הבוקר התחיל בירידה
מהר תבור. הירידה התלולה מאד הזו מספקת לנו חוויה מאתגרת והרפתקנית במיוחד ומפגישה
אותנו עם חורש צפוף, הרבה בוץ, וקצב הליכה איטי שמתחייב מהשיפוע התלול. מקלות הליכה
זה פריט חובה בירידה הזו מפני שבלעדיהן אין באמת במה להיאחז. אנחנו מאושרים מאד אחרי
הירידה הזו. כל שאר המסלול כבר היה קלי קלות והתאפיין בכך שירדנו ועלינו (הר
דבורה) ושוב ירדנו ועלינו (הר יונה), אבל הר תבור זה הר תבור.
סימון שנל,
פסיכולוגית מאוניברסיטת קיימברידג', כתבה ש"אין הר גבוה מדי" "או
אין ירידה תלולה מדי" כשחברים נמצאים לידנו. היא ערכה ניסוי ובו העמידה את המשתתפים
מול הר ושאלה אותם: "כמה תלולה העלייה?" נבדקים שעמדו עם חבר קרוב
העריכו את העלייה כתלולה הרבה פחות לעומת אלו שעמדו לבדם מול ההר. בניסוי נוסף
הראתה שנל שמספיק אפילו רק לדמיין את אותו אדם קרוב לצידנו כדי לטעת בנו את התחושה
שההר תלול פחות ושהאתגר הזה אפשרי.
וזה בדיוק מה
שהיה לנו במסלול אתמול. הירידה מגובה של 562מ' ל-270מ' היתה מאתגרת מאד אבל אף אחד
מהקבוצה לא חשב לוותר עליה או לחפש דרך אחרת. השבוע כתב לי מישהו שהולך בקבוצת
מטיילים אחרת: "היה טיול מאתגר מאוד - עלייה קשוחה עד למצוק, וירידה חזקה במעלה.
ראיתי בזה גם מעין מבחן לעצמי בתוך הקבוצה. המאמץ היה לא קל אבל הנה אני בקצה
המעלה". מרגש
מישהי חמודה
מהקבוצה שלנו אמרה ברגע של גילוי לב "אף פעם לא האמנתי שאוכל לעשות את
זה". הניצחון האישי שלה ניכר בכל פעם שהיא מתמודדת עם משהו שנראה בלתי אפשרי,
למשל מפל עם סולמות או סנפלינג.. כי כשיש אתגר אין כמו קבוצה טובה. "רוח
הקבוצה" היא שדוחפת להתמודד ולהבין שזה אפשרי ושהירידה או העלייה ממש לא נוראים.
זו גם התשובה לשאלה מי הייתי רוצה שיעמוד לצידי מול העלייה התלולה. למדתי את זה בשנים
של הליכה משותפת.
********
בנהיגה בדרך הביתה
מיום שישי של הליכה אני שוקעת לי בהגיגים. חוץ משביעות הרצון האישית על עוד יום של
הליכה, אני נפעמת כל פעם מחדש מהמחשבה על "מה שמחזיק אותנו" ביחד כל כך
הרבה שנים. אני מנסה לפרוט את זה למרכיבים קטנים.
ניכר לעין שהקבוצה
הזו חשובה לנו וכדי שהטוב הזה ימשיך להתקיים צריך לחשוב על כל הפרטים ולא להשאיר
שום דבר ליד המקרה. יש לנו לו"ז מפגשים קבוע לאורך השנה. הלו"ז נקבע
בקיץ כך שכל אחד יכול לסגור את התאריכים ביומן שלו. במשפחה שלי וגם החברים יודעים
שימי הליכה זה משהו יצוק בבטון ושאי אפשר לגעת בו.
המפגשים שלנו
הם תמיד במתכונת זהה: התראה לפני היציאה, רישום ליציאה וחלוקת תפקידים לנרשמים. איש
איש ותפקידו. יש אצלנו לא מעט תפקידים אבל התפקיד הכי נחשב זה "פייטן השביל".
בתפקיד הזה, מי שנבחר/ת אמור לתת סקירה על השביל שלאורכו אנחנו מהלכים וגם לספר הגיגים
שיבחר במהלך יום ההליכה.
וככה זכינו למגוון
סקירות וספורים. השבוע שמענו על גלגוליו ההיסטוריים של הר תבור יחד עם החשיפה למשוררת
ע. טור-מלכא (שהיתה אישתו של אצ"ג) שכתבה שיר על התבור, בפעם הקודמת היו אלה
נתן זך ודוד אבידן, וגם מילות אבל על אמא של תמי שנפטרה וסיפורה של דורית איך
התקבלה להדריך בבי"ס שדה עין-גדי, בהזדמנות אחרת שיתף אותנו עודד המוסק
בחוויות מסיק הזיתים, כשהלכנו ב"סובב כנרת" נדב ספר לנו על חוויותיו
כילד שגדל בקבוץ תחת הפגזות, סיפורי בית ספר "כדורי" עולים אצלנו בכל
הזדמנות, וגם חוויות מהשירות הצבאי בצד חשיפה לספרים שכדאי לקרוא. הכל בהתאם
לתוואי ולשביל ולמה שיתחשק למי שהוא המפייט התורן. מי יותר אישי ומי פחות. כל אחד
לפי מה שמתאים לו.
אחת לתקופה יש
גם מפגשים חברתיים: חגיגת יום עצמאות משותפת אצל חומי, אירוע סיום שנה – אצל מי
שמתנדב, ולפעמים יש גם חגיגת שבועות וראש השנה – בשנים בהן אין קורונה.. בין המפגשים
האלה נפגשים גם במעגלים יותר מצומצמים וזה עושה "אקסלרציה ליחסים". בקיצור
אנשים נפגשים, כי הם רוצים באמת.
נוצרה פה מערכת יחסים שעבור רבים היא מקום שטוב להיות בו. זה
ידוע שבמחיצת האנשים הנכונים אנחנו מרגישים הכי טוב שיש ואנחנו נהנים לבלות בחברתם.
התחושה של כולנו היא שצמח לנו משהו יפה, משהו שטיפחנו לאורך הרבה קילומטרים של הליכה
עם הרבה מים ושמש..
החברותא לא נגמרת במסלול ההליכה. "רוח הקבוצה" נמשכת גם אחרי שאנחנו נפרדים: בשיחות הוואסטאפ, תמונות צלמי השביל שנשלחות בהמשך, והמפגשים האישיים. לשמור על זה לאורך זמן זו עבודה, אבל זו העבודה הכי מתגמלת שיש.