איבדנו את זה

Photo by Cristina Gottardi on Unsplash

רציתי להתקשר למישהי לשאול משהו על המפגש שממנו נעדרתי. ברגע האחרון עצרתי את עצמי. התחלתי לשאול את עצמי אם זה מתאים, היא לא חברה שלי רק מישהי שפגשתי בסדנא הזו, אז מה פתאום להתקשר למישהי שאני לא מכירה.

איבדנו את זה. להתקשר ככה בספונטני הפך להיות משהו שלא מקובל. במקום זה כותבים: "את זמינה? אני יכולה להתקשר?"

ראבק. מתי איבדנו את הספונטניות הזו להתקשר כשאני רוצה.

אם אני מתקשרת מבלי לתאם מראש אז אני מיד מרגישה קצת אי נוחות ושואלת "מתאים לך שנדבר עכשו? זה בסדר?" יש לי הרגשה שהפתעתי את זו שלא ציפתה לטלפון שלי בצד השני. אולי זה יכול להיחשב כסוג של הטרדה.

הרי ברור שהיא לא ציפתה. ככה היינו עושים פעם, לא? מתקשרים וזהו.

והרי ברור שאם אני עונה אז אני פנויה או לפחות מעוניינת לקבל את השיחה שהרי אם לא הייתי פנויה לא הייתי עונה..

 

אנשים לא מדברים יותר בטלפון. ממש לא. זה מנהג שהולך ועובר מן העולם. צלצול הטלפון שמבשר על מפגש לא מתכונן עם מישהו שאני מכירה או לא מכירה מעורר רגשות שונים. אולי חרדה אולי חוסר בטחון, אולי חוסר יכולת להיות לרגע בהוויה שלא התכוננתי אליה מראש..

במקום זה אנחנו מנהלים התכתבויות ארוכות בכל מיני ווטסאפ, טוויטר, טלגרם וכו' ושם מקשקשים את עצמנו לדעת. לעיתים שולחים הודעות קוליות אבל גם זה קצר ומתומצת..

עושה רושם שהתקשורת עם אחרים הולכת ונעשית משהו שמכביד..
צמצמנו את המפגשים פנים אל פנים, שיחות הטלפון הפכו כמעט רק למה שהכרחי, הודעות הווטסאפ נראות כמו סיפור בהמשכים וההודעות הקוליות כמו פקודות יציאה לקרב.. קצר וקולע.. וגם זה רק בגלל שנמאס לכתוב..

ולפעמים כשאני כבר מתקשרת.. אחרי שאני מוודאת שזה מתאים .. אני לא פעם צריכה להתגבר על תחושת החוסר נוחות של החדירה לפרטיות של הצד השני..

וכשמתקשר אלי מישהו שאני לא מכירה אני מופתעת. רגע.. הרי בשביל זה יש טלפון כדי שמי שלא מכיר אותי ורוצה לברר, לבדוק, לשאול.. יוכל לעשות זאת

במקום זה, להתקשר נתפס לא פעם כחדירה אל האזור הפרטי שלי..

איבדנו את זה.. אין ספק

 

וכשמדובר בחברות וארגונים, זה סיפור אחר.
לבנק את לא יכולה להתקשר, יש "התכתבות עם הבנקאי" הוא יחזור אליך בזמנו החופשי.
לחברות אשראי יש מוקדי שירות שמפציצים אותך בהודעות לא רלוונטיות, את צריכה ללחוץ על 1,2,3 שאת לא תמיד מבינה מה ההבדל ביניהם ובסוף מציעים לך שירות מהיר ואיכותי בווטסאפ. רק שלוקח להם בערך 20 דקות לחזור אליך.. את צריכה לעבור שורה של צעדי הזדהות ולספר כל פעם את הספור שלך, עד שמישהו מבין מה את רוצה.

בקופת חולים מעבירים אותך למוקד שירות וגם עם הרופאה שלך את רק יכולה להתכתב. תשובה תקבלי תוך 5 ימי עבודה..

במרפאת שיניים תשאירי הודעה. הם יחזרו אליך. במקרה הטוב הם חוזרים אחרי שלוש שעות. ברוב המקרים לא חוזרים בכלל.

הגדיל לעשות משרד התחבורה שחזר אלי אחרי שלושה ימים.. כשהתקשרו, לקח לי זמן לזכור מה רציתי מהם..

אבל כולם רוצים שתמלאי אחרי זה סקר טלפוני קצר ותגידי כמה השירות שלהם היה מצויין, איכותי, שירותי ועוד סופרלטיביים כאלה..

 

אני הולכת לבית קפה עם חברות. בשולחן לידנו חבורת צעירות. הן מתכתבות אחת עם השנייה בווטסאפ. הבנתם את זה? השיח הישיר מפחיד אותן. כנראה שלא רק אותן. הוא מפחיד את כולנו.. עברנו לדבר את עצמנו לדעת דרך מסרים קצרים.. עולם ומלואו בשני משפטים או כמו בטוויטר ב-140 אותיות צריך להגיד הכל...

אני תוהה לאן נתקדם מכאן...  

 

אהה, רגע... אני כבר מתקשרת... זה לא מתאים..? ממש לא ...תנסי מחר בבוקר... אני יוצאת עכשו.. נדבר בהזדמנות..

מה מטעין אותי?

במפגשים עם האנשים שאני מלווה אנחנו עוסקים לא פעם בשאלה של מה מטעין אותם באנרגיות, מה ממלא את הסוללה הפנימית שלהם.

אני מבקשת לדעת מה עוזר להם לטעון את עצמם מחדש כשהם מרגישים שכבר אין להם כוח והאנרגיות שלהם מרוקנות כמעט לגמרי.

התשובות שאני מקבלת הן מגוונות ושונות מאחד לשני.

התשובות מלמדות אותי שאצל כל אחד זה סיפור אחר. זו נכנסת למטבח לאפות, אחרת הולכת לקרוע עצמה בריצה, אחרת הולכת ללמוד, הוא באמנות ואחרת בכתיבה, וזו הולכת למפגש חברות, או לבקר אצל המשפחה או לנסוע לסופ"ש במדבר.. אין סוף לאפשרויות..כל אחד ומקור האנרגיה שלו.

החיים שלנו מלאים במכשירים שחייהם תלויים בטעינה של סוללות. פה התפקיד שלי הוא טכני בעיקרו. אני עוקבת אחר מצב הסוללה, יודעת כמה כבר ניצלתי וכמה נשאר עד שהמכשיר ישבוק סופית. ולכן בכל הזדמנות אני מחברת את טלפון, השעון, המחשב, הסוללה הרזרבית, האוזניות, ....you name it לחשמל כדי שלא יאכזבו אותי וימשיכו לפעול. כל אחד יודע שנסיעה לחופשה היום מתחילה באוסף המטענים שאקח איתי לטיול..בלי זה הטיול לא יכול להצליח..

כשמדובר בסוללות האלה אני כל הזמן בשליטה וככה אני מצמצמת את הסיכוי להפתעות לא נעימות..

כל אחד יודע שלסוללות יש זמן חיים קצוב ועוצמתן הולכת ונחלשת עד שיום אחד הסוללה פשוט תמות...

אבל הדבר הוא לא ככה כשמדובר בסוללה הפנימית שלי. טעינה של סוללה פנימית לא יכולה לקרות בחיבור לחשמל או בלחיצה על כפתור.

הסוללה הפנימית היא אחרת. משהו אחר מטעין אותה והיא לגמרי תלויה בי כדי שפעולת הטעינה תקרה בפועל. 

אז מה מטעין את הסוללה שלי?

כדי לדעת מה מטעין את הסוללה הפנימית שלי ולאיזה מקור אנרגיה אני צריכה להתחבר כדי להיות בשיא האנרגיות שלי – עלי להכיר טוב את עצמי. עלי לדעת מה מעורר אותי, מה מרגש אותי,מה מדליק אותי, מה מעצים אותי, מה נותן לי כוחות ומה מרים אותי.

וזה עובד גם להיפך, עלי לדעת ממה כדאי לי להימנע כי זה מרוקן אותי.

טעינה כזו דורשת סבלנות לתהליך ואפקט מצטבר של דברים טובים שקורים לי ושמחלחלים לתוכי וממלאים את אותי באנרגיות חדשות טובות.

וזה לוקח זמן... זמן הוא המרכיב הכי משמעותי בתהליך הזה..

אבל גם אצלי, מודעת ככל שאהיה, כשהסוללה הפנימית שלי מרוקנת אין לי סבלנות לתהליכים. אני רוצה פתרון עכשיו.

וזה לא עובד..

 

מוקפת בנשים

 

בשעה 11 בלילה השכנים בבית שליד סגרו את התריסים הרמטית. הם כבר הבינו שהערב לא יהיה שקט עד שחבורת הנשים בבית שליד תסיים את החגיגות שלה. מבחינתנו העולם מסביב לא היה קיים. היינו רק אנחנו והתכנית האמנותית שגובשה לחגיגות יום ההולדת, ושמרגע לרגע התבררה כמשהו שהוציא אותנו מאיזון לגמרי. וכל זה היה בלי יין. היה שם יין אבל כמעט אף אחת לא נגעה בו.

חגיגת יום ההולדת המשולשת שהתחילה הרבה לפני בהכנות ובתכנונים, הגיעה לשיאה בערב ההוא, שנמשך מבוקר אחד עד לצהרי היום שלמחר.

ביום הזה נפגשנו בבית שעל שפת הכנרת. החגיגות היו מתוכננות להתחיל בערב ואנחנו היינו עסוקות בהכנות. טבלנו בכנרת, כמה סיבובי קפה על המרפסת, התארגנו לארוחה משותפת, עשינו סבוב לראות מה חדש בחנות יד שנייה, צעדנו במסלול סובב קיבוץ, קשקשנו וצחקנו עד שהבטן שלי כאבה. אחרי שחזרנו מהבילוי במסעדה, התחילו רשמית החגיגות לשלושת כלות השמחה. קודם הצצנו בתמונות חתונה שחלק הביאו. היה נחמד להעלות זכרונות מימים של פעם, כשכולנו נראינו אחרת.. ברכנו את החוגגות, פתחנו קלפים, שיחקנו, רקדנו ושרנו, וצחקנו עד שכבר  לא יכולנו יותר..

חלק מן המשתתפות הכרתי קודם והיו גם נשים שלא הכרתי. המהירות שבה נוצר קשר זו עם זו היתה מדהימה. תקשורת בין נשים זה משהו שמתנהל באופן אחר, בחוקיות בלתי מוסברת. רגע אנחנו זרות ודקה אחרי-כן אנחנו בשיחה כאילו הכרנו שנים קודם.

תוך שאנחנו מתארגנות התחילו מעגלי שיחות של שתים, שלוש וארבע וזה היה כל כך ברור שכשנשים נמצאות לבד הן נפתחות הרבה יותר, מתחברות לעצמן, כנות יותר ביחס לעצמן ויש שם את כל הדברים האלה שהם כל כך חיוניים שייווצר חיבור אמיתי.

והיו שם אינטימיות וכנות ואמת, מסוג הדברים שעושים לי טוב בפנים ושנותנים לי הרגשה שאני יכולה לבוא כמו שאני ולדבר על הכל, גם על הקשיים, גם על מה שלא כל כך מצליח ולשתף.

היו שם שיחות של היכרות ושל השלמת פערים מהפעם הקודמת והיו שם קטעים... חתיכת קטעים של כנות ושיתוף בפחדים ובהתלבטויות, ללא עין בוחנת או ביקורתית של חלק מהגברים שנשארו בבית ולא הפסיקו לשלוח סמסים ולהתעניין איך אנחנו מבלות..

אני ממש מרגישה איך אני מכוונת לשם, לקשרים שבהם אפשר לנהל שיח אינטימי ולהגיד אמת אחד לשני. בלי פוזות. אחרת זה לא מעניין.

קשה למצוא גברים לשיחות כאלה.

יש. יש גם גברים טובים אבל משהו בדרך בה הם חושבים, מקשה עליהם ליצור תקשורת מיידית אלא אם כן הם מספרים זה לזה מה עשו בצבא, או מפגינים בקיאות בטיולים לכל מיני מקומות בחו"ל או שהם עושים על האש ביחד.

בגלל שיצא לי בזמן האחרון להפגש עם כמה וכמה, הכרתי יותר מדי גברים כאלה. אני לא אומרת שכולם כאלה, פגשתי לא מעט גברים טובים, אלא שלא היה לי בשנים האחרונות יותר מדי מזל לפגוש כאלה שאפשר לנהל איתם משהו שכזה.

כולם נחמדים אבל חלקם תקועים בספורים של מה שהם עשו צבא (לא בקבע! בסדיר..) איש אחד שפגשתי לאחרונה ספר לי במשך רבע שעה על אימוני השחיה שלו בבריכה ועל המדידות שהוא עושה בעזרת השעון החדש שרכש לשם כך. אחר שאל אותי על מה בנות מדברות וכמה הן באמת משתפות ואם זה לא משעמם. אני חושבת שהוא התכוון לשאול אם אנחנו מדברות על סקס ונושאים הקשורים בסקס. לכי תסבירי לו שסקס ממצה את עצמו מהר. יותר מדי מהר..

אחרים מדברים עצמם לדעת תחת הכותרת "אני ואני ואני.." ובכל פעם שאני מנסה להשחיל איזו מילה על עצמי, אני נקטעת על ידי המדבר שמספר עוד ועוד על עצמו. ואז ברגע בלתי צפוי הוא יכול להגיד: "ספרי לי משהו שאת רוצה שאדע עליך" אופס.. כמעט שבא לי להגיד שאני בכלל לא רוצה שידע עלי משהו אבל אני מתעשתת ושואלת, מה אתה רוצה לדעת ואז מתברר שמרוב שהוא עסוק בלשווק את עצמו אין לו מושג מה הוא רוצה לדעת.

אני מוצאת עצמי לא פעם מנהלת שיח מהסוג שממש אין לי רצון ועניין להיות בו. מה לעשות, יש דברים שאני כבר לא מתלהבת מהם.

במפגשים עם נשים, הדיבור הוא אחר. הדיאלוג פתוח ומשתף. נשים מביאות עצמן ממקום אמיתי ופתוח, וזה משדרג את היחסים ברמות שקשה לדמיין וכן - גם את החיים.

ואז אני מוצאת את עצמי במפגש כזה של תשע נשים, אחת יותר עוצמתית מהשניה, עם סיפורי חיים מרגשים, באווירה מפרגנת ופתוחה, במקום הכי יפה שאפשר לחלום עליו, מקשיבה לרחש השיחות שמתנהלות מסביבי שמתערבב בצפירת הספינות המשיטות את הצליינים בעקבות ישו, והיופי הזה מכה בי בכל רגע מחדש. הירוק כל כך ירוק והכחול אפילו עוד יותר כחול, והשיחים בתוך הים שעליהם מקננות הצפורים, נראים כאילו יצאו מאיזו גלויה מצויירת. והמפרשיות ממלאות את המים בתנועה ערה כשהרוח מתגברת. אני יושבת על מרפסת הבית הנושק למים וחושבת שאלוהים בטוח אוהב אותי אם הוא זימן אותי לחוויה כזו טובה ומרגשת.

קריעות

כבר עברו שלוש שנים. בעצם הניסוח הנכון הוא שעברו רק שלוש שנים.
התקופה הזו מעוררת בי מחשבה ורגש על הקריעות בחיי. קריעות מכל ההרגלים ומכל מה שהיה מקובל עלי...

אני לומדת שתהליך פרידה אחד מוביל לעוד תהליכי פרידה שבסופו של יום אני מוציאה את כל הלא מועיל והמזיק ונשארת רק עם מה שמתאים לי.
הפרידה נוגעת בכל כך הרבה מישורי חיים.
ריטואלים רבים נעלמו או השתנו.
מעגלים שהייתי חלק מהם ונעלמו מחיי.
ואני מזכירה לעצמי שכן, זה כבר לא יהיה ככה וככה כמו שהיה, אף פעם.
ולפעמים אני אפילו מרגישה שטוב שכך, כי יש הרבה דברים בחיינו שהתרגלנו אליהם וחשבנו שהם כורח המציאות, והנה באה מציאות חדשה ומראה לי שממש ממש לא.

הרבה דברים נקרעו מחיי.
יחד עם זה שיש לי חיים מלאים וטובים עדיין הכאב בוער.
הוא בוער בכל המשמעויות שלו.
הוא כמו כאבי פנטום. האבר נקטע אבל התחושה שהוא אתך עדיין קיימת.
מי אמר ששינויים הם פשוטים והסתגלות מחדש היא ללא כאב.
אז לקראת החגים אני רוצה להגיד שוב בקול רם, זה כואב וקשה ומרסק.

לי קרה נס. ברגעים המטורפים האלה לפני שלוש שנים וקצת, היו לי החושים הנכונים. חשבתי נכון. ידעתי שאני לא יכולה לעשות את הדרך הזו לבד ומיד הלכתי למטפלת שתעזור לי לעבור את כל התקופה הזו בצורה שפויה. והיא עשתה איתי עבודה נהדרת. היא ידעה לעזור לי לאסוף את עצמי, להגיד לי בדיוק מה צפוי, כמה זמן זה יקח, הרגשתי אמפטיה, הרגשתי מובנת, הרגשתי שיכולה לתת מקום לכל מה שאני מרגישה, הרגשתי מוחזקת, ובעיקר בעיקר, למדתי להתמודד עם דברים שקרו. והדברים שקורים כבר לא מפחידים ולא מערערים אותי כשהם קורים. כמו שילדי הצעיר אומר לי בכל פעם: "זה קטן עליך יודית"
עוד יש לי אתגרים אבל אני צולחת אותם בשמחה ובקלות. כל אחד בזמן שלו.

אני מסתכלת על מה שקרה לי בשנים האלה.
יודעת שהעבר שלי כבר לא צריך אותי, העתיד - כן.
בהווה אני עושה רק מה שעושה לי טוב. ובעיקר בעיקר – לא מוותרת על עצמי.
אני ממשיכה בתהליך ההשתייכות שלי לסביבה הכבר לא כל כך חדשה שאליה הגעתי.
ברנה בראון כותבת שההיפך מהשתייכות אינה זרות, אלא הניסיון להתאים את עצמנו.
וששייכות לא יכולה להתקיים מבלי שנשתייך לעצמנו.
וזה מה שאני עושה. מרחיבה ומתרחבת במעגלים שונים של שייכות ומגלה כמה שמחה יש בזה.

 היום אני יודעת עוד יותר להעריך את פתיחת השער שהזדמנה לי, בכל כך הרבה רבדים.

אני מאחלת לעצמי שזו תהיה שנה של פתיחות גדולות... שיפתחו בפני הרבה שערים ושתהיה לי הבחירה להיכנס באילו שארצה ולחזור ולבחון ולבחור אחרים.

אני כבר אחליט מה לפתוח ואיך...

 

ביקור

חשבתי שיקח קצת יותר זמן

שקודם נדבר שיחה רשמית כזו, מה שלומך ומה את עושה, ונחליף חוויות על המשפחה והם יספרו על הילדים שלהם ועל הנכדים וגם אני אספר על הילדים שלי ועל הנכדים.

וביחד נתבונן על הנוף המדהים הנשקף ממרפסת הבית שלהם ונתפעל ממנו ומהים שנראה רחוק והיא תספר על חיות הבר ששומעים אותם בלילה עוברים בוואדי שמתחת לבית,

ולאט לאט נתרגל לנוכחות האחד של השני והרשמיות גם היא תתפוגג לאט לאט ואז נתחיל לדבר.

 

חשבתי שיקח קצת יותר זמן,

אבל מרגע שנפגשנו לא הפסקנו לדבר.

וקשה להסביר את זה איך עם האנשים האלה, את יודעת שאת יכולה לבטא את מה שאת מרגישה והם פשוט יקשיבו. בלי שיפוטיות בלי ביקורת, בלי לחטט. רק להקשיב.

זה לא רק שכיף ומצחיק איתם

זה לא רק שנוח ונעים

זה הדיבור שהוא עמוק ורחב ומשמעותי

זה הדיבור שבו עולות כל השאלות שהן יותר חשובות מהתשובות, שמאפשר לגעת בכל הנושאים.
במי אנחנו ובדרך שכל אחד מאיתנו עשה

ובמחשבות על הילדות ועל הדרכים שבהן החיים מובילים אותנו

וכמה הבית שבו גדלנו מעצב אותנו ומשפיע על מי שאנחנו היום,

ואנחנו מדברים על הדברים החשובים באמת: אהבה, בדידות, קשר, ריפוי.

ואיזה אושר זה. כמה זה מרגיש ביחד ♡♡♡

ולמרות שזה לא חדש זה מפתיע כל פעם מחדש..

ומה שזה עושה לשריר של הלב.. קשה להסביר את זה. 

הלב פשוט מתרחב ומתרחב ומתרחב, ומתמלא.

מי בעד שינוי?

איש אחד שפגשתי לא מזמן אמר לי: "בגילי.. אני כבר לא יכול להשתנות". קצת התמלאתי פליאה על ההצהרה הזו כי אני חושבת שאנחנו משתנים כל הזמן רק שאנחנו לא מודעים לזה ולכן לא קוראים למה שעובר עלינו "שינוי". אנחנו משתמשים במילים שונות לתאר את מה שקורה: גיוון, שינוי קומסטי, שינוי על פני השטח, שיפור, שיפוץ, החלפה. כולן מתארות תהליך של שינוי מבלי לנקוב בשם המפורש: חשבתי לעצמי שלא יכול להיות שהוא לא שם לב לזה.

אמרתי לו שהוא בטוח לא אותו איש שהיה בגיל עשרים או שלושים או ארבעים או לפני שנתיים.

"תראי.. נכון.. אני לא אותו איש שהייתי בן שלושים אבל לא התכוונתי לזה" הוא ענה

"אז למה התכוונת?" שאלתי

"התכוונתי שקשה לשנות הרגלים" ענה

"ומה אם ההרגלים האלה, שאמרת שקשה לשנות אותם, מביאים אותך כל פעם לתוצאות לא מוצלחות מבחינתך...גם אז אתה דבק בהם?" הקשיתי. הוא שתק לרגע ושתק עוד רגע ואמר שהוא צריך לחשוב על זה.

חשבתי על זה שכל כך התרגלנו ל”אמיתות” האלה שאי אפשר לשנות הרגלים, עד שאנחנו באמת מאמינים שזה ככה. כשאנחנו מאמינים בכך, זה השלב בו התבשלנו בסיר בדיוק כמו הצפרדע המתבשלת במים חמים.

מכירים את הספור על הצפרדע המתבשלת במים החמים? אם מכניסים צפרדע למים רותחים, היא תקפוץ החוצה מיד ותציל את עצמה. אך אם מכניסים צפרדע לתוך סיר של מים קרים ולאט לאט נתחיל להרתיח את המים, היא לא תבחין בשינויים המזעריים ותתבשל למוות.

הסיפור הזה מבטא את היחס לשינוי. אנחנו מגיבים לשינוי מהר כשהוא חד ומיידי אבל אם השינוי הוא הדרגתי ומתמשך, יתכן שלא נהיה מודעים אליו ולמה שעובר עלינו. אנחנו לא תמיד רואים את השינויים בעת שהם מתרחשים, גם בגלל שאנחנו רגילים לשגרה ולהרגלים וגם בגלל שאנחנו מפחדים משינויים. אז במצב כזה אנחנו מעדיפים שלא לראות. אצל הצפרדע הדבר הזה יכול להוביל אותה לקראת מותה ואצלנו – לכשנתעורר, אנחנו יכולים להקיץ לתוצאות שלא בדיוק רצינו אותן.

דוגמאות להרגלים גרועים אני יכולה למצוא למכביר (לא כולם שלי, אגב): לא לעמוד בהתחייבויות שלי לעצמי, להשוות עצמי כל הזמן לאחרים, להאשים אחרים בכישלונות שלי, לא להגדיר לעצמי מטרות בצורה ברורה, להיות פסיבית ולחכות שמשהו יקרה, הלקאה עצמית ו/או ביקורת עצמית כשמשהו לא מצליח לי... יש עוד, אבל נראה לי שהנקודה ברורה.

נכון. קשה לשנות הרגלים וגם כשאנחנו מאד רוצים - קשה ליצור שינוי. אבל כשמדובר בהרגלים גרועים שפוגעים בנו לאט אבל בטוח, למה שלא נרצה לחולל בהם שינוי, ולמה עדיף להתבצר מאחורי חומת ה"קשה לשנות הרגלים"?

ההרגלים שלנו הם לא יותר מלולאות פשוטות של סימן מקדים – התנהגות או פעולה שגרתית – ותגמול או פרס. משהו שחוזרים עליו שוב ושוב והופך לפעולה אוטומטית ולכן נוהגים לכנות אותם "טייס אוטומטי" .

קל יותר לזהות הרגלים גרועים כשהם באים לידי ביטוי בפעולות פשוטות ויומיומיות שאנחנו עושים על בסיס קבוע אבל הרגלים יש לנו בכל דבר שאנחנו עושים וגם ביחסים עם אנשים, במערכות יחסים שיש לנו במקומות עבודה, במעגל החברים, ביחסים עם בני הזוג, עם הילדים, במערכות היחסים שאנחנו בונים או לא מצליחים לבנות והרשימה הולכת ומתארכת...

האיש שפגשתי, כבר שנים שהוא לא במערכת זוגית. קשרים מזדמנים יש לו כל הזמן, עכשו הוא רוצה קשר אחר וזה לא מצליח לו. כששאלתי אותו למה לדעתו זה לא מצליח לו היו לו הרבה תשובות שהתרכזו בעיקר בחסרונות של הנשים שהוא פוגש... והיו הרבה כאלה..

אבל לא אחת כמוני תניח להזדמנות כזו ..

אמרתי לו שאני שומעת הרבה ביקורת על מי שהוא פוגש וגם אם נניח שכל הביקורות האלה נכונות ומוצדקות, ביחסים שלא מצליחים יש תמיד שני צדדים. כששאלתי מה לדעתו היה החלק שלו בזה שמה שהיה לא הצליח, לא הייתי מופתעת לגלות שהוא ממש התקשה לתת לי תשובה.

האמת היא שפחות התעניינתי בלמה זה לא הצליח בפעם הזו או בפעם הקודמת ויותר עניין אותי לדעת אם הוא מזהה דפוסים שהוא מביא איתו לקשרים האלה שמכשילים אותו... נדמה לי שהתשובה ידועה. הרגלים זה סלט אחד גדול, שיש בו תכונות אישיות, נטיות מולדות, מוטיבציה, חינוך ונסיבות וקשה לקום ולהודות ש"הבעיה היא אצלי.." גם העובדה שזה חזר על עצמו כל פעם מחדש לא עשתה לו טוויסט במחשבה.

אני אופטימית ומאמינה שכל הרגל ניתן לשנות אבל גם יודעת שאין פתרונות קסם.
להתחיל להשתפר אפשר בכל רגע נתון. זה דורש מודעות ומחויבות. צריך לעבוד בזה. צריך להתמסר לתהליך ולהאמין בו ואז גם דברים קורים.

ואם נחזור רגע לצפרדע המתבשלת.. לפי דן אריאלי הספור הזה הוא מיתוס וכנראה שלא באמת נערך ניסוי עם צפרדע מתבשלת אבל למה להרוג סיפור טוב..?

הכל משתנה ברטולט ברכט

 הַכֹּל מִשְׁתַּנֶּה. לְהַתְחִיל מֵחָדָשׁ
יָכוֹל אָדָם בִּנְשִׁימָתוֹ הָאַחְרוֹנָה.
אֲבָל מַה שֶּׁאֵרַע, אֵרַע. וְהַמַּיִם
שֶׁמָּזַגְתָּ לְתוֹךְ הַיַּיִן, לֹא תּוּכַל
לִשְׁפֹּךְ אוֹתָם בַּחֲזָרָה.

 מַה שֶּׁאֵרַע, אֵרַע. הַמַּיִם
שֶׁמָּזַגְתָּ אֶל-תּוֹךְ הַיַּיִן, לֹא תּוּכַל
לִשְׁפֹּךְ אוֹתָם בַּחֲזָרָה, אֲבָל
הַכֹּל מִשְׁתַּנֶּה. לְהַתְחִיל מֵחָדָשׁ
יָכוֹל אָדָם בִּנְשִׁימָתוֹ הָאַחְרוֹנָה.

 

 

חברים זה לא קיר

 Photo by Elevate on Unsplash

אני סוחבת איתי חברויות של שנים, מהעבודה פה והעבודה שם, ממגורים משותפים, מחוויות שעברנו ביחד, חברים מהשנים בחו"ל, חברים שבאו איתו ונשארו גם שלי, וחברים שלה שהפכו גם שלי, ושכנים בעבר, והספרית ומסדרת הציפורניים, והורים של חברים של הילדים, וילדים של חברים של הילדים וכאלה שביקשו חברות בפייסבוק והתיידדנו מתוך עניין הדדי וחברות חדשות מהמקום בו אני גרה עכשו, והרשימה רק הולכת וגדלה של קשרים שאנחנו רוקמים במשך החיים והולכים איתנו הלאה כמו איזה שובל ארוך שהולך ומתפתל

לפני כמה שבועות התחדש קשר ביני לבין חברה שהכרתי בלימודים באוניברסיטה. היינו אז ממש ממש קרובות ואז דרכינו נפרדנו. היא עברה למקום אחר, אני ילדתי את בכורי והקשר שלנו התמוסס. שתינו שמחנו לקשר המתחדש. במשך כמה ימים החלפנו סמסים וטלפונים ודברנו בלי סוף ובדיוק כשאמרנו שצריכות להפגש היא אמרה "כשתזדמני לאזור תל אביב, תיצרי קשר". קצת הופתעתי.  כבר הייתי מוכנה עם היומן. מה שהתפתח קודם הצביע על רצון להיפגש. אבל אז הבנתי שיש פער בין שתינו לה היה נחמד במה שהתפתח ונראה שהסתפקה בזה. בכל מקרה, המסר היה שאם אני רוצה להפגש עלי להתאמץ.

כשגרתי בגליל, היה  ברור לי שבקשר שנרקם אני זו שצריכה להתאמץ. אנשים מהמרכז ממעטים לנסוע רחוק בשביל מפגשי חברים ושמעתי די הרבה את המשפט "כשתהיי במרכז אשמח להיפגש" כלומר, אני רוצה להיפגש אם תזדמני לסביבה כי ממש לא בא לי להתאמץ על זה.. אבל כשהחברות היתה כזו שהקשר היה חשוב לשתינו, תמיד מצאנו את הדרך לא לוותר עליה ולהיפגש. וזה עבד. המציאות הזו השתנתה כשנפרדתי מהגליל והתקרבתי למרכז, וככה גם ההתבוננות שלי על היחסים החברתיים שלי שהעמיקה והתבהרה.

קודם כל סדרתי את כל מי שאני מכירה בקבוצות: הראשונים הם המזדמנים, אלה שאני פוגשת הרבה ויודעת עליהם רק מעט ומדברת אתם על מזג האוויר ועל הניקיון בחדר המדרגות, השניים הם אלה שהקשר איתם ענייני, והתפתח בגלל העניין המשותף שיש לנו. התקשורת בינינו ממוקדת מטרה. אנחנו לא חולקים רגשות ולא פותחים את הלב האחד בפני השני. אחריהם באים אלה שפגשתי בנקודות שונות במהלך החיים, אנשים מהצבא, אוניברסיטה, שכנים באותו בניין, עבדנו יחד, אכלנו יחד, היו לנו חוויות משותפות, חלקן עוצמתיות מאד. בשלב מסוים דרכינו נפרדו. עם חלק מהם היחסים נמשכו ועלו כיתה.

המשמעותיות בשבילי הן החברות איתן אפשר להביע רגשות ולדבר על דברים אישיים ללא חשש ולהרגיש שאני יכולה לסמוך עליהן. איתן אני מרגישה בטוחה להשתטות וגם להביע חולשה, יש  בינינו כנות ואני מרגישה חופשיה לדבר על כל דבר מבלי שיפוטיות. יחסים כאלה גורמים לי להרגיש ביטחון בקשר ושמחה אמיתית. והכי חשוב -יש בחברות הזו את היכולת להתפתח ולהיות מי שאני. אני לא חייבת לפגוש את החברה הזו מדי יום, אבל היא זו שעליה אני חושבת הכי הרבה. אז החברה הזו שלי מימי האוניברסיטה היא כבר לא חברה מהסוג הזה ולכן המוטיבציה להפגש היא בהתאם..

במציאות, אי אפשר לעשות חלוקה חותכת בין הקבוצות ואנשים זולגים מקבוצה לקבוצה. אני יכולה להתחיל מערכת יחסים עניינית עם מישהו שתיהפך לקשר חם ועוצמתי ומזה תתפתח חברות טובה ויכול להיות גם להיפך: משהו שהתחיל כחברות לחיים, הדרדר בשלב כלשהו ליחסים עניינים... וכשאנחנו נפגשות יש תחושה של קשר טוב שהיה פעם אבל אין בו את אותן עוצמות שהיו ליחסים שלנו פעם.. היחסים האלה נמשכים ונמשכים למרות שלשתינו ברור שהזמן המושקע בקשר כבר לא יניב את ההנאה והעניין שהיו בו פעם. ורק החובה או החוב או המחויבות של פעם מחזיקים את מה שכבר נפח את נשמתו מזמן..

זו חברות שמאפיינת אותה גם הנהלת חשבונות: לא חזרת אלי כשצלצלתי, לא הזמנת אותי אליך, לא ענית לסמס ששלחתי. ברכה ליומולדת תקבלי תמיד בזמן כדי שהכל יראה טוב אבל שום דבר טוב אין בזה.. כי כשאני חוזרת בטלפון אז השיחה נושאת איתה תחושת אי נעימות ואני מסתובבת ברגשות אשמה שגורמים לי לרצות להיות יותר נחמדה ממה שאני צריכה להיות באמת ובתוכי פנימה אני כבר יודעת שהקשר הזה מיצה את עצמו אבל אני מחזיקה אותו כי פשוט לא נעים לי..

ולמה זה ככה? אולי בגלל שבמוסד החברים אין את מה שיש בזוגיות. בזוגיות שלא מצליחה או שהגיעה לסיום - מסיימים את החוזה ונפרדים לשלום. חברות לא טובה לא מסתיימת כי אין מנגנון כזה של סיום.. והקשר פשוט ממשיך ומתגלגל לו בלי סוף תוך שהוא חופר בתוכנו. צריך אומץ להודות שחברות שכבר לא עובדת היא משהו שמתגמל באופן שלילי.. שואב אנרגיות וגם יותר מזה..

כשיחסים מתערערים וכבר אין בהם את אותה הנאה ועניין כפי שהיה קודם זה משהו ממש שואב. לא קל להפרד מחברים. חברה ספרה לי השבוע על מערכת יחסים שהיתה לה עם חברה. כשספרה, חשבתי שהקשר הזה היה צריך להסתיים מזמן. כששאלתי למה הוא נמשך, היו לה המון התפתלויות בנוסח: לא נעים, אולי זה זמני, אולי לא התכוונה, אולי היא תתעורר ותתחרט.. ובסוף, כשחתכה – היא ממש התייסרה..

אז לא קל להיפרד מחברים. זה דורש לגייס הרבה משאבים פנימיים. לקבל החלטה אמיצה וללכת הלאה, לוותר על התחושה ש"אני לא יכולה בלעדיה" ועל כמה הזמנות לדברים ממש שווים שאין לי באמת חשק להשתתף בהם.. אבל מצד שני, איזה חופש זה נותן, אהה...?

ומצד שלישי (כן, יש דבר כזה), השקעה בחברות טובה היא כל כך מתגמלת שתוך זמן קצר שוכחים את חוסר הנעימות של מי שנפרדנו ממנו. לשקוע ביחסים שעושים טוב לשתינו זה משהו שפשוט כיף להנות ממנו.

מרגלת אחרי המחשבות שלי

 

ככה יאיר ראה אותי..

1.     

כל בוקר, בדרך למקלחת, אחרי שכבר התפשטתי אני מגניבה מבט במראות שמסביבי.. למה דווקא המקום הזה שבו אני נחשפת אל עצמי בדרך הכי ישירה שאפשר, למה הוא  מלא במראות? אני מחפשת אחר שינויים. השינויים מאד מעסיקים אותי. אני עושה את עצמי כאילו אני לא מסתכלת אבל אני כן. אני מציצה על האשה הזו שניבטת אלי מהמראה, מציצה מכל זווית אפשרית. האם הבטן עדיין שטוחה, הקפלים שנוספו לי, השדיים, הניתוח שהולך ומטשטש, העור שהתכסה כל החורף לא נראה רענן במיוחד.  המשקל אוהב אותי גם הבוקר.

2.     

באופן כללי אני מרוצה מדמות האישה שנשקפת אלי במראה. אבל יש הבדל בין להיות מרוצה לבין להיות שלמה. זה לא אותו דבר. יש בתוכי שתי נשים. האחת היא האשה המקצועית, זו שמלווה ארגונים ואנשים בתהליכי שינוי, שמובילה תהליכים, שיודעת להצמיח, שמקרינה החוצה בטחון של אחת שיודעת מה היא אומרת ועושה והאחרת – שעסוקה בשאלות של היותי אשה, בגוף שלי, בנשיות, בגיל, בשינויים.

3.     

מבחינת העשייה המקצועית שלי, למרות שאני כבר אחרי השיא, אני מרגישה מרוצה אבל איכשהו אני מרגישה שלא זה לא תמיד מספק אותי. יש בי איזה צד בלתי מסופק, כזה שנמצא בחיפוש מתמיד. אני תוהה לאיזה חלק בי הוא שייך: לחלק של ההגשמה העצמית או לחלק הנשי.

4.     

ועכשו כשאני בפרק החדש של חיי מציפות אותי מחשבות על איפה אני מרגישה בטוחה ואיפה פחות. אני מרגישה טוב בכל מה שקשור לחלק המקצועי שלי. זה נחמד אבל פחות חשוב היום. בכל מה שקשור לנשיות שלי, ללהיות עדיין מושכת, שם אני מרגישה לא פעם חסרת בטחון וקצת הולכת לאיבוד בדרך.

5.     

עד מתי אני שואלת את עצמי, אעסוק בנשיותי, האם יהיה גיל בו ארגיש שלמה? והאם גם גברים עסוקים בזה כמונו הנשים? האם כשהם מגיעים להישגים מקצועיים זוכים להערכה ופרגון, עדיין הם ממשיכים לחשוב כמו איש המערות האם הם גבריים דיים ומחפשים את הכיבוש הבא  כדי להוכיח לעצמם..

6.     

במשך שנים החלק הנשי שבי העסיק אותי רק במידה מועטה, בלי קשר בכלל לאם גברים חיזרו אחרי או חשקו בי. לקח לי שנים להבין שיש לי את זה. ההבנה הזו גילתה לי שאני בכלל לא מכירה את עצמי. ההתחברות אל עצמי הביאה אותי לעסוק בנשיות שלי. בשבילי זה היה כמו לגלות עולם חדש. השנים שבהם הייתי עסוקה בלימודים, קרירה, גידול ילדים, הבית והזוגיות, הרחיקו אותי מאד מעצמי ומהחלק הנשי שבי. דברים נדחקו לקרן זווית, מאז אני חושבת על זה הרבה מאד. האם זה תמיד ככה שאחד בא על חשבון השני?

7.     

אני פוגשת הרבה נשים מדהימות. נשים ללא גיל. בסדנת המחול רוקדות איתי נשים מדהימות כאלה. לא מזמן שמעתי הרצאה מאישה מופלאה המתקרבת ל-80, היא הייתה רעננה, מעניינת, חיננית. ניסיתי לחשוב האם גם היא מציצה כל בוקר במראה לראות איך היא נראית או זאת רק אני שחיה בין הגבהים של הסיפוק והערכה העצמית לבין העמקים של הפחד שאני כבר לא אותה אשה מושכת שהייתי. אני שואלת את עצמי, עד מתי השאלות האלה יעסיקו אותי, האם יגיע רגע שבו ארגיש שלמה?

8.     

בשבילי זה לגיטימי לעסוק בכל חלק של מרכיבי הזהות שלי, במקצועי באימהי בחברי בזוגי וגם בחלק הנשי. 
אני חושבת שאולי כולנו עסוקים בבחינת מי אנחנו היום, וזה כולל גם את הגוף שלנו, גם גברים וגם נשים, וההבדל הוא במידת המודעות.

9.     

מישהו אמר לי פעם ש"בין מרגל לסופר יש קווי דמיון לא מעטים. מהו סופר אם לא מרגל של רגשות...". 
אולי הוא התכוון לרגשות של אחרים ואולי הוא מרגל קצת אצל הרגשות של עצמו .

והמחשבות שלי היום בפוסט ,נראות לי כאלה פתאום. 

 

..שהגיע והופסה, הוא עבר...

מוקדם בבוקר עוד לפני שהתעוררתי ממש, כשאני עוד בשלב שבין ערות לחלום, התגלגל במוחי רעיון מקסים לספור קצר שחשבתי לכתוב. בראש גלגלתי את עיקרי העלילה, הדמויות, האירועים המתפתחים, המפנה. על הסיום לא הייתי סגורה. בהתחלה חשבתי על אפשרות אחת ואחר-כך על אחרת. ליד המיטה יש לי מחברת חומה קטנה, בה אני רושמת את הרעיונות שעולים לי כשאני במיטה, אני רושמת בקווים כללים את הרעיון וקצת נקודות שאני זוכרת, הכל כדי שלא אשכח, בגלל שלא פעם קרה שחשבתי על משהו שרציתי לכתוב עליו ואחר כך הכל פרח מזיכרוני. אז ליתר בטחון, אני רושמת במחברת החומה ומקווה שככה אצליח לתפוס את הרעיונות בשלב שהם חמים ועוד בטרם יעלמו.

אבל זה לא מה שהיה הפעם כי הפעם הייתי צריכה להתעורר ממש ולהתיישב במיטה כדי לרשום את הרעיון שהתגלגל לי בראש. אבל הבוקר מאד התחשק לי להמשיך לישון עוד קצת ואמרתי לעצמי בלב שהרעיון שחשבתי עליו הוא כל כך מיוחד שבטוח אני לא אשכח אותו לכשאתעורר. שיננתי לעצמי אותו עוד ועוד ועוד, וחזרתי על הנקודות האלה שוב ושוב עד שנרדמתי. ובבוקר כשהתעוררתי לגמרי, לא זכרתי כלום מהרעיון הזה שכמה שעות קודם לכן הציף אותי לגמרי ויכולתי לראות איך אני כותבת ממנו ספור שלם..

בדרך כלל דבר כזה קורה לי עם חלומות. אני אף פעם לא זוכרת חלומות שחלמתי. לפעמים קורה שאני מצליחה לזכור חלום שחלמתי אבל ברגע שאני קמה הכל מתנדף. אז כדי שהחלום לא יחמוק ממני, הרגלתי את עצמי לרשום אותו מיד כשאני קמה וככה הצלחתי לרשום כמה חלומות משמעותיים שאלמלא הכתיבה לא הייתי זוכרת דבר מהם. הייתי צריכה לעשות אותו דבר עם הספור הזה, עכשיו קרה לו מה שקרה לחלומות, הוא פשוט נעלם.

יש משהו משותף לכל החלומות והסיפורים שעולים בחטף והולכים לאיבוד. ברגע שחושבים עליהם הם נשמעים הרעיונות הכי מדהימים שבעולם, לרגע יש תחושה של משהו שאף פעם לא נכתב, אבל במהירות בה הם עולים כך באותה מהירות הם נשכחים. מן רעיונות לרגע, כמו שהם באים ככה הם נעלמים.. כאילו מישהו עשה להם פוף.

כשאני נוהגת, לא פעם עולים לי בראש רעיונות מדהימים. את חלקם אני מצליחה לזכור. השבוע הבליח בראשי הרעיון לכתוב על הבור שנפער לי בבטן לקראת החגים, אחר כך חשבתי שאכתוב על הספר של יעל משאלי, שביליתי לילה שלם בקריאתו ולא הפסקתי לבכות, אחר כך היה לי מכתב מוכן כתוב כולו בראש לאשה אחת, ואז חשבתי שאכתוב על דברים שהרווחתי בפרק החדש של החיים שלי, אבל כשהתיישבתי לכתוב, כל הרעיונות המוגמרים האלה שהיו כל כך שלמים אצלי בראש, כבר נעלמו.

אבל יש רעיונות שאף פעם לא יניחו לי, הרעיונות הטובים באמת יתעקשו שאכתוב אותם, הם יחלחלו לי מתחת לעור ויכנסו לי לעצמות במשך שעות וימים ושבועות ויהיו מספיק עקשנים כדי לשרוד עד שיהפכו לסיפור כתוב. עם הרעיונות האלה אני לא פעם מוצאת עצמי בכתיבה שלא קולחת, נתקעת במקומות שלא מתקדמים, מרגישה לא טוב עם האופן בו הדברים מחוברים ביניהם או שהסיום לא מניח את דעתי. בקיצור, הרבה עבודה של דגירה ובישול וכתיבה ומחיקה ושוב כתיבה עד שיוצא משהו שאני מרוצה ממנו ומוכנה לשלח אותו החוצה.

וזה כל כך שונה מן הספור המדהים ההוא שהיה לי בחלום, בו הכל זרם והתחבר והעלילה היתה מרתקת והסיום היה בדיוק כמו שסיום אמור להיות, כזה שישאיר את הקורא עם מחשבות שהולכות איתו עוד ועוד.. והכל נראה כל כך מוכן עד שנשאר רק להעלות אותו על הכתב. הרעיונות של הספורים המתחמקים דומים למחשבות שיש לי לפני שאני יוצאת למסע כלשהו. לפני הנסיעה יש את ההתרגשות של לפני היציאה ומחשבות על מה שיהיה אבל מה שמעניין באמת זו הנסיעה עצמה וכל מה שקורה בדרך.

אז אני לוקחת נשימה עמוקה ואחרי שביכיתי את מותו של הספור שלא נולד, אני כבר עסוקה במחשבות על הספור הבא ויודעת שרעיון טוב הוא לא זה שצץ בלילה ונעלם עם אור ראשון אלא זה שנבנה בתוכי, מתעקש להישאר וכשהוא יצוץ, הוא לא יניח לי עד שאשב ואכתוב אותו ואוציא אותו לאוויר העולם. ממש כמו לידה.

 נכתב בהשארת סיפורו של אתגר קרת: "זה שהצליח להתחמק"

* שם הפוסט לקוח משירו של דני סנדרסון "האיש הכי מהיר"

 

 

 

 

חיזורי הפייסבוק

אחרי הצצה לאתרי היכרויות, הבשילה בתוכי ההכרה שאני לא מתחברת לסגנון של אלפא, ביתא, גמא, החצי השני, טינדר ואחרים שאני בכלל לא מכירה. החלטתי להניח לדברים. לא הייתי בטוחה שאני כבר רוצה למצוא עצמי שוב בזוגיות. ממש לא הייתי סגורה על זה. וחוצמזה, הדרך בה דברים נעשים באתרים האלה והמהירות שבה צריך לקבל החלטות, על סמך תמונה וכמה שורות שכתב האיש על עצמו (אם בכלל טרח לכתוב..) ממש לא התאימה לי. 

אני שייכת לדור הישן, מאמינה במבחן המציאות, צריכה שיחה טובה, רוצה לפגוש את האדם פנים אל פנים, רוצה לראות אותו מחייך, לשמוע אותו מספר על עצמו, להרגיש שהוא מעניין אותי וגם אני אותו ואם זה באמת עובד בפגישה הראשונה, אז ממנה אפשר להמשיך לחברות ולשיחות אינטימיות וגילויי סודות וואטסאפים נחמדים וכל מה שיבוא אחר כך..

אבל למרות שהצהרתי מה שהצהרתי, בפייסבוק הולך לי לא רע. לפחות פעם בשבוע מגיעה אלי בקשת חברות בנוסח "משה מבקש להיות חבר שלך". אני מסתכלת בפרופיל שלו. לא מכירה. מסתכלת בתמונה שלו, התמונה מגיל 35 בערך. בתמונה הגדולה 2 ילדים קטנים. שלו או הנכדים? קוראת מה שכתב על עצמו, הוא גר באשדוד, בערך בגילי, נשוי, ילדים, נכדים, תמונה של שני כלבים גדולים. משפחה למופת. הוא כותב לי שהוא רוצה להכיר אותי. מה הוא מחפש אצלי? אני לא מגיבה.

לא עבר יום והפייסבוק מתזכר אותי שטרם נעניתי לבקשת החברות שלו ולמחרת שוב תזכורת וגם ביום הבא. אבל התחכום לא נגמר בכך.. לפייסבוק יש שרות למשלוח סמסים ששמו מסנג'ר ודרכו אפשר לשלוח הודעות בלי סוף. וכך, זה שלא אישרתי את חברותו, שולח לי כל בוקר ברכות עם שושנים וציפורים: "בוקר טוב לנערת חלומותיי", "בוקר טוב לעלמת החן", וזה לא נפסק גם בלילה "לילה טוב לנסיכה" מלווה בתמונות של לבבות אדומים. אני תוהה למה אני צריכה לגלות התלהבות לאחד כזה שבכלל לא התייחסתי אליו.

אחרי שבוע בקשה חדשה מיאיר. אני משקיעה קצת יותר ללמוד במי המדובר. האיש כנראה בגילי, גר בנתניה, הפייסבוק מלא בתמונות שלו במבחר פוזות, בחוף הים, במכונית, בפאב. אני רואה שיש לנו כמה חברים משותפים. למשל, ירדנה שפעם מזמן נפגשנו באיזה קורס ומאז לא היה לי קשר איתה; משה שגם הוא חותר בקיאקים אבל אין לי מושג מי זה; ועוד אחד שלא ברור לי איך הגיע אלי.

התמונות שלהם עולות. את ירדנה אישרתי בגלל שהיו לנו שתי חברות משותפות, בתקופה שבה רק התחלתי את חיי בפייסבוק ולא ייחסתי חשיבות לעניין החברים וכל מי שביקש – אושר. אין לי מושג מה הקשר בין משה מהקיאקים לבין יאיר. והשלישי – לא הצלחתי להיזכר איך הגיע אלי.  יש לנו כמה "חברים" משותפים, שניים מהם למדו איתי בתיכון. בזמנו אישרתי אותם במסגרת "חבר מביא חבר", כשאספו חברים לדף של התיכון, בשביל פגישת המחזור שרצו לקיים אבל זה לא קרה והפגישה לא יצאה לפועל.

ברגע הראשון יאיר נראה נחמד ואישרתי אותו. יש לו קטע. הוא לא מדבר ולא כותב. כל בוקר הוא שולח לי תמונה שלו, נוהג באוטו וסמס עם 2 כוסות קפה. מה הקטע אני שואלת את עצמי, אם הוא מזמין אותי לקפה למה הוא לא כותב את זה במפורש? מפעם לפעם הוא שואל אותי אם אני מגלה התלהבות כמוהו להפגש. אני אומרת לעצמי שאם ככה נראית התלהבות אז נראה שיש לי עוד מה ללמוד. הוא מציע שאבוא לשפת הים. הוא יושב במקום קבוע. יהיה כיף הבטיח. לא עניתי לו. אז אחת לתקופה הוא שולח לי שוב תמונה, אם אני במקרה אני לא זוכרת איך הוא נראה.

שלשום בשעה עשר בערב ביקש ממני יצחק חברות. לא עניתי לו. מיד שלח לי הודעה במסנג'ר שהוא מחפש זוגיות. הייתי מנומסת וכתבתי שאני לא מחפשת. אבל לא אחד כיצחק ירתע. הוא פתח במסע שכנועים, פרט מה יש לו להציע ולמה כדאי לי להיות בזוגיות איתו. כבר הייתי בדרך למיטה והתעלמתי ממה שכתב. בבוקר הסתבר שבגלל שלא עניתי לו שלח לי סדרת סמסים משמיצים. לדבריו הוא יודע מי אני (מי אני? תספר לי שגם אני אדע), יש לו חברים והוא יכול להשיג עלי כל מידע שירצה. ישר חסמתי אותו.

אם נעשה את זה קצר, במאגר מבקשי החברות יש לי בקשות ממחזרים מכל העולם, מאיחוד האמירויות, חיילים בצבא האמריקאי שמוצבים בבסיסים ברחבי העולם, גברים נשואים שמבטיחים לי ש"את לא יודעת מה את מפסידה" ועוד כל מיני אחרים שעברו בדרך ולחצו על הכפתור "הוספה לחברים"  ושלחו בקשה בנוסח "תני לי להיות חבר שלך ותראי שיהיה כדאי לך"

לפעמים ברגע של טמטום, כשהפייסבוק מזכיר לי פרצופים שטרם אישרתי ואני לוחצת "אשר" על מי שחשבתי שנראה בסדר, לא פעם תכף אחרי זה אני מצטערת.. כי מיד מתחיל שטף של סטיקרים ואימוג'ים והצעות שקשה לדמיין.

אני תוהה למה אני מתפלאת, אני הרי אישרתי את יאיר ואת יחיאל ואת יוחנן ואת גדעון ואת אפרים ואת כל אלה שכרגע אני לא זוכרת את שמם ושבוקר אחד בצבצו אצלי על המסך. הפייסבוק שלח להם קישור לדף שלי שיסתכלו, והציע להם להיות חברים שלי.. במילים אחרות, בין שאר עיסוקיו, נראה שהפייסבוק עשה הסבה לשדכנות..הוא מנתח את המידע שיש לו עלי ומציע אותי לכל מי שנראה לו מתאים. ממש שוק.

אז לסיום, אני מבטיחה להמשיך ולשמור על זכותי לא להגיב ולא לענות, לא לקבל שיחות טלפון כשלא בא לי, לא לענות לשאלונים שאין לי עניין בהם, לא לגלות התלהבות ממישהו או ממשהו שאינו מלהיב אותי, להמשיך להתעלם ולסנן. אני אבחר אתכם. לא אתם אותי.