סיום העונה הראשונה 13.6.2009
אתמול
חגגנו את סיום העונה הראשונה של שביל ישראל. ואיך מציינים אירוע כזה?
בהליכה כמובן. על הבוקר שמנו פעמינו לנקודת המפגש בתחילת קטע 15 (לפי הספר). אנחנו
הולכים בסדר מסויים מצפון לדרום, בלי לדלג על קטעים ובלי קפיצות. הקטע של
הפעם הוביל אותנו מ'מאיר שפיה' (זכרון יעקב) עד ג'סר א-זרקא. בדקתי וחישבנתי מה
עשינו עד כה. השביל מונה
44 קטעים. אנחנו הלכנו 15 מתוכם. התחלה היתה בתל דן בצפון והיום אנחנו
נמצאים בישוב ג'סר א-זרקא לחוף הים התיכון. יותר מ-250 ק"מ נהלכו ברגל, אני
הלכתי יותר מחצי. בהחלט כברת דרך.
ומה אפשר להגיד על ההרפתקאה הזו שעוד לא נאמר?
קודם כל על חבורת האנשים שאיתה אני צועדת שמישהו מאיתנו כינה אותה
"אוסף של אינדיבידואליסטים שלכל אחד יש אגו די גדול משלו" שזו חבורה
פשוט מופלאה, שמתקבצת אחת לכמה זמן בשביל לצעוד. עושה רושם שזו מטרה
מספיק טובה לקום בשבילה בשעה 4 לפנות בוקר, להיפרד מהחמימות של השמיכה להיקרע
מאמצע החלום, ולצאת לדרך בחושך עוד לפני שהעיתון מגיע. זה כנראה עושה לכולנו
טוב. כל אחד והטוב שלו.
סגרתי ביומן את התאריכים. מראש אני מודיעה שבתאריכים האלה אני לא
פנויה לשום הצעה. הצעות מתקבלות רק אם זה משתלב בתכנית. בהתחלה זה היה מוזר. בהמשך
ראיתי שהסביבה מגלה התחשבות. האורחים שבאים אלי הביתה ביום שישי שכזה, מבינים
שאם הם רוצים לאכול - הארוחה עליהם. ומסתבר שזה עובד.
הפכנו קבוצה. יש לנו שפה וצחוקים קבועים ומנהגים ותרבות של התנהלות
ומסורת ותפקידים.
לפני מועד היציאה מגיע מייל תזכורת. צריך לדווח מי בא ומי לא. יש
חלוקת תפקידים: "פייטני הקטע" יכינו את 'רגע של תרבות', יש
קפה ותה שעל הדרך. האווירה מתחילה להתחמם. טלפונים. יומיים לפני הצעידה
"סגירת קצוות" זה המייל שמפגיש בין המשתתפים לרכבים ואז גם מתברר מי בא
ומי לא. יש התרגשות להיפגש על הבוקר. לא משנה כמה קר כי ישר נהיה חם.
המסלולים עוברים ברובם בנופים ובמקומות שאלמלא השביל מי בכלל
היה מגיע אליהם. כל הזמן הנופים משתנים. וכמו שהארץ מתגלה לפנינו כל פעם
מזווית אחרת, פעם מצד ההר ופעם מצד העמק ופעם מצד הים, ככה אנחנו נחשפים גם למגוון
הצדדים של ההולכים שמביאים את עצמם, עם הרבה צבע וריח וזוויות מעניינות
ומיוחדות, באווירה של חיוך ורצינות ורוח שטות. הכל מעורבב כזה.
וכמה שעות אחרי שחוזרים הביתה מגיע מייל עם התמונות מהדרך. בכל
פעם שאני מתבוננת בהן אני רואה דברים אחרים. אני מסתכלת על עצמי ועל האחרים.
תמונות זה לא דבר קל כמו שזה נראה.. בסוף נמצאת תמונת הסיום של הקטע שתמיד
גוררת איתה תחושה של 'מה, עוד פעם'? אבל למרות שזו תמונה ולמרות שזה 'עוד פעם' אף
אחד לא מוותר. לפני הפרידה אנחנו מנציחים את הרגע. דקה אחרי זה כל אחד יעלם לדרכו.
העונה של הפעם הסתיימה ברביצה וברחצה בשפת הים של ג'סר
א-זרקא. אני חייבת לאמר, לבושתי, שעל אף שהייתי בישוב הזה המון פעמים ולמרות
שהים נורא קרוב, לא חשבתי על זה ש'יש להם ים'. זה נראה לי לא כל כך הולך ביחד ים
וישוב ערבי ועוד ג'סר (תחשבו על זה, לאיזה ישוב ערבי אחר יש ים?). ובכן, לא רק שיש
שם ים, החוף שם הוא אחד החופים הכי יפים שראיתי בארץ. יש שיגידו שהוא היפה שבהם.
במקום הזה יש גם ים וגם נחל שנשפך לים. והמפגש בין שניהם יוצר מפרץ מקסים וחוף
חולי נעים עם שוניות רחבות. הבעיה היא שהוא ממוקם בשולי ישוב ערבי עני, כזה שאף
פעם לא נחשוב לעצור ולהיכנס לבקר בו ולכן ככה זה נראה. חבל. החוף הזה הוא פנינה
אמיתית ואולי יותר טוב שעוד לא באמת גילו אותו.
חגגנו על מלון ואבטיחים וקפה עם עוגה ורגע של תרבות גם ולא
שכחנו גם לטבול בים. כבר כמה שנים שלא התרחצתי בים וכל כך נהניתי. והבטחנו
לעצמנו שנפגש שוב אחרי החגים. ונכון שאנחנו מתכוונים לעשות לזה המשך אבל פה בכל
זאת היה איזה רגע של סיום. סיום השנה הראשונה של משהו מופלא, כמו שאמא שלי נהגה
לאמר: "את יודעת איך זה מתחיל את אף פעם לא יודעת איך זה יגמר" ובאמת
שלא ידענו ... וכשיגמר השרב הגדול והירוק שנהפך לצהוב ידהה ויהפך לחום וצבעי הקיץ
יתחלפו בצבעי הסתיו, נחזור לעונה חדשה שתתחיל מהמקום שעצרנו ...וכשנחזור לים של
ג'סר שוב לא אוכל להגיד שלא ידעתי שיש פה ים..
נשמע מקסים! כל הכבוד לכם!
השבמחקתודה. זו היתה תקופה מאד מיוחדת ומלאת חוויות.. גם היום אנחנו ממשיכים ללכת ורוח החבורה נשמרת. עוצמת החווויה היא שגרמה לנו לרצות להמשיך הלאה כקבוצה תוך שאנחנו משנים מה שצריך ומשמרים מה שראוי
מחקיופי של זכרון.........
השבמחקזו היתה תקופה מדהימה ועד היום אנחנו מתרפקים עליה
מחק