פרק שלישי - נסענו לטייל מחוץ לעיר

פרח הקוסמוס. מקור: גוגל תמונות

ביום השלישי נסענו דרומה לעיר נמל בשם Wonsan. במרכז הכיכר ניצבות אנדרטאות למנהיגים ששופצו לאחרונה. בנמל אין אוניות. מהנמל הזה יצאו בעבר מעבורות ליפן. 

מהעיר המשכנו להר קומגאנג (Mt. Kumgang) "הר יהלום" בקוריאנית, אחד ההרים המפורסמים ביותר בקוריאה. עד 2010 היה המקום מחוץ לתחום לרוב הזרים שביקרו בצפון קוריאה. בנסיעה לאורך הים יש חופי רחצה מקסימים ריקים מאדם. באזור ישנה לגונה ששמה סאמיל (Samil Lagoon), הידועה בזכות המים הצלולים, הגבעות הסלעיות והיערות העבותים. על פי ספורי המקום, הנשיא פעם ביקר באגם למשך יום אחד, אבל כל כך נדהם מיופיו ונשאר שם במשך שלושה ימים, ולכן השם סאמיל (שלושה ימים).

באמצע האגם יש מצוף כתום. אני שואלת על המצוף. פאק מדריכת התיירים באנגלית (Pak) מספרת שכאשתו של הנשיא ביקרה פה בפעם הראשונה, שחה באגם ברווז. אשת הנשיא שלא היה לה עבר צבאי ושום ניסיון קודם, לקחה רובה מאחד החיילים ובירייה אחת הרגה את הברווז. מאז המצוף מסמן את המקום שבו הברווז נורה.

לפני היציאה לדרך מבהירים לנו שאסור לצלם סיטואציות המציגות את המדינה כענייה וכלא מפותחת. המלווים שלנו לא מפסיקים לחדד את ההוראות: אסור לצלם מהאוטובוס, אסור לצלם אנשים בעבודה, אסור לצלם אתרי בניה, אסור לצלם אנשים במדים, אנשי צבא, משטרה, אסור לצלם מחסומי דרכים. 

ובכל זאת יש שינוי. כשנגיע לצפון יבלוט מיד ההבדל בין מי שמלווים אותנו בפיונגיאנג וסביבותיה לאלה שנפגוש בחלק השני של הטיול. לצפון מגיעים מעט מאד תיירים. נראה שהמפגש הבלתי פוסק עם אנשים מהעולם שבחוץ, יש לו השלכות. ההנחיות אמנם נאמרות כל פעם מחדש אבל פה ושם יש עיגולי פינות. ההקפדה קיימת אבל בצידה יש פה ושם גם העלמת עין.

בכל הדרכים מחוץ לעיר, לאורך כל המדינה, זרועים בצדי הכביש פרחי קוסמוס וורודים, כנראה בהמשך למגמה של לעשות את העולם שלנו ורוד ומתקתק.

פרח הקוסמוס המקשט את צידי הדרכים בצפון קוריאה

בין הערים והכפרים יש מעט מאוד כבישים סלולים. רוב עורקי התחבורה הם דרכי עפר משובשות וקופצניות. בין הבירה פיונגיאנג לאזור המפורז על הגבול עם דרום קוריאה DMZ, יש כבישים רחבים מאוד, בני שמונה מסלולים, שבקושי נראה בהם כלי רכב. הם ריקים מפני שאין דלק, אבל מתקבל הרושם שמטרת הכבישים האלו, שרובם במצב רע מאוד, לשמש בזמן מלחמה, כנראה גם כמסלולי נחיתה והמראה למטוסי קרב וגם כדי להניע מהר כוחות צבא (טילים, טנקים ואספקה). אחת לכמה עשרות ק"מ עומדות בצידי הכביש פלטות בטון ענקיות, שמטרתן ככל הנראה לחסום את הכביש במהירות אם תהיה פלישה מהדרום.

הכבישים מחוץ לעיר הם כבישי בטון. כבישי אספלט פגשנו רק בפיוניאינג ובקטע כביש קטן המחבר את אתר הנופש "הר יהלום" לקוריאה הדרומית, שם נערכו לפני כחודש מפגשי הקרובים בין משפחות מהדרום למשפחות בצפון. הנסיעה על הכבישים האלה היא חוויה מפוקפקת מאד. מרחק של 100 ק"מ יגמע האוטובוס ב-3-4 שעות. רוב הכבישים משובשים מאד וכל הזמן נמצאים במצב של תיקון. את התיקון מבצעים התושבים המקומיים בידיים, בעזרת פטיש ואזמל. חופרים בור סביב החור שנוצר ואותו ממלאים ביציקת בטון חדשה. לאורך הדרכים אנחנו פוגשים כל הזמן "קבוצות עבודה" של נשים וגברים שעסוקים בתיקוני הדרך.

מבט חטוף על העובדים בכביש. הכל עבודת יד

ככה סוללים כביש. המשאית שופכת את הבטון והרי לכם כביש חדש. 

כשאלנו איך השיטה עובדת הסביר לנו אחד המדריכים שכל קטעי הדרך במדינה משויכים לכפרים וכל כפר אחראי לתיקון החלק שלו. כשאין עבודה בחקלאות כמו זריעה או קטיף, יוצאים לעבודה בכביש. וכך משעות מוקדמות מאד אפשר לפגוש את מי שמטאטא את הכביש, מי שמתקן את החורים בכביש, או מטפל בשורת פרחי הקוסמוס משני צידי הכביש. האנשים עובדים גם בחושך ואפילו ישנים לצד הבורות שנחפרו.

הנוף הכפרי הוא נוף חקלאי. כל פיסת קרקע מנוצלת לחקלאות. הגידולים העיקריים הם תירס, אורז ופולי סויה. בגאווה גדולה מספרת לנו פאק כי הם שיפרו את השיטה ולמדו לעשות חקלאות דו עונתית. בין צמחי התירס זורעים ירקות נוספים כמו חסה וכרוב וכך מכפילים את עונות הזריעה ואת ניצול האדמה, וכל זה בזכות נשיאם הגדול קים איל סונג שלימד את האיכרים לעשות את זה.

באזורים אלה רואים מראות שהעין המערבית לא רגילה לראות: איכרים חורשים שדה במחרשה ידנית, רתומה לפרה או שור, אנשים מביאים מים עם קנקני פלסטיק גדולים מהבאר הסמוכה לעובדים בשדה, בתוך השדות יש סוכות שאנשים ישנים בהן, "זה כדי לשמור על היבול", אומרת פאק. החקלאות מתחלקת לממשלתית וקואופרטיבית. ביקרנו בכפר קואופרטיבי וגם בבית של תושבים מקומיים. אי אפשר היה לדבר עם האנשים אבל אפשר היה להתרשם ממה שראינו. בכל בית חייבים התושבים להציג במקום בולט את תמונות שני המנהיגים שהלכו לעולמם ותמונות שמבטאות את הנאמנות למפלגה (למשל תעודת חבר מפלגה). כמו כן, יש מכשיר רדיו שנאסר לכבות אותו וממנו מושמעים כל היום דברי המנהיג לאומה.

תמונות המנהיגים חייבות להופיע בכל בית במקום מרכזי

עדות לנאמנות למפלגה. בתמונה כרטיס חבר במפלגה

את הדרך הארוכה מנצלת פאק לספר לנו כל מיני דברים שלא ידענו. למשל על אידאולוגית ה-צ'וצ'ה (Juche) של המנהיג הראשון. התיאוריה של הצ'וצ'ה מתבססת על העיקרון של הסתמכות עצמית. "אנחנו סומכים על עצמנו ויש לנו הכל", היא אומרת ומספרת בגאווה שאזרח צפון-קוריאני מקבל הכל: דיור, חינוך, עבודה ובריאות בחינם. היכן תעבוד קובעת לך הממשלה.

חופש התנועה של המקומיים הוא זכות כאן, וכל מסע ממקום למקום דורש אישור מיוחד. כך גם לגבינו. אחת לכמה זמן עוצר האוטובוס במחסום דרכים ו-פאק יורדת לבוטק'ה שבצד הכביש כשבידה רשימת השמות ותכנית הנסיעה שלנו להיום. וכך גם בדרך חזרה. הכל מפוקח ומבוקר. וכמובן שאסור לצלם.

החושך כבר ירד כשחזרנו לעיר. הכבישים כולם חשוכים. אין תאורת רחוב גם בערים עצמן. חושך מוחלט יורד על העולם ורק מפעם לפעם מבליח אורם של הפנסים הקטנים שמחזיקים ביד חלק מההולכים בדרכים. כל השאר הולכים בחושך. הם רגילים.

הבתים מוארים במנורות של 40 וואט. פאק מסבירה שהסיבה לכך שזוהי מדינה ירוקה שלא מבזבזת חשמל. בבוקר ראינו שבמרבית הבתים אנשים מתקינים תאים סולאריים אישיים, כדי לזכות בקצת יותר תאורה ממה שהשלטון מאשר. 

לוחות סולריים אישיים לתגבור החשמל בבית

אחרי יום ארוך אנחנו חוזרים למלון ולפני שנפרדים מקבלים הוראות מהמלווים שלנו איך להתכונן למחר. 

מחר יום חשוב. מחר נבקר ב-Kumsusan - Palace of Sun - זהו המאוזולאום בו שוכבים חנוטים שני הנשיאים שהלכו לעולמם: קים ג'ונג איל שאותו מכנים כאן  The great leader, The great founder of the nation, The sun of the nation והנשיא השני קים איל סונג המכונה The great General ו-Sun of Songoon (דרגה צבאית)

.