נגמרו התירוצים

כל מה שאני צריכה ללמוד בע"פ. בנקודות

מחר זה היום שבו אעמוד לא חשוב איפה (בזום, אלא מה?) עם ההרצאה שלי.

אני, שמורגלת בהרבה הרצאות וכבר עמדתי בפורומים שונים בפני קהלים שונים, מצאתי עצמי הפעם במקום אחר. אחר לגמרי.

הפעם זו לא הרצאה על חומר שאני מכינה ולא על נושא שאני בוחרת להציג לקהל במסגרת מפגש מקצועי. הפעם ההרצאה היא אני. הסיפור האישי שלי. ידעתי שזו תהיה חשיפה אבל לא תיארתי לעצמי עד כמה. אני מזהה בעצמי את הרמזים לקושי הגדול של ה"דבר הזה"

אני מתחמקת כל הזמן מלגעת בזה, אני דוחה את כל מה שצריך לרגע האחרון וגם ברגע הזה כשאני צריכה להתאמן, להתאמן, להתאמן, אני כותבת פוסט. לעצמי אני אומרת שזה רק הפוסט הזה ואחרי הפוסט אתאמן אבל אני יודעת שאחרי הפוסט אשטוף את הבית, אקפל את הכביסה, אצא להליכה ברגל, אכין ארוחת צהרים ואז לא יהיה לי זמן כי כבר יגיע השיעור שאני מלמדת היום ואחריו הפגישה בזום ובסוף אהיה כל כך עייפה שזה ידחה למחר... בקיצור. זה לא קל בכלל. היום יש catch.חגית תבוא בערב ואז כבר לא אוכל להתחמק.

רוב האנשים שאני מספרת להם על זה חושבים שזו משימה די קלה. הרי כבר דברתי כל כך הרבה פעמים, אז מה הבעיה לעשות את זה עוד פעם? אכין מצגת נחמדה, אמלא אותה במלל וקצת תמונות נחמדות, יש לי דפים עם חומר כתוב וזהו. יש הרצאה.

אבל כל זה התברר לי כטעות אחת גדולה. הרצאה טובה דורשת תהליך אחר. עמוק יותר. היא דורשת שאבין איזה ספור אני רוצה לספר לקהל, מה המסרים שאני רוצה להעביר ואיך אני רוצה להעביר אותם למי שישמע אותי, איך אגרום למי ששומע אותי להיות מרותק למה שאני מספרת ולא לנטוש אותי באמצע כי משהו אחר צץ... איך אני גורמת להם להזדהות איתי, להבין את השינוי שלי ולגרום להם להיות בהבנה שזה אפשרי גם בשבילם. אם רק ירצו.

ואת כל זה אני צריכה לעשות ממקום של התרגשות והשראה ותשוקה והתלהבות ושמחה ואופטימיות ותביאו לי עוד כמה מילים מתלהבות כאלה כשהרגליים שלי רועדות מעצם האירוע והבטן מתהפכת..

את המחשבה שזה יהיה קל יחסית, נטשתי עוד בתחילת הדרך. עבודת ההכנה היתה סיזיפית למדי. הרצאה כתובה לא דומה להרצאה שבע"פ. זו שפה אחרת. בכתיבה מרחיבים במילים ובדבור בע"פ מצמצמים. בכתיבה אפשר להוסיף ולתאר, להביא דוגמאות ובדיבור אם מביאים ספור אחד טוב הוא כבר מתאר הכל ולא צריך להוסיף יותר.

כתבתי הרבה סיפורים כדי לזהות את אלה שמנהלים אותי. כשנוצרה אצלי התבהרות השלכתי הצידה את כל מה שלא התחבר לתמה המרכזית. את הספורים כתבתי בזמן הווה כדי ליצור תחושה שאני חיה אותם מחדש, כאילו הם קורים עכשיו. שמתי לב שכשיש ספור טוב, הוא לא מאבד מעוצמתו והוא מרגש גם אם עברו הרבה שנים מאז התרחש. ההתרגשות הזו אמורה לצאת החוצה אל הקהל.

ההרצאה תתחיל בהתרחשות כדי ליצור קצב דינמי אצל המקשיב ואולי ירצה להישאר ולשמוע עוד. אני יודעת שאנרגיה טובה אצלי תקרין גם על מי שמקשיב. יש לי ניסיון בזה משיחות טלפון. אני תכף מזהה את האנרגיה של מי שמדבר איתי.

הזמנתי לערב הזה אנשים שחשובים לי. אלה בוודאי יישארו עד הסוף כי הם "שלי". הם קהל שבוי. אבל בקהל יהיו עוד אנשים. מה יגרום להם להישאר ולרצות להקשיב לי עד הסוף. יש היום  מלא הרצאות מעניינות. למה דווקא שיתקעו עלי?

לשאלה הזו יש הרבה תשובות. אני רוצה לתת להם משהו שייקחו לעצמם כחומר למחשבה. שיחשבו על מה שאמרתי ביום שלמחרת, בשבוע שאחרי זה. משהו שיגרום להם להתבונן גם על עצמם ולהגיד "וואלה, גם זו אפשרות". משהו שיעורר אותם.

ואחרי שאני עושה את כל הרשימה הזו ברור לי שכדי להגיע לרמה כזו, בזמן שנותר עד ש.. עלי להתאמן להתאמן להתאמן, ללמוד את הטקסט בע"פ ולהתאמן עם המצגת. ככל שאני מתאמנת יותר ולומדת את הכל בע"פ, אני מתחברת יותר אל הטקסט ומרגישה שהדברים יוצאים מתוכי.

אני מנסה להתאים את טון הדיבור לתוכן, לסיטואציה. אם אני פוחדת אני רוצה שירגישו וכשאני מבולבלת ונמצאת בצומת דרכים או שמחה – אני רוצה שזה יעבור גם. אני רוצה שמי שיקשיב לי ירגיש את זה.

בקיצור, נגמרו התירוצים ואני הולכת להתאמן..

אין הר גבוה מדי

הנה נרקיסים. צילמה נגה

הבוקר התחיל בירידה מהר תבור. הירידה התלולה מאד הזו מספקת לנו חוויה מאתגרת והרפתקנית במיוחד ומפגישה אותנו עם חורש צפוף, הרבה בוץ, וקצב הליכה איטי שמתחייב מהשיפוע התלול. מקלות הליכה זה פריט חובה בירידה הזו מפני שבלעדיהן אין באמת במה להיאחז. אנחנו מאושרים מאד אחרי הירידה הזו. כל שאר המסלול כבר היה קלי קלות והתאפיין בכך שירדנו ועלינו (הר דבורה) ושוב ירדנו ועלינו (הר יונה), אבל הר תבור זה הר תבור.

סימון שנל, פסיכולוגית מאוניברסיטת קיימברידג', כתבה ש"אין הר גבוה מדי" "או אין ירידה תלולה מדי" כשחברים נמצאים לידנו. היא ערכה ניסוי ובו העמידה את המשתתפים מול הר ושאלה אותם: "כמה תלולה העלייה?" נבדקים שעמדו עם חבר קרוב העריכו את העלייה כתלולה הרבה פחות לעומת אלו שעמדו לבדם מול ההר. בניסוי נוסף הראתה שנל שמספיק אפילו רק לדמיין את אותו אדם קרוב לצידנו כדי לטעת בנו את התחושה שההר תלול פחות ושהאתגר הזה אפשרי.

וזה בדיוק מה שהיה לנו במסלול אתמול. הירידה מגובה של 562מ' ל-270מ' היתה מאתגרת מאד אבל אף אחד מהקבוצה לא חשב לוותר עליה או לחפש דרך אחרת. השבוע כתב לי מישהו שהולך בקבוצת מטיילים אחרת: "היה טיול מאתגר מאוד - עלייה קשוחה עד למצוק, וירידה חזקה במעלה. ראיתי בזה גם מעין מבחן לעצמי בתוך הקבוצה. המאמץ היה לא קל אבל הנה אני בקצה המעלה". מרגש

מישהי חמודה מהקבוצה שלנו אמרה ברגע של גילוי לב "אף פעם לא האמנתי שאוכל לעשות את זה". הניצחון האישי שלה ניכר בכל פעם שהיא מתמודדת עם משהו שנראה בלתי אפשרי, למשל מפל עם סולמות או סנפלינג.. כי כשיש אתגר אין כמו קבוצה טובה. "רוח הקבוצה" היא שדוחפת להתמודד ולהבין שזה אפשרי ושהירידה או העלייה ממש לא נוראים. זו גם התשובה לשאלה מי הייתי רוצה שיעמוד לצידי מול העלייה התלולה. למדתי את זה בשנים של הליכה משותפת.

********

בנהיגה בדרך הביתה מיום שישי של הליכה אני שוקעת לי בהגיגים. חוץ משביעות הרצון האישית על עוד יום של הליכה, אני נפעמת כל פעם מחדש מהמחשבה על "מה שמחזיק אותנו" ביחד כל כך הרבה שנים. אני מנסה לפרוט את זה למרכיבים קטנים.

ניכר לעין שהקבוצה הזו חשובה לנו וכדי שהטוב הזה ימשיך להתקיים צריך לחשוב על כל הפרטים ולא להשאיר שום דבר ליד המקרה. יש לנו לו"ז מפגשים קבוע לאורך השנה. הלו"ז נקבע בקיץ כך שכל אחד יכול לסגור את התאריכים ביומן שלו. במשפחה שלי וגם החברים יודעים שימי הליכה זה משהו יצוק בבטון ושאי אפשר לגעת בו.

המפגשים שלנו הם תמיד במתכונת זהה: התראה לפני היציאה, רישום ליציאה וחלוקת תפקידים לנרשמים. איש איש ותפקידו. יש אצלנו לא מעט תפקידים אבל התפקיד הכי נחשב זה "פייטן השביל". בתפקיד הזה, מי שנבחר/ת אמור לתת סקירה על השביל שלאורכו אנחנו מהלכים וגם לספר הגיגים שיבחר במהלך יום ההליכה.

וככה זכינו למגוון סקירות וספורים. השבוע שמענו על גלגוליו ההיסטוריים של הר תבור יחד עם החשיפה למשוררת ע. טור-מלכא (שהיתה אישתו של אצ"ג) שכתבה שיר על התבור, בפעם הקודמת היו אלה נתן זך ודוד אבידן, וגם מילות אבל על אמא של תמי שנפטרה וסיפורה של דורית איך התקבלה להדריך בבי"ס שדה עין-גדי, בהזדמנות אחרת שיתף אותנו עודד המוסק בחוויות מסיק הזיתים, כשהלכנו ב"סובב כנרת" נדב ספר לנו על חוויותיו כילד שגדל בקבוץ תחת הפגזות, סיפורי בית ספר "כדורי" עולים אצלנו בכל הזדמנות, וגם חוויות מהשירות הצבאי בצד חשיפה לספרים שכדאי לקרוא. הכל בהתאם לתוואי ולשביל ולמה שיתחשק למי שהוא המפייט התורן. מי יותר אישי ומי פחות. כל אחד לפי מה שמתאים לו.

אחת לתקופה יש גם מפגשים חברתיים: חגיגת יום עצמאות משותפת אצל חומי, אירוע סיום שנה – אצל מי שמתנדב, ולפעמים יש גם חגיגת שבועות וראש השנה – בשנים בהן אין קורונה.. בין המפגשים האלה נפגשים גם במעגלים יותר מצומצמים וזה עושה "אקסלרציה ליחסים". בקיצור אנשים נפגשים, כי הם רוצים באמת.

נוצרה פה מערכת יחסים שעבור רבים היא מקום שטוב להיות בו. זה ידוע שבמחיצת האנשים הנכונים אנחנו מרגישים הכי טוב שיש ואנחנו נהנים לבלות בחברתם. התחושה של כולנו היא שצמח לנו משהו יפה, משהו שטיפחנו לאורך הרבה קילומטרים של הליכה עם הרבה מים ושמש..

החברותא לא נגמרת במסלול ההליכה. "רוח הקבוצה" נמשכת גם אחרי שאנחנו נפרדים:  בשיחות הוואסטאפ, תמונות צלמי השביל שנשלחות בהמשך, והמפגשים האישיים. לשמור על זה לאורך זמן זו עבודה, אבל זו העבודה הכי מתגמלת שיש.

יצא משהו טוב מהקורונה - סכום ביניים אישי

 

Photo by Pavel Anoshin on Unsplash

אמנם אנחנו עוד לא אחרי ולקורונה יש עוד חלק משמעותי בחיינו אבל כרגע מתאים לי איזה סכום ביניים קטן.

אם אפשר לתמצת את המצב ב-15 מילים, אז זה מה שיש לי להגיד:

הקורונה חשפה את העובדה שחיינו בעולם שבו הכל מוגזם ואז הסתבר שיש אלטרנטיבה ואפשר לחיות אחרת. 

ועכשיו קצת פירוט: (נתתי שמות לקטעים לטובת מי שירצה לדלג..)

גם אני הפסקתי לעבוד ב-15.3. לקראת חופשת הקיץ חזרתי לכמה שבועות אבל אלה היו פרפורי גסיסה של מערכת שבקושי מצליחה לעמוד על הרגליים (מערכת החינוך, אלא מה?) ומאז אוגוסט אני לא עובדת בכלל. אני מייעצת בהתנדבות למי שפונה אלי. נחמד להרגיש שאני יכולה להביא תועלת גם בתקופה לא יציבה כזו, אבל לא מתפתח מזה שום דבר מחייב. וזה ממש בסדר.

הקורס שאני מלמדת במכללה מתקיים השנה כולו בזום והנה מסתבר שאפשר גם בזום. אני מצליחה לשמור על קשר לא רע עם המשתתפים, הקשר מתבטא גם בשיחות טלפון ובסמסים וכשצריך - אני מצליחה לסייע להם לא פחות טוב ממה שעשיתי בשנים קודמות. ומאידך, אני חוסכת שעות של נהיגה הלוך ונהיגה חזור, חוסכת צילום של עשרות דפים, והלומדים מגיעים בזמן לשיעור. אין איחורים. אין הסחות דעת. הכל יעיל וענייני ומצד שני גם יש גם תמיכה והקשבה. פשוט תענוג

מלכת הכביש

נהגתי להצהיר שיש חודשים בשנה שבהם אני גרה באוטו. ביליתי המון זמן בכבישים ובפקקים. זה תמיד היה המרוץ נגד השעון. היום אני כמעט ולא נוסעת. מד ספירת הק"מ באוטו שלי נרגע ומן הסתם זה גם מעלה את ערכו של האוטו. אני כבר לא מדברת על החסכון הגדול!! בדלק. והפקקים? כמה נחמד שהם הפכו לאירוע מזדמן ולא משהו שהוא חלק משגרת יומי.

"החיים הרגילים" שלי היום

אני גרה כמה חודשים בבית שלי. לפני הקורונה לא היו לי הרבה הזדמנויות להיות בבית. יצאתי מוקדם וחזרתי מאוחר. עכשיו אני נמצאת הרבה בבית וזה עושה לי ממש טוב. אני אפילו נהנית לנקות ולסדר וויתרתי על שירותיה הטובים של העוזרת. אם מישהו היה אומר לי שיום אחד אני אכתוב את זה, הייתי אומרת לו שהוא הוזה. 

היום אני קמה בנחת. יושבת בבוקר על המרפסת עם הקפה והעיתון, נהנית מהנוף ומהאוויר הטוב וממש לא רוצה שזה ישתנה.

"העולם האמיתי" בחוץ

אף פעם לא הייתי צרכנית היסטרית של חנויות או בליינית בלי הכרה. המשבר הזה הביא אותי לחשוב על חלק מן ההרגלים שלי ומה זה בכלל "העולם האמיתי". אין עכשיו טיסות לחו"ל ואין קניונים לבלות בהם ומסתבר שזה ממש לא הכרחי. אפשר לחיות בלי לטוס 3-4 פעמיים בשנה לחו"ל. 

המצב החדש אפשר לי לגלות מקרוב את סביבת הבית החדש שלי, גיליתי שבמרחק הליכה או נסיעה קצרה, יש מקומות מקסימים שלא ידעתי על קיומם ואפשר לחזור אליהם עוד ועוד. 

חברים אחים ילדים נכדים סרטים הצגות מסעדות

נפגשתי עם מי שרציתי גם אם לפעמים הייתי בבחינת "שוברת סגר". כשהתגעגעתי לנכד הקטן שלי פשוט קמתי ונסעתי אליו. כמובן שהכל היה בהסכמה. למי שזה התאים לו.

הרווח הגדול היה עם הנכדים שגרים קרוב אלי. בילינו הרבה שעות ביחד בתקופה שהגן ובית הספר היו סגורים. עשינו פעילויות ביחד, עשינו מחנה בבית, יצאנו לטיולים ברגל בסביבה והיה פשוט כיף. היחסים שלנו העמיקו והקשר גם. כולנו הרווחנו מזה.

סרטים, הצגות, מסעדות – ממש לא חשתי בחסרונם. יש המון סרטים טובים בטלוויזיה. הסינמטקים מציעים כל הזמן הקרנת סרטים בבית במחיר ממש מצחיק. השתתפתי בכמה כנסים בזום. ביליתי בפסטיבלים שונים דרך המחשב והמסעדות ממש לא חסרות לי. 

זה עשה לי קצת מחשבות על מה שהיה לפני. אולי הכל היה קצת מוגזם: המחויבות לארוחות המשפחתיות ביום שישי או שבת, ימי ההולדת של הילדים, החתונות הגדולות. הבר/בת מצוות.. הבת של חברה שלי התחתנה באירוע של 20 איש והיה מקסים. אני השתתפתי בזום. האורחים התחלפו. כל שעה 20 אחרים. היה בזה משהו מיוחד מרגש ואינטימי. אז אולי זה לא כזה היסטרי ויש אופציה אחרת.  חתונה בגינה המקסימה של הבית היא גם יפה וגם יותר חסכונית לכולם.

מה עם כל הגירויים החיצוניים?

גירוי חיצוני זה דבר שלוקח אותך בסערה, משכנע, גורף, ממכר. אצל לא מעט אנשים שהכרתי הרגשתי שהם היו ממש אבודים בלי קולנוע ובתי הקפה ומסעדות. כשהכל נפסק הם היו חסרי מנוחה. חשבו שלא יוכלו בלי. אבל אז גילו שאפשר לחיות טוב גם עם הרבה פחות גירויים חיצוניים, ואפשר לשבת עם כוס תה על המרפסת ולדבר או סתם לשתוק ביחד. יש בזה הרבה שלווה.

יש יותר זמן לקרוא ספרים ולצפות במשהו מעניין בטלוויזיה. אנשים ספרו לי שסידרו את הבית. בהליכה בחוץ ראיתי את זה. כמויות הזבל גדלו. הזמן נוצל לסדר, לעבודה בגינה, לפרויקטים שאף פעם לא היה זמן לעשות. הקורונה עצרה את ה"קצת מוגזם" הזה לרגע. פתאום הבנתי שמה שנראה הכרחי הוא לא הכרחי, שיש חלופות. שיש עוד אופציות לאיך שאנחנו חיים.

אני מסתכלת על עצמי ועל אנשים מסביבי ומתרשמת שלרוב האנשים זה עשה טוב. יש יותר איזון בקצב החיים, יותר זמן למשפחה ויותר זמן אישי, חשבון הבנק שלי נראה טוב, אני חושבת יותר על כל הוצאה האם אני באמת זקוקה לה, לא חשתי בחסרון הנסיעות לחו"ל וגם לא בחסרון הריצה המהירה כדי להספיק הכל. אני אוהבת לשהות בבית שלי, נהנית מציוץ הציפורים ומהירוק המקיף אותי. ביציאה מהבית שלי משתרע פארק ענק, בכל בוקר כשאני יוצאת להליכה אני מגלה בו משהו חדש שלא הכרתי ומתפעלת. פגשתי מקרוב את משפחת החזירים שמשוטטת לה אצלנו בלילות ואני עוקבת מקרוב אחר הפריחה של אחרי הגשם. הקצב החדש ממש מתאים לי.

מבחן לקשרים אישיים?

נכון, המצב הזה גזר התבוננות מחודשת של קשרים. היה לי קשר שהיו לי ספקות לגביו, המשבר גרם לבדיקה יותר אינטנסיבית של מה שיש בקשר. ראיתי את החלקים שלא עובדים. זה חבל, אבל יותר טוב ככה. מצד שני : מישהי מקסימה שאני מכירה אמרה לי "למדנו לחיות ביחד".

אבל אם אני חושבת על זה שהיה מישהו שהייתי מרוצה איתו חלקית, אז אולי לא כל כך נורא לאבד אותו. היה טוב ונגמר, כמו דברים אחרים בחיים. אני לומדת לקבל שדברים מסתיימים. אהבתי אותם כשהם היו ואני מוותרת עליהם כשהם אינם. אני מסגלת לעצמי גמישות בחשיבה.

האם העולם השתנה?

בסך הכל מדובר בכמה חודשים של שינוי מתון באורח החיים. אני לא חושבת שזה משהו להתרגש ממנו יותר מדי. אני גם לא מאמינה שהעולם ישתנה באמת. התקופה הזאת תשאיר חותם, אבל לא טראומטי מדי.

הנטייה שלנו היא להיצמד להרגלים הישנים, אני רואה את זה היטב בעבודתי. אבל בכל זאת קרה משהו ואפשר להשתמש במה שעבר עלינו ובמה שלמדנו בתקופה זהו.  

בעוד כמה חודשים כשהכל ירגע וכולנו נהיה מחוסנים, כי בלי חיסון לא נוכל לזוז לשום מקום ("יש לך אישור שקבלת חיסון?) נחזור להתחבק ולהתנשק כמו קודם. האמת היא שדווקא אהבתי את זה שלא חייבים להתנשק בלחיים כל פעם שנפגשים. אישית, אף פעם לא סבלתי את זה במיוחד.

חזרות ראשונות

__________________________________________________________________________

אתמול עמדה מולנו בפעם הראשונה. היא באמצע שנות השלושים שלה. ההופעה שלה מושכת את העין, מסוג האנשים שאי אפשר להתעלם מהם כשהם נכנסים לחדר. הלבוש שלה ספורטיבי ומוקפד. הכל מותאם. היא תמירה, דקת גזרה ויפת מראה. נעלי העקב הגבוהות משוות לה מראה גבוה יותר ממה שהיא באמת. ההופעה שלה משדרת שבריריות וחוזק ביחד. מן צרוף אוקסימורוני שכזה.

ההתרגשות של הפעם הראשונה ניכרת מאד. לעמוד או לשבת, איך יותר נכון לספר את הסיפור שלה. הראשוניות הזו לא תהיה אותו דבר בפעמים הבאות. פעם ראשונה היא תמיד משהו ייחודי. בתולי משהו.

בהתחלה הקול שלה סדוק ולא בטוח ולאט לאט הקול הופך להיות חד וברור. היא שוטחת לפנינו ילדות של קשיים ומצוקה יחד עם רצון עז להיות הכי טובה והכי מוצלחת. ההורים מתקשים לספק תשתית כלכלית ורגשית בטוחה והיא הופכת להיות ילדה הורית ומבינה שעליה לסמוך רק על עצמה. כשהיא פורצת אל החיים בסערה היא כל כך צעירה. הספור שלה מרתק. היא מרשימה, ההישגים שלה מדהימים, פשוט בחורה עם ביצים.

הסיפור שלה מהדהד בתוכי וזורק אותי למחשבות על חיי שלי. הוא חושף אותי לבחירות שאנחנו עושים בחיים. כמה גדול הדמיון בין הבנזוג שהיה לאבא שלי. מדהים להיווכח, בלי שנהיה מודעים לכך, שאנחנו משחזרים בחיינו הבוגרים דפוסים שהתקבעו בילדות. איריס וגלית קוראות לזה התמה שמנהלת אותך. והיא אכן מנהלת ובגדול !!

השבוע שמענו את כל הספורים. הספורים שונים אבל יש חוש שני שעובר בין כולם: חוויות ילדות שמטביעות חותם בל ימחה, משבר גדול שמאלץ לצאת מהאזור הנוחות וגורם להתפתחות. קשיים גדולים שהופכים להיות הזדמנות, הטוויסט שנכפה עליך ומביא לצמיחה, אופטימיות, אמונה בעצמנו ובכוחות שלנו. ובעיקר בעיקר, לקיחת אחריות אישית על החיים ועל מה שקורה ויקרה בם.

עכשיו מגיע גם התור שלי לספר. במפגשים הקודמים שתפתי בספורים קטנים ובאפיזודות מחיי, עכשיו הכל התחבר למשהו שלם ומגובש. הספורים הקטנים נארזו ביחד עם התיאורים למשהו שלם. בעיני זה נראה טוב. יש רצף בין הדברים, יש חיבור למסר שאני רוצה להעביר. יש מינון נכון בין תיאורים לבין רגעים של התרגשות. אבל חשוב לי לשמוע מה אחרים שומעים כדי לדייק יותר את הדברים.

לקראת החזרה הראשונה שלי הייתי סקרנית מאד לספר את הספור שלי בקול רם. בפעם הזו אקרא את הדברים מן הכתב. זה רגע של חשיפה גדולה עבורי, משהו שאני מתמודדת איתו לראשונה. אני עומדת בקדמת הכתה מאד נרגשת. כשאני מתחילה לקרוא, הקול שלי נמוך ואני מרגישה את ההתרגשות בתוכי גואה. מדי פעם אני צריכה לעצור כי הדמעות חונקות את גרוני. אני לא מוותרת. אני עוצרת לרגע, אוספת את עצמי וממשיכה מתוך ההתרגשות שאני נתונה בה. לאט לאט הקול שלי מתגבר ומתייצב.

כשאני מסיימת לקרוא הרגליים שלי רועדות ואני חייבת לשבת. אני מרגישה בתוכי תחושה של גאווה שעשיתי את זה. אחרי שאני נרגעת קצת אני מתפנה לשמוע מה אומרים השומעים, מה עבר טוב ומה פחות. איפה צריך לשפר ולתקן. מה יש יותר מדי ומה חסר.

עכשיו צריך ללמוד את הכל בעל פה. החזרה הבאה תהיה בעל פה. מעניין איך זה יהיה.

*******

מעבר לתהליך האישי שאני עוברת בסדנא הזו, אני מתבוננת על הסדנא הזו גם מהצד. בעין מקצועית.

אני רואה אוסף של אנשים שהציבו לעצמם מטרה, בדרך כלל בתחום המקצועי או האישי, משהו כמו: הרצאה טובה יותר, שיווק טוב יותר בתחום שלי או יש לי נושא/מסר חשוב שאני רוצה להעביר לעולם. בתוכם בוער משהו שרוצה לצאת החוצה אחרת ממה שהיה עד היום. ולכן באו לסדנא.

ותוך כמה שבועות הם מתכנסים למשהו שלא חשבו עליו בכלל ושהוא בעיקרו תהליך אישי. יש שזה קורה להם כמעט מיד ויש שאצלם זה לוקח זמן. אבל בסוף, אצל כולם, התוצר הוא אחר ממה שחשבו והוא עוצמתי וחווייתי ומרתק. אין לי מושג באיזו מידה היתה להם הבנה לעומק לגבי התהליכים האישיים שיעברו עליהם בסדנא הזו.

מתישהו בדרך, המטרה המרכזית עוברת שינוי אבל לא נעלמת. פשוט מגיעים אליה בדרך אחרת, דרך התהליך הפנימי האישי. הדבר הזה משביח מאד את התוצאה. התוצאה היא  הרצאה טובה יותר שיוצרת חיבורים אחרים אל השומעים וחווית שמיעה אחרת.

אני תוהה מה מחולל את השינוי המדהים הזה. כרגע יש לי כמה תשובות:

מבחינת המשתתפים, זו המוכנות להיות בתהליך, להתמסר אליו ולשתף פעולה עם מה שמתבקש לעשות.

ומהצד של המנחות - מעבר למקצועיות שלהן ולהרגשה שהן יודעות מה הן עושות, הליווי שלהן הוא טוב והדוק, יש בו תשומת לב לפרטים, המשימות מוגדרות ונבנות בהדרגה ויש לו"ז שממנו לא זזים. והכי חשוב - הן איתנו כל הזמן ולכל מה שצריך.

זה הסיפור שלי

צילמה מיטל דור

כשפתחתי את הבלוג הראשון שלי הייתי מלאת חששות. מצד אחד רציתי לכתוב אבל יש הבדל בין לכתוב למגירה ולכתוב כדי לפרסם בחוץ. בשבילי לכתוב לבלוג זה היה סוג של "בחוץ". ביני לבין עצמי תהיתי האם יש לי מה להגיד ומי בכלל ירצה לקרוא את זה. בהתחלה כתבתי בהיסוס. התגובות היו מפתיעות. היה בהן משהו מכיל ומעודד. לאט לאט תפסתי אומץ וכתבתי יותר פתוח ופה ושם גם הרשיתי לעצמי להיחשף קצת יותר. טוב, לא להיחשף ממש אבל הרבה יותר, יחסית לנקודת הפתיחה. היו פעמים שאפילו הפתעתי את עצמי וזה היה שווה. קהל הקוראים שלי גדל מאד, כמות התגובות גדלה גם, התחלתי לקבל מחמאות על הכתיבה וקבלתי גם כמה פניות מחוקרים באקדמיה שבקשו להשתמש בחומרים שכתבתי לצרכי מחקר. ברור שהסכמתי.

במשך הזמן יצרתי כמה סדרות של פוסטים: כתבתי על מלחמת שלום הגליל, ההליכה בשביל ישראל, ליווי בתי ספר, הנסיעה להודו ולמקומות נוספים, ההתנדבות בפעמונים, על להיות אמא למתבגר וגם עלי ועל המשפחה שלי, אבל לא חשוף מדי. שנות הכתיבה הרבות הולידו הרבה פוסטים.

הכי אירוני היה השם שבחרתי לבלוג. השם הזה היה התגלמות כל מה שלא הייתי. אולי בגלל זה הוא נבחר, כדי שיפיח בי קצת יותר אומץ וילמד אותי להתגבר על הפחדים הפנימיים שהתרוצצו בתוכי. היום אני חושבת שזה היה סוג של אקדח מעשן, מעין רמז מטרים למי שאני אהיה ביום מן הימים.

********

הדד ליין של ההרצאה שלי מתקרב בצעדי ענק. כבר כמה שבועות שאני מתחמקת מכתיבתה ולא מצליחה לגייס עצמי לכתוב אותה. בסוף יגיע הרגע שבו כבר לא אוכל להתחמק יותר ואצטרך להתיישב ולכתוב. יש לי המון רעיונות בראש אבל שום דבר לא התגבש למשהו שלם שאני יכולה לדמיין. אולי הדרך שלי שגויה, אולי פשוט צריך להתחיל לשבת לכתוב ואז הדברים יבואו תוך כדי וגם המבנה יתגבש.

בינתיים אני לומדת מה אחרים עשו, קוראת תסריטים של הרצאות, צופה בהרצאות שהועברו ומפנימה מפנימה מפנימה. בכל פעם אני שואלת את עצמי מה הדבר שעשה את ההרצאה מרתקת עד כדי שלא יכולתי לעזוב באמצע.

הדבר הכי חשוב שהפנמתי זה ששום דבר לא מקרי. הכל כתוב. גם הבדיחות, גם ההפסקות בנשימה, גם קטיעת המשפטים ושינוי גווני הקול. הכל כתוב והכל מתוכנן. גם הסיפורים הנשזרים, כמה מהם לספר מה להגיד ומה לא -הכל מתוכנן. סיפורים אישיים עובדים הכי טוב צריך לשזור אותם במקומות המתאימים, כמו שהם, בלי הסברים. כשיש סיפור הוא כבר מסביר הכל. ואם הספור טוב אז אחריו הקהל כבר אתך.

אני עוברת שוב ושוב על ההנחיות. הכל ברור אבל זה לא עוזר לי להתחיל. כל מה שכתבתי מוצא עצמו ישר בפח. שום דבר לא באמת מדליק אותי.

אז עכשיו כשאני צריכה לכתוב את ההרצאה של, נזכרתי בבלוג ההוא. נזכרת איך הוא התחיל ולמה הוא הפך. וככה אני מרגישה שקורה לי גם היום. בהתחלה הייתי במקום של היסוס ולאט לאט מתגבש בי משהו יותר ברור ובהיר.

הרגע בו אני נותנת נוק-אאוט לפחדים שלי

צילום לירון כהן אביב

******

הבוקר כתבתי את הטיוטא הראשונה. ברגע אחד נעלמו כל הקשיים ומצאתי עצמי נסחפת בכתיבה. תוך כמה שעות היו לי שבעה עמודים מלאים בפונט 12 ורווח כפול. כל הקשיים של קודם התבהרו ואיפה שחשתי שיש חולשה – שילבתי סיפור קטן מתאים. כשסיימתי הייתי ממש עייפה אבל מאד מרוצה מן התוצאה ותכף שיגרתי אותם במייל לאיריס וגלית.

ביום רביעי נעשה על זה חזרות.

עכשיו כשהדברים על הנייר אני כבר מדמיינת עצמי מספרת את זה למי שבא לשמוע. אופס... אין לאן לבוא. אנחנו בעידן הזום.

 

מה הסיפור שלך?

אופן וואלי - חדר ישיבות - קיסריה

המפגשים שלנו מתקיימים בחדר מלא ספות שמשדר נינוחות ורכות. בחדר הזה אפשר להשתרע על הספות, לעצום את העיניים ולהתכנס בתוך עצמך כשאני מרגישה שצריך וגם להיות מאד נוכחת. יש משהו בחדר הזה שמאפשר מצד אחד התבודדות והתכנסות לתוך עצמך תוך שאת בוהה דרך החלון החוצה ומצד שני יוצר קרבה רבה בינינו. הישיבה הלא מכופתרת הזו מאפשרת שיחות שיש בהן גילוי ופתיחות ושיתוף. בחדר הזה אנחנו עושים את כל התהליך של בניית ההרצאה האישית.

בעוד חודש וקצת נעמוד בחדר הגדול שנמצא בכניסה מצד שמאל, לפני קהל הנוכחים לספר את הסיפורים האישיים שלנו. בשבוע שעבר עשיתי את טבילת האש הראשונה. במשך דקות ארוכות עמדתי בלי דפים ובלי מצגת ודברתי. לדבר מול קהל בנושאים שאני מכירה - זה משהו שאני עושה מעת לעת. עכשיו זה היה משהו אחר. חשוף ואישי מאד. ממש הפתעתי את עצמי.

עד כה לא העזתי להתבונן בסרטון שצילם אותי ברגעים האלה.

כמה דברים מעסיקים אותי בהכנות לקראת הרגע הזה.

קהל היעד שלי - אני צריכה להבהיר לעצמי מי זה הקהל הזה ולמה הם באו לשמוע אותי. חלקם יהיו אנשים מוכרים והאחרים – זרים לגמרי. אני מנהלת דיאלוג עם עצמי על מה חשוב לי שידעו עלי.

Photo by Andy Tyler on Unsplash

מתישהו עלי להציג את עצמי. אני תוהה מה צריכה להכיל ההצגה שלי את עצמי. יש לי הרבה מה להגיד אבל לא הכל רלוונטי. אני צריכה לברור את העיקר, להתמקד במה שידגיש את מסר שאני רוצה להעביר. הכל צריך להיות מחובר למסר. ככל שאני חופרת בזה עוד ועוד אני מבינה שזה לא כזה פשוט.

המסר שלי – מה אני רוצה להעביר? אני עוד לא סגורה עד הסוף על העניין הזה. יש לי כמה כיוונים. אני יודעת שהקהל מרגיש כשהמסר לא סגור עד הסוף. אני צריכה לחדד את זה עם עצמי. כשהדברים יהיו ברורים לי – יהיה פשוט יותר להעביר אותם לשומעים.

איך לפתוח? אני צריכה משהו שמעורר סקרנות, שיצור ציפייה ויגרום לעיניים של כולם להיות מרוכזות רק בי. אני מתלבטת האם לפתוח בסיפור מהזמן האחרון, בהחלטה לפרק את מה שהיה או שאולי הכי טוב להתחיל בספור מהילדות שלי. סיפורי ילדות הם דבר שתמיד עובר אם יודעים לספר אותם בצורה נכונה. אני צריכה להתאמן על זה..

תהיה גם מצגת. לא מצגת של מלל אלא מצגת שתיצור אווירה, שתציג את המסרים שאני רוצה להעביר, שתייצג תחנות בחיים שלי. תמונות זה הכי טוב, כאלה שימחישו את הנושאים שאדבר עליהם וגם כדי לחזק את המסר שלי. כמה משפטים מפוצצים יעשו את העבודה גם. אני אוספת אותם. וכל זה צריך להיות מחובר ביחד.

אני מדמיינת שיש איזה חוט שעובר באמצע בין הדברים שאני אספר, ומחבר אותם לתמונות שאציג וכל אלה יהיו מחוברים לתמה המרכזית שלי או "לסיפור שלך".

עכשיו אני עושה רשימה של מה שחשוב לי שיעבור בהרצאה שלי. אני צריכה להכין ראשי פרקים ולסדר אותם, להכין מפה של מבנה ההרצאה, לראות את היחס בין החלקים. ולבדוק שאין חלק שהוא ארוך מדי ואחר- קצר מדי, ושהכל מתחבר לציר המרכזי של ההצגה שלי.

בעיקר עלי לבדוק היכן המסר עובר והיכן לא כל כך. איפה יש ירידת מתח, מה עובר ומה לא מסתדר. לשם כך, אני זקוקה לעין נוספת ש"תראה" את מה שאני לא מצליחה לראות ושתתן לי משוב. בפעם הבאה שאפגוש את המוציאות לאור, נעשה חידוד של כל מה שלא הצלחתי למצוא לו תשובות.

אני נזכרת שפעם הייתי צריכה להרצות על תהליך שינוי שליוויתי. במקום להציג נתונים של לפני ואחרי בחרתי לספר את הספור של המקום הזה ואת התהליך שעשינו ובתוך הספור שילבתי נתונים וגם את תוצאות התהליך. ההצגה בדרך זהו הפכה את ההרצאה למעניינת. הקהל היה מרותק ואהב את זה מאד.

ככה אני רוצה שיהיה גם הפעם עם הספור שלי. 

Photo by Wonderlane on Unsplash

יוצאת לאור

 

Photo by William Moreland on Unsplash

אני נכנסת לחדר המרובע ומתבוננת בסקרנות במי שנמצא שם, מחפשת מישהו מוכר. כל הפרצופים בחדר חדשים. אחרוני המשתתפים ממהרים לתפוס מקום. "הגעתי למקום הנכון"? שואלת האשה בג'ינס ושיער אסוף. "כן" עונים לה שניים מהיושבים. היא תופסת את המקום האחרון בקצה בחדר.

יש כאן אוסף של אנשים שהתקבצו למסע משותף שבעוד כמה דקות יצא לדרך. האנשים הזרים האלה, שמעולם לא הכרתי, יהפכו בעוד כמה שעות לאנשים קרובים. הם ישתפו אותי בדברים הכי אישים והכי כואבים שלהם. וגם אני אותם. מאוסף של אנשים זרים נהפוך בתהליך איטי לקבוצה אינטימית שבה יפלו כל המחיצות, כאילו הכרנו שנים. במשך כמה שבועות נבלה את ימי רביעי ביחד, בתהליך דחוס ועוצמתי, שסיומו בערב שבו נעמוד על הבמה בחדר הגדול שליד, וכל אחד מאיתנו יספר את הספור של "מי אני" בהרצאה לפני כולם. ככה. בלי הנחות.

בשבועות הקרובים כל אחד מאתנו יהיה שקוע במסע האישי שלו במטרה להבין לעומק מה מניע אותו, מה התמה המרכזית של חייו, או כמו שאיריס וגלית קוראות לזה "מה הספור שלך". הספור הזה, שבגללו כל אחד מאתנו הגיע לפה, הגיע זמנו לצאת החוצה.

בשבילי, הספור האישי הזה הוא לא סתם סיפור. זה הספור שעליו אני לא מדברת אבל הוא מנהל אותי כל הזמן, מבלי שארגיש.

כשפגשתי את גלית ואיריס "המוציאות לאור" – הבנתי שזו לא פגישה מקרית. הן נקרו בדרכי בטיימינג הנכון לסייע לי לעשות את התהליך הזה, לדייק אותי, להבין מתוך מה אני פועלת ולצאת לעולם עם הסיפור שלי,

במפגש הראשון, הרגשתי שהגעתי למקום הנכון בזמן הנכון. השלב הראשון היה להכיר בספור הזה, להבין איך הוא פועל עלי. מתי הוא תוקע אותי ולמה. כשהספור יתברר לי עד הסוף, יגיע הזמן לדבר אותו בקול רם. בכל מפגש אני מרגישה שאני מתקדמת עוד קצת עם הסיפור שלי, מבינה אותו קצת יותר ומצליחה לדייק אותו עוד טיפה.

אני למודת מסעות. אני יודעת שיש בכוחו של מסע לשנות את היוצא לדרך. המסע מאפשר ראייה אחרת של הדברים. מסעות מסוג זה, הן קטליזטור לתהליכים רדומים, במובן העמוק של המילה.

Photo by Daniil Kuželev on Unsplash

זה יהיה גם מסע בעונות השנה, משלהי הקיץ המצהיב אל פריחת החצבים של הסתיו ואל גשמי החורף. מסע מהאני האישי אל האני הקבוצתי. המסע תמיד מתחיל לבד. בדרך הופך לזוגי ובהמשך לקבוצתי. אני כל הזמן נעה על הציר הזה שבין האישי לקבוצתי כשהתהליכים שאני עוברת מהדהדים על ידי הקבוצה. יש לקבוצה כוח לזרז תהליכים ולהוציא אותם מן הכוח אל הפועל.

ספרי סיפור אחד משמעותי מחייך

כתבי סיפורים מרכזיים שהשפיעו על חייך, כתבי אותם כאילו זה קרה עכשיו,  

ספרי על חוויה שאת רוצה לחלוק, איך היא השפיעה על חייך,

ספרי על רגעי המשבר שחווית, איך התמודדת ומה למדת מכל אחד מהם?

מה המסר שאת רוצה להעביר, מה חשוב לך שיעבור לקהל מהסיפור שלך.

סיפורים הן מבקשות. תספרי ספורים, מה היה שם, מה הרגשת מה היה קשה. תני לנו להרגיש איך את הרגשת. בבית אני כותבת סיפורים. עוד סיפור ועוד סיפור. כולם סיפורים על החיים שלי: אני חופרת בתוכי ספורים ששכחתי או שלא רציתי לזכור, וכשאני כותבת אותם עולות התמונות ומתבהרות בתוכי ומה שחשבתי כחווית ילדות נחמדה, מתברר לאט לאט כמשהו שאני לא יכולה לשכוח. וככל שאני חופרת יותר עולים גם הכאב והאכזבה על העולם שהתרסק פעם אחר פעם.

הספור האישי שלי נרקם ונארג בצד הסיפורים של אחרים. אני מוצאת את עצמי משתתפת במסעות נוספים שנשזרים לתוך המסע שלי. אני לומדת שכולנו שותפים לחוויה של ספורים שיש בהם כאב, ופחד ותקיעות אבל יש בהם גם כוח של חיים ושל צמיחה.

תוך כדי הכתיבה, אני מגלה שבתוכי מתקיים משהו חזק ממני, סקרן ויצרי וחסר סבלנות, שרוצה לפרוץ אל העולם ומבקש לצאת ממני החוצה, אם רק יהיה בי האומץ לתת לזה לקרות.

וכמו שכתבה לי איריס היום: הפחד מהפחד יותר גדול מהפחד עצמו. גם אם יהיה קשה בימים הקרובים, זה יקל עלייך בטווח הרחוק.