, לקבוע תור במרפאת השיניים, לסיים את הספר למועדון הקריאה, לבקר את יהודית, לחפש את האישורים שהלכו לי לאיבוד במעבר הדירה, לנסוע לאוניברסיטה... כל אלה יחייבו אותי לצאת מאזור הנוחות שלי.  

נעים לי בתוך אזור נוחות שלי. בפנים, בתוכו, אני מרגישה עטופה. בבית. הכול מוכר. כל ההרגלים שיצרתי ואני משלה את עצמי שהוא שומר עלי ומגן עלי מפני תחלואי החיים. אזור הנוחות הוא מאפיין חשוב שלי. הוא מגדיר אותי. באמצעותו אני מצהירה כלפי כל העולם מהם ההרגלים שלי ומה הגבולות שלי.

אבל אזור הנוחות הוא יצירה של הדמיון שלי. כשאני מרגישה שאני זקוקה לשינוי וליותר עניין בחיים אני יוצאת ממנו כדי לחפש חוויות חדשות. ככל שאני מתרחקת ממנו מפלס המתח עולה. לפעמים המתח הזה כל כך מעורר את החושים שלי עד שזה מציף אותי בפחד. החוכמה היא להגיע לרמה של מתח שמעורר את החושים לפעול היטב מבלי שהפחד יציף אותי.

ככה בדיוק קרה לי השבוע שממש הרגשתי איך הפחד מתחיל להזדחל לו מתחת לעור שלי, כשאני מותחת את אזור הנוחות שלי.

בחודש האחרון מצאתי עצמי מתעסקת בלחזור ללמוד באוניברסיטה, שמתי לעצמי רף גבוה, לא לימודי חוץ אלא תואר במסלול מחקר. זו היתה חוויה ממש טובה. כל דלק שדפקתי עליה נפתחה לרווחה והזמינה אותי להיכנס. וככה מצאתי עצמי כל החודש עסוקה בלהרשם, להבין מה זה אומר, להחליט מה ללמוד, להבין מה הדרישות, מה מצופה ממני, כמה זה ידרוש ממני, נברתי בתיקים לחפש אישורים, הוצאתי מתוך המגירות את מה שחשבתי שכבר לא אגע בו לעולם. וכל פעם אמרתי לעצמי שאם זה לא ילך – אז אני אוותר, אבל בפאזל הזה כל החלקים הסתדרו ממש נהדר וקבלו אותי למה שרציתי ונשאר רק לשלם שכר לימוד..

ופתאם התחילה המלחמה ופתיחת שנת הלימודים נדחתה פעם ועוד פעם ועוד פעם ואמרתי לעצמי שאולי זה סימן שאני לא באמת צריכה ללמוד, ויום אחד הגיע הרגע שבו אמרו שאין יותר דחיות ובשבוע הבא מתחילים והפעם זה סופי. ואני עוד לא שילמתי.

וכשזה התקרב.. ממש קבלתי רגליים קרות. כל מיני אסימונים התחילו ליפול אצלי.. כל מיני תסריטים רצו לי בראש שאולי קפצתי גבוה מדי במחוייבות הזו ואמרתי לעצמי מה את צריכה את זה ולמה לך להכניס עצמך למקום הזה ומה היה רע לך קודם.. ואמרתי לעצמי שמזל שלא שילמתי שכר לימוד אז עוד אפשר להתחרט.. אבל לא באמת רציתי להתחרט. רק רציתי רק לקבל חיזוק לצעד שאני עושה.

ואז הלכתי לדבר עם הילד המתוק שלי וסיפרתי לו הכל ושאלתי אותו מה דעתו ואם כדאי לוותר והוא אמר לי מה פתאום !! את פשוט בפאניקה שזה דבר טבעי כשהולכים למשהו חדש שלא יודעים אותו. "כשתרגעי, תראי שהכל בסדר".

ושמעתי ממנו את כל מה שרציתי לשמוע.. ובסוף בסוף אמר לי שהוא גאה בי וגם האחים שלו פרגנו.. והרגשתי איך כל האמונה שלי בעצמי חוזרת אלי והפחד פשוט מתמוסס מולה..

הרגשתי את האמונה הזו דוחפת אותי להרחיב את אזור הנוחות שלי.

דמיינתי עצמי למטפסת הרים, שכל מכשול שאני מתמודדת איתו בהצלחה הופך אותי לחזקה יותר ומוכנה לטפס לרמה גבוהה יותר בהר. 
אתגרים כאלה הם בדיוק מה שאני זקוקה לו על מנת לגדול. 

הכי טוב זה לגדול מרצון  ולא מכורח. הגדילה משנה את נקודת המבט שלי. מה שתפסתי קודם כבעיה הופך לאתגר ולהישג. אני מדמיינת את עצמי ניצבת על הר גבוה. מאחור אפשר לראות את חיי פרוסים למרגלותיו ומקדימה - שיא ההר הולך ומתקרב, ואני מטפסת לשם.

 בחצות התחילה שנת 2024.

תוהה אילו קלפים יפלו בחלקי בשנה הזו, מה אני מבקשת מהשנה הזו...
שההרים לא יהיו גבוהים מדי וגם האתגרים יהיו בגודל סביר
שיהיה לנו  זמן לאסוף את השברים של כל מה שקרה פה ב-2023,
שתהיה פה ממשלה כמו שמגיע לנו, כזו דואגת לאזרחיה,
הרבה בריאות לאנשים שאני אוהבת
שנאהב הרבה
שנראה את הטוב שהחיים יכולים לזמן ונחיה אותו