מינימליסטית - פרק שלישי

פרק ראשון - מינימליסטית בקטנה

פרק שני    -  מינימליסטית בקטנה

היום סיימתי את היום ה-17 להשתתפותי בפרויקט המאתגר הזה,

היום ה-11 וה-12 היו ימים של מיון צעצועים. נפטרתי מכל הצעצועים של גילאי 0-2,

את היום ה-13 ביליתי בספריה שלי ונפרדתי משלושה עשר ספרים

היום ה-14 הוקדש למצעים מכל הסוגים, מגבות והבגדים שאני ישנה איתם

בימים ה-15, ה-16 וה-17 חזרתי שוב לארון הבגדים והפעם מיינתי חולצות קיץ וחורף, בגדי ספורט ושאר ירקות,

היום הבא יוקדש לצעיפים. ואני כבר מתכננת במשך הימים הבאים לבקר במקומות שמזמן לא חפרתי בהם לעומק.

בשבוע הזה נפרדתי בסך הכל מ-98 פריטים. עיגלתי ל-100 כדי שיראה יותר יפה.

יש לי לא מעט תובנות מהשבוע הזה.

·        לא פשוט לעמוד במחויבות יומיומית כזו לאורך זמן.
החשק להתחמק מהמשימה הזו הוא גדול. אחרי הכל רק אני יודעת אם עשיתי את זה או לא.
ולכן אני משתמשת בכל מיני אמצעים כדי לגייס את עצמי לעמוד במחויבות הזו.
דרך אחת לגייס את עצמי היא ע"י הכתיבה כאן. אם אני כותבת אז אני מתחייבת.
אני גם מנהלת רשימה מה עשיתי בכל יום. הדף הזה תלוי לנגד עיני במקום מרכזי בבית.
יש לדף שתי מטרות: האחת – לראות מה כבר עשיתי. ועשיתי לא מעט; והשנייה -  לרשום מה שאני עושה בכל יום. מכיוון שלא נעים לעבור ליד הדף ולראות שלא השלמתי את המשימה, אז אני עושה..

·        הכמויות... להיפרד מכל כך הרבה חפצים כל יום זה ממש לא פשוט. זה ממש לא "לקחת ולזרוק". יש משהו רגשי בלהיפרד, ככה אני מרגישה לגבי חלק מן החפצים.. ואני לא כל כך טובה בזה. אבל אני לומדת

·        מה שמדהים אותי זה שהארון לא נראה הרבה יותר ריק בהשוואה למה שהיה קודם. ברור לי שגם אחרי שאני ממיינת יישאר עוד מה לזרוק..

·        לאן הולך כל מה שמיינתי?
את צעצועים מסרתי לחברה, הבגדים ילכו לויצ"ו, אבל מה עושים עם הספרים, הנעליים, ועוד.. הפינוי והשינוע של כל השקיות האלה זה משהו שצריך לתכנן אותו. משהו שלא חשבתי עליו מראש, כשהתחלתי את השתתפותי בפרויקט.

·        הימים עם המספרים הגדולים (מ-15 עד 30) הם הרבה יותר מורכבים ממה שחשבתי..

·        אין על התענוג לראות את מדפי הארון המרווחים והמסודרים וכמה נעים לדפדף בקלות בין הקולבים ולפגוש בגדים שלא ראיתי מזמן. וגם זה הפך להיות קריטריון למיון: אם לא נפגשנו אז יותר קל להפרד..

נחמדות היו התגובות של מי שקרא ואהב את הרעיון.. קבלתי לא מעט מסרונים מאנשים שנדלקו על הרעיון והחליטו להתנסות. שיתוף של אנשים אחרים זה דבר טוב ויש בזה פוטנציאל ליצור מחויבות לביצוע. 

וזה ממש שמח אותי 

מינימליסטית בקטנה - פרק שני

מינמליסטית בקטנה - פרק ראשון

בחודש הקודם כתבתי על המשחק  MinsGame# – שבו בכל יום בחודש נפרדים ממספר חפצים לפי התאריך, ביום הראשון נפרדים מחפץ אחד וביום השני – משני חפצים וכך עד היום ה-30 בחודש בו צריך להפרד מ-30 חפצים.

התחלתי את המשחק ב-1 בספטמבר. כשזרקתי את החזיה הכחולה שלי והיא לא היתה היחידה. זריקת חזיות היתה פעולה שעוררה בי תחושה של מרד. במה אני מורדת הפעם, שאלתי את עצמי. נזכרתי בסיפור "שריפת חזיות" שמקורו בהפגנת נשים שהתקיימה נגד תחרות היופי "מיס אמריקה" בנובמבר 1968, באטלנטיק סיטי, ארה"ב. מחוץ לאולם התחרות, הוצב פח אשפה, לתוכו השליכו הנשים חפצים שסימלו בעיניהן את הדיכוי הנשי: ריסים מלאכותיות, נעלי עקב, רולים לשיער, מחוכים וחזיות ועוד. העיתונים למחרת קבעו ש"הנשים המשוחררות שרפו חזיות", וכך נולד המיתוס המלווה את הפמיניזם עד היום.

אני כבר לא זקוקה למרד הזה היום אבל תמיד נעים להיזכר...

בימים הראשונים המיון היה קל. חפץ פה ומשהו שם וצלחתי בקלות את האתגר. בכל פינה בבית אפשר לאתר חפצים שאפשר להיפרד מהם בלי שום בעיה.

אבל אני לא רציתי להסתפק במשהו קל. המטרה שלי היתה  – ארון הבגדים. כבר מזמן רציתי לעשות שם מיון רציני והחלטתי שאני הולכת על זה.

בשבוע האחרון עברתי מגירה מגירה, מדף אחר מדף ומיינתי והשתאיתי מכל כל מה שאגרתי בבית. כשמיינתי את מגירת הבגדים התחתונים היו לי המון הפתעות. ספרתי 30 חזיות, לפחות 30 זוגות תחתונים ויותר מ-50 זוגות גרביים, לכל מזג אוויר: לקיץ ולחורף ולספורט ולהליכה ולשינה.. בקיצור היו גרביים שאפילו לא  זכרתי שיש לי כאלה. וחגורות – מי צריך 15 חגורות.. ובכל הזמן הזה תהיתי מתי אפשר להספיק ללבוש את כל אלה.

אחר כך עברתי לבגדים. התחלתי מהשמלות.  החלטתי למדוד ולבחון במראה איך הבגד נראה עלי. קבעתי כמה קריטריונים: מוצא חן בעיני או לא. האם אני אוהבת איך אני נראית והאם יש סיכוי שאלבש אותה בעתיד.

וככה מדדתי כל שמלה, מעיל או חולצה וכשהרגשתי שהבגד הזה כבר לא עושה לי את זה – הוא לא חזר לארון ולא פעם תהיתי ביני לבין עצמי מה עבר לי במחשבות כשקניתי את החולצה הזו או את הסוודר שאני בכלל לא מתחברת אליו. ואם אני לא מתחברת אז אין סיכוי שאלבש אותו שוב.

עד כה למדתי על עצמי כמה דברים:

1. שיש אצלי לא מעט מקומות שזקוקים למיון רציני
2. שלהיפרד זה לא קל לי אבל אני משימתית והחלטתי שאני לא מוותרת, אז אני נפרדת.
3. הפעילות הזו מעודדת אותי לשאול לגבי לשאול על כל בגד או חפץ, האם הוא באמת הכרחי, למה הוא נמצא פה, וזה הרגל מעולה שרק בשבילו היה שווה לשחק.

היום היה היום העשירי שאני עושה את הדבר הזה. אני מודה שזה ממש מאתגר. עד כה השלכתי 55 חפצים. לא רע בשביל התחלה.

אני סקרנית לדעת מה יקרה בימים הבאים

מה שמשתקף במראות שלי - כמה מילים על דימוי עצמי וערך עצמי

אני מסתובבת בעולם מלא מראות. בכל מראה משתקפת 'אני 'אחרת. לפעמים אני אוהבת את מה שאני רואה ולפעמים לא. לא פעם אני מנהלת דיאלוגים עם הדמות הנשקפת אלי במראה. אני מדברת אליה. אנחנו צוחקות ביחד ועושות פרצופים אחת לשניה דעתה חשובה לי. היא משקפת לי אותי, כמו שאני רואה את עצמי. אבל יש גם מראות אחרות, בהן משתקפת הדמות שלי כפי שאחרים רואים אותה.

חוץ מהמראות האלה יש לנו מראה אחרת, פרטית, זו המראה של ההערכה העצמית שלנו את עצמנו. זו המראה בה משתקפת הדמות שלנו כפי שאני תופסת ומעריכה את עצמי. יש לי חברה שנראית נהדר אבל כשהיא מסתכלת במראה היא רואה משהו אחר. היא רואה אישה עם עודף משקל. היא כל הזמן אומרת לי שהיא מכוערת. ככה היא תופסת את עצמה. ולכן, למרות שבעיני היא חתיכה ממש, היא תמיד לובשת בגדים רחבים וכהים. היא גם לא אוהבת להכיר אנשים חדשים ומרגישה טוב רק בחברת אנשים שהיא מכירה. זה הכוח של המראה הפרטית. אם את מרגישה יפה זה מה שתקריני החוצה וככה תתלבשי ותנהגי ואם את מרגישה דוחה ולא מושכת – זה מיד מקרין על ההתנהגות שלך.

הערך העצמי שלנו זה משהו שבא מתוכנו, מתוך הפנימיות שלנו. זה משהו שנבנה במשך שנים, כתוצאה מכל ההתנסויות שעברנו בחיים. הערך הפנימי הזה יכול להיות נמוך או גבוה. כשהאדם לא מעריך את עצמו כפי שהוא באמת ועושה הערכת חסר ליכולות שלו, נשמע ביטויים כמו "אני לא טוב בזה", "אני לא חושב שאוכל להצליח", "זה לא מגיע לי" וגם השוואות לאחרים שהם יותר טובים. ואם נתקל אדם שהערך העצמי שלו גבוה נשמע אמירות אחרות לגמרי.

ערך עצמי זה לא משהו קבוע. הוא משתנה בהתאם לנסיבות והוא פועל יוצא של הביטחון העצמי שלי וגם תוצאה של היכרות עמוקה עם עצמי לאורך זמן ועם כל מה שעשיתי בחיים שלי. ולכן המסר שלי לעצמי הוא, שאני צריכה תמיד לאהוב את עצמי ולהתחבר למי שאני וככה הערך העצמי שלי יהיה תמיד במייטבו.  וזה משהו שלא נפסק אף פעם. 

וכתוצאה מכל ההתנסויות האלה סימנתי לעצמי מתי הערך העצמי שלי הוא במיטבו. מתי אני נראית טוב במראת ההערכה העצמית שלי:

-          -     כשאני בוחרת להיות נאמנה לעצמי, לתמוך בעצמי בכל תנאי. גם ברגעים שקשה לי.

-        -      כשאני לא צריכה לתחזק תדמית של "חזקה" או אחת ש"הכל קטן עליך"

-         -      כשאני לא מתאימה את עצמי לאחרים, ומוותרת על דברים שחשובים לי רק כדי שיאהבו אותי ויבחרו בי.

-          -     כשלא איכפת לי שלא יאהבו את מה שאני עושה או אומרת

-         -      כשאני בוחרת לעשות דברים מתווך הערכה לעצמי כי אני זה חשוב לי

-         -      כשאני מכירה בחוסר השלמות שלי, במגבלות שלי ולא מתכחשת לטעויות שלי.

-          -     כשאני שמה לב לקול הפנימי שלי, ואני מקשיבה למה שהוא אומר לי .

-          -     כשאני לא צריכה להסתיר חלקים ממני או לגלם דמות אחרת שהיא לא אני, רק כדי למצוא חן בעיני אחרים.

-        -      כשאני לא עושה דברים שלא נעימים לי, מוותרת מראש על מחויבות שלא מתאימה לי

-          -     כשאני מפסיקה לתת לכעס לשלוט בי

-          -     כשאני לא צריכה לבחור בין לאהוב את עצמי ללאהוב את האחר.

-        -      כשאני מבינה שאפשר ולפעמים צריך לבטא אהבה דווקא בשמירת מרחק ממישהו או בניתוק מוחלט ממנו.

-        -      כשאני מוכנה להיפתח ולחוות כאב ולהראות שאני כואבת ורגישה

 *************

השבוע כשנסעתי ברכבת לתל אביב נקלעתי לשיחת טלפון שניהלה הבחורה שישבה לידי. היא היתה נסערת מאד ודיברה ככל הנראה עם מישהי קרובה. זו היתה שיחה אישית, עצובה, והיא ממש שפכה את הלב שלה. היה שם משבר עם מישהו שיש לה איתו מערכת יחסים. היא כל הזמן אמרה אני מוכנה לעשות כל דבר בשבילו אבל אני לא מרגישה שזה איכפת לו, הוא לא שואל כלום ולא מתעניין. לפעמים יש לי הרגשה שבכלל לא איכפת לו ממני ומה אני כבר מבקשת... אמרה בקול נשבר

זו בצד השני כנראה ניסתה לעודד אותה, להגיד לה מילים שישפרו את מצב רוחה, אבל שום דבר לא באמת עזר. משקפי השמש לא הצליחו להסתיר את הדמעות שניגבה מדי פעם.

יכולתי לתאר לעצמי מה היא מרגישה: שהיא כל כך אוהבת וכל כך מתוסכלת. היא משקיעה ולא מקבלת בחזרה מה שהיא מצפה לקבל. נראה שיש לה ציפייה שתהיה סימטריה ביחסים ביניהם. "אם אני כזאת גם הוא אמור להיות כזה" "אם אני שואלת ומתעניינת אני מצפה שגם הוא יפעל ככה"  אבל העולם שלה לא מתנהג ככה. אין באמת סימטריה ביחסים בין אנשים, וכשהוא לא עושה מה שהיא מצפה - היא נעלבת. יכולתי להרגיש כמה זה משפיע על הערך העצמי שלה.

וזה בדיוק מה שמיוחד במראה של הקשרים שלנו עם אחרים. הקשרים האלה הם לא תמונת ראי סימטרית בה הם מחזירים לי בדיוק מה שאני עושה. מה שחוזר אלי, וגם אליה, זה משהו שונה. לא השתקפות סימטרית אלא השתקפות אחרת.

אם הייתי יכולה להתערב בשיחה היה לי מה להגיד, בעיקר שאם היא לא אוהבת את מה שמשתקף אליה בחזרה יש לה שתי ברירות: להבין שזה ככה ולהסכים להיות שם למרות הכל או לא להיות שם בכלל... אבל אף אחד לא שאל אותי.

מינימליסטית בקטנה - פרק ראשון

לתנועת ההאטה של עמית נויפלד התוודעתי לפני כמה שנים. הרעיונות השונים של התנועה מצאו חן בעיני והתחברתי מאד לרעיון של חיים מינימליסטים.  תפיסת העולם של חיים כאלה היא עמוקה מתייחסת לתחומים ולהיבטים שונים בחיים שלנו, למשל: צמצום הצריכה, שינוי הרגלים, פרידה מחפצים ולפעמים גם מאנשים.

בשלב ראשון החלטתי שאני רוצה להיפרד מחפצים מיותרים. בחיים הקודמים שלי, כשגרתי בבית גדול, היה בו הרבה מקום לאכסן וכשהילדים עזבו את הבית – כמות האכסון הלכה וגדלה. התחלתי מהארונות במטבח, משם עברתי למזווה ואחר כך לארונות בפינת האוכל ובסלון. היו לי גילויים שלא ציפיתי.  מצאתי קופסאות מלאות עוד מהימים שחזרנו מהשליחות (בסוף שנות ה-90 של המאה הקודמת) שטרם נפתחו, מתנות מכל מיני אירועים, מתנות שקניתי אבל לא יצא לי לתת, שימורים שפג תקפם ועוד ועוד ועוד. חוויית המיון עשתה אותי מאושרת. מראה הארונות המתרוקנים היה כל כך מעורר שהחלטתי לא לעצור בקומה הראשונה ולהמשיך לשאר חדרי הבית. ידעתי שגם שם יהיה מה לעשות בגלל שאני לא זוכרת את עצמי מחליפה "קיץ-חורף".  

הכנתי תכנית מסודרת כשבכל פעם אני ממיינת חדר אחר. את מה שהוצאתי, והוצאתי לא מעט, חילקתי לכל מי שרצה, נתתי בשמחה לחנויות יד שניה וגם פח הזבל קבל את חלקו.

הניקיון הזה היה בשבילי גם מעין טקס ניקיון רוחני. אהבתי את מראה הארונות הריקים ואת הסידור המרווח שבו אפשר לראות את מה יש בארון ולא צריך לחטט בערימות והחלטתי שככה אני רוצה להמשיך.

אנשים נוטים לחשוב שלהיות מינימליסטית זה אומר – לזרוק המון חפצים מיותרים מהבית. אבל מינימליזם הוא הרבה יותר מזה והוא לא רק זה. להיפטר מחפצים מיותרים זה סימפטום שמאחוריו עומדת תפיסת עולם עמוקה הרבה יותר. וככה מצאתי עצמי מתבוננת על ההתנהלות שלי בתחומים שונים. כשהגיעה השעה לעזוב את הבית כבר הייתי עמוק בתוך החשיבה הזו ולכן את ההחלטה על "לוקחת או משאירה", הקפדתי לעשות תוך שאני מנטרלת את הרגשות והסנטימנטים שפיתחתי עם השנים כלפי חפצים שונים..

למדתי שאם אני רוצה להתחיל לנהל את חיי בהתאם לתפיסת העולם הזו, הדבר הכי הגיוני הוא להיפרד מחפצים, מהרגלים מיותרים, ולפעמים אפילו מאנשים ולעשות דברים קצת אחרת. קבעתי לעצמי כמה עקרונות מהם אני לא זזה.

·      אין לי מלאי. אני קונה רק מה שאני יכולה לסחוב הביתה לבד מהאוטו, בפעם האחת. זה אומר 3-4 שקיות רב פעמיות, לא מלאות מדי.

·       אין לי מדיח. יש לי מעט כלים ולכן כולם צריכים להיות שטופים כי תמיד צריך אותם. אני משתדלת לא לצבור כלים בכיור ומשתדלת לשטוף אותם סמוך לזמן השימוש. ככה המטבח תמיד מסודר ונקי וגם הכלים תמיד מוכנים לשימוש.

·      צמצמתי מאד את כמות הספרים שיש לי. נפרדתי כל ספרי הבישול. כשאני מחפשת מתכון אני מוצאת אותו באינטרנט. עוד לא הסתגלתי לקריאה דיגיטלית אבל אני עובדת על זה.

·       אני לא קונה 3 ב-100. אני קונה רק מה שאני צריכה, גם זה אומר שמוצר אחד עולה יחסית יותר.

·      אני לא יוצאת לשופינג. אני לא מסתובבת בחנויות. אני הולכת לשם רק כשאני יודעת מה אני רוצה לקנות או כשיש לי מטרה מסויימת.

·      המשותף לכל אלה הוא שאני מכניסה הביתה רק דברים שאני חושבת שהם ממש נחוצים או שאהבתי מאד.

המינימליזם משפיע עלי בדרכים נוספות אחרות. אני מבשלת אחרת. מארחת אחרת וגם לומדת להגיד לא. למדתי להעריך את הזמן שלי אחרת למדתי להיפרד מעבודות שתפסו בעלות על הזמן שלי באופן מוגזם, ולבחור במקומן עבודות שמאפשרות לי לעשות גם את הדברים החשובים באמת – לכתוב, לקרוא, ללכת, לנשום..

בחודש שיתחיל עוד מעט אני מתכוונת להשתתף במשחק MinsGame# –  שבו בכל יום בחודש נפרדים ממספר חפצים לפי התאריך, מחפץ אחד ב-1 בדצמבר ועד 31 חפצים ב-31 בחודש. יהיה מעניין...

ביקור

חשבתי שיקח קצת יותר זמן

שקודם נדבר שיחה רשמית כזו, מה שלומך ומה את עושה, ונחליף חוויות על המשפחה והם יספרו על הילדים שלהם ועל הנכדים וגם אני אספר על הילדים שלי ועל הנכדים.

וביחד נתבונן על הנוף המדהים הנשקף ממרפסת הבית שלהם ונתפעל ממנו ומהים שנראה רחוק והיא תספר על חיות הבר ששומעים אותם בלילה עוברים בוואדי שמתחת לבית,

ולאט לאט נתרגל לנוכחות האחד של השני והרשמיות גם היא תתפוגג לאט לאט ואז נתחיל לדבר.

 

חשבתי שיקח קצת יותר זמן,

אבל מרגע שנפגשנו לא הפסקנו לדבר.

וקשה להסביר את זה איך עם האנשים האלה, את יודעת שאת יכולה לבטא את מה שאת מרגישה והם פשוט יקשיבו. בלי שיפוטיות בלי ביקורת, בלי לחטט. רק להקשיב.

זה לא רק שכיף ומצחיק איתם

זה לא רק שנוח ונעים

זה הדיבור שהוא עמוק ורחב ומשמעותי

זה הדיבור שבו עולות כל השאלות שהן יותר חשובות מהתשובות, שמאפשר לגעת בכל הנושאים.
במי אנחנו ובדרך שכל אחד מאיתנו עשה

ובמחשבות על הילדות ועל הדרכים שבהן החיים מובילים אותנו

וכמה הבית שבו גדלנו מעצב אותנו ומשפיע על מי שאנחנו היום,

ואנחנו מדברים על הדברים החשובים באמת: אהבה, בדידות, קשר, ריפוי.

ואיזה אושר זה. כמה זה מרגיש ביחד ♡♡♡

ולמרות שזה לא חדש זה מפתיע כל פעם מחדש..

ומה שזה עושה לשריר של הלב.. קשה להסביר את זה. 

הלב פשוט מתרחב ומתרחב ומתרחב, ומתמלא.

פוסט יומולדת -19.8.2022

 אני שתים

חיות בי שתים. תמיד. זו לצד זו. באותו הזמן. לפעמים האחת דומיננטית. לפעמים השנייה. האחת מעשית, הגיונית, מחליטה ועושה, הדרך ברורה לה. והשנייה קצת מבולבלת, נוטה לרגשנות לפעמים קצת יותר מדי, נבוכה, חופרת בעצמה, רומנטיקנית, חולמת. לא תמיד ברור לי מי המובילה ומי המובלת. לפעמים כשהאחת צריכה להוביל, זו דווקא השנייה שמשתלטת על המצב.

השתיים שאני, לומדות לחיות יחד בשנים האלה.

האחת היא זו שעשתה חתיכת דרך בשלוש השנים האחרונות. שבנתה לה חיים חדשים, חוגגת בסימן של התחלות חדשות.

השניה בקושי נושמת. לילות שלמים ללא שינה, מסתובבת מצד אל צד, אל הכרית שסופגת את הדמעות. מועקה, מתפרקת לגמרי.

האחת, פורחת מתוכי. מהבפנים, מרחפת בתוכי, זוכרת מי אני ומה אני ומשהו בתוכי זורח.
זוכרת את המרכז שלי ומתכוונת אליו. מרגישה שאני אסופה. שאני במייטבי,

השניה עצובה. מתאבלת על המון אבדנים, על מה שלא יהיה עוד,
על כל החלומות שכבר לא יתגשמו, על השברים והרסיסים
על הספור שלה, על הנרטיב שהיה ונגמר,
ויודעת שזה שיש למישהו אחר נרטיב אחר, זה לא גורם לביטולו של הנרטיב שלה.

האחת לומדת לנווט את דרכה מחדש בעולם שהשתנה מאד, שבו הכל נזיל. עולם בו אנשים לא מוצאים את מקומם, מתקשים להתחייב ולהשקיע, לא מתחברים. מתחברים ונושרים. לפעמים הם עצמם הלכו לאיבוד ולא יודעים מה הם מחפשים. מנווטת ומקשיבה למה שעולה מתוכה.

השניה, כל משבר מטלטל אותה, קצת דרמטית, נוטה לפעמים לראות הכל בשחור ולבן. שוקעת, נעלמת לעצמה ולעולם..

האחת, זורמת עם כל משבר. מתרוממת ממנו כמו עוף החול.
מרגישה שהחיים שלה הם דבש של ממש מכל הבחינות. גם עם האתגרים בתוכם

דופקת הופעה של החיים, לובשת ג'ינס צמוד, מתאפרת, מתיזה על עצמה ענן של בושם Carolina Herrera 212 VIP, ויוצאת לחגוג את החיים. 

שנים שאני עובדת על הסנכרון בין השתים שהן אני, על הטיימינג שלהן.
תוהה איך כל הדברים הטובים קרו לי האחת, כשאני השנייה הייתה פה כל הזמן גם היא.
ואז מתבשלת בי ההכרה כי יחד אנחנו שלמות.

 היום אני חוגגת יום הולדת.

אני מאחלת לעצמי שהחיבור הזה בין השתיים שהן אני, תמיד יתקיים בתוכי.

אני רוצה להמשיך להתרגש ממה שמזמנים לי החיים,

ללמוד כל הזמן דברים חדשים ולהתמודד עם אתגרים חדשים

ולהנות ממשפחתי הקטנה והמתוקה .

שלוש

קיץ שלישי מאז החלפתי את הבית בכפר ההררי הצפוני לטובת הבית החדש שלי במישור החוף ואת החורף לטובת הקיץ. שלושה קייצים, שני מקומות עבודה, שני בתים, הרבה פוסטים, אותו משקל, שלושה נכדים ואהבה אחת שמתדפקת על פתח הבית שלי ואני פותחת לה את הדלת הכי רחב שאפשר.

קיץ שלישי שמסמן את היציאה שלי לחיים אחרים, במובן הכי עמוק של המילה. מה שמפתיע זה שאני עושה כל מה שעשיתי קודם אבל הפעם הכל נטול רגשות אשמה. אני כותבת והולכת ברגל ועובדת במקומות שאוהבת ומתנדבת והולכת לקולנוע ופוגשת חברות ורוקדת ושרה. החופש הפנימי לעשות מה שטוב לי הוא מבחינתי השינוי הגדול.

ככל שחולף הזמן, הכפר הגלילי שלי מתכווץ לכדי נקודות מרוכזות תמציתיות של חיים, כמו תמצית של עשבים שנשארו בכוס אחרי ששתיתי את התה. התקופה שחייתי בו, שלושים וחמש שנים וביניהן שתי גיחות ארוכות לחו"ל, הופכת להיות אוסף של נקודות בעברי...שמתנקזות לסוג של חור שחור.

אני עדיין מחוברת לכל מיני קבוצות ווטסאפ מקומיות ולהודעות של המועצה, עוד סופגת לתוכי חלק מן ההווי המקומי אבל כבר מרגישה שהדברים שהיה לי אליהם קשר בעבר, הולכים ומתרחקים ממני. אני מתעדכנת בכל מיני ארועים ועדה מרחוק לסערות בדברים שפעם היה לי מאד איכפת מהם. אני עוקבת מקרוב אחר ההחלטה אם יפתחו את רח' חרמון (שם גרתי כל השנים), לתנועת כלי רכב מבחוץ או לא. המרקם החברתי ברחוב כבר מזמן השתנה אבל המאבקים נשארו כמו שהיו פעם, אני לומדת איפה סימנו ככר חדשה והיכן סוללים את הכביש מחדש, מתעדכנת במועדי פינוי הגרוטאות ומגלה שהרבה לא השתנה.

עבור מי שחי שם זו תמצית החיים. אני כבר פחות מתרגשת. לפעמים אני מאוכזבת מעצמי שאני לא יכולה להיות חלק מהאהבה העזה הזו ולפעמים חשה כעס על עצמי על שאין אני יכולה לקחת חלק בחגיגה. אבל בלילה בלילה, לפני שאני נרדמת, אני שוכבת במיטה ונזכרת שאני במקום אחר ומבינה שאני כבר לא יכולה להיות חלק מהשמחה הזו ומהסערות האלה.

אין שום דבר מסעיר בזיכרונות שלי. כששואלים אותי למה אני מתגעגעת  אני אומרת שאני בעיקר מתגעגעת לחברַים אהובַים וכי הדברים שאינם עוד — אינם עוד פיזית, אבל הערך שלהם ספוג איתי בהווה. הדבר שעדיין ראוי להתגעגע אליו נמצא איתי. ובמקום הדברים האלה באים דברים אחרים.

מראות אחרים מציפים את העולם שלי ואליהם עכשיו אני מחוברת: חופי הים, שבילי ההליכה ברגל, ימי חמישי במדרחוב, השיחות אל תוך הלילה. נקודת המבט שלי משתנה ודברים אחרים משמעותיים ממלאים את עולמי.

הכפר הצפוני הופך להיות עוד נקודה בשורת המקומות בהם עברתי וכך גם הגעגוע. הזכרון המתוק מהול בציפיה לעתיד כמו בשיר של אלתרמן:
"...והדרך עודנה נפקחת לאורך
וענן בשמיו ואילן בגשמיו
מצפים עוד לך, עובר אורח"
גם אני בציפיה שהדרך שנפתחה אלי תמטיר עלי גשמי ברכה.

יום השנה השלישי.

שתים 

אחת