מה יש לך במקרר?

אני פותחת את המקרר ומסתכלת על התכולה שלו. הכי קל לראות את המדף העליון. בחלק הקדמי נמצא כל מה שבשימוש יומיומי. הגבינה הלבנה, הקוטג', שקית הניילון שבתוכה עטופות פרוסות הגבינה הצהובה.

יש לי מושג מה יש בחלק הקדמי. כל מה שקורה אי שם מאחור הוא התעלומה, וזה רק כשמדובר במדף העליון. ובמדפים למטה? מה בדיוק קורה שם? אני רואה מה שנמצא קרוב. בפנים זה כבר סיפור אחר. לא פעם אני מגלה שם קופסה של תותים שאפשר לקחת אותה למחקר מדעי, או שקית עם רוטב אדום שנדמה לי שבגלגול הקודם היה סתם עגבנייה...

באופן מפתיע, בדיוק אותה תופעה קיימת גם כשמדובר בארון הבגדים שלי. אני משתמשת אך ורק במדף האמצעי, וגם בו רק בחלק הקדמי. כל מי שעומד מאחוריו מצדדיו ומעליו הוא לא קיים. לאחרונה הצלחתי להבין שבעצם כמעט את כל סוגי הבגדים שקיימים כבר יש לי, אני פשוט לא זוכרת אותם.

ככה גם לגבי שידת המגירות שלי שמכילה את התחתונים והחזיות והגרביים. מה שקדימה נשלף ראשון. השאר? יחכה לזמן שאסדר את המגירה ואין לדעת מתי ואם בכלל נפגש שנית..

כן, מתברר שלא רק שאני לא זוכרת מה יש לי בפריזר, בארון ובמגירות, אנחנו גם לא זוכרת מה יש לי במגירות הפנימיות שלי. אני לא זוכרת איזה יכולות נחבאות אצלי אל הכלים. במשך שנים התרגלתי להתרכז בשתיים שלוש חוזקות שהיו הכי זמינות ונגישות, ובכך סגרתי את העניין, בטוחה שזה כל הסיפור, שרק בזה אני טובה. ויותר מזה, שבשאר הדברים אני ממש ממש גרועה.

התקופה האחרונה מזמנת לי התנסויות רבות חדשות, ביניהן, כאלה שנדחקו לסוף המגירה ושמזמן לא הוצאתי החוצה וגם כאלה שאף פעם לא היתה לי ההזדמנות להשתפשף או להתנסות בהן. אני מוצאת עצמי מנהלת מו"מ בנושאים שאף פעם לא עסקתי בהם, בודקת הצעות, מסרבת למה שלא נראה לי דוחה מה שלא מתאים לי. אני מתנהלת בכמה ערוצים ומלהטטת עם כמה כדורים בו זמנית, חלק מהם באוויר וחלק ביד, הלהטוטנות הזו מצליחה לי ומשפרת את כישורי.

אני מרגישה חיה ובועטת, חדה, ערנית, ברורה יותר לעצמי וממוקדת מטרה. משהו בתוכי עושה נכון את חלוקת קשב והריכוז הפנימית שלי וזה עושה לי תחושה של חגיגה פנימית.

קצת יותר מורכב להתחבר למעגלים חברתיים חדשים ולהכיר אנשים חדשים. במציאות הרגילה שלי אני מסתובבת במעגלים פחות או יותר קבועים ונפגשת עם אנשים שאני מכירה שנים ושאיתם התפתחו קשר עבודה או ידידות. הצורך שלי כעת הוא להתחבר למעגלים חדשים במקום החדש שאליו עברתי. אני עובדת על זה. אני לומדת שהשנים הרבות במערכת יחסים קבועה, השפיעו על הכישורים הבינאישיים שלי. כעת, כשאני לבד, עלי להוציא מן המגירות כישורים שלא השתמשתי בהם שנים או לפתח כישורים חדשים שמתאימים למציאות החדשה שלי. העולם הוירטואלי הוא השולט היום. עלי ללמוד להתנהל בעולמות וירטואלים האלה, להכיר את כללי המשחק ולדעת להתנהל נכון.

אני מגלה שזה מרתק. העולם מלא אנשים מדהימים וגם כאלה שלא.

המשך יבוא..

אני לומדת להגיד "לא"

Photo by Andy T on Unsplash

חברה שלי הגיעה אלי לביקור לפני שבוע. הצעתי שאבוא לקחת אותה מהרכבת אבל היא התעקשה שתגיע לבד. מהרכבת לקחה מונית והגיעה אלי כועסת ומלאת סיפורים על הנהג.

"שילמתי לנהג 60 שקלים מהרכבת לכאן" אמרה "בפעם הקודמת הנסיעה הזו עלתה 45 שקלים"

"מה קרה הפעם?" שאלתי

"בדרך אליך הנהג לקח אותי לסיבוב גדול. הוא חשב שאני לא מכירה את האזור" ספרה

"ולא אמרת כלום?" שאלתי

"לא", אמרה. "לא היה לי נעים להעיר לו."

החברה שלי היא בחורה חכמה ומאד מוערכת ורצינית מאד בתחום שבו עוסקת, אחת שמבינה עניין ועם שתי רגליים על הקרקע. לשמוע ממנה שלא היה נעים לה ממי שהיא בכלל לא מכירה ושהוא מרמה אותה מבלי למצמץ, זה היה מאד מפתיע.

"מה זאת אומרת לא נעים לך" אמרתי, "מדובר בכסף, לא מדובר ברגשות, זו לא חברה שלך שקבעת איתה משהו ולא נעים לך לבטל. זה מישהו שמרמה אותך, ממה בדיוק לא היה נעים לך??"

"אני יודעת שזה לא נשמע טוב", היא אמרה, "אבל לא היה נעים לי, ידעתי שהוא עושה עלי סבוב ולא היה נעים לי להעיר לו".

"במילים אחרות", הוספתי, "העדפת לשמור על הדימוי של אשה נחמדה ומטומטמת, עם מישהו שאת בכלל לא מכירה ושכל מטרתו היא לגרום לך לשלם יותר".

"זה רק 15 ₪" אמרה

"נכון", אמרתי, "אבל שימי לב איך ה-15 ₪ האלה קלקלו לך את מצב הרוח ועכשיו את ממש כועסת על עצמך וכל זה כדי לא להיחשב לא נחמדה מול מי שמרמה אותך בלי להניד עפעף."

"הנהג בטח אומר לעצמו הנה עוד פראיירית אחת שנפלה לידיים שלי היום" אמרתי לה בחצי חיוך.

בזמן שנזפתי בה הרגשתי צביטה של רמייה עצמית, הרי גם אני חוטאת בהתנהגויות כאלה ולא פעם מצאתי עצמי נוהגת בדיוק כמוה בגלל שלא היה לי נעים לאכזב את מי שניצב מולי.

גם אני מוצאת עצמי לא פעם הולכת לפגישות באי רצון רק כדי לא לאכזב, אני מרגישה לא טוב כשאני אומרת "כן" מתוך חוסר נעימות בשעה שבעצם רציתי לומר "לא". לא פעם אני מרגישה שהגבולות שלי מטשטשים בין תחושת הרצון שלי לבין מה שאני חושבת שכדאי לי לרצות.

אני מבינה שבמשך שנים התבלבלתי בין מה שהרגשתי שאני רוצה לבין איך שחשבתי שמצופה ממני לנהוג כדי להיות "האישה הטובה שהייתי אמורה להיות".

השכחתי מעצמי את ההבדל בין מה שאני רוצה לבין מה שנדמה היה לי שאני צריכה לרצות, ודחקתי לפינה נסתרת את כל מה שרציתי מלכתחילה.

בקיצור, הזדהיתי עם מה שנדמה לי שאני אמורה להיות ובאותה העת השכחתי מעצמי את מי שאני באמת. התרחקתי מתחושת האותנטיות שלי, לטובת רצונותיהם של אחרים, בגלל שזה נחשב כנכון על פי סולם הערכים החברתי המקובל.

ההכרה בכך שגם אני חטאתי בהתנהגות כזו לא היתה דבר של מה בכך עבורי. זה לא היה קל.

עכשיו אני עושה קאם בק גדול אל עצמי.

אני מחדשת את הקשר שלי עם הרצון האותנטי שלי ועוברת מ"אני צריכה" אל ה"אני רוצה".

אני מודה שגם זה לא קל. ההתנייה הבסיסית שלי היא קודם כל לעשות מה שצריך ורק אחר כך לחשוב על עצמי. אבל אני לומדת. אני לומדת. כל פעם עוד קצת. 

עכשיו אני לומדת לא ללכת לאן שלא מתאים לי ולא חוששת להגיד "לא" גם אם זה גורם לאכזבה למישהו אחר. הפסקתי לחשוב על "מה אני צריכה" ועברתי ל"מה אני רוצה" וזה מה שקובע בשבילי.

יש לזה מחירים. אני יודעת. לא כולם אוהבים את זה. 

אבל אין על תחושת האושר שאני חשה ועל החיבור אל עצמי, אל הרצונות שלי ואל מה שאני מרגישה. 

זה שווה הכל. גם את הפרצופים המאוכזבים שלא מבינים איך יום אחד השתנו עבורם הדברים.

על מלחמה אחת קטנה שנצחון מר בצידה..

https://images.app.goo.gl/wFXY6TyToUu65Bjv7 דבורה נחום הלוי

נניח שהחלטתם לעזוב את חברת הסלולר שנתנה לכם שירות במשך תקופה ארוכה ונשארתם חייבים 20 שקלים ולא ידעתם על כך. מה הייתם מצפים שתעשה החברה?

אני הייתי מצפה שמישהו מ"שירות לקוחות" ירים לי טלפון ויגיד לי "גברת, נשאר לך חוב. בואי נסגור את זה ונפרד יפה". אבל נראה שאני תמימה מאד. זה מה שלמדתי על בשרי בימים האחרונים.

החברה היא גולן טלקום שבמשך שנים הייתי לקוחה מרוצה ויום אחד כשהשתנו נסיבות חיי, החלטתי להפרד מהם. תוך זמן קצר מצאתי עצמי מתמודדת עם מציאות הזויה לגמרי, כשהחוב  הקטן הזה הלך והתנפח כמו בלון ענק שלא מפסיק לגדול. יחד עם הבלון המתנפח הזה החלו לזרום אלי מכתבים מחברת גולן טלקום וממשרד עורכי דין, הכתובים בשפה מאיימת ומפרטים הליכים משפטיים שונים שינקטו נגדי. במקביל פתחתי בשיח עם שירות לקוחות שבמקום להיות עם הפנים ללקוח הם סייעו לי בחוסר חשק ובחוסר עניין ושלחו אותי להתמודד לבד עם משהו שהם יכלו לפתור בקלות. אם רק היו רוצים.

בגולן טלקום בודאי יגידו לי שכל זה כתוב בחוזה שעליו חתמתי בעת שהצטרפתי אליהם ושיש להם הרבה מקרים של אנשים שנותר להם חוב ושהכל "לפי הספר". אבל כל זה לא יכול לשחרר אותי מן הטעם המר שנותר לי לגבי הקשר איתם, אחרי שהצלחתי לסגור את העניין במינימום נזקים עבורי.

בפועל הפך חוב של 20 ש"ח ל-89 ש"ח תוך חודשיים, כשהוא כבר כולל: ריבית פיגורים, הצמדה, הפרשי הצמדה והוצאות גביה, וחודש לאחר מכן, החוב צמח פלאים ל-502 ₪ - כשהוא מכיל את החוב ואת שכר טרחת משרד עורכי הדין, יחד עם מכתבים שכתובים בשפה משפטית, שינקטו נגדי בהליכי משפט, יפתחו בהליכי גביה ועוד כהנה וכהנה משפטים מאיימים..

על דבר החוב נודע לי ממכתב שקבלתי. זה לא היה מכתב רשום חלילה, אלא סתם מכתב שהתגלגל ימים ארוכים בדרכים לא דרכים שמאפיינות את הצב של הדואר. מופתעת צלצלתי לשירות הלקוחות במטרה לסדר את העניין. שם סרבו לבקשתי, ממניעים טכניים שהעיקרי שבהם הוא שהמועד לסגירת החוב כבר עבר וכי הטיפול עבר "למשרד גביה" שבדיעבד הסתבר שזה שם כיסוי למשרד עורכי דין.

לא הצלחתי לקבל תשובה למה תוך תקופה קצרה כל כך הטיפול עבר מהתנהלות רגילה למשרד עורכי דין, אבל זה גם הבהיר לי למה לשירות הלקוחות לא היתה מוטיבציה לעזור לי לפתור את הבעיה. מבחינתם, שיתעסקו בזה אחרים. הסיבוב הזה עלה לי בתוספת של כמעט 70 ₪.

וככה מצאתי עצמי מתעסקת בלעבוד ב"איך לסגור את החוב במינימום נזקים"

במשך שבועיים, ערב ערב, כתבתי מכתבים לכל העולם, פניתי לשירות לקוחות, שלחתי מיילים, שיגרתי פקסים !! ובבוקר כתתי רגלי לדואר לשלוח הכל ב"רשום". הייתם לאחרונה בדואר? שעתיים המתנה כדי לשלוח מכתב רשום אחד..

מצאתי עצמי עובדת במשרה מלאה כדי לחסל חוב של 20 ₪ שבכל יום הלך וגדל עד שהגיע לממדים מפלצתיים. ולא הצלחתי.

גולן טלקום לא טרחו להתייחס לאף מכתב, שירות הלקוחות עונה אחרי 4 ימים, אין טלפונים להתקשר אליהם, משרד עורכי הדין לא עונה בכלל, ואני? אני מרגישה כמי שנאבקת מול כוחות גדולים ממני ולא מצליחה להזיז דבר. ובינתיים מכתבי דרישת החוב ממשיכים להגיע, החוב הולך ותופח ועולם כמנהגו נוהג.

בלילה מצאתי עצמי לא פעם מתעוררת בעקבות חלום מסויט שבו אני רואה את עשרים השקלים מפוזרים כמו תפוזים על שיח פרא שלא ניתן לעצור את גדילתו, והשיח הזה מתמלא בשטרות, עוד 10 שקלים ועוד 50 שקלים ועוד ועוד

בסופו של דבר, אחרי שבועיים אינטנסיביים, הקרב הזה הסתיים במכתב של משרד עורכי הדין שמודיע לי שכל הדרישות ממני, שנשלחו אלי בכתב, מבוטלות.

ואז הבנתי שהנצחון הזה, הוא לא בגלל שההגיון עבד פה או הבנה שמישהו קצת הגזים, אלא בגלל משהו טכני, שכנראה לא היה עובר בבית המשפט. מה שנקרא בשפה מקצועית פאול טכני. זה הכל

ואני?

אחרי שבועיים אינטנסיביים של קרבות, נותרתי עם טעם מר על כל מה שהיה ועל הזמן הרב שהשקעתי בקרב הזה. ובין לבין אני ממשיכה לתהות על חברת גולן טלקום ויחסה ללקוחות ולשאול את עצמי, האם לא יותר כדאי לנסות לפתור כאלה דברים קטנים בשיחת טלפון אחת, בדבור בין אנשים, ולמה כל כך מהר נותנים לעורכי הדין לנהל את העניינים, כשאלה מביאים את האבסורד לשיאים חדשים. וכל זה בגלל חוב של 20 שקלים. סליחה 20.13 שקלים.  https://images.app.goo.gl/wFXY6TyToUu65Bjv7

מפגש

Photo by Toa Heftiba on Unsplash

אני נפגשת עם אנשים לאורך כל היום ומדברת איתם. זו העבודה שלי. אני נוסעת ממקום אחד למקום אחר, פוגשת אנשים בצמתים שונים של עבודתם ואנחנו מדברים.  חברה שאלה אותי לפני ימים אם זה לא מתיש אותי להקשיב ולדבר עם אנשים כל היום. עניתי לה ש"לפעמים זה מתיש מאוד ולפעמים לא".

ואז שאלתי את עצמי באלו גורמים תלויה העייפות הזאת. אני באה לפגישות האלה אחרי שהשקעתי עבודה בהכנה, לומדת את הארגון ואת האנשים ואז אני פוגשת מולי אנשים בכל מיני מצבים, שחלקם נמצאים ביחס הפוך למידת ההשקעה שלי.

לפעמים אני פוגשת התלהבות ורצון לתרום וללמוד ולהצטרף למה שאני מציעה ואז זה מלהיב ופחות מעייף. ולפעמים אני פוגשת מולי אנשים עייפים וחסרי התלהבות שמשדרים פסיביות וכל שיתוף הפעולה שלהם איתי זועק "תעזבי אותי כבר".

השבוע פגשתי מנהלת חדשה. בפגישות שלנו היא תמיד משדרת נחמדות מוגזמת ושמחה שאנחנו נפגשות ויחד עם זה גם רצון שאלך כבר. למרות שאנחנו מתאמות מראש, בכל פעם שאני מגיעה היא שואלת אותי כמה זמן הפגישה תימשך. בתחילת השיחה היא תמיד אומרת לי שאין לה זמן ותכף היא צריכה ללכת ובמשך הפגישה היא לא מפסיקה להתבונן בשעון. השבוע אמרה לי שיש לה רק רבע שעה בשבילי. מתישהו השיחה הפכה להיות "אחרת" עבורה והיא שכחה שהיא צריכה ללכת.

אני בוחנת שיחות שניהלתי עם אנשים אחרים, כאלה שנעשו במהלך שעות העבודה, והתחלתי לתפוש שזו לא שאלה של עייפות או העדר עייפות, אלא שאלה של עייפות ורעננות. ולפתע הכל נעשה לי כל כך ברור. אני מתעייפת רק כשאני מדברת עם אנשים מבלי שיתרחש "מפגש", כאשר אחד מאתנו, או שנינו, מסתתרים מאחורי מסך כלשהו.

כשיש לי מזל ומתקיים "מפגש" עם מישהו, שאלת העייפות בכלל אינה קיימת. שנינו נשארים רעננים משום שמשהו התרחש. כאילו נפתחה לפנינו דלת אחרת והכל מקבל לפתע משמעות חדשה.

איך קורה שנפגשים לעיתים כה רחוקות? עד כמה שזה נראה משונה, אני מגלה שאני מעבירה את חיי בלי להיפגש. בכל יום אני מתערבבת עם אחרים, ברכבת, בחנויות, בעבודה וגם בשעות הפנאי, בחוגים, במכון הכושר או בבריכה. אני מגלה שבמשך ימים או שבועות ואפילו חודשים לא נוצר אפילו פעם אחת מפגש כזה שמעביר התרגשות בין שני אנשים. דבר אינו קורה.

וכשאני שבה הביתה למשפחתי גם שם אני יכולה בקלות לחלוף ליד בני הבית מבלי להיפגש כלל, ומבלי שאיש מאתנו יבחין בעובדה זו. שמתי לב שגם בבית יש לכל אחד "מסלולים" קבועים ואנחנו שומרים עליהם, כביכול בשביל הזרימה הנכונה בין אנשים שחיים ביחד אבל במהותם הם משדרים "העיקר לא להיפגש".

מפגשים נעשים ברמות שונות, יש מפגשים בגוף ויש בנפש, מפגשים בענייני רוח ומפגשים במסגרת חברויות בחיי היום יום או במהלך עבודה משותפת. מפגשים יכולים להיות בכל דרגות הקרבה האפשריות ולאורך זמן. מפגשים יכולים להיות בעוצמה רוחנית אך גם ענייניים ויבשים להחריד. וכבר למדתי שקירבה גופנית כשלעצמה או החלפת דעות לא מהווים בהכרח מפגש הדדי. לא פעם יש יחסי קרבה אינטימיים ביותר בין אנשים במשך שנים ועדין אין מפגש אמיתי כי כל אחד עטוף בבידוד משלו.

כדי שיווצר מפגש, צריך שיהיה גורם שלישי, שונה, להיות נוכח .

הגורם השלישי הזה אפשר לקרוא לו "אהבה" או "רוח אחרת" או "כימיה" או כל ביטוי אחר שמתאים. מה שברור הוא שצריכה להיות בו נוכחות של הדבר ה"אחר" הזה כדי שיתרחש מפגש. לגורם הזמן אין כאן השפעה. גם לא לשטחי התעניינות משותפים. לעיתים די במגע יד, די בהסתכלות אחרת, בנימת הקול כדי שיתרחש מפגש אמיתי.

השבוע הנס הזה קרה לי. פגשתי מישהי בסדנא שהלכתי אליה. אנחנו לא מכירות מקודם, אבל מהרגע שראיתי אותה ידעתי שאני רוצה "לפגוש" אותה וקיוויתי שגם היא. להרף עין התרחש בינינו מפגש אמיתי שהלך והתעצם בעבודה המשותפת שעשינו ביחד. הרוח האחרת שהיתה בו הולידה תוצאות שרגשו את שתינו.

בדרך הביתה הרהרתי בחוויה המיוחדת הזו שעברה עלי שעד עכשיו אני מתקשה להסביר אותה במילים.

אז מה בעצם את עושה?

כששואלים אותי מה אני עושה אני אומרת שאני פסיכולוגית של ארגונים.

מערכת יחסים עם ארגון דומה כמעט בכל למערכת יחסים בין אנשים, לזוגיות אם תרצו. יש בה שלושה שלבים. בשלב הראשון ישנה ההתאהבות, ההתלהבות, אנרגיות חיוביות, חיוניות, התרגשות, תשוקה המלווה ברצון להכיר לעומק ולדעת מי זה שניצב מולך. זה פרק זמן קצר יחסית ביחסים. הוא יכול להיות קצר מאד משהו כמו יום, ויכול גם לקחת כמה שבועות.

השלב הזה מאופיין בזה שכל צד מנסה למצוא חן ולהראות את החלקים הייצוגיים שלו. בשלב הזה יש הרבה משפטים בנוסח "אנחנו רוצים את התהליך הזה מאד" "נשמח לשתף פעולה עם כל מה שצריך" "יש לנו ניסיון בזה" מילים כמו בטח, בטוח, אין בעיה, כל מה שתרצי, מתי שתרצי, איך שתרצי, בלי שום בעיה, חוזרות על עצמן בקצב שממש מסחרר לך את הראש. עוד לא הספקת לבקש וכבר הכל אצלך. כל המסמכים, כל התכניות. נוצרת אינטימיות נחמדה. המיילים מתעופפים בקצב. כמעט כל בקשה שלך נענית במיידי. את מסתחררת מכל זה ומתחילה להתאהב. את כבר חולמת בלילה מה יהיה ואיך זה יהיה.

בשלב השני ביחסים, מתפוגגת ההתאהבות וישנה התפכחות. שני הצדדים מאפשרים גם לחלקים הפחות נחמדים באישיותם לבוא לידי ביטוי. לשלב הזה יש משפטים אופייניים גם: "זה לא מה שציפינו שיקרה" "חשבנו שיהיה משהו אחר", "לא חשבנו שזה יהיה ככה" "זה נורא מעמיס עלינו" "אפשר, אבל זה יקח קצת זמן" המגרעות והקשיים שצצים היו שם תמיד, אבל בשלב הראשון הייתה האפלה עליהם. מרוב סחרור לא ראית את זה.

ההתפקחות הזו מההתאהבות מלווה במאבקי כוח, גלויים או סמויים ותחושה של אובדן האינטימיות. ישנם הבוחרים בפתחי מילוט כמו להפסיק לשתף פעולה, לבלות שעות ארוכות בכל מיני ישיבות ובכל עיסוק אחר המאפשר לסגת הצידה מהמרחב הזוגי "שהתקלקל", יש המון התנצלויות "רציתי אבל לא היה לי זמן" "אולי נקבע לפעם אחרת" "לא אמרו לי שיש פגישה היום" הרבה התחמקויות. מאבקי כוח סמויים. בזוגיות רגילה, זה יכול להוביל לפרידה. כאן אין מצב. צריך לחפש דרך לצלוח את התקופה הזו ולהגיע לשלב השלישי לתקופת האהבה המודעת. בדרך הביתה את מוצאת את עצמך לא פעם מכה על חטא העיוורון בשלב הראשון שידעת עליו, אבל האמנת ש"הפעם זה יהיה אחרת".

בשלב השלישי של היחסים האהבה הופכת מודעת ומאפשרת להיפרד ממה שאפיין את התקופה הראשונה של הקשר. בתקופה הראשונה בדרך כלל נתפסים לכל מיני דברים חיצוניים שתופסים את העין, כמו: מניירות שונות, נחמדות, הדרך שבה את מתקבלת שם, מוכנים לעשות מה שתבקשי, כל הזמן שואלים אם את רוצה לשתות. כמעט ואין התייחסות למי שעומד מולך ולתפיסת עולמו, אלא למי הוא נתפס ולמה הוא מייצג.

כאשר עוברים לשלב השלישי, מתפתחת היכרות הדדית עמוקה ומתוכה צומחת חברות, צומחות הבנות, עולים הצרכים האמיתיים, הקשיים, התסכולים, הכאבים והרצון לחפש דרך ביחד. השלב הזה הוא השלב המצמיח. שני הצדדים צומחים בו. הקושי הוא לעבור משלב ההתפכחות לשלב השלישי.

בשביל לעשות את המעבר יותר קל בשבילי, ומכיוון שאופציית המילוט החוצה לא ממש קיימת, אני מזכירה לעצמי למה רציתי לבוא לכאן, מה היו הדברים שמשכו אותי לרצות לקחת את זה. במילים אחרות, אני צריכה להזכיר לעצמי למה ובמה התאהבתי.

השלב הבא הוא ללמוד לקבל את הדברים כמו שהם. לא לבוא בגישה של 'אני אשנה את העולם' אלא בגישה של להתחבר אל המקום ואל האנשים ולצעוד יחד עמם בדרך. לשים לב לדברים, גם לקטנים ביותר ולדבר איתם על זה. לא לחכות שדברים יסתדרו מעצמם. לדבר על הכל, גם על הכאב. לשוחח ובעיקר להקשיב...

זה מורכב אבל גם מאד מרתק. את יודעת שהרבה מזה הוא בידך. יש ביכולתך לעזור להם לנוע מהמקום שבו הם נמצאים למקומות טובים יותר. הם סומכים עליך. הם מאמינים בך. גם עכשיו את לא מצליחה לישון בלילה מרוב התרגשות. את מבינה את גודל הזדמנות שנפלה לידיים שלך, לעזור להם לעצב עתיד טוב יותר בשבילם. רק המחשבה על זה מעבירה רעד נעים בגב..

x

לפתוח "דף חדש"

אני בצומת דרכים של התחלות רבות חדשות ושומעת בלי הרף את המילים, את "פותחת דף חדש" "הגיע הזמן לפתוח דף חדש" וזה מזמזם באוזני כמו מן מנטרה שנוהגים לחזור עליה שוב ושוב בקול רם או בשקט.

ואני תוהה, יש בכלל דבר כזה שקוראים לו "דף חדש"? האם הוא באמת קיים במציאות? מיהו ה"דף החדש" הזה, מה מראהו? האם זה דף לבן וריק, חלק, חדש וטרי, שרק יצא מן האריזה, או אולי הוא דף ריק ששום דבר לא כתוב עליו, וכולו פוטנציאל בלתי ממומש שבו כל האפשרויות פתוחות. או שזהו דף שכבר היו בו התחלות ותיקונים ומחיקות של ניסיונות שחלקם עלו יפה וחלקם רק בתהליך התהוות.

ומה עם הדף הישן? מה קורה איתו, מדוע צריך להחליף אותו באחר, האם הוא נמצא כאן מתחת וניתן להציץ בו מעת לעת או שהוא גנוז ומוחבא ולא ניתן לקרוא בו מחדש.. ומדוע צריך להתעלם ממה שכבר נכתב על הדף הקודם-הישן, להעלים את הכל וללכת למשהו חדש באמת שכלפי חוץ נראה כאילו אין לו כלום עם העבר?

השאיפה הבלתי מושגת להגיע למצב של שולחן נקי / טבולה ראסה / דף חלק, לא להיות מחויבת לכלום, כדי לאפשר התחלה של משהו חדש – בלי רעשי רקע, בלי מחשבות מטרידות, בלי שום 'צריך' באופק – היא ילדותית למדי. ברגע האחרון תמיד מופיע משהו – שיהיה זנב של משהו שהיה, או צל של משהו שיהיה.

ברור לי שבמציאות האמיתית אין דבר כזה כמו  "דף חדש". זה רק דימוי. לכל מקום שאני הולכת אליו אני מביאה עימי גם את הדף הישן. הדף החדש של החיים הוא דק ושקוף ומתחתיו רואים את כל הדפים הקודמים. לכן אני אף פעם לא פותחת באמת דף חדש לגמרי, ואני אף פעם לא מתנתקת מן הדפים הקודמים באמת.

כדי שהדף החדש יהיה מוצלח יותר מן הדפים הישנים, צריך לראות גם את מה שעשיתי בעבר, אחרת חלק מן הטעויות שאעשה בעתיד יהיו חזרה מודעת על טעויות מן העבר וחלק אחר – דברים שלמדתי על עצמי ושעשיתי בהם שינוי וגם יהיו דברים חדשים, כאלה שהדף החדש מאפשר אותם.

אבל בעיני הכי חשוב לזכור שהדף החדש יכול להתקיים באמת רק כשהוא מונח על ערימת דפים ישנים. ערימה זו היא תזכורת לדברים שכדאי לעשות ולכאלה שלא כדאי לעשות. התזכורת המתמדת הזו היא שמאפשרת את חופש הבחירה, שמשמעותה לחזור להרגלים ולדפוסים הישנים או לנסות לשנותם.

מה שלא יהיה – אני מאחלת לעצמי שיהיו לי בשנה הזו הרבה התחלות חדשות טובות.

מלחמת יום הכיפורים שלי

                  בית הקברות הצבאי הזמני בבארי. צילום: אמיתי נחמני, באדיבות ארכיון קיבוץ גבעת חיים איחוד

כשפרצה מלחמת יום הכיפורים הייתי בחופשת שחרור, מחכה כבר להתחיל את חיי באזרחות, כבר היתה לי עבודה, האוניברסיטה חיכתה לי שאבוא. א. ואני כבר היינו חברים. הכל נראה טוב.

הימים הראשונים של המלחמה היו בלגאן אחד גדול. המלחמה פרצה בהפתעה, בשעות הראשונות, גם הסורים בגולן וגם המצרים בסיני, חדרו למקומות שבהם ישב הצבא שלנו וכבשו אותם. תוך כדי הקרבות נכנסו יחידות שלנו למצבי קרב עם הכוחות הסורים או המצריים ולפחות בשלבים הראשונים חלק היו לנו הרבה אבידות והכוחות והנפגעים נשארו בשטח באזור שנמצא תחת הכיבוש הסורי או המצרי

המשוחררים הטריים מהצבא שעוד לא הספיקו לקבל שיבוץ ביחידה קבועה, חיכו שיקראו להם להתגייס. מכיוון שהם לא נקראו, החליטו לקחת את הרגליים ולהצטרף ליחידות הקודמות שלהם, באופן עצמאי. היו גם כאלה שהגיעו בטיסות ישירות מחו"ל, ומיד הצטרפו לחבריהם בשדה הקרב, ברמת הגולן או בסיני, מבלי לחכות שהצבא יקרא להם.

הכל קרה כל כך מהר. בצה"ל לא הספיקו להיערך למצב הזה, שבו אנשים מגיעים ישר לחזית מבלי שעברו גיוס מסודר ומבלי שנרשמו וברישומי הצבא, במיוחד אלה שהצטרפו באופן עצמאי. וכך נוצר מצב שלא היה מידע מדויק על מי נלחם ואיפה, במיוחד לגבי אלה שנפלו בקרבות ונשארו בשטח שנכבש ע"י המצרים בסיני או הסורים ברמת הגולן.

עד מלחמת יום הכיפורים, נושא הנעדרים היה שייך בעיקר לחיל האוויר בגלל החשש שטייסים ינטשו מטוס או יפגעו באזור שהוא שטח אויב. מלחמת יום הכיפורים עימתה אותנו עם נעדרים מסוג אחד.

עד אז לא היה בצה"ל מערך מסודר לאיתור נעדרים. במלחמת יום הכיפורים סבל צה"ל אבידות רבות. בשלב מסוים, בזמן הלחימה, וביתר שאת אחר הלחימה, ובאגף כוח אדם הרגישו שיש בעיית מידע באשר לאיכון כוח האדם בצבא.

חיל-האוויר יזם עוד במהלך הקרבות צוות לאיתור נעדרים, בעיקר צוותי האוויר, שלא שבו לבסיסיהם.
אנשי להק כוח אדם פנו ב-15 באוקטובר 1973 לשלמה בן אלקנה, שנודע בפעילותו לאיתור נעדרים כבר לאחר מלחמת ששת הימים, קצין בממשל בעזה, וביקשו ממנו להקים צוות לאיתור הנעדרים של חיל-האוויר.

תחילת עבודת האיתור הייתה בגולן. מצויד במכתב חתום על-ידי סגן הרמטכ"ל, ישראל טל, המורה לכל מי שיפנו אליו לסייע באיתור נעדרי צה"ל (המכתב כונה "המטרייה"), הוא גייס אנשים שהכירו היטב את השטח, אנשי בית-ספר שדה של החברה להגנת הטבע, אנשים שעסקו בסקר הארכיאולוגי של הגולן ודומיהם. כ-12 אנשים נשלפו מיחידותיהם לביצוע המשימה. אבל דובר בעיקר באיתור נעדרים מצוותי אוויר.

במקביל לפעילות של חיל-האוויר, בשבוע האחרון של אוקטובר 1973, פנה ראש אגף כוח אדם - הרצל שפיר, ליעקב הראל, שהיה ראש מנהל גיוס, וביקשו לסייע לאגף כוח אדם לדעת מה קורה בצה"ל בשאלת איכון כוח האדם. מתוך הרישום בשלישות עלו מספרים בלתי סבירים של כמה אלפי נעדרים.

כדי להתחיל באיתור נעדרים דרש יעקב הראל לבצע מפקד כללי בכל הצבא, וכך נעשה. מהמפקד התקבלה תמונה אמיתית של מספר הנעדרים (כולל כאלה שהיו בשבי), מעל 1,000 נעדרים ושבויים.

יעקב הראל, יחד עם ראש מחלקת היסטוריה, אברהם איילון (לנצ'), עיבדו שאלון, גייסו כמה מתנדבים משוחררי צה"ל, ועשרות קצינות צעירות שבמהלך הלחימה בטלו מעבודתן הרגילה, ושלחו אותם עם השאלונים לבתי החולים ולבתי ההבראה הצבאיים. החיילים הפצועים והמחלימים התבקשו למלא את השאלונים, שמטרתם הייתה לדעת מה עלה בגורלם של הנעדרים.

אני הייתי אחת המקצינות האלה.

יום אחד לקראת סוף המלחמה, הורו לי להתייצב בקריה התל אביב. אף אחד לא ידע מה עושים. הכל היה בחזקת ניסוי ותהיה. התחילו להכשיר אותנו להיות חוקרות של הלוחמים שחזרו מהקרבות. ביחד בנינו את שאלון התשאול, ויצאנו לדרך. התחלנו לעבור בין בתי חולים ובתי הבראה צבאיים. אני נשלחתי לבית החלמה הצבאי בכניסה לעכו. ישבתי שם הרבה ימים וכל הימים האלה חקרתי חיילים שחזרו מהקרבות. 

שאלות כמו איפה נלחמת, מי נלחם לידך, מי היה אתך בטנק, כמה אנשים? תגיד לפי התפקידים בטנק. מתי ראית אותו בפעם האחרונה, ראית מה קרה לו, מה קרה לזה שקפץ, שמעת משהו בקשר.. עוד ועוד שאלות כאלה, אני אוספת פרטים. עוד חייל ועוד שאלון. כולם פצועים. עוברים טיפולים במשך היום, ותוך כדי אנחנו מתחקרות ומלקטות פירורי מידע.

את הטפסים היינו מביאות למקום הריכוז בקריה ויוצאות למשימה חדשה. אחרי בתי ההבראה, כשכבר הלחימה הסתיימה, שלחו אותנו ליחידות שחזרו מהקרבות. אני נשלחתי לבסיס השריון בג'וליס ושם התחלתי לתחקר לוחמים ששבו מהקרבות.

השאלונים המלאים, מויינו לפי גזרות הלחימה ויצרו מסד נתונים שאפשר לתת תשובות רבות לשאלה שנשאלה. אולם עדיין לא אותרו נעדרים. מסד הנתונים התחיל להיווצר מתוך המידע שהצטבר, זו היתה התקופה של טרום המחשבים וכל עבודת ריכוז המידע וההצלבות נעשתה ביד. כבר אז התחילה להתבהר תמונת הלוחמים והנופלים בשדה הקרב.

בערבים הייתי חוזרת הביתה, מהלכת ברחובות הישוב שלי. נוצרת בליבי מידע על אנשים שכבר ידעתי מה עלה בגורלם ושותקת. את כל מי ששאל אותי מה אני עושה פטרתי באמירה כללית על איסוף מידע. 

כבר ידעתי שישי השכן שלי נהרג בקרב. באחד הערבים פגשתי את אמא שלו שאמרה לי שאתמול קבלה גלויה ממנו. גם יהושע לוי מהכתה שלי היה בן ההרוגים, אבל לא יכולתי להגיד מילה על כך. לפני המלחמה הייתי בקורס עזרה ראשונה למדריכי גדנ"ע, שם התיידדתי עם הבחור שישב לידי. בערב יום כיפור נפרדנו ואמרנו שניפגש אחרי החג. עד היום אני לא זוכרת את שמו המלא אבל זוכרת שהוא הדריך באחד מבתי הספר של רשת עמל. ידעתי שהוא בין ההרוגים וידעתי גם על אחרים, אבל נאסר עלינו לדבר על זה. מכיוון שזה לא היה מידע רשמי, אלא מידע שנאסף כתוצאה מאיסוף עדויות, אסור היה שאף פרט מזה ידלוף החוצה. דבר מזה לא נמסר למשפחות שהלחץ שלהן לדעת מה קרה לבן שלא יצר איתם קשר – הלך וגבר.

לכל אחת מאיתנו החוקרות היו חברים בשדות הקרב. אני זוכרת אותנו חוזרות מימים ארוכים של תחקירים מחליפות מידע ששמענו ומנסות לדלות עוד פירורי מידע על החבר, האח, השכן, הבנדוד, מי שלמד איתנו בבית הספר וסתם מכרים שפגשנו בצבא. המידע הלך והצטבר והתמונה הלכה והשחירה מיום ליום. בעוד ההורים והמשפחות בחוץ היו חדורי תקווה שבתום הקרבות הבנים יחזרו הביתה בשלום, כמו במלחמות הקודמות. לנו המצב כבר היה ברור והוא היה שחור משחור. 

בינתיים התחילו לזרום השמועות על השבויים במצרים. לאט לאט התחילו להגיע תמונות. הצבא פתח באחד המרתפים של הבניין שבו שוכן צוותא חדר שבו תלו את כל התמונות של השבויים והמשפחות התחילו להגיע במטרה לנסות לזהות את הבנים שלהם, ולהרחיב בכך את המידע שהיה לנו על החיילים שנחשבו נעדרים. השהות במקום הזה היתה קורעת לב. התמונות היו באיכות גרועה ולפעמים קשה היה להבחין בתווי הפנים בבירור. אבל אמא זו אמא וגם אם יראו לה קצה כנף של בגד היא תדע שזה הבן שלה. המחזות של משפחות שנלחמות על "זה הבן שלי" היו קשים מאד. 

כאשר חזרו השבויים ממצרים ומסוריה ועודכנו רשימות הנעדרים, הסתבר שבגולן אין לחיל-האוויר נעדרים ולכוחות היבשה יש כמה בודדים. בסיני נותרו כ-400 נעדרים שלא היה ידוע מה עלה בגורלם. ואחר כך במאמצים משותפים, לאחר ההסכמים עם המצרים אותרו מרביתם והובאו לקבורה בארץ. 

אולי לא הייתי בקרבות ממש אבל בשבילי המלחמה הזו עד היום היא זכרון לא פשוט, של מקומות ואנשים שאף פעם לא פגשתי ממש אבל בנקודת הזמן ההיא היו נוכחים מאד בחיים שלי. את השמות של חלק מהם אני זוכרת עד היום.