מה הסיפור שלך?

אופן וואלי - חדר ישיבות - קיסריה

המפגשים שלנו מתקיימים בחדר מלא ספות שמשדר נינוחות ורכות. בחדר הזה אפשר להשתרע על הספות, לעצום את העיניים ולהתכנס בתוך עצמך כשאני מרגישה שצריך וגם להיות מאד נוכחת. יש משהו בחדר הזה שמאפשר מצד אחד התבודדות והתכנסות לתוך עצמך תוך שאת בוהה דרך החלון החוצה ומצד שני יוצר קרבה רבה בינינו. הישיבה הלא מכופתרת הזו מאפשרת שיחות שיש בהן גילוי ופתיחות ושיתוף. בחדר הזה אנחנו עושים את כל התהליך של בניית ההרצאה האישית.

בעוד חודש וקצת נעמוד בחדר הגדול שנמצא בכניסה מצד שמאל, לפני קהל הנוכחים לספר את הסיפורים האישיים שלנו. בשבוע שעבר עשיתי את טבילת האש הראשונה. במשך דקות ארוכות עמדתי בלי דפים ובלי מצגת ודברתי. לדבר מול קהל בנושאים שאני מכירה - זה משהו שאני עושה מעת לעת. עכשיו זה היה משהו אחר. חשוף ואישי מאד. ממש הפתעתי את עצמי.

עד כה לא העזתי להתבונן בסרטון שצילם אותי ברגעים האלה.

כמה דברים מעסיקים אותי בהכנות לקראת הרגע הזה.

קהל היעד שלי - אני צריכה להבהיר לעצמי מי זה הקהל הזה ולמה הם באו לשמוע אותי. חלקם יהיו אנשים מוכרים והאחרים – זרים לגמרי. אני מנהלת דיאלוג עם עצמי על מה חשוב לי שידעו עלי.

Photo by Andy Tyler on Unsplash

מתישהו עלי להציג את עצמי. אני תוהה מה צריכה להכיל ההצגה שלי את עצמי. יש לי הרבה מה להגיד אבל לא הכל רלוונטי. אני צריכה לברור את העיקר, להתמקד במה שידגיש את מסר שאני רוצה להעביר. הכל צריך להיות מחובר למסר. ככל שאני חופרת בזה עוד ועוד אני מבינה שזה לא כזה פשוט.

המסר שלי – מה אני רוצה להעביר? אני עוד לא סגורה עד הסוף על העניין הזה. יש לי כמה כיוונים. אני יודעת שהקהל מרגיש כשהמסר לא סגור עד הסוף. אני צריכה לחדד את זה עם עצמי. כשהדברים יהיו ברורים לי – יהיה פשוט יותר להעביר אותם לשומעים.

איך לפתוח? אני צריכה משהו שמעורר סקרנות, שיצור ציפייה ויגרום לעיניים של כולם להיות מרוכזות רק בי. אני מתלבטת האם לפתוח בסיפור מהזמן האחרון, בהחלטה לפרק את מה שהיה או שאולי הכי טוב להתחיל בספור מהילדות שלי. סיפורי ילדות הם דבר שתמיד עובר אם יודעים לספר אותם בצורה נכונה. אני צריכה להתאמן על זה..

תהיה גם מצגת. לא מצגת של מלל אלא מצגת שתיצור אווירה, שתציג את המסרים שאני רוצה להעביר, שתייצג תחנות בחיים שלי. תמונות זה הכי טוב, כאלה שימחישו את הנושאים שאדבר עליהם וגם כדי לחזק את המסר שלי. כמה משפטים מפוצצים יעשו את העבודה גם. אני אוספת אותם. וכל זה צריך להיות מחובר ביחד.

אני מדמיינת שיש איזה חוט שעובר באמצע בין הדברים שאני אספר, ומחבר אותם לתמונות שאציג וכל אלה יהיו מחוברים לתמה המרכזית שלי או "לסיפור שלך".

עכשיו אני עושה רשימה של מה שחשוב לי שיעבור בהרצאה שלי. אני צריכה להכין ראשי פרקים ולסדר אותם, להכין מפה של מבנה ההרצאה, לראות את היחס בין החלקים. ולבדוק שאין חלק שהוא ארוך מדי ואחר- קצר מדי, ושהכל מתחבר לציר המרכזי של ההצגה שלי.

בעיקר עלי לבדוק היכן המסר עובר והיכן לא כל כך. איפה יש ירידת מתח, מה עובר ומה לא מסתדר. לשם כך, אני זקוקה לעין נוספת ש"תראה" את מה שאני לא מצליחה לראות ושתתן לי משוב. בפעם הבאה שאפגוש את המוציאות לאור, נעשה חידוד של כל מה שלא הצלחתי למצוא לו תשובות.

אני נזכרת שפעם הייתי צריכה להרצות על תהליך שינוי שליוויתי. במקום להציג נתונים של לפני ואחרי בחרתי לספר את הספור של המקום הזה ואת התהליך שעשינו ובתוך הספור שילבתי נתונים וגם את תוצאות התהליך. ההצגה בדרך זהו הפכה את ההרצאה למעניינת. הקהל היה מרותק ואהב את זה מאד.

ככה אני רוצה שיהיה גם הפעם עם הספור שלי. 

Photo by Wonderlane on Unsplash

יוצאת לאור

 

Photo by William Moreland on Unsplash

אני נכנסת לחדר המרובע ומתבוננת בסקרנות במי שנמצא שם, מחפשת מישהו מוכר. כל הפרצופים בחדר חדשים. אחרוני המשתתפים ממהרים לתפוס מקום. "הגעתי למקום הנכון"? שואלת האשה בג'ינס ושיער אסוף. "כן" עונים לה שניים מהיושבים. היא תופסת את המקום האחרון בקצה בחדר.

יש כאן אוסף של אנשים שהתקבצו למסע משותף שבעוד כמה דקות יצא לדרך. האנשים הזרים האלה, שמעולם לא הכרתי, יהפכו בעוד כמה שעות לאנשים קרובים. הם ישתפו אותי בדברים הכי אישים והכי כואבים שלהם. וגם אני אותם. מאוסף של אנשים זרים נהפוך בתהליך איטי לקבוצה אינטימית שבה יפלו כל המחיצות, כאילו הכרנו שנים. במשך כמה שבועות נבלה את ימי רביעי ביחד, בתהליך דחוס ועוצמתי, שסיומו בערב שבו נעמוד על הבמה בחדר הגדול שליד, וכל אחד מאיתנו יספר את הספור של "מי אני" בהרצאה לפני כולם. ככה. בלי הנחות.

בשבועות הקרובים כל אחד מאתנו יהיה שקוע במסע האישי שלו במטרה להבין לעומק מה מניע אותו, מה התמה המרכזית של חייו, או כמו שאיריס וגלית קוראות לזה "מה הספור שלך". הספור הזה, שבגללו כל אחד מאתנו הגיע לפה, הגיע זמנו לצאת החוצה.

בשבילי, הספור האישי הזה הוא לא סתם סיפור. זה הספור שעליו אני לא מדברת אבל הוא מנהל אותי כל הזמן, מבלי שארגיש.

כשפגשתי את גלית ואיריס "המוציאות לאור" – הבנתי שזו לא פגישה מקרית. הן נקרו בדרכי בטיימינג הנכון לסייע לי לעשות את התהליך הזה, לדייק אותי, להבין מתוך מה אני פועלת ולצאת לעולם עם הסיפור שלי,

במפגש הראשון, הרגשתי שהגעתי למקום הנכון בזמן הנכון. השלב הראשון היה להכיר בספור הזה, להבין איך הוא פועל עלי. מתי הוא תוקע אותי ולמה. כשהספור יתברר לי עד הסוף, יגיע הזמן לדבר אותו בקול רם. בכל מפגש אני מרגישה שאני מתקדמת עוד קצת עם הסיפור שלי, מבינה אותו קצת יותר ומצליחה לדייק אותו עוד טיפה.

אני למודת מסעות. אני יודעת שיש בכוחו של מסע לשנות את היוצא לדרך. המסע מאפשר ראייה אחרת של הדברים. מסעות מסוג זה, הן קטליזטור לתהליכים רדומים, במובן העמוק של המילה.

Photo by Daniil Kuželev on Unsplash

זה יהיה גם מסע בעונות השנה, משלהי הקיץ המצהיב אל פריחת החצבים של הסתיו ואל גשמי החורף. מסע מהאני האישי אל האני הקבוצתי. המסע תמיד מתחיל לבד. בדרך הופך לזוגי ובהמשך לקבוצתי. אני כל הזמן נעה על הציר הזה שבין האישי לקבוצתי כשהתהליכים שאני עוברת מהדהדים על ידי הקבוצה. יש לקבוצה כוח לזרז תהליכים ולהוציא אותם מן הכוח אל הפועל.

ספרי סיפור אחד משמעותי מחייך

כתבי סיפורים מרכזיים שהשפיעו על חייך, כתבי אותם כאילו זה קרה עכשיו,  

ספרי על חוויה שאת רוצה לחלוק, איך היא השפיעה על חייך,

ספרי על רגעי המשבר שחווית, איך התמודדת ומה למדת מכל אחד מהם?

מה המסר שאת רוצה להעביר, מה חשוב לך שיעבור לקהל מהסיפור שלך.

סיפורים הן מבקשות. תספרי ספורים, מה היה שם, מה הרגשת מה היה קשה. תני לנו להרגיש איך את הרגשת. בבית אני כותבת סיפורים. עוד סיפור ועוד סיפור. כולם סיפורים על החיים שלי: אני חופרת בתוכי ספורים ששכחתי או שלא רציתי לזכור, וכשאני כותבת אותם עולות התמונות ומתבהרות בתוכי ומה שחשבתי כחווית ילדות נחמדה, מתברר לאט לאט כמשהו שאני לא יכולה לשכוח. וככל שאני חופרת יותר עולים גם הכאב והאכזבה על העולם שהתרסק פעם אחר פעם.

הספור האישי שלי נרקם ונארג בצד הסיפורים של אחרים. אני מוצאת את עצמי משתתפת במסעות נוספים שנשזרים לתוך המסע שלי. אני לומדת שכולנו שותפים לחוויה של ספורים שיש בהם כאב, ופחד ותקיעות אבל יש בהם גם כוח של חיים ושל צמיחה.

תוך כדי הכתיבה, אני מגלה שבתוכי מתקיים משהו חזק ממני, סקרן ויצרי וחסר סבלנות, שרוצה לפרוץ אל העולם ומבקש לצאת ממני החוצה, אם רק יהיה בי האומץ לתת לזה לקרות.

וכמו שכתבה לי איריס היום: הפחד מהפחד יותר גדול מהפחד עצמו. גם אם יהיה קשה בימים הקרובים, זה יקל עלייך בטווח הרחוק. 

הנסיעה - ספור

 

פתאום הטלפון צלצל. שמונה בערב זו לא שעה מתאימה לשיחות אבל היא בדיוק עברה לידו והרימה את השפופרת. זה היה הוא.

"התפקיד שלי" הודיע לה בקצרה.

היא היתה בדיוק באמצע קרבות ארוחת הערב. שני הגדולים שרק התיישבו לאכול התחילו לריב מי יגיע ראשון לקערה של הסלט. כשהגיע הרגע של "אמא תגידי לו" היא הרימה את קולה ושאגה:

"אם זה לא נפסק מיד תכף שניכם עפים למיטה".

האיום הזה עשה שקט לרגע. היא חזרה להתמקד בקטן בן השנתיים שהיה עסוק בחתיכות העגבניה ובלהתחמק מהכפית עם הביצה הרכה והלחם שהיא כבר חצי שעה דוחפת לו. בזמן שהיתה עסוקה בלהשליט סדר בשולחן וכבר חלמה על הרגע שבו כל ההמולה הזו תירגע, כל אחד יהיה במיטה שלו והיא תוכל סוף סוף להתפנות לעצמה ולתכנית שיש לה בראש ושהיא צריכה לכתוב, בדיוק אז צלצל הטלפון. היא הופתעה. לילדים לא אמרה כלום.

הנסיעה הזו הסתובבה ביניהם כמה חודשים. כשפינתה את הכל מהשולחן נזכרה ביום ששאל אותה מה דעתה על נסיעה לעבודה בחו"ל לכמה שנים.

"לכמה שנים?" שאלה.

"שנתיים עם אופציה להארכה", הוא אמר.

הם דברו על זה לתוך הלילה וגם בימים הבאים ובסוף אמרה שהיא מסכימה. מהרגע שאמרה כן בלילות היתה ישנה כשהראש שלה לא נח לרגע. עשרות מחשבות על העבודה שתצטרך לעזוב, על כל הפרוצדורות, איפה הילדים ילמדו, מה יהיה עם הקטנצ'יק שרק התחיל ללכת לגן, האנשים שמהם תיפרד, הבית שרק גמרו לבנות ומה יהיה עם הכלבה.

בפעם הקודמת שנסעו הם נתנו אותה לחברים. כשחזרו, החברים שאלו אם ירצו לקבל אותה בחזרה. עכשיו יצטרכו להיפרד ממנה שוב.

בתקופה הראשונה אחרי ההחלטה היתה מתעוררת באמצע הלילה אחר כך המחשבות קצת נרגעו וגם שנת הלילה שלה. ואז התחילו החלומות. כל פעם אותו חלום על אבא שלה שבא להיפרד ממנה בשדה התעופה בפעם הקודמת שנסעו ואחרי שבועיים היא חזרה להיפרד ממנו בהלוויה שלו. שנים שהוא לא הופיע אצלה בחלומות ועכשיו הוא בא כל לילה. כל לילה. יום אחד נפסקו החלומות והוא הפסיק לבוא.

הם התלבטו מתי לספר לילדים. בארוחת הצהרים של שבת ספרו להם שבקיץ ייסעו לכמה שנים.

"לאן?" שאל הגדול, "ומתי נדע סופית?"

הוא אמר שתוך כמה שבועות הכל יתבהר ונדע לאן. האמצעית שתקה והקטנצ'יק לא התעניין בכלל.

בשבועות הבאים כמעט לא דברו על הנסיעה הזו. היא שקעה בהכנות לסיום השנה ובהיערכות לשנה הבאה. הוא היה חוזר מאוחר ואז היה עסוק בהכנת ההרצאה שלו לקראת הכנס שיערך בתחילת יולי ונראה שהכל חוזר להיות כמו שהיה.

הגדול שאל אותה מדי פעם מתי כבר תהיה תשובה. האמצעית לא אמרה מילה. יום אחד כשכבר היתה במיטה, ממש לפני השינה, שמעה אותה מדברת עם הכלבה על הנסיעה.

עכשיו הגיעה שיחת הטלפון. בבת אחת נשכחו כל התכניות שלה לערב רגוע. כשהוא הגיע הביתה הילדים כבר ישנו. הוא סיפר שהמנכ"ל הודיע לו שהתפקיד באירופה שלו. היא רצתה לדעת את הפרטים אבל הוא שזה לא הכי חשוב. 

"עכשיו, הכי חשוב להתחיל להתארגן".אמר והוציא מכיס החולצה דף עם רשימה ארוכה של מה צריך לעשות ונתן לה. בצד ימין טור עם המשימות שלה ובצד שמאל – שלו.

כשהגיעה למיטה הוא כבר ישן. האותיות של הספר ריצדו מולה. היא מצאה את עצמה שוקעת שוב ושוב ברשימה. חשבה על האנשים שתצטרך להפרד מהם ובמיוחד על אמא שלה. בלילה הזה אבא שלה הופיע שוב בחלום. יחד איתו הופיעו אנשים נוספים שלא הצליחה לזהות אותם. בחלום אחד היא זיהתה את יהושע רבינוביץ שמת בקיץ שבו נסעה לחו"ל.

בבוקר, לפני שיצאו לבית הספר היא ספרה לילדים שבקיץ יסעו לגור בחוצלארץ.

"יש" אמר הגדול.

האמצעית שתקה ובן השנתיים שאל אם בקיץ הם יסעו לסבתא. כולם צחקו. חוץ ממנה. בצהרים היא חזרה מבית הספר אמרה שאין לה חשק לאכול והלכה לחדר שלה. מהקומה למטה שמעה את דלת חדרה נטרקת כשהתקרבה לחדר שלה שמעה אותה בוכה. היא חיבקה אותה כששתיהן שוכבות על המיטה.

"מתוקה" שאלה, "קרה משהו בבית הספר?"

היא שתקה.

אחר כך הסתובבה אליה בפנים שטופות דמעות ואמרה בשקט

"אני לא רוצה לנסוע לגור במקום אחר. אני לא רוצה. ושתדעו לכם שבלי הכלבה אני לא נוסעת"

שתיהן התחבקו חזק חזק היא הרגישה את הלחלוחית של הדמעות בעיניים שלה מתאמצת לא לפרוץ בבכי גם ,

"אנחנו נבדוק את הכל', הבטיחה לה, "כשנדע יותר פרטים, נבדוק הכל ביחד, בסדר?"

הכלבה אולי הבינה היא עמדה שם בצד בשקט והסתכלה..

איך לעשות את זה טוב יותר

פגישה ראשונה בשנה הזו. הראשונים כבר מקדימים להגיע. אני תמיד מתרגשת כשמתחיל קורס חדש. גם הפעם. אני פורסת את העוגה ומכינה את הכיבוד שהבאתי. חלק מכינים לעצמם קפה ומתיישבים בהיסוס בקצה החדר עדיין לא ממש בטוחים שהם במקום הנכון. האחרונים שהגיעו כרגע עוד לא הספיקו להתמקם.

 

אנחנו מסדרים את החדר במעגל, מתחילים בתרגילי היכרות שיהיה קצת יותר נעים. בהתחלה הכל קצת מהוסס לאט לאט אנשים משתחררים. אני מציגה את עצמי ומבקשת שכל אחד יציג את עצמו. יש שמרחיבים מאד ויש שמצמצמים את מה שיספרו על עצמם. העברית לא באה להם טבעי חלק מאד מתקשים בעברית אבל בכל זאת מתאמצים. בחדר הזה כולם עולים חדשים. יש כאלה שהם מאד חדשים. רק כמה חודשים בארץ, ויש עולים חדשים ותיקים שעלו לפני שנתיים וגם יותר.

 

אני מחלקת אותם לזוגות ומבקשת שידברו על הקליטה שלהם בבתי הספר. בבת אחת העברית נשמטת ומתחלפת בשפה שקל יותר להתבטא בה. תוך כדי נשמעת חריקת הדלת המלווה את המאחרים וריח קפה שחור חזק מבחוץ חודר לחדר. אני אוהבת את תנועת הכיסא המתחשבת כאשר נכנס מישהו חדש לחדר והאחרים מפנים לו מקום שישתלב במעגל.

 

לא קל להיות עולה חדש ועוד יותר לא קל להיות מורה עולה חדש. בקבוצה של השנה יש אנשים מבלגיה, ארה"ב, בריטניה, צרפת, רוסיה, אוקראינה. הסדנא הזו אמורה להיות עבורם המקום הרך והמכיל שיעזור להם בתהליכי הקליטה כמורים חדשים בבתי vספר השונים. אף אחד מהם הוא לא מורה חדש באמת. בישראל הם חדשים. השנה הראשונה היא שנת התמחות. צריך לעבור אותה בהצלחה כדי להמשיך הלאה.

 

אחרי הפתיחה וההיכרות האווירה נעשית יותר משוחררת ומתחילות השאלות. התהליך שיעברו בשנה הזו לא כל כך מובן. מבחינתם אני הממסד, המערכת, הבירוקרטיה, הדבר הזה שכל כך לא ברור להם. איך מרגיעים אנשים שנמצאים במצב מלחיץ שבו רב הנסתר על הגלוי? השנה הזו תקבע את גורלם מבחינת התעסוקה בארץ, האם ישתלבו וימשיכו להיות מורים גם פה או שהמציאות לא תתאים להם.

אני מודעת לכל הלחץ הזה ומשתדלת לשוות למפגש הפתיחה אופי יותר קליל ונינוח וזה עובד. שעתיים חולפות ביעף ואנחנו נפרדים. עוד שעה ארוכה אני משוחחת עם מי שרצה באופן אישי. אני לומדת עד כמה "המערכת" לא נדיבה ולא מאירה פנים כשמדובר בקליטת אנשים חדשים.

 

*****

מחר תפתח הסדנא של השנה. המפגש הראשון יהיה אחר. עכשיו זה רשמי שאסור להיפגש. הכל יתנהל בזום. במרחקים. במסכים. נתקרב אבל לא באמת. יהיה דיאלוג אבל לא כזה שאני רגילה אליו.

 

שיעורים אונליין כבר עשיתי בשנה שעברה. אבל אז זו היתה מציאות אחרת כשבבת אחת סגרו במרץ את שערי המכללה וצריך היה לסיים את השנה ולסגור את התהליכים כפי שהתחייבנו מראש.

 

השנה שנפתחת עכשיו היא כולה וירטואלית. אין מפגשי פנים אל פנים. אלה כללי משחק אחרים. שפה אחרת, מושגים אחרים וכלים אחרים. הכל חדש.

 

המעבר החד מהכיתה למפגשים אונליין מחייב אותי לתאום ציפיות והגדרת כללים מול הלומדים. השיעור שלי הוא לא הרצאה. החלק ה"הרצאתי" בשיעור הוא קטן. נכון שגם באונליין אפשר לעשות סדנאות אבל הן מוגבלות בהשוואה למה שאפשר לעשות בכיתה. זה מאד מאתגר אותי ואני עסוקה בזה לא מעט.

 

המיקרופון הפתוח מכניס אותי לסביבת הבית של המשתתפים. חלק מסתירים את הסביבה שלהם ע"י תמונות רקע אבל את הקולות לא ניתן להסוות. וכך אפשר להחשף לקולות הילדים ושאר בני הבית ולמגוון ציוצי הציפורים שבסביבת הלומדים. הם נמצאים בבית עם בני זוג וילדים ולפעמים גם הורים, אחים, שותפים ובעלי חיים. נכון שמומלץ ואפשר להשתיק את כל המיקרופונים בכניסה לשיעור. אבל אי אפשר להמנע לגמרי מן החשיפה לרעשי הרקע ולחוסר הנוחות של המצב הזה ולכי תעשי בתנאים האלה סדנא על רגשות ועל קשיים..

 

גם עניין המצלמה פתוחה או סגורה – זה סיפור. לכאורה צריך להדגיש שהלמידה מתנהלת כשהמצלמה של כולם פתוחה. אבל כולנו מודעים למצב הזה שהוא לא באמת בשליטתי. מצלמה נפתחת ונסגרת ואנשים נכנסים ויוצאים מן השיעור לפי שיקול דעתם ואת כבר יודעת שהלומדת מוטרדת בעניין אחר שכבר לא ממש שייך לשיעור והיא שם רק בגלל שצריך ובגלל שרושמים נוכחות.

 

וסביבת העבודה. הוי סביבת העבודה.. אני צריכה לארגן פינה שולחנית מסודרת בבית עם חומרי הלימוד והמחשב. הפינה הזו היא "הכיתה" שלי. עלי להופיע בזמן ולהיות מאורגנת היטב, גם אם "אף אחד לא רואה".

 

אני רוצה להפוך את המפגש המקוון לטוב ומעניין ומרענן ודינמי, להוסיף סקרים כדי לגרום למשתתפים להיות סקרנים יותר פעילים יותר ובעיקר פסיביים פחות ויש לי מחשבות על עוד דברים שישפרו פלאים את השיעור. 

אבל בינתיים, אני מתגעגעת לכיתה. מתגעגעת לעמידה מול המתמחים שאלווה השנה, לתנועה אל הלוח וממנו, להבעות הפנים, לפרצי הצחוק במשחקים ולמבוכות הקטנות של העברית, לאווירה ולשיחות המסדרון.

גם אני במפגינים

 "בהתחלה הם יתעלמו מכם,
בהמשך הם יצחקו עליכם,
אחר כך הם יילחמו בכם,
ואז תנצחו!" (מהטמה גנדי)

כל הזמן רציתי לנסוע לבלפור ובכל פעם מצאתי סיבות למה לא לנסוע. כשהתחילו הפגנות בקיסריה נסעתי כמה פעמים וגם הלכתי להפגין בגשר אחד או שניים. אבל זה תמיד היה רק אם היה לי זמן או חשק. בשבוע שעבר כשההפגנות כבר ממש התקרבו לככר הכי הקרובה לבית שלי, זו שאפשר להגיע אליה ברגל מהבית, אז ירדתי מהגדר והפכתי למפגינה מן המניין.

הככר הזו הנמצאת בדרך המובילה מזכרון יעקב לבנימינה, בחיבור שבין כביש 652 למרכז המושבה זכרון יעקב, היא המקום האחרון שחושבים עליו כשמדמיינים הפגנות מחאה. ובכל זאת, תוך כמה ימים התארגן פה משהו מדהים וההפגנות יצאו לדרך.

היה מפתיע לראות איך הקול המהוסס הזה, שהתחיל בקבוצת ווטסאפ שנקראית "פעילים למען דמוקרטיה"  יוצר פה משהו יש מאין. מהרגע שהקבוצה נולדה, תוך כמה שעות הצטרפו אליה עשרות אנשים שרק חיכו לדבר הזה שיקרה. בשבת הראשונה שבה נאסר לעלות לבלפור כדי להפגין ושההנחיה היתה להפגין רק במרחק של עד קילומטר מהבית, נולדו בזכרון לפחות שישה שבעה מוקדי הפגנות. ממש מרשים בשביל מושבה בסדר גודל כזה, ועוד היד נטויה.

המקומות שנבחרו להפגנה הם לא בדיוק המקומות שחושבים עליהם כשמדמיינים מאבק על הדמוקרטיה, אבל זה בדיוק העניין. כל צומת או ככר קטנה הפכו למקום בו אפשר לעמוד ולהפגין ולהגיד בקול מה אנחנו חושבים על המצב. וככה, בלי שמישהו תכנן את זה מראש, המחאה הקטנה הזו, בצל הסגר הכפוי, יצרה חיבור בלתי נראה בין מאות מחאות קטנות אחרות שהתפרשו בכל רחבי הארץ. על זה נהוג לאמר שהשלם (ההפגנות בבלפור) הוא קטן ביחס לסך חלקיו ­(ההפגנות המקומיות).

ביום ההפגנה הראשון, קצת לפני השעה 17:30 התחילו להתקבץ האנשים. אני מניחה שחלקם מעולם לא היו בבלפור. מישהו תפס פיקוד על השטח הזה. עוד לא ממש התארגנו על שלטים מתאימים, חלק כבר באו עם דגלי המדינה ועם דגלים שחורים ועם שלטים כמו "לך" "עוף" "אין מצב" וחלק רק עמדו בשביל המחאה. אמנם שלטים זה חשוב אבל האנשים שבאו חשובים עוד יותר.

בהפגנה הראשונה ביום חמישי היינו כ-30 אנשים. ביום שבת המספר גדל וכבר היינו יותר מ-60. מכוניות של תומכי ביבי עברו בככר וצעקו "רק ביבי יכול" ואנחנו בחזרה צעקנו "הון שלטון, עולם תחתון". מכל עברי הככר התקבצו עוד ועוד אנשים. הורים עם ילדים קטנים שבאו ללמד אותם פרק באזרחות נכונה, כמה חברה צעירים בפינה אחרת וגם כמה אנשים מבוגרים שאני בטוחה שרבים מהם לא היו מימיהם בהפגנה בבלפור ואפילו לא בגשרים. המגבלה החדשה של 1000מ' מהבית הפכה את ההפגנה ליותר נגישה עבור כולם, וכל מי שרצה לבטא את חוסר שביעות הרצון שלו מהמצב במדינה, עכשיו ניתנה ההזדמנות לו לעשות זאת. הכי קרוב לבית שאפשר.

אלה שחששו לנסוע להפגנות אחרות כדי לא להדבק, מצאו עצמם עכשיו במרכזה של הוויה חדשה. לקהילתיות יש כאן תפקיד רציני. באים זוגות של חברים, באות משפחות שלמות, יש מפגשים עם השכנים מהבניין ועם חברים מבית הספר. יש כאן ערבוב של שמחת המפגש עם כעס על הדרך שבה הממשלה מנהלת את הדברים.

אין פה אמצעים של הפגנות מקצועיות, יש רק זמבורה אחרת וקצת דגלים ושלטים שחוברו בבית. כל אחד לפי מה שחשוב לו. חלק משמעותי באפקט של ההפגנה מגיע מצפירת המכוניות החולפות. אלה צופרים לאות הזדהות, לפעמים שברים ולפעמים תרועה ואנחנו מנופפים בידיים לתודה.

עיקר השיחות כאן הן על הסגר הכפוי, על מה יהיה עם הילדים, מתי יחזרו לבתי הספר, שמועות על מי נדבק ומתי, האם אנחנו ישוב אדום/ירוק/כתום, המגבלות הרבות המקשות על ההתנהלות. אנשים מעידים על עצמם שהיה להם חשוב לצאת ולהפגין ולעשות משהו כדי להיות חלק מן המחאה ההולכת ותופסת תאוצה בכל ישובי הסביבה.

במהלך ההפגנה זורמות אלינו תמונות ממוקדי הפגנה נוספים בזכרון יעקב, בבנימינה וביישובי הסביבה. זה נותן לנו תחושה שאנחנו חלק משרשרת גדולה של מחאה שהולכת וגדלה.

בהפגנה הראשונה היינו לבד. ביום שבת כבר ליוותה אותנו ניידת משטרה. כל זמן ההפגנה השוטר לא יצא מן המכונית. הוא עזב כשאחרון המפגינים פינה את הככר. לאורך כל הזמן שעמדנו עברו מכוניות עם תומכי ביבי והפריחו לעברינו קריאות גנאי. אלה הסתובבו בככר שוב ושוב ושוב מנפנפים בידיהם וצורחים בקול. ילדים הסתובבו באופנים. חלק מהמבוגרים צעדו סביב הכיכר, כשהם מניפים שלטים ומנופים בדגל המדינה. לקראת השעה שבע וחצי, כשהחושך כבר השתלט על הכל, עוד נותרו כמה אחרונים במקום. בידם החזיקו שלט שעליו נכתב "לך". בקרוב ילכו הם בעצמם, אבל הם ישובו.

אנחנו מצלמים תמונות שיהפכו לסרטון אחד גדול. התמונות שאנחנו מקבלים מלמדות אותנו שגם במוקדים אחרים יש ההיענות רבה להפגנות. זה מאד משמח. בווטסאפ כתבו שבשבת הפגינו בזכרון 750 אנשים. לא רע בשביל התחלה. המספרים הולכים וגדלים מהפגנה להפגנה. בפעם הבאה ניפגש בחמישי וגם בשבת וגם בשבועות שאחרי זה. החץ כבר נורה. המחאה יצאה לדרך לא ניתן יהיה לעצור אותה. מי שרצה לעצור את בלפור קבל את המחאה הרבה יותר ממוקדת ונחושה בעשרות נקודות בכל רחבי הארץ.

בהחלט סיבה לרגע קטן של גאווה.

סליחות וכפרות

אמא שלי הלכה לעולמה בערב יום כיפור, לפני ארבע עשרה שנים.
הסגר מנע ממני לנסוע לבקר אותה השנה. 
לזכרה אני מצרפת את הפוסט שכתבתי ליום השנה השלישי להליכתה מאתנו

בית הקברות של ערב יום הכיפורים הוא מקום אחר. המקום הזה שבימים רגילים הוא מקום משמים וריק מאדם ועצוב, בערב כיפור לובש חג של ממש. בכניסה לבית הקברות משתרך תור ארוך של מכוניות. ניידות משטרה מכוונות את תנועת הבאים והיוצאים. מגרשי החניה מלאים עד אפס מקום. השבילים הומים אדם. נציגי הדת לזרמיה מציעים מצוות של הנחת תפילין וכפרת עוונות וכפרת התרנגולות, כל אחד מוכן לנפנף מעל ראשך בתרנגול אומלל שמחכה בארגז הקרטון והכל בשביל שברגעים הספורים שעוד נותרו עד סגירת שערי שמים, אפשר יהיה לעשות תיקון של הרגע האחרון לכל החטאים...

בבוקרו של יום כיפור בית הקברות הוא מקום מסעיר. הוא הופך להיות המקום החשוב להתעדכן בו, לדעת מי עוד בא לבקר ומי כבר שוכן פה קבע... הרבה ברכות עפות באוויר. "שנה טובה" ו"גמר חתימה טובה" ו"שלא תדעו עוד צער" ו.. "לא ידעתי שאמא שלך נפטרה". אני פוגשת פה אנשים שלא ראיתי שנים. שמחת המפגש הספונטני וכאב המוות וצער הפטירה והפרידה מתערבבים להם האחד בשני עד בלי יכולת להפריד. ממש כמו פגישת מחזור.

אנחנו פה בשביל האזכרה לאמא שלי שבערב יום כיפור, לפני שלוש שנים, נפרדה מאיתנו. התקופה הזו של עשרת הימים בין ראש השנה ליום כיפור ש"בין כסה לעשור", בדרך כלל מוקדשת לחשבון נפש, לחרטה ולבקשת סליחה על מעשינו ועל התנהגותנו בשנה שחלפה, במטרה לשוב ממעשינו הרעים ולחזור למוטב. בעשרת הימים האלה, בתקופה הזו ממש, לפני שלוש שנים, אנחנו היינו עסוקים בהילחם על חייה.

השעות שישבתי ליד מיטתה בבית החולים, בימים האלה שבין כסה לעשור, היו שעות של דאגה ושל חוסר ידיעה מעורבים ברגעים של כעס ושל השלמה. הרבה פשפוש פנימי, חיים שלמים שמתכנסים לאוסף של מחשבות, כשהיא שוכבת לה במיטת בית החולים, בתנוחה שכל כך לא אופיינית לה ושותקת. 

חשבתי שבבית החולים תהיה לנו הזדמנות לדבר קצת אבל היו לנו רק מעט שעות של חסד ביום שאושפזה ובימים הבאים הכרתה הלכה והתערפלה. בחמשת הימים בהם היתה מאושפזת, הרגשתי איך היא הולכת ומתרחקת ממני. שומטת לאט לאט את אחיזתה בחיים.

בזמן הזה כשהיתה בינינו קרבה פיזית גדולה, היינו מכונסות כל אחת בעולמה... היא הייתה כבר כנראה בדרך למסע הבא שלה ואני עסוקה ב'מה יהיה אתך' איך עוזרים לה להחלים ולצאת מזה. מתקשה לקבל את העובדה שהפרידה ממנה הפעם היא כנראה סופית. חמישה ימים נענו בין תקווה לחוסר תקווה. עד לפרידה הסופית בערב יום הכיפורים.

ערב יום הכיפורים מכנס אותנו כל פעם מחדש. בשבילה. בטוחים שהיא שם מלמעלה מסתכלת עלינו במבט המצחקק שלה, מרוצה ממי שבא וממה שעיניה רואות. בהליכתה, הפרק הזה של אמהות וסבתאות נגמר בשבילי ובשביל אחותי, אבל נפתח לנו פרק חדש. הפרק של השימור. השימור עכשיו הוא עלינו ואנחנו מבינות היטב את תפקידנו בכוח. ברכבת הזמן הרב-דורית הזו, עכשיו אנחנו הקטר.

ובמוצאי יום הכיפורים, דקה לפני שינעלו השמים, אני בטוחה שהיא נמצאת שם עבורנו למעלה ללמד עלינו זכות ולהגיד עלינו כמה מילים טובות. כי אחרי הכל אפשר לראות שלא ממש התרחקנו ממנה באמת, והיא יותר מכל יכולה להעיד על זה ממקור ראשון..

תשליך

 

השלכתי מעלי
את שכבות ההגנה שכיסו אותי.
שכבה אחר שכבה.

השלכתי מעלי
את שק הדאגות שרבץ על כתפי,
את משקולות הכעס שמשכו אותי למטה,
את הלילות ללא שינה

השלכתי מעלי
את רגעי החרטה
את קולות התוכחה
ואת הפחד שאיים לשתק אותי

הכל השלכתי מעלי
שקרים לבנים ושקרים שחורים
דאגות
חרדות מפני הבלתי ידוע
קולות ייאוש
רגשות אשם

את מה שהכביד עלי
שחנק את גרוני
העיק עלי
ורבץ כעול
ששחררתי לגמרי. הכל

עכשיו
אני מקבלת על עצמי
לקבל את עצמי ככה
מלאה בטוב
ומשוחררת